בשבדיה, עם לידתו של הילד, חוברת האם לקבוצת הורים מקומית שילדיה בני אותו גיל. לצד הליווי המקצועי מעודדת מערכת הבריאות יצירת קשרים חברתיים באופן יזום, בהנחה שקהילה מאיצה תהליכים של החלמה והסתגלות שלאחר הלידה. מאחורי המדיניות הזו עומדת הכרה מחודשת בערכה של "מדורת השבט": בכוחם של קשרים אנושיים, של שייכות, של קהילה. ואכן, מחקר שבחן את התכנית מצא כי רבות מהמשתתפות המשיכו לקיים קשרים חברתיים משמעותיים גם לאחר סיומה.
הדוגמא הזו מעניינת לא בשל עצם קיומן של קהילות, אלא בגלל היותן חלק ממערך הבריאות הלאומי. שלי טיילור, אחת החוקרות החלוציות בתחום פסיכולוגיית הבריאות, הדגישה את חשיבותם של אותם קשרים חברתיים לרווחת הפרט.[1] טיילור טענה שלצד תגובת "הילחם או ברח", בני אדם מגיבים למצבי לחץ גם באמצעות פנייה לאחרים וחיזוק קשרים חברתיים, דפוס שכינתה Tend and Befriend. הדפוס הזה נמצא שכיח בעיקר בקרב נשים. במצבי אי־ודאות הן נוטות לחפש קרבה, להישען על רשתות תמיכה וליצור שיתופי פעולה.
חשיבותה של התיאוריה אינה רק בהסבר שהיא מציעה להתמודדות של נשים במצבי דחק, אלא בהבנה הרחבה המשתמעת ממנה. קשרים חברתיים אינם רק אמצעי להשגת מטרות, אלא חלק ממענה ביולוגי בסיסי המאפשר התמודדות מיטיבה עם אתגרי החיים. תובנה זו מקבלת משמעות מיוחדת לנוכח מציאות חייהן של נשים חרדיות כיום. הן פועלות במרחבים מגוונים יותר מבעבר, ונושאות אחריות בתחומי המשפחה והפרנסה כאחד. מעבר לכך הן גם מתמודדות עם מציאות חברתית ובטחונית מורכבת. המבנים החברתיים שהעניקו בעבר תחושת שייכות, תמיכה וחוסן, הולכים ומשתנים.
מהו מקומה של הקהילה בחייהן של נשים חרדיות כיום, ומה חסר במבני ההשתייכות הקיימים שעושה את החיפוש אחר קהילה לרלוונטי כל כך?
על רקע זה צומחות בשנים האחרונות יוזמות המבקשות לתת מענה לצורך הקהילתי של נשים במציאות משתנה. אחת הבולטות שבהן היא קהילת "אחת" מבית אחוות תורה, שנולדה על רקע המפגש המורכב שבין עולם הערכים המחייב למציאות התובענית של בית ועבודה. הופעתן של יוזמות אלו מעלה שאלה רחבה יותר: מהו מקומה של הקהילה בחייהן של נשים חרדיות כיום, ומה חסר במבני ההשתייכות הקיימים שעושה את החיפוש אחר קהילה לרלוונטי כל כך?
היות שהחברה החרדית מצויה בשנים האחרונות בתהליכי שינוי משמעותיים במישור הקהילתי, החברתי והתרבותי, מאמר זה מבקש לבחון מחדש את המושג של קהילה נשית. מה תורמת הקהילה לנשים כיום? והאם בעידן של רשתות חברתיות ומעגלי השתייכות מגוונים יש עדיין חשיבות לקהילה מקומית המבוססת על מעורבות, אחריות ויצירה משותפת?
לאן נעלם הכפר?
נדמה שמעולם לא היינו מחוברים יותר. קבוצות הוואטסאפ של המשפחה, העבודה והשכונה פעילות כמעט ללא הפסקה. אנחנו מוקפות במעגלים חברתיים מגוונים – חברות לעבודה, קבוצות מקצועיות, קהילות דיגיטליות, משפחה וחברות. ובכל זאת, השאלה "לאיזו קהילה את משתייכת?" מאתגרת אותנו.
כדי להבין את הפרדוקס הזה יש להקדים ולשאול מהי בכלל קהילה. פרדיננד טניס, מחלוצי הסוציולוגיה של הקהילה, הבחין בין קהילה מסורתית לבין חברה מודרנית.[2] הקהילה המסורתית נשענת על קרבה, היכרות אישית, רמת סולידריות גבוהה ומחויבות הנרקמת ממציאות חיים משותפת. לעומת זאת, החברה המודרנית מבוססת יותר על תפקידים, אינטרסים ויחסים פונקציונליים.
השאלה מה עולה בגורלה של קהילה מסורתית בעולם המודרני העסיקה חוקרים רבים. אחד הבולטים שבהם היה רוברט פטנאם, סוציולוג מאוניברסיטת הרווארד. ספרו "לשחק באולינג לבד" בחן את היחלשותם של חיי הקהילה ושל המעורבות האזרחית בארצות הברית במחצית השניה של המאה העשרים. פטנאם טען כי חלה שחיקה משמעותית במה שהוא כינה הון חברתי המייצג את רשתות האמון, המחויבות וההדדיות שבין אנשים. לדבריו, אנשים לא הפסיקו ליצור קשרים חברתיים, אך הם עושים זאת פחות ופחות במסגרת קהילות יציבות ויותר כיחידים. עם זאת, בהמשך הוא מצא כי המרכזים המשמעותיים ביותר של הון חברתי הם דוקא בתי התפילה. אנשים הפוקדים באופן קבוע את בית הכנסת או את הכנסיה נוטים יותר להתנדב, לתרום ולגלות אחריות קהילתית. בעיני פטנאם, כוחם של בתי התפילה אינו רק בממד הדתי, אלא ביכולתם לייצר מרחב חיים משותף המקדם יחסים הדדיים לאורך זמן.
מנגד, מוריס ג'אנוביץ שחקר את חיי השכונות בשיקגו בשנות החמישים הגיע למסקנה מעט שונה. לדבריו, הקהילה לא נעלמה אלא החליפה צורה. במקום הקהילות המסורתיות המבוססות על מקום ועל השתייכות כוללת, התגבשו קהילות סביב תחומי עניין. קהילות אלו הקטינו את ממד המחויבות: אנשים בוחרים בעצמם את היקף המחויבות שלהם. ג'אנוביץ כינה את התופעה הזו קהילה בע"מ (Community of Limited Liability).[3]
במובנים רבים, זהו גם סיפורה של החברה החרדית. במשך שנים שימרה הקהילה החרדית את מבנה הקהילה המסורתי. במרכז הקהילה עמד בית הכנסת כמוקד גאוגרפי, חברתי ורוחני. הקרבה הפיזית בין בני המשפחה, השכנים וחברי הקהילה יצרה היכרות עמוקה, מחויבות הדדית ותחושת אחריות משותפת. בעשורים האחרונים חלו תמורות משמעותיות בחברה החרדית, ובהן יציאה גוברת לשוק העבודה, חשיפה למרחבי חיים מגוונים והיחלשות של המבנים הקולקטיביים המסורתיים. אולם בכל הנוגע להתארגנות מחדש של הקהילות המקומיות, נראה כי להתפשטותן הגיאוגרפית של קהילות חרדיות היתה ההשפעה העמוקה ביותר.
עליית מחירי הדיור והגידול הדמוגרפי הובילו להקמתן של שכונות וערים חרדיות חדשות. זוגות צעירים נאלצו להתרחק מקהילות המוצא ומהמשפחה המורחבת. אם בעבר רשת התמיכה הטבעית נמצאה במרחק הליכה, כיום היא במרחק נסיעה ניכר. בשל כך נדרשה הקהילה למלא תפקידים רחבים יותר מבעבר.
עליית מחירי הדיור והגידול הדמוגרפי הובילו להקמתן של שכונות וערים חרדיות חדשות. זוגות צעירים נאלצו להתרחק מקהילות המוצא ומהמשפחה המורחבת. אם בעבר רשת התמיכה הטבעית נמצאה במרחק הליכה, כיום היא במרחק נסיעה ניכר. בשל כך נדרשה הקהילה למלא תפקידים רחבים יותר מבעבר. הציפיה היתה שהיא תספק מענה לצרכים שבעבר נענו במעגלי הקרבה הטבעיים של המשפחה, דוגמת סיוע למשפחות יחידניות או התגייסות להכנות של שבת בר־מצוה.
למרות השינויים הללו, בית הכנסת היה ונותר מוקד גאוגרפי, חברתי ורוחני מרכזי. עצם קיומם של מפגשים תכופים וקבועים הכרוכים באורח החיים הדתי, כמו תפילות ושיעורים, משמר מרחב חיים משותף. במובן זה, הקהילה החרדית מגלמת מאפיין יסודי של הקהילה המסורתית. היא מקיימת מרחב חיים משותף המעודד את אותו הון חברתי של פטנאם הכולל היכרות, מחויבות ותחושת שייכות לאורך זמן.
תמורות אלו לא פסחו גם על עזרת הנשים. במשך דורות הסתמכו נשים על רשתות התמיכה הטבעיות של המשפחה. רשתות אלו העניקו חוסן אישי וסייעו בהתמודדות עם אתגרי החיים. סיוע לאחר לידה, עזרה בגידול הילדים, ליווי בתקופות משבר ואפילו שיחה יומיומית עם אחות היו חלק משגרת החיים. כל אלה התאפשרו בזכות קרבה גאוגרפית וזמינות יומיומית. אלא שתהליכי העיור החלישו את רשתות התמיכה הללו. עם היעלמותו ההדרגתית של ה"כפר" נדרשו הנשים למצוא מענים חדשים לצרכים שבעבר נענו באופן טבעי וכמעט מובן מאליו.
במקביל, השתלבותן הגוברת של נשים בשוק העבודה, רכישת השכלה וחשיפה למרחבים חברתיים מגוונים האיצו תהליכי שינוי בהגדרת העצמי, והובילו לכך שנשים פיתחו זהות אישית מובחנת ועצמאית יותר. לכן, המנגנון המסורתי של חיבור לקהילה דרך הבעל שייצג את המשפחה במרחב איבד רלוונטיות. נשים מבקשות כיום גישה ישירה לקהילה. הן רוצות לקבל מידע ממקור ראשון, להיות שותפות בשיח ולהשפיע על המרחבים הנוגעים לחייהן.
כך נוצר מפגש בין שני תהליכים משלימים: תהליך ההתרחקות הגיאוגרפי שיצר צורך במענה חדש לרשתות התמיכה שאבדו, והשינוי בהגדרת העצמי שיצר דרישה למענים מותאמים ולקשר ישיר עם הקהילה.
אל תוך מציאות זו נכנסו הקהילות בע"מ שתיאר ג'אנוביץ. נשים חרדיות בונות כיום רשתות השתייכות סביב הורות, מקצוע, לימודים, עשייה חברתית ותחומי עניין משותפים. למעשה, הן היו לצרכניות המרכזיות של קהילות בע"מ בחברה החרדית. קהילות אלו מעניקות להן ידע, השראה, הזדהות ותחושת שייכות. הן גם מספקות מרחב בלתי אמצעי להתחבר, ליזום, ליצור ולהשפיע. דוגמא לקהילה כזו היא קהילת "אחת" המבוססת על אידאולוגיה משותפת. בהמשך לכך נכון יהיה לשאול אם קהילת "אחת" או כל קהילה בע"מ אחרת מסוגלת להחליף את מקומה של הקהילה המסורתית המקומית.
מגבלותיהן של קהילות בע"מ
סיפורן של נשות המילואימניקים עשוי לשמש מקרה בוחן מעניין להבנת מגבלותיהן של קהילות בע"מ. לאחר השבעה באוקטובר צמחו יוזמות חברתיות רבות, אך ככל שהעמיקה השגרה החדשה, רבות מהן דעכו. דוקא אז התגלה הקסם שבקהילה המסורתית המקומית. מי שהבחינו בקושי המתמשך לרוב לא היו החברות מהקהילה המקצועית או מקבוצת הלימוד המשותף. מי ששמה לב לקושי היתה השכנה שפגשה את אשת הלוחם מורידה את הפח, או השכנה שנתקלה בה סוחבת שישיית מים עם תינוק במנשא.
לקהילות בע"מ יתרונות משמעותיים. הן מתקיימות מעבר לגבולות גיאוגרפיים ומאפשרות לכל אחת למצוא את מעגלי השייכות המדויקים לה. אשת חינוך יכולה להתייעץ עם נשות חינוך מכל רחבי הארץ, לשתף בדילמות מקצועיות ולקבל ידע וניסיון שאינם מוגבלים למקום מגוריה. במקביל היא עשויה להשתייך לקהילת הורות מונטסורית, לקבוצת לימוד של הנ"ך היומי ולקהילה של קבוצת ריצה.
אלא שכפי שמשתקף מסיפורן של נשות המילואימניקים, לקהילות בע"מ יש גם מגבלה מובנית: הן חלקיות מטבען. הן מסוגלות לייצר חיבורים משמעותיים, אך חסרות את ממד הנראות הרציפה. משום כך הן מתקשות לזהות צרכים משתנים ולהגיש תמיכה מדויקת לאורך זמן. מנגד, כוחה של הקהילה המסורתית טמון בדיוק באותה נראות רציפה הנוצרת מתוך מרחב חיים משותף והיכרות הנבנית לאורך זמן. אלא שתהליכי ההתרחקות מקהילת האם החלישו במידה רבה את הזיקה למעגלי ההשתייכות הטבעיים. האם, האחות, הדודה או חברת הילדות לא הכירו רק היבט מסוים בחייה של אשה, אלא את מכלול חייה. הן ידעו מתי מאתגר כלכלית, מתי אחד הילדים מתקשה, מתי ההורים מזדקנים ומתי העיגולים השחורים מתחת לעיניים אינם רק סימן לעייפות. הן לא נדרשו להתעדכן, הן פשוט היו שם.
נראה אם כן שבעידן של קהילות בע"מ נשים אינן זקוקות בהכרח לעוד קשרים. הן זקוקות בעיקר לאדם הזה שרואה אותן לאורך זמן, לאותו מרחב טבעי עוטף שבו הן אינן מופיעות רק כאשת מקצוע או כמתנדבת אלא כאדם שלם.
תובנה זו מסייעת להבין גם את תרומתה הייחודית של משפיעה רוחנית בקהילה. כפי שטענתי במאמר אחר,[4] תרומתה הייחודית אינה נובעת רק מהידע או מהסמכות שהיא מביאה. כוחה נובע בראש ובראשונה מההיכרות המתמשכת. היא חולקת עם הנשים מרחב חיים משותף, מכירה את מוסדות החינוך, את האתגרים המקומיים, את המשפחות ואת הסיפור הרחב. לכן היא מסוגלת להעניק מענה מותאם שמביא בחשבון נסיבות חיים.
נראה אם כן שבעידן של קהילות בע"מ נשים אינן זקוקות בהכרח לעוד קשרים. הן זקוקות בעיקר לאדם הזה שרואה אותן לאורך זמן, לאותו מרחב טבעי עוטף שבו הן אינן מופיעות רק כאשת מקצוע או כמתנדבת אלא כאדם שלם. אמנם לקהילות בע"מ יתרונות שאין להקל בהם ראש, אך הקהילה המקומית היא המעניקה הקשר, רציפות ונוכחות. היא מאפשרת את היווצרותו של חוסן קהילתי על ידי פיתוח ההון האישי של החברים בקהילה. היא מדורת השבט.
המודל הקהילתי החדש
מדורת השבט עדיין בוערת בנו. הצורך בקשרים חברתיים וברשתות תמיכה נותר מנגנון מרכזי להתמודדות עם אתגרי החיים, במיוחד אצל נשים. אלא שבעוד שהצורך נותר בעינו, המציאות החברתית השתנתה. ההכרח לעבור לערים אחרות החליש את מעגלי התמיכה הטבעיים של האשה החרדית, ובמקביל החשיפה להשכלה, לתעסוקה ולמרחבים חברתיים חדשים עיצבה זהות מובחנת ועצמאית שמייצרת צורך בקשר ישיר עם הקהילה.
האתגר אם כן הוא יצירת מענה קהילתי המעניק לנשים חיבור ישיר ומענה מותאם, שעובר דרך חיזוק הזיקה לקהילה המקומית. לשם כך אני מבקשת להציע מודל של קהילה נשית המוטמעת בקהילה המקומית ומשלימה את הערך שמקנה הקהילה בע"מ. המודל נשען על שלושה ממדים משלימים: מרחב, מעורבות ותשתית.
מרחב
הקשר שבין קהילה למקום העסיק חוקרים רבים. פוקו התייחס בהגותו למרחבים שיתופיים בהקשר של מרחב תודעתי המאפשר לאדם לצאת מאזור הנוחות, לבחון ולפתח צורות חדשות של מחשבה ופעולה. מתוך תפיסה זו התפתח הרעיון של "המרחב השלישי" שמייצג מקומות ציבוריים כמו גם פרטיים המשמשים נקודות מפגש. המרחב הזה יכול להיות רחבת בית הכנסת, הגינה השכונתית או החניה התת־קרקעית בבניין מגורים.
בהקשר החרדי, למרחב כזה יש משמעות מיוחדת עבור נשים. במשך שנים רבות התקיימו חיי הקהילה סביב מוקדים גבריים מובהקים, ובראשם בית הכנסת. עזרת הנשים אמנם היתה חלק מהמרחב הקהילתי, אך במידה רבה נותרה בשוליו. אם מבקשים לחזק את מקומן של נשים בקהילה, יש צורך ליצור מוקדי מפגש נוספים המשתלבים בשגרת חייהן. הקהילה צריכה לפגוש אותן במקום שהחיים כבר מתרחשים.
זו יכולה להיות פינת קפה קהילתית, פעילות בגינה הקהילתית או קידוש קהילתי בשבת בבוקר. בשונה מערב תוכן או הרצאה הדורשים לפנות זמן ייעודי ולצאת מהשגרה, מוקדים אלו משתלבים ברוטינה הקבועה. דוקא משום כך הם מאפשרים יצירת קשרים הנבנים בהדרגה, מתוך מפגש מתמשך ולא סביב ארוע חד־פעמי. שם נוצרת אותה נראות רציפה שעליה עמדנו לאורך המאמר. היכולת לראות ולהיראות, להכיר את החיים שמעבר לתפקיד או לזהות מסוימת. משם צומחים האמון, תחושת השייכות והערבות ההדדית שהופכים קבוצת נשים לקהילה.
מעניין לראות כי בקהילות רבות בחו"ל בית הכנסת משמש מרכז קהילתי הכולל חדרי פעילות, אולמות ארועים ופונקציות נוספות שנועדו לתמוך במפגשים לכל החברים בקהילה ובכללם הנשים. בהקשר הזה שמעתי לאחרונה על יוזמה להקמת משחקיה בתוך מתחם בית הכנסת. הרעיון נובע מההבנה שמוקדי המפגש צריכים להיות שזורים בחיים עצמם.
מעורבות
במאמרו על כוחה של קהילה מציג הרב יונתן זקס את בניית המשכן כארוע מכונן בתולדות עם ישראל. לדבריו, עם ישראל לא התגבש רק סביב אמונה או חוויה משותפת, אלא סביב עשייה שיתופית. המשכן היה הפרויקט הראשון שבו כל אחד תרם את חלקו למען מטרה הגדולה ממנו. מכאן מסיק זקס שהדרך הטובה ביותר להפוך קבוצת אנשים לקהילה היא לגרום להם לבנות דבר מה יחד.[5]
תובנה זו מסייעת להבין את כח המשיכה של קהילה בע"מ עבור נשים. קהילות אלו מעניקות לנשים מרחב שבו הן יכולות לשאת באחריות, ליזום, להוביל ולהשפיע. הן מאפשרות לחברותיהן להיות שותפות בעיצוב סדר היום, בזיהוי צרכים ובבניית מענים. תחושת השייכות הנוצרת מתוך מעורבות כזו עמוקה במיוחד, מאחר שהיא נותנת לכל אחת הזדמנות להשאיר חותם ממשי במרחב הקהילתי. לכן כאשר קהילה מציעה בעיקר שיעורים, הרצאות וסדנאות לשזירת פרחים, היא מותירה את המשתתפות בעמדה פסיבית. לעומת זאת, כאשר נשים נדרשות לארגן, לגלות אחריות ולפעול למען מטרה משותפת, הן נעשות שותפות בבניית הקהילה. המעבר הזה לא רק משנה את מידת המעורבות שלהן, אלא גם משפיע על תחושת השייכות.
יוזמות כמו קבוצת תמיכה ליולדות, פעילות לנערות או מערך סיוע למשפחות מילואים יוצרות את אותה רקמה עדינה של הון חברתי. הן מטפחות היכרות, אמון ומחויבות הדדית שהם תשתית ראויה לחיים קהילתיים. ככל שיוזמות יצמחו מתוך הצרכים, הכשרונות והמחויבות של חברות הקהילה, כך הן יתרמו יותר הן לנשים והן לקהילה כולה.
תשתית
כדי שקהילה תוכל להתקיים לאורך זמן היא זקוקה לתשתית. יוזמות קהילתיות נשענות אמנם על מחויבות, אכפתיות ורצון טוב, אך ככל שהן מתפתחות הן נדרשות גם לידע, למשאבים ולכלים ארגוניים. מערך סיוע ליולדות למשל כולל הרבה יותר מהתנדבות נקודתית. הוא מחייב גיוס מתנדבות, תיאום בין משפחות, חלוקת אחריות, ניהול מידע ויצירת רצף פעילות לאורך זמן. במקרים רבים, מה שיקבע את הצלחתה של יוזמה אינו מידת המסירות של הפעילות בה, אלא היכולת להפוך רצון טוב למערכת יציבה ומתפקדת.
מעבר לכך, תשתית כזו יוצרת סימטריה חשובה בתוך הקהילה. היא מאפשרת לכל אשה לזהות צורך, להעלות רעיון ולהוביל יוזמה, גם אם היא אינה מחזיקה בתפקיד רשמי או במעמד קהילתי מיוחד. במקום שמוקדי ההשפעה יהיו מרוכזים בידי מספר מצומצם של בעלי תפקידים, התשתית פותחת את שערי המנהיגות הקהילתית בפני כל מי שמבקשת לגלות אחריות. במובן זה, היא מרחיבה את מעגל היוזמות ואת מספר הנשים הרואות את עצמן בעלות יכולת להשפיע על סביבתן.
התשתית היא אפוא החוליה המחברת בין שני הממדים הקודמים. המרחב מאפשר לנשים להיפגש, המעורבות מאפשרת להן ליצור יחד, והתשתית מעניקה לעשייה הזו יציבות, המשכיות וסקלביליות.
*
נשים אינן מחפשות בהכרח עוד מעגל השתייכות, אלא מרחב שהן יוכלו להיראות, להשפיע ולקבל תמיכה לאורך זמן. שילוב של מרחב משותף, מעורבות פעילה ותשתית תומכת עשוי לאפשר לקהילה הנשית למלא את התפקיד שמילאה בעבר המשפחה המורחבת: יצירת שייכות, אחריות הדדית וחוסן אישי וקהילתי.
נשים אינן מחפשות בהכרח עוד מעגל השתייכות, אלא מרחב שהן יוכלו להיראות, להשפיע ולקבל תמיכה לאורך זמן.
השיחה הזו, אף שהיא צומחת מתוך החברה החרדית, איננה נוגעת לחרדים בלבד. החברה הישראלית כולה סובלת מהיחלשות הקהילה המקומית, מבדידות המסתתרת מתחת לפני השטח של החיבור הדיגיטלי, ומהקושי לתרגם סולידריות לאחריות יומיומית. משום כך, הניסיון החרדי לחדש קהילה מקומית וחיה – לא כחזרה נוסטלגית אל העבר, אלא כמענה המותאם לחיים בני זמננו – יכול להיות לברכה גם עבור הציבור הרחב.
חברה שבה שכנים מכירים זה את זה, שבה נשים נראות במלוא עולמן וחייהן, שבה דאגה לזולת מאורגנת מבלי להפוך לבירוקרטית, ושבה האחריות צומחת מלמטה ואינה מופקדת כולה בידי המדינה, היא חברה חזקה יותר. במובן הזה, השיחה החרדית על קהילת נשים היא גם שיחה ישראלית על המרקם החברתי שאנו מבקשים לבנות.
הרב יונתן זקס הגדיר חברה חזקה כחברה שהחברים בה נושאים באחריות זה כלפי זה. נדמה שזהו גם האתגר שבפניו עומדת כיום הקהילה החרדית. לא רק כיצד לחבר נשים לקהילה, אלא כיצד ליצור קהילה שבה נשים אינן אורחות או צרכניות שרותים, אלא שותפות מלאות. כאשר קורה הקסם, הקהילה מפסיקה להיות מסגרת חברתית בלבד ונעשית למה שהיתה בימיה הטובים של מדורת השבט: רשת של נשים הרואות זו את זו, נושאות יחד באחריות ומאפשרות לכל אחת להיות חלק ממשהו גדול יותר.
[1] https://taylorlab.psych.ucla.edu/wp-content/uploads/sites/5/2014/11/2011_Tend-and-Befriend-Theory.pdf
[2] https://www.britannica.com/topic/Gemeinschaft-and-Gesellschaft?utm_source=chatgpt.com
[3] Janowitz (1952)
[4] https://iyun.org.il/sedersheni/on-the-need-for-women-rabbis-in-community/
[5] https://aish.co.il/community-religion/
אני אוהבת לקרא את המאמרים המחדשים והעכשווים שלך
ישר כוח על המאמר. מה שמשתמע ממנו בלי שהכותבת התייחסה לכך במפורש, הוא שהקהילה החרדית המקומית, קרי בית הכנסת, הוא בעצם קהילת גברים בלבד. בית הכנסת אינו מהווה מקום, פיזי ומנטלי, להתפתחותה של קהילת נשים. זה חבל ויכול להיות אחרת, אם רק נאפשר בתי כנסת שיותר מכילים ילדים, עם עזרת נשים גדולה יותר, וכך נקבל את כל המשפחה בבית הכנסת, והקידוש בבית הכנסת יהיה הזמן שבו מכירות זו את זו ומתעניינות זו בזו השכנות באותו רחוב שבו נמצא בית הכנסת.
זה צריך להיות מקום גם למי שנושאי השיחה שלה אינם בגדים, ילדים ונקיונות.
ושנשים שאינן נשואות ו/או ללא ילדים יחושו אדם שווה ערך ולא עב"ם חסר סווג.
שני פרטים שיתכן ולא יוחלו בכל המקומות.