צריך עיון > סדר שני > מלחמת שמחת תורה > גזרת גיוס או מלחמת זהות

גזרת גיוס או מלחמת זהות

ההתנגדות של ההנהגה הרבנית לגיוס חרדים, גם כאשר מדובר בבחורים שאינם לומדים, מבוססת על החשש מאובדן הזהות החרדית. האם אכן אין ביכולתנו לשמור על הזהות החרדית גם מעבר לארבעת כותלי בית המדרש?

י"ט תמוז תשפ"ד

"אז מה אתה אומר? יש שינוי ביחס לצבא אצל בחורי ישיבות?"

מדי ערב, בחזרה הביתה מהעבודה, אני נוהג לאסוף בחורי ישיבות הממתינים לטרמפים. כמי שלמד בישיבות וחווה על בשרו שעות המתנה בטרמפיאדות ברחבי הארץ, אני מרגיש צורך לסייע להם. בשבילי זו גם הזדמנות לעמוד על הלכי הרוח של עולם הישיבות ממקור ראשון.

מהמדגם (הלא בהכרח מייצג) שעבר ברכבי, אני שומע לצערי רק תשובה אחת: לא.

למרות השינוי הנקודתי שחל לאחר ה־7.10, בשיחות אקראיות שאני מקיים אני לא מרגיש שינוי בכללי המשחק

למרות השינוי הנקודתי שחל לאחר ה־7.10, בשיחות אקראיות שאני מקיים אני לא מרגיש שינוי בכללי המשחק. כך למשל בחור שלקחתי בשעת לילה מאוחרת טען בתוקף כי "אנחנו לומדים ומגנים כמו החיילים" בעוד הטלפון הספק תומך־כשר מתנוצץ בתוך כיסיו. אני משער שעל הסוגיה הנלמדת עכשו בסדר א' בישיבה הוא היה מדבר פחות בלהט. אמת עצובה היא שגם בקרב בחורי הישיבות, לא כולם מוכנים לסייע – איש בדרכו – במאמץ המלחמתי. משיחות כגון אלה שערכתי מאז תשרי, נראה שאין מנוס מלהסיק שאין עדיין שינוי מהותי בתפיסה החרדית, על אף המצב הבטחוני והצורך האקוטי בעוד אלפי חיילים.

 

בן תורה – מזהות למותג

רבים מנסים להצדיק את אי־גיוסם של בחורי ישיבות בטעמים טכניים: צה"ל לא ערוך או לא מעוניין לגייס חרדים, יש בעיות של שמירת כשרות ומצוות, וכדומה. אולם מעבר לטיעונים הטכניים, שניתן להתייחס אליהם בהרחבה, אציג עמדה שלטעמי יותר מהותית: לא ההלכה, דקדוק המצוות, מדי זית, מפקדים או מנות בכשרות מהודרת הם מכשול לגיוס חרדים. מה שמונע את הגיוס הוא בעיקר נושא הזהות.

היהדות החרדית אינה רק תופעה דתית אלא זהותית וסוציולוגית. החזון איש הקים את היהדות החרדית בין היתר ממניעים זהותיים – הוא רצה לייצר זהות ייחודית למול המודל החדש שהציבה הציונות: במקום "היהודי החדש" המיישב את הארץ בעשר אצבעותיו, הציג החזון איש מודל של אדם היושב בבית המדרש ושוקד על התורה באופן בלעדי. כך נוצרה, כפי שמכנה פרופ' פרידמן, "חברת הלומדים" – חברה המושתתת על ערך לימוד התורה, תוך היבדלות מקסימלית מהחברה הכללית.

"בן תורה" היום אינו מי שסיים ש"ס ושולט במפרשים, אלא בעיקר בחור הרשום בישיבה. ההנהגה החרדית תעשה הכל כדי שיישאר שם ולא יאבד את זהותו החרדית

אולם עם השנים החלה הזהות להיות תלויה יותר במותג ופחות בתוכן. "בן תורה" היום אינו מי שסיים ש"ס ושולט במפרשים, אלא בעיקר בחור הרשום בישיבה. ההנהגה החרדית תעשה הכל כדי שיישאר שם ולא יאבד את זהותו החרדית.

כשהרב דב לנדו, מנהיג הזרם הליטאי במגזר החרדי, נשאל בתחילת המלחמה על ידי אל"מ ארז אשל, אם בחורי ישיבות יכולים להשתתף בהלוויות של החללים שנפלו בקרבות בעזה או לבקר פצועים בבתי החולים, הוא השיב בצורה נחרצת: "חס ושלום. בחור צריך ללמוד, לוויה זה לא צריך […] יש בחורים רגישים וזה יפריע להם ללמוד. הוא רואה פצוע הוא לא יכול לחיות אחר כך."[1]

הרב לנדו הציג כאן את העמדה שבחורי ישיבה חיים בעולם נפרד. בסוף השיחה הוא אמנם נשא תפילה למען הצלת עם ישראל ולמען שיבת החטופים, אך הוא משרטט מודל של בריה ייחודית שעסק לה בדבר אחד בלבד: לימוד תורה. גם בהנחה ש"תורה מגנא ומצלא" ולימוד התורה חשוב מאין כמוהו, כאן נקבע רף חדש של זהות חרדית שאינה יכולה להזדהות עם כאב וצער אחר – המתרחש מחוץ לעולם התורה. גישה זו משקפת תהליך של קיבוע זהות חברתית מובחנת ונבדלת עבור תלמידי הישיבות. היא מדגישה את הבידול התרבותי והערכי של הקהילה החרדית, תוך יצירת גבולות סימבוליים ברורים בין "פנים" ל"חוץ".

ביולי האחרון הוגשה הצעת חוק בכנסת – חוק יסוד: לימוד תורה (פ/183/24) שניסו לקדם הסיעות החרדיות כדי לקבוע כי לימוד תורה ייחשב ל"שרות משמעותי". אולם למעשה, אין זה חוק שנועד לייקר את התורה אלא את הלומדים. ומי יקבע מי הם הלומדים? האם גם סטודנט למקרא באוניברסיטה נכלל בהגדרה? תלמידת מדרשה במכינה קדם צבאית מעורבת? נראה כי מחוקקי ההצעה לא דאגו לשמור על כבוד התורה, אלא בעיקר לשמר את "חברת הלומדים", ללא הבדל בין מהות ותוכן וטיב הלומד. עולם הישיבות נמשל בפי המשגיחים ל"תיבת נח", מקום מובדל משאר החברה, המגן מפני המבול שבחוץ. מעבר לתועלת מבחינת הספקי לימוד וכדומה, מודל 'תיבת נח' מעגן את הזהות של הבחור החרדי ומגן עליה.

עם זאת, הפער בין הדימוי האידאלי לבין המציאות הולך וגדל. רבים מבחורי הישיבות אינם מקדישים את כל זמנם ומרצם ללימוד תורה, כפי שמצופה מהם. במקום זאת, ההשתייכות למסגרת הישיבתית היתה למעין תווית חברתית ותרבותית המעניקה זהות ומעמד בקהילה החרדית, ללא קשר הכרחי לרמת המחויבות האישית ללימוד התורה.

מהות ההתנגדות של ההנהגה הרבנית לגיוס חרדים אינה מתבססת אפוא רק על חשש מביטול תורה אלא בעיקר על פחד מאבדן הזהות. מבחינתם, כל בחור חרדי ההולך לצבא משנה מסגרת. החרדיות, בסופו של דבר, היא מסגרת חברתית המתבססת על היבדלות וגיבוש זהות ייחודית. יותר משהישיבות הן מקום לימוד, הן מסגרת המבטיחה את הישארות הצעירים בתוך הקהילה והנצחת הניתוק מהחברה הישראלית.

החשש המרכזי שמאחורי התנגדות זו הוא הוצאת הצעיר החרדי מהמסגרת הקהילתית בשלב קריטי של חייו. צעד כזה נתפס איום גדול בהרבה מחוסר רצינות בלימוד או קיום פחות מצוות

לאחרונה מתפרסמים עוד ועוד מכתבים של רבנים היוצאים נגד הגיוס, גם של בחורים שבאופן מוצהר אינם הוגים בתורה יומם וליל.[2] החשש המרכזי שמאחורי התנגדות זו הוא הוצאת הצעיר החרדי מהמסגרת הקהילתית בשלב קריטי של חייו. צעד כזה נתפס איום גדול בהרבה מחוסר רצינות בלימוד או קיום פחות מצוות.

בשרות הצבאי, גם במסגרת המותאמת לאורח החיים החרדי, המשימות, הלו״ז הנוקשה, התפקיד ומקום השרות, מוכתבים כולם על ידי צה״ל. הם עוקרים את הצעיר החרדי ממסלול חיים מבודד שההנהגה הרבנית בנתה עבורו ושבו היא השליטה הבלעדית. החידוש נטול התקדים ההיסטורי ש'כולם חייבים ללמוד בישיבה' נובע מהחשיבות המיוחסת למסלול ייחודי זה. התנגדות הרבנים לכל יוזמת גיוס משקפת ניסיון להדק את השליטה ולחזק את גבולות הקהילה, תוך הגדרה מחדש של נורמות חברתיות.

ניתן להביא כדוגמא לכך את המסגרות המכונות "ישיבות לנושרים", מוסדות שבהם אפשר להיות רשום כדי לא להתגייס לצבא. באותן ערי מקלט נמצא לרוב לא נוער המתמודד עם בעיות משפחה, פשע וסמים, אלא נערים שלא הצליחו להשתלב בישיבות חרדיות קלאסיות. סביר להניח שאותם נערים לא מתנגדים אידאולוגית להתגייס, אולם ההנהגה החרדית מעדיפה שיהיו רשומים בישיבות – כך הם אמנם לא ילמדו, אך גם לא יתגייסו, ולא יאתגרו את זהותם החרדית ויהפכו את הדבר ללגיטימי.

 

גיוס או גבולות הגזרה של "מיהו חרדי"

לפני הביקורת (חלקה מוצדקת) על היעדר התאמה של הצבא לאוכלוסיה החרדית ועל הקשיים הדתיים הנלווים לגיוס לצבא, הגיע הזמן גם שנבחן את עצמנו – האם אכן אין ביכולתנו לשמור על הזהות החרדית גם מעבר לארבעת כותלי בית המדרש? שימור מודל אחיד של "חרדי" מלווה בחסרונות רבים. סוד גלוי הוא כי יש בחורי ישיבות רבים שלא מתאים להם לשבת וללמוד כל היום, וכך הם מעבירים שנים בבטלה ובשעמום. שרות צבאי יכול לפני הכל לעשות אותם לבני אדם יצירתיים ורציניים (כפי שיעידו לא מעט מחיילי נצח יהודה). אולי לא יהיה להם 'טיקט' חרדי, אך הם יהיו יהודים טובים יותר. האם לא זה העיקר?

מעבר לכך, הגיע הזמן לבחון מחדש את ההגדרה של "זהות חרדית" ולהרחיב אותה כך שתכלול מגוון רחב יותר של אפשרויות ומסלולי חיים. זהות חרדית אינה חייבת להיות מוגבלת רק ללימוד תורה על מלא, אלא יכולה לכלול גם עבודה, שרות לאומי, או אפילו שרות צבאי מותאם – כל זאת תוך שמירה על ערכי היסוד של אורח החיים החרדי. שרות צבאי או לאומי עשוי לספק לבחורים שאינם לומדים מסגרת חיובית להתפתחות אישית, רכישת מיומנויות חיים ותחושת תרומה לחברה. האם אין בכך מצוה?

כל פשרה בנושא הגיוס היא בסופו של דבר פשרה על הזהות החרדית הקיימת. זו הסיבה שבעיני ההנהגה החרדית מדובר באיום מהותי: לא איום על לימוד תורה או קיום מצוות אלא על המסגרת האוטונומית ועל גבולות הגזרה שקבעה החברה החרדית.

בשל כך, הדיון צריך להיות באותם גבולות גזרה. האם תיתכן זהות של חייל חרדי? היום החברה החרדית בחלקה הגדול קובעת את גדר הזהות באופן שמותיר בחוץ מי שאינו הולך במסלול המיועד: מי שמתגייס מסומן כחרד"ק (כינוי גנאי שהומצא על ידי קיצוניים אך עם הזמן אומץ בחברה הכללית), אף שהוא שומר מצוות למהדרין, קובע עתים לתורה ורואה את עצמו חרדי לכל דבר. בעיני חרדים רבים הוא כבר לא. שאלת המפתח בדיון זה לפיכך היא אם החברה החרדית מסוגלת להרחיב את הגדרת הזהות שלה, כך שתכיל גם אנשים המשרתים בצבא או עוסקים בפעילויות שנתפסות כיום 'לא חרדיות'. כבר עשינו את זה לגבי הלומדים באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה והעובדים במקומות עבודה חילוניים. האם לא ניתן לשכפל את המודל למשרתים בצבא?

כבר עשינו את זה לגבי הלומדים באוניברסיטאות ובמוסדות להשכלה גבוהה והעובדים במקומות עבודה חילוניים. האם לא ניתן לשכפל את המודל למשרתים בצבא?

לימוד תורה הוא ערך חשוב, קדוש, נשגב. אולם אפשר לשלב אותו עם חיי המעשה. עובדה, חרדים יכולים גם ללמוד וגם לעבוד. טרם שמענו על הסבה מסיבית של מקומות עבודה לאזורים בלי נשים ועם חדרי אוכל בכשרות הבד"ץ בלבד, ובכל זאת שיעור החרדים העובדים עולה מדי שנה.[3] הסיבה היא שמקומות עבודה, שמגיעים אליהם בשמונה בבוקר ויוצאים מהם בארבע אחר הצהריים, אינם מגדירים את הזהות החרדית כמו הגיוס לצבא. מבחינת ההנהגה, כל עוד האדם החרדי יוצא מתוך הקהילה וחוזר אליה, אין בכך כדי לשלול את מעמדו. מנגד, יציאה למסגרת נפרדת, עם היררכיה, פקודות, ובעיקר ערכים שונים, מעוררת חשש כבד.

מאז ה־7.10 מתמודדת מדינת ישראל עם מספר אתגרים, שחלקם נדחקו לפינה כבר שנים וכעת אנו נאלצים להתעמת אתם ישירות. נושא הגיוס, שכבר עלה במרוצת השנים שוב ושוב, מעמיד אותנו כעת במבחן. זוהי שעת מבחן לא רק עבור החברה הישראלית, אלא בעיקר עבור החברה החרדית. האתגר האמיתי טמון ביכולת לעצב זהות חרדית עמוקה יותר, עם גדרות רחבים יותר שיכילו גם את הבוחרים לצאת מכותלי בית המדרש ולשלב תורה, עבודה וצבא.

 


[1] https://www.kikar.co.il/yeshiva-world/s5jq7u.

[2] מועצת חכמי התורה מבהירה: "גם מי שלא לומד – אסור לו ללכת לצבא" (https://www.93fm.co.il/radio/1002002/).

[3] המגמה מתהפכת? הנתונים המפתיעים על תעסוקת הגברים במגזר החרדי (https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-1027165).

 

תמונה: עמותת נצח יהודה

8 תגובות על “גזרת גיוס או מלחמת זהות

  • המאמר נוגע בנקודה נכונה.
    אחדד יותר: שמירת המצוות מתבססת באופן חלקי על השייכות החברתית והקהילתית, ולא רק על האמונה הערכים והידע, בצבא תהיה לצעירים שייכות חברתית חדשה (לצבא לפלוגה לגדוד, לחברים למסלול, לבסיס), זה עלול לבא במקום השייכות לקהילה החרדית, ולגרום לירידה בשמירת המצוות.
    הפתרון: לבנות מחדש את הזהות של הנוער על בסיס איתן יותר של חיזוק האמונה הידע והערכים.
    הבעיה: זה תהליך שיקח שנים רבות. ובקושי התחלנו בו.

  • קראתי את דברי הפתיחה/הקדמה של הרב פפר וצוות מכון עיון ורפרפתי גם על מאמרו של הכותב תחת הכותרת גזירת גיוס או מלחמת זהות,ואני מתחיל להרגיש מזה זמן רב רוח אחרת של צעירים בעלי תואר אקדמי שמרשים לעצמם לנווט את הספינה החרדית למחוז חפצם ע"פ השקפתם .האם נועצתם התייעצתם שאלתם ניסתם להבין מדוע על מה ולמה היו התבטאויות קיצוניות נגד גיוס של בחורים גם אלה שכבר לא תחת ההגדרה תורתו אומנותו או שאתם רק חותרים לפשרה ולרצות את הצד השני . גם אני חושב שמילת שמד היא התבטאות קיצונית מדי, שפטור גורף גם למי שאינו לומד, ולקרא לבחורים לקרע את צוי הגיוס נשמע לא מועיל בלשון המעטה ועלול לסבך אותם, אבל זאת תהיה תמימות וקלות דעת להציג את גדולי התורה בניתוק ובקיצוניות כי בא להם..אז אל תדמו להיות חכמים בעינכם..

  • המאמר מנסה להציג את המשך ההתבדלות החרדית כבעיה של הצבא ושל החברה הישראלית, ולאתגר את הצבא לגייס חרדים תוך שמירה על חרדיותם כמשימה עליונה. אני סבור, שההגנה על ההתבדלות החרדית איננה בעיה של כלל הציבור, בגלל שההתבדלות הזו הושגה במרמה, ובגלל שהשירות בצבא קשה ומנוגד לאורח החיים של כל מועמד לשירות בטחון, חילונים, דתיים לאומיים וחרדים, כאחד. ב-1977 הוסרה ההגבלה על מספר בני הישיבה הנהנים מדחיית השירות של תורתו אומנותו. החברה החרדית נצלה את הסרת ההגבלה כדי להשיג התבדלות מהציבור הכללי, תוך עידוד חרדים שאינם לומדי תורה להשתמט מגיוס לצה"ל בעילה השקרית שתורתם אומנותם. במעשה זה שמטו החרדים במו ידיהם את הקרקע מתחת להסדר תורתו אומנתו, והפכו אותו למשל ושנינה בתור הסדר אי-שיווני וגורף של פטור חרדים מגיוס לצבא רק בגלל חרדיותם. עתה, רוצים רבנים להגן על הישג ההתבדלות שהושג בדרכי רמיה, ע"י הטפה כללית להשתמטות בלי קשר ללימוד תורה. מחד, ההנהגה הפוליטית של החרדים לא מצליחה להעביר חוק גיוס הכולל הסדר תורתו אומנותו חסר גבולות. מאידך, הנהגה הפוליטית אינה יכולה להסכים למכסות כי אין דרך לקבוע מי יקבל פטור ומי לא בחברה מפוצלת, היררכית, השקועה בנפוטיזם. הפתרון הפשוט, הטבעי והישר של מתן אישור תורתו אומנותו רק לזכאים לכך באמת לא עולה על הדעת כלל. באשמת ההנהגה החרדית נוצר מצב שהטיפול בסוגיה הופקע ממנה והועבר להחלטות הצבא לפי צרכיו ולאחריות חייבי הגיוס. אין לחרדים על מי להלין, אלא על עצמם. לסיכום, ההשתמטות החרדית הגורפת היא תופעה צעירה יחסית בת 30-40 שנה ותם זמנה. אוכל להדגים את טענתי זאת מתולדות משפחתי. אני נין של יהודי חרדי בעל משפחה שנהרג בשירותו הצבאי באימפריה האוסטרית-הונגרית במלחמת העולם הראשונה. אני נכד של יהודי חרדי שהתגורר בבני ברק, נפטר תוך כדי שירות קבע בצה"ל, הוספד ברחובה של בני ברק ע"י הרבנים יעקב לנדאו ושלמה גורן זצ"ל, ונקבר בלוויה צבאית בכפר הרוא"ה. אבי זצ"ל היה יהודי חרדי ששירת במילואים בצה"ל. אחי החרדי הוא הראשון במשפחתנו שקיבל דחיה ופטור בגלל תורתו אומנתו, וזו עדיין אומנותו.

  • אין חולק שהמלחמה הנוכחית שנכפתה עלינו הינה בגדר של מלחמת מצווה על עצם קיומנו הפיזי . היא קיימת בצפון ובדרום ומטרתה השמדת 7 מיליוני היהודים החיים במדינה .וה' באמצעות שליחיו חיילי צה"ל מנסים להצילנו מידם.אם זו לא מצווה שבה החתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה כי אז אין שום משמעות מעשית להלכה זו והינה כצפצוף הזרזיר.
    האיום הנוכחי שווה בחומרתו למלחמת השחרור אך אז למעט נטורי קרתא וחסידי סטמר נרתמה היהדות החרדית -אגודת ישראל למאמץ המלחמתי .במודעות שניתלו בירושלים ניכתב "לנוכח השתוללות הדמים בארץ נידרשים כל צעירי עמנו מכל חוגי הישוב החרדי להתיצב איש על משמרתו "אפילו החזון איש בשעתו כתב בחידושיו למסכת עירובין (ליקוטים קיד ו)"נראה דבמלחמת מצווה אפילו חתן מחדרו לא איירי בזמן שצריכין לעזרתם לנצחון המלחמה .דהא פשיטא .ובשביל פיקוח נפש והצלת העם כולם חייבין לבוא לעזרת אחיהם."ואכן גם תלמידו של החזון איש ר' גדליה נדל תלמיד חכם עצום התגייס לצה"ל במלחמת השחרור.

  • הבעיה הבסיסית היא שהחברה החרדית היא של נערים שמנוהלת על ידי נערים בני תשעים. ראשי הישיבות במחכ"ת נכנסו לישיבה בגיל העשרה ועד היום הם שם וכל שיחם ושיגם הוא עם בני עשרה. לכן הם חייבים לחשוב כמו בני עשרה ולדבר כמו בני עשרה.
    ונערים שומרים בפנימיות סגורות עד מאה ועשרים.

    • מחאה נמרצת על ביזוי כבוד תלמידי חכמים, אדירי תורה, שספק אם אתה יכול להבין שני משפטים שלמים מתוך מאמר תורני שהם כותבים. בניגוד למה שאתה חושב, ראשי ישיבות נמצאים בקשר עם הרבה יותר מבוגרים מאשר בני עשרה. הוספת "במחכ"ת" אינה מקהה את הזלזול הצורב. מקווה שתעשה על זה חשבון נפש.

    • מוחה על הפגיעה בכבוד תלמידי חכמים! הזהר בגחלתן וחשוב פעמיים לפני שאתה כותב כך. מקווה שתמחק..

  • מי שכתב את המאמר לא באמת יודע מה קורה בישיבות של הנושרים ומה באמת מטרתם.
    אני שם והדברים שנכתבו כאן הם חצי תמונה שמעוותת את כולה.
    בנוסף, גדולי ישראל חושבים מהו רצון השי"ת ולא על מפלגה או זהות. הם קרובים אליו יותר מאיתנו, וזה כל עינינם.
    אני חושב שהכותב טעם פעם קירבת השם, ע"י איזה תפילה טובה או שקיעות פעם בסוגיא, גדולי ישראל נמצאים שם כל הזמן או לכה"פ כמעט כל הזמן.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל