להכיר טובה לחיילי ישראל

 

בימים אלו, כשהמלחמה מתמשכת והשחיקה נותנת אותותיה, עומד בפנינו אתגר חברתי ומוסרי משמעותי. אלפי חיילי מילואים עוזבים את הבית פעם אחר פעם, והעורף שבתחילת הדרך הרעיף אהבה ותמיכה, שוקע בשגרה עייפה. דוקא כעת עלינו לחדד את המבט: המפגש עם חייל ברחוב או עם שכן שחזר מהחזית הוא הזדמנות לקיום שתי חובות יסוד: הראשונה היא הכרת הטוב, שהיא עניין של תיקון המידות, והשניה היא הכבוד שראוי לחלוק למי שמקיים את המצוה החשובה של הצלת נפשות.

 

"יהודי" הוא מי שמודה

הכרת הטוב איננה רק נימוס או מחווה חברתית, היא חלק מהזהות שלנו. השם "יהודים" נגזר מהמעשה של לאה אמנו, שקראה לבנה יהודה ואמרה הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' (בראשית כט, לה). להיות יהודי פירושו להיות אדם שהכרת הטוב טבועה בו.

ערך זה מודגש בסיפור שמובא במסכת ברכות:

בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית. אמר 'ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני'. הוא היה אומר, 'כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני, וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז, ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני.' (נח, א)

בן זומא חווה חוויה יומיומית פשוטה. בלשונו של יעקב אבינו, היה לו "לחם לאכול ובגד ללבוש". אך הוא טרח שלא לראותם מובנים מאליהם, ודאג להכיר בפרטי הפרטים של הטוב שלו הוא זוכה.

ולענייננו: מי שרואה את מסירותם של חיילי המילואים והסדיר, סבב אחר סבב תוך גביית מחירים קשים בגוף ונפש, בעסקים ובמשפחות, ובוחר להתעלם או להתמקד רק בקשיים שלו, פוגע קודם כל בעצמו. הכרת הטוב היא מידה השומרת על רגישותנו הרוחנית. כפי שכתב בעניין אחר בעל ספר החינוך (מצוה לג): "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מדה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים."

ההודיה לחיילים היא המבחן שלנו: האם אנחנו יודעים להעריך את מה שניתן לנו, ולזכור שמישהו התאמץ מאוד בשביל זה?

ההודיה לחיילים היא המבחן שלנו: האם אנחנו יודעים להעריך את מה שניתן לנו, ולזכור שמישהו התאמץ מאוד בשביל זה?

מדובר בדברים פשוטים, אך דוקא משום כן ראוי לזכור אותם תמיד, בפרט שהקשיים הקטנים עשויים להשכיחם מאתנו.

 

עומדים בפני עושי מצוה

המשנה במסכת ביכורים (ג, ג) מתארת כיצד היו מקבלים את פני מביאי הביכורים לירושלים: "וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום."

הגמרא במסכת חולין (נד, ב) תמהה על כך:

אמר רבי חנא פתוראה עילא מינאי הוה קאי בר נפחא… ובעי למיקם מקמיה ולא שבקני אמר לי 'שב בני שב, אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקין במלאכתם'. ולא? והתנן, 'כל בעלי אומניות עומדים מפניהם, ושואלין בשלומן, ואומרין להם: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום'?! אמר רבי יוחנן: מפניהם עומדין, מפני תלמידי חכמים אין עומדין. אמר רבי יוסי בר אבין: 'בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדין מפני תלמידי חכמים אין עומדין.' ממאי? דילמא כדי שלא תהא נמצא מכשילן לעתיד לבא.

הגמרא שואלת: אם בעלי מלאכה פטורים מהחובה לעמוד אפילו מפני תלמידי חכמים בזמן עבודתם, מדוע הם חייבים לעמוד מפני מביאי הביכורים? הגמרא מיישבת את השאלה בשני אופנים חלופיים. שניהם רלוונטיים מאוד גם לנו:

1. "חביבה מצוה בשעתה." יש מעמד מיוחד לאדם שעושה מצוה. מביא הביכורים מוערך בשל המשימה שהוא מבצע כעת. באופן דומה, החייל במדים "עוסק כעת במצוה". הכבוד שאנו רוחשים לו הוא הצדעה למעשה הגדול שהוא עושה כעת למען הכלל.
2. "כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא." אם הציבור לא יראה הערכה למביאי הביכורים, הם עלולים להרגיש שמאמצם אינו מוערך ולא יטרחו להגיע בפעם הבאה. הבעת תודה והערכה לחיילים היא עניין של חוסן לאומי. אם החייל ירגיש שהעורף אדיש למסירות שלו, המוטיבציה ויכולת העמידה שלו ייפגעו. כמובן, אין חובה או מצוה לקום פיזית מפני חייל, שהרי כשאנו רואים אותו הוא נמצא בעורף ולא ממש בדרכו למצוה כמביאי הביכורים בכניסתם לירושלים, אבל העיקרון דומה – יש להאיר לו פנים ולהכיר בטובתו לנו.

 

חשיבות המצוה: הצלת עולמות

מעבר לכבוד האנושי, חשוב לזכור את החשיבות המהותית של המעשה, הצלת ישראל מיד צר, שמקיימים החיילים. הם עוסקים בהגנה על חייהם של מיליוני יושבי הארץ.

חז"ל מפריזים בשבח של המציל נפש אחת: "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין לז, א). אם חברה מתוקנת מדגישה את ערך החיים ומפארת את מי שזכה לקיים נפש, והמציל נפש אחת מקיים עולם ומלואו, מה נאמר על מי שמגן על עם שלם?

מעבר לכבוד האנושי, חשוב לזכור את החשיבות המהותית של המעשה, הצלת ישראל מיד צר, שמקיימים החיילים. הם עוסקים בהגנה על חייהם של מיליוני יושבי הארץ.

כפי שפסקו גדולי הפוסקים, מהרמב"ם ועד הרב אלישיב זצ"ל, המלחמות של היום הריהן "מלחמת מצוה" של הצלת ישראל מיד צר, ויש כאן לכל הפחות מצוה של "לא תעמוד על דם רעך". החייל אינו עושה רק טובה פרטית, אלא פועל בשליחות של כולנו ומקיים בגופו את הציוויים הללו. הכרת הטוב אליו היא הכרה בכך שבשעה זו הוא מקיים מצוה חשובה וגדולה. אם כך נאמר על מביאי ביכורים, על אחת כמה וכמה זהו הדין כלפי מי ששומר על החיים עצמם.

כמו שבעלי המלאכה בירושלים עצרו את עבודתם כדי לכבד את מביאי הביכורים ולומר להם "באתם לשלום", כך עלינו לצאת מהשגרה, לראות את החיילים ולהכיר בערך מעשה הגבורה שלהם.

ואין מזרזים אלא למזורזים. רבים מאתנו מוקירים ומכבדים את חיילי צה"ל, דואגים לחיילים בבסיסים קרובים ורחוקים, ומכירים בחובתנו כלפיהם.

ויהי רצון שבזכות ההודיה ותחושת הערבות ההדדית נזכה לישועות ונחמות.

 

תפילה לשלום חיילי צה"ל

כיון שנכתבה תפילה מיוחדת לטובתם ולהצלחתם של חיילנו, ראוי שמילותיה תהיינה שגורות על פינו. זו הציפיה הבסיסית של חיילינו מאתנו: שנתפלל להצלחתם, לנצחונם על אויבינו ולשובם לשלום.

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱ־לֹהֵינוּ מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם.

יִתֵּן ה' אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָּלֵינוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבְעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם", וְנֹאמַר אָמֵן.

---

תמונה: באדיבות ChatGPT