הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם: על המעבר ממדבר למדינה

"אני לא מבין אתכם," כתב אחד המגיבים לניוזלטר האחרון של "צריך עיון" באנגלית. "האם אתם לא מתעייפים ממלחמה? מה יש לכם עם זה?"

תחושות אנטי־מלחמתיות אינן נחלתו של השמאל החילוני בלבד. גם בקרב היהדות החרדית קיים סנטימנט מושרש המתנגד למלחמה באשר היא. בתקופה האחרונה, נציגים חרדים אכן השמיעו קריאה לסיום המלחמה בעזה. יש שראו עמדה זו בעיניים ציניות – המצב המלחמתי יוצר לחץ בסוגיית גיוס החרדים והנציגים העדיפו את סיומו בשל כך – אך גם אם יש צדק בטענה, נדמה שהוא חלקי בלבד.

במובן רחב יותר, ליהדות החרדית יש ממד אנטי־לאומי. גם אם לא יאמץ את האיסור לעלות בחומה על פי שלוש השבועות וגם לא את קיצוניותו של ר' אלחנן וסרמן הי"ד שראה בלאומיות עבודה זרה ממש, האדם החרדי אינו מתחנך לרגש הלאומי. רק לפני כמה ימים קראתי – באכזבה עמוקה, אציין – את דברי יוסי אליטוב, העורך הראשי של העיתון "משפחה", מדוע ברור שתלמידי ישיבה לא יגויסו:

על אף שגלות בין יהודים, בידי אחינו בני אברהם יצחק ויעקב, נחשבת קשה יותר, כיון שהיא בלתי נתפסת, אנו בטוחים כי מי שהציל אותנו בכל מקום שאליו הוגלינו ונדדנו, סבלנו והוקענו, הוא יצילנו גם עתה מידי שונאינו ומנדינו.

לא מדובר בבטאון של "העדה החרדית" הקיצוני אלא בדבר המערכת של העיתון "משפחה" המתון. אם אפילו שם, אצל המתונים יחסית, זו התפיסה – אנו נמצאים בגלות קשה וסומכים על הקב"ה שיצילנו משלטון הרשע של אחינו – קל להבין עד כמה גדול המרחק בין החרדיות ללאומיות. משום כך לא נמצא ב"יתד נאמן" ודומיו תפילות לניצחון במלחמה או להצלחת החיילים, אלא הכרה ב"ימים קשים לישראל אשר צרות רבות ורעות סבבונו" (כלשון מכתב מועצת גדולי התורה לפני כמה חודשים)[1] ותפילה "שאבינו שבשמים יסיר הצרה מעלינו".

בדברים הקצרים דלהלן אבקש להציג תפיסה אחרת. אנחנו חיים בתקופה יוצאת דופן. העם היהודי נלחם את מלחמת הטוב ברע, מלחמת האור בחושך, ובאופן חסר תקדים. עלינו להפנים את חשיבות המלחמה, לתמוך בה ולהכיר במרכזיותה. מלחמת הטוב ברע היא סיבת קיומנו הלאומי, עלינו להצטרף אליה בלב ונפש.

 

מלחמת הטוב ברע

לא תמיד שמים לכך לב לכך, אולם בכל פעם שמוציאים את ספר התורה מארון הקודש אנו מזכירים את עניין המלחמה באויב במילות הפסוק: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ (במדבר י, לה). הארון נוסע בקרב העם היהודי, ונסיעתו מלווה בתפילת ניצחון: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ.

מו"ר רבי משה שפירא זצ"ל היה מדגיש את מרכזיות הפסוק: לאורך ההיסטוריה, מסעותיו של העם היהודי מלווים בארון הברית, ובכך הם עצמם נעשים חלק מתורת ה'. הוא ציין תמיד בשם החיד"א כי הספר הקטן הזה – לפי שיטת רבי במסכת שבת, פסוק זה והפסוק שאחריו הם ספר בפני עצמו – יהיה בעתיד לבוא ספר גדול ועצום הכולל את כל מסעותינו, וארון ברית ה' בקרבנו.

הביטוי העיקרי של נוכחות הארון, שמשמעה הקשר הנצחי שבין הקב"ה לבין העם היהודי (כפי שמסומל בדמות הכרובים), הוא מלחמה

אך לא רק זאת. למסע הארון יש תוכן ספציפי של ניצחון על האויב. כלומר, הביטוי העיקרי של נוכחות הארון, שמשמעה הקשר הנצחי שבין הקב"ה לבין העם היהודי (כפי שמסומל בדמות הכרובים), הוא מלחמה. נקודה זו, בפרט בימים אלו של מלחמה באויבינו מסביב, ראויה להפנמה: מטרת העל של העם היהודי כרוכה במלחמה בין הטוב לרע.

הפסוק קובע את העובדה הזו במילים ברורות ביחס למלחמת עמלק: וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָ־הּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר (שמות יז, טז). יש מלחמה תמידית, מדור לדור, בכח הרע המיוצג על ידי עמלק. וכמו במלחמת יהושע במדבר – בניגוד למלחמה במצרים, שם ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן – ניהול מלחמה זו מוטל על העם היהודי.

אפשר כמובן לנסח את מטרת העם היהודי בשפה חיובית, כפי שעושה ישעיהו: עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ (מג, כא). אולם אין אפשרות להגיע למטרה בלי לבצע את הצד השלילי של המשימה: ביעור הרע. לכן, סדר המצוות המוטלות על ישראל עם הכניסה לארץ הוא קודם כל למחות את עמלק ורק לאחר מכן לבנות את בית המקדש, כלשון הרמב"ם: "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך […] ולהכרית זרעו של עמלק […] ולבנות בית הבחירה."[2]

המלחמה היא מלחמת ה' – המלחמה בכוחות הרע שמונעים את הופעת הטוב השלם בעולם. לצד מקום משכנו בקדש הקדשים של המקדש, הארון נכח דוקא בתוך מחנה הצבא: כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ (דברים כג, טו). הארון בתוך המקדש מייצג את ה"עשה טוב" של הברית בין הקב"ה לבין ישראל, ואילו הארון במחנה הצבא מייצג את ה"סור מרע" – את התגברות הטוב על הרע.

הארון שבתוך המקדש מייצג את ה"עשה טוב" של הברית בין הקב"ה לבין ישראל, ואילו הארון שבמחנה הצבא מייצג את ה"סור מרע" – את התגברות הטוב על הרע

בכל מסע של בני ישראל – ובכל פעם שאנו מוציאים את ספר התורה מתוך הארון – אנו מציינים את מטרת המסע ואת נוכחות ה' לאורכו: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

 

מלחמת היצר

אנחנו נלחמים כעת מול אויב שמגלם את הרוע המוחלט. איראן חרטה על דגלה את השמדת מדינת ישראל ואף הכינה תכניות אופרטיביות למימוש המטרה העליונה. היא היתה למממנת ולמפעילה הגדולה בעולם של טרור נגד מטרות יהודיות (ואחרות), כולל כמובן ארגוני הטרור חמאס, הג'יהאד האיסלמי וחיזבאללה. היא אף נחשבת בעיני כל מדינות העולם (בוודאי המערבי) מרכז הטרור העולמי, ראש הנחש, וגרורותיה נתמכים, באופן אבסורדי למדי, על ידי כוחות של חילון קיצוני הנלחמים בכל ערך טוב וקדוש.

לכאורה, מדובר ברגע מכונן בתולדות העם היהודי: מלחמת ישראל באויבה המר ביותר, מלחמת הטוב ברע, האור בחושך.

במקום המלחמה הקוסמית שבין הטוב לרע, תרגם העם היהודי את יסודות המלחמה למונחים חדשים העוסקים ב"מלחמת היצר" – מלחמתו הפנימית של האדם ביצר הרע שבקרבו

ואולם, עבור היהדות החרדית תפיסה זו אינה מובנת מאליה, ולהפך, היא תיחשב לחידוש מרעיש וקשה לעיכול. הסיבה לכך היא תפיסה שונה ביחס למושג המלחמה ומקומו ביהדות. כשיצאנו לגלות ארוכה בין העמים, איבדנו את היכולת ללחום מלחמה פיזית. הגלות מנעה מאתנו להיאבק בשדה הקרב למען הטוב, ותפקיד זה הופקד בידי אומות אחרות. במקום המלחמה הקוסמית בין הטוב לרע, הוצעו מונחים חדשים העוסקים ב"מלחמת היצר" – מלחמתו הפנימית של האדם ביצר הרע שבקרבו.

כך, במקום המובן השגור של גבורה – ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה (תהלים כד, ח) – קבעו חז"ל כי "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" (אבות ד, א). ובמקום המלחמות הגדולות שבין עמי העולם, התמקדו חכמינו במלחמה האישית והפנימית של האדם מול יצרו הרע מנעוריו, כלשון בעל ה"חובות הלבבות":

ואמרו על חסיד, שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים, ושללו שלל אחר מלחמה חזקה, אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה. אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו.[3]

כבר בספר הזוהר, על הפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך", נאמר שהכוונה למלחמה הפנימית נגד יצר הרע.[4] בדרך זו נהגו ישראל לומר פרק תהלים העוסק במלחמה לאורך חודש אלול: אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ (כז, ג). ברבות שנות הגלות, כאשר כל הרעיון של מלחמה בדרך הפשט נעשה רחוק מן הלב, הפך המובן הפשוט של תיאורי מלחמות הכתובים למלחמת היצר, כפי ששכיח מאד בספרי המוסר והחסידות "שבזמן הזה […] זהו הפירוש הפשוט, שמלחמת היצר זהו עיקר המלחמה".[5]

תפיסה זו מקובלת מאד בתוך היכלי הישיבות, שם מלמדים כי המלחמה האמיתית היא מלחמתה של תורה, וצחצחות הקרב הם חילוקי הדעות של בית המדרש, כפי שנמצא במדרשי חז"ל על פסוקי מלחמה.[6] מטבע הדברים, כל פרשן מתמקד במלחמה הקרובה אל לבו. לדוגמא, הרב שמואל מרקוביץ, ראש ישיבת פוניבז', הרבה לדבר על המלחמה הפנימית:

פשיטא שחזית המלחמה בדורנו היא לא החזית שהיתה לפני שנים רבות, וכיום נקודת המלחמה היא על הנהגות הפינוק וההסתכלות שגם חיי דיעבד הם בסדר, להקל על החיים בכל מה שאפשר, וישנם כאלו שכבר לכתחילה מחפשים אך ורק מה שעולה בנקל. […] ובזה המלחמה שלנו, אנו מכריזים: לא רוצים חיים קלים, וכך זוכים לסייעתא דשמיא לעמוד בניסיון הזה.[7]

נדמה שהארועים החדשים הפוקדים אותנו מאז ה־7.10 דורשים מאתנו – היהדות החרדית היושבת בציון – חשיבה מחדש

לסיכום, אריכות ימי הגלות גרמה להסבת זירת המאבק בין טוב לרע מהמרחב הפיזי והלאומי למרחב האישי והקהילתי, במסגרת מה שמכונה "מלחמת היצר". גם עם חזרת העם היהודי לציון והחלת הריבונות היהודית על הארץ, בחרה היהדות החרדית להתנזר מהחידוש המרכזי של המפעל הציוני – חידוש היהדות הלאומית – ולהתמקד בפרויקט השיקומי של עולם התורה החרב, תוך דגש מוחלט בהמשכיות. כחלק מכך, מושג המלחמה המשיך להתפרש במובנים רוחניים בלבד.

אולם נדמה שהארועים החדשים הפוקדים אותנו מאז ה-7.10 דורשים מאתנו – היהדות החרדית היושבת בציון – חשיבה מחדש.

 

ממדבר למדינה

אחת הסיסמאות הגדולות של ההתנגדות החרדית ללאומיות החדשה היא דברי ר' סעדיה גאון, "אין ישראל אומה אלא בתורותיה". אין אפשרות של לאומיות נטולת תורה, ומכאן הפסול בציונות המדינית שאימצה לאומיות אירופאית מנותקת מהדת. אכן, אפילו דמויות מתוך תנועת המזרחי, והבולט מתוכן הרב משה אביגדור עמיאל, גערו בציונית החילונית תוך ציון דברי ר' סעדיה. דמויות חרדיות, דוגמת הרב משה מרדכי שולזינגר, חזרו על הדברים ללא הרף: "מי שעושה מה שהתורה אוסרת הוא אנטי־לאומי, והוא בוגד בלאום […] ומאידך, מי שעושה מה שהתורה הקדושה אומרת הוא הלאומי האמיתי, הוא העושה למען הלאום."[8]

כאשר אין לנו ריבונות – אין לנו מלך ושרים, אין לנו היכולת לעצב את סדרי המדינה – אזי אין אפשרות מלאה של קיום התורה

ואולם, השאלה היא כיצד להגדיר "לאומיות תורנית". הפסוק במגילת איכה קובע עובדה: מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה' (ב, ט). כלומר, כאשר אין לנו ריבונות – אין לנו מלך ושרים, אין לנו היכולת לעצב את סדרי המדינה – אזי אין אפשרות מלאה של קיום התורה. התורה ניתנה לנו בתור "חוקה לאומית" ולא בתור הוראות לאדם הפרטי. עניינה הוא לכונן חיים לאומיים מלאים המתקיימים על פי ה', להקים חברה המושתתת על עקרונות של חסד, צדקה ומשפט, על יושר ואמת – וללא ריבונות על ארצנו אין היתכנות לכך.

זו גם הכוונה בדברי הרמב"ן המפורסמים שקיום התורה מחוץ לארץ ישראל אינו אלא אימון והכנה לקראת קיום התורה בארץ ישראל, "כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'."[9] וכן כתב הגר"א, "כי עיקר קיום המצוות תלוי בארץ, רק עתה מחויב כל אדם לשנות ולידע עשיית המצוות אשר יצטרך לעשותם כשיבוא לארץ."[10] קיום התורה והמצוה בארץ נעשה במסגרת של עם בארצו, ולא במסגרת של פרטים וקהילות בנכר – וזו מעלתו הנשגבה.

אמנם "אין אנו אומה אלא בתורותיה", אך קיום התורה במלוא המובן דורש ריבונית יהודית על ארצנו, ורק מתוך כך ניתן להגשים את מטרת העם היהודי ואת חזונה המלא של התורה עצמה.

בהיותנו בארץ גלותנו, קבעו חז"ל כי "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".[11] בהעדר ריבונות ארצית, הצטמצמה התורה לד' אמות של הלכה בלבד, כאשר כל השאר – כינון חברה תורנית שתגדיר את אורחותיה של מדינה שלמה – אינו יכול להתקיים. במסגרת הזו, המצומצמת, מלחמת הטוב ברע הופכת להיות מלחמת היצר, וגיבורי החיל הם תלמידי החכמים.

ייאמר בבירור: יש בהבנות שגילו חז"ל ערך עצום, ועלינו לשמר היטב את היצירה הנפלאה של אותן ד' אמות של הלכה. אך אוי לנו אם פרויקט השימור יעוור את עינינו לארועים המופלאים העוברים עלינו ויעשוק מאתנו את הזכות להרחיב את גבולות התורה וליטול חלק במלחמות ה' במובן המלא.

קשה לצאת מהקיום הנסי של המדבר, וקשה לנו לצאת ממדבר העמים, מאותן ד' אמות שקיימו אותנו בתקופה ארוכה של "מלכה ושריה בגוים". ואולם, זוהי חובתנו

אבותינו כבר טעו בכך בחטא המרגלים, כאשר ביקשו להישאר במדבר ולא להיכנס לארץ המובטחת. כפי שביאר הרב עקיבא יוסף שלזינגר, העם העדיף "להתעכב במדבר וללמוד תורה מפי הגבורה", שהרי "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן", ואילו יהושע בן נון טען נגדם כי "עלה נעלה" ליישב את הארץ ולחבר את העשייה הארצית ללימוד התורה.[12] היום, כמו אז, עלינו לעמוד בניסיון. קשה לצאת מהקיום הנסי של המדבר, וקשה לנו לצאת ממדבר העמים, מאותן ד' אמות שקיימו אותנו בתקופה ארוכה של "מלכה ושריה בגוים". ואולם, זוהי חובתנו.

 

הן עם כלביא יקום

הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם (במדבר כג, כד). על שם פסוק זה נקראת המלחמה הנוכחית מול איראן. ומה פירושו? רש"י מפרש, על פי מדרש חז"ל: "כשהן עומדין משנתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות: ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין." אולם לפי פשוטו, כפי שרש"י עצמו מציין בשם התרגום, הכוונה היא לניצחון במלחמה מול אויבינו – אם מלכי כנען ואם מלחמת מדין – כפי שכתבו שאר המפרשים.[13]

לאורך שנות הגלות, הצטמצם הפירוש לדברי רש"י הנפלאים: אנו קמים לעבודת הבורא. כעת, בחסדי ה' עלינו, ניתן לחזור לקיום הפסוק במלואו: עם כלביא יקום להילחם באויבנו מתוך תפילת משה רבנו השגורה על פינו: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

לאחר אלפיים שנות נדודים, שוב נושאים אנו את הדגל של מאבק האור בחושך – לא רק מלחמת היצר הפנימית, אלא מלחמה בין ערכי התורה לעולם ההפקר, בין דרכה של סדום לדרכו של אברהם אבינו

בחסדי ה' עלינו, חווים אנו השגחה אלוקית בלתי נתפסת. לאחר אלפיים שנות נדודים, שוב נושאים אנו את הדגל של מאבק האור החושך – לא רק מלחמת היצר הפנימית, אלא מלחמה בין ערכי התורה לעולם ההפקר, בין דרכה של סדום לדרכו של אברהם אבינו.

ומה נדרש מאתנו בעת הזאת? בראש ובראשונה – הכרה. עלינו להכיר בכך, להודות על הנסים ולהיות מוכנים להיכנס לזירת היהדות החדשה, המורחבת – לא עוד ד' אמות של הלכה בלבד, אלא זירה המקיפה את כל מרחבי החיים. במילים אחרות, עלינו להאמין בה', להאמין שאם הוא הביא אותנו עד הלום, אז בוודאי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. אל לנו ליפול ח"ו לתחום חטא המרגלים, לגרסה מודרנית של וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה, לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ (תהלים קו, כד). חלילה לנו לעשות כדבר הזה, לקיים בעצמנו וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹקֵיכֶם (דברים א, לב).

ימים גדולים ונוראים קוראים אותנו לאחריות גדולה ונוראה – אחריות על המפעל הגדול של חזרת ישראל לארצו, של ביעור הרע מקרבנו ומסביבנו והרחבת תחומי הקדושה. נתפלל לבורא העולם שנזכה לניצחון גדול, לישועות ולנחמות, ויקוים בנו מלוא המובן של דברי שני הפסוקים:

הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.

---

[1] ניתן למצוא כאן: https://www.emess.co.il/radio/tag/%D7%93%D7%92%D7%9C-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94/feed.

[2] רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק א, הלכה א.

[3] חובת הלבבות, שער ייחוד המעשה, פרק ה.

[4] זוהר חדש, פרשת כי תצא, דף צו, א.

[5] הדברים מובאים בכמה מקומות בשם הרה"ק מפרשיסחא. ועי' למשל פרי צדיק, בחוקותי אות י.

[6] עי' שבת סג, א; תמורה טז, א; וכן רבים.

[7] הרב שמואל מרקוביץ, "קבלת התורה: אסופת שיחות ומאמרים" (בני ברק, תשע"ח), עמ' קנא-קנג; ועי' שם במקומות רבים (עמ' מז, נד).

[8] משמר הלוי, חלק א, עמ' שפט.

[9] פירוש הרמב"ן על התורה, ויקרא יח, כה.

[10] אדרת אליהו על הפסוק "כל המצוה אשר אנכי מצווך היום תשמרון לעשות בארץ…" (דברים ח, א), עמ' 607.

[11] ברכות ח, א.

[12] הרב עקיבא יוסף שלזינגר, תורת יחיאל, עמ' שדמ.

[13] ראו: תרגום אונקלוס; אבן עזרא; פירוש הרמב"ן; רבנו בחיי; ספורנו וכך הלאה.