אוהבת אני את שעת הדמדומים של בין הערביים, שבה אני נרתמת להרדים את נכדי בסיפור. זה קורה כשהחתן נקרא למילואים בפעם השניה והשלישית, ואנכי בבגדי סבתאותי הולכת להושיט יד לבת שנותרה להיאבק לבדה עם שלושה פעוטות.
הפעם לקחתי לידי את "כה עשו חכמינו". למה "כה עשו"? כי בדיוק היום האזנתי לשיחה עם שרית זוסמן ששכלה את בנה במלחמה האחרונה. היא נשאלה, מה עושים היום כשכל כך קשה לספר סיפורים, בפרט לילדים? והיא ענתה בשקט אופייני: אני מספרת להם את אגדות חז"ל. הדברים הותירו אותי תפוסת הרהורים על חז"ל ועל סיפוריהם המרפאים. המעברים החדים המלווים אותנו בימים אלו מעצב ותוגה לפליאה והכרת הטוב, מקבלת הדין בדמעה להכרת גודל הנס, מובילים אותי להקשיב לעצתה של שרית, האם השכולה, שיודעת יותר מכולנו כאב עמוק מהו, והיא מאמינה כי לסיפור שלנו יהיה סוף טוב.
המעברים החדים המלווים אותנו בימים אלו מעצב ותוגה לפליאה והכרת הטוב, מקבלת הדין בדמעה להכרת גודל הנס, מובילים אותי להקשיב לעצתה של שרית, האם השכולה, שיודעת יותר מכולנו כאב עמוק מהו, והיא מאמינה כי לסיפור שלנו יהיה סוף טוב
אני מרפרפת בספר שלאחרונה התחדש בכריכה חגיגית, ומתעכבת על סיפורו של אבא חלקיה.[1] אולי אספר להם על אבא חלקיה? מסופר שהיה עני מרוד, אכל לחם צר ולבש בגדים לא שלו. החסר של היום אין לו כלום עם מצוקת הדלות של ימים עברו. חכמי הדור באים לבקש מאבא חלקיה שיתפלל עבורם לגשם. למה דוקא אליו? סבו הוא חוני המעגל, והם מקווים כי יחזיק באומנות אבי־אביו ויצליח כמותו לקרוע שערי שמים. למי אם לא לו יש מהלכים ברקיע של מעלה, ויוכל להתחנן בעד האדמה הצחיחה המשוועת לגשם. בסיפורים, השרב והרעב הולכים שלובי זרוע. אין גשם, אין מים, אין מה לאכול. לא רק הוא יודע מחסור. גם התקופה קשה היא, מלווה במצוקה של ממש. רק אצלנו בסופר השכונתי המצרכים ממתינים על המדף בדומיה. גם כשהחזאי מנבא לנו שנה שחונה אני ממשיכה לנוע כהרגלי בין המדפים. יודעת שהקמח והירקות ממתינים לבואי גם השבוע, בדיוק כמו בשבוע שעבר.
הצדיק שאינו לוקח קרדיט על הנס
אבא חלקיה אינו בבית. זוג האורחים החשובים הולכים לחפש אותו במקום העבודה. כפי הנראה, מדובר בעבודות המתאימות גם לצדיקים ויראי ה': לעדור את האדמה, לנטוע זרעים בין רגביה, להשקות ולהרים עיניים מייחלות לשמים. איזו עבודה דורשת ממך להגביה את המבט ולייחל למתנת א־ל יותר מעבודה האדמה?
שלום עליכם, הם אומרים לו בחביבות, אך הוא לא משיב באותו מאור פנים. נראה שהוא שקוע בעבודתו. האם הוא מתעלם מהם? הם לא נעלבים. אולי כדי להיעלב אתה צריך לחוש בר־השוואה למי שעלב בך. והם באו לאבא חלקיה שיתפלל עבורם לגשם. מי הם בכלל שייעלבו ממנו.
שלום עליכם, הם אומרים לו בחביבות, אך הוא לא משיב באותו מאור פנים. נראה שהוא שקוע בעבודתו. האם הוא מתעלם מהם? הם לא נעלבים. אולי כדי להיעלב אתה צריך לחוש בר־השוואה למי שעלב בך. והם באו לאבא חלקיה שיתפלל עבורם לגשם. מי הם בכלל שייעלבו ממנו. אז הם פשוט מחכים שיום העבודה יסתיים. הם נשרכים מאחוריו כשהוא צועד לביתו לעת ערב. הנה הוא לפניהם, פוסע לאטו. העצים והמעדר על כתפו האחת. גלימתו הנראית כמעיל מרוט גולשת מכתפו השניה. הוא גם בלי נעליים. הוא צועד יחף, מרים את שולי גלימתו ופוסע בזהירות. מן הסתם, עורו יישרט מן הקוצים ומן החצץ עד הגיעו לשפת הנחל. הניתן לחצות נחל בלי נעליים? אבל הנה, הוא שולף את נעליו וחוצה את הנחל במנעליו.
החכמים ממשיכים לעקוב אחריו בדומיה. כשהוא מתקרב לעיר מגוריו, אשתו יוצאת לקראתו מפתח הבית מקושטת במיטב בגדיה. אבא חלקיה דואג שאשתו תיכנס ראשונה, הוא נכנס מיד אחריה, ורק אז מכניס לביתו את החכמים.
ארוחתו הדלה כבר ממתינה לו על השולחן. הוא בוצע את הפת ואוכל. למרבה הפלא, ואולי גם בניגוד לכללי הנימוס המקובלים, הוא לא מציע לאורחיו להתכבד. כעת הוא פורס לחם לילדיו. לבנו הגדול הוא נותן פרוסה אחת, ואילו לבנו הצעיר הוא מעניק שתי פרוסות. מדוע? התמיהות נערמות זו על זו.
הצדיק שאינו לוקח קרדיט על הנס
עוד לא פתחו חכמים את פיהם להסביר את מטרת בואם, ואבא חלקיה נצפה מסתודד עם אשתו. מכיר אני בהם כי באו לבקש שאתפלל עבורם לגשם, הוא לוחש לה חרישית. זו לא הפעם הראשונה שהם באים לשם כך. בואי נעלה לגג ונבקש רחמים, אולי יתרצה הקב"ה וימטיר מטר בטרם יבקשו מאתנו במפורש להתפלל. כך לא נצטרך לקחת קרדיט על הנס. מי בימינו משקיע מאמץ בלי להעלות על נס את חלקו בהגשמת הארועים? עשית ולא פרסמת, לא עשית. הם עולים לגג. הוא מצטנף בפינתו, היא בפינתה, והם לוחשים צקון תפילה לבורא עולם שימטיר מים חיים להרוות סדקים של אדמה חרבה. לא חלף זמן רב, והנה העננים כבר מתקדרים בשמים, והם עולים מכיוונה של אשתו של אבא חלקיה.
כעת ניגש אבא חלקיה לאורחיו הממתינים לו בסבלנות. על מה טרחתם לבוא? הוא שואל בתמימות, כמו לא ידע את מטרת בואם. נשלחנו על ידי חכמי ישראל לבקשך שתעתיר עבורנו על הגשם. חבל שטרחתם, עונה להם אבא חלקיה. הנה השמים כבר מעוננים ועומד לרדת גשם, ולכם אין עוד צורך בעזרתי.
מעמנו לא תוכל להסתתר, עונים לו זוג החכמים במבט חודר. יודעים אנו שהגשם מטפטף כעת בזכותך. לא נניח לך עד אשר תסביר לנו את כל יתר הדברים התמוהים אשר נחשפנו אליהם במהלך היום הארוך.
מדוע כאשר קדמנוך בשלום לא הסברת לנו פנים? הם תוהים. שכיר יום אנוכי, משיב להם אבא חלקיה, ואיני רשאי להיבטל מעבודתי.
ומדוע שמת את גלימתך על כתפך האחת ואת העצים הכבדים על כתפך הכמעט חשופה? אין לי טלית משלי, עונה להם אבא חלקיה. זו שברשותי שאולה היא. שאלתי אותה כדי ללבשה, ולא כדי להקל מעלי את משא העצים.
מדוע, מוסיפים הם לשאול, צעדת יחף כל הדרך, ורק כאשר הגעת לשפת המים נעלת מנעלים לרגליך? את הדרך רואה אני, אך בתוך המים אינני רואה, משיב אבא חלקיה לתמיהתם.
ומדוע הרמת את שולי בגדיך כשהגעת למקום קוצים וברקנים? הם מוסיפים להתעניין. פשוט הדבר, אם אפצע, בשרי יעלה ארוכה ויירפא, אך בגדי ייקרעו ללא תקנה.
על מה ולמה יצאה לפניך אשתך במלוא הדרה? הם אוזרים אומץ לשאול. כדי שרק היא תעמוד לנגד עיני, משיב להם אבא חלקיה.
ומה הטעם נכנסה רעייתך ראשונה לביתכם, ואז נכנסת אתה, ואותנו הכנסת אחרונים? אינכם בדוקים לי, משיב אבא חלקיה, ואני נערך לכל תרחיש אפשרי.
התשובות הרהוטות רק מוסיפות סקרנות לסקרנותם והם ממשיכים בשאלותיהם.
מדוע כשפתחת בסעודתך לא הזמנתנו לסעוד יחד עמך? לא נסתר מעיניכם, משיב אבא חלקיה, כי סעודתנו הדלה אינה מספקת לבעליה. הכיצד אציג את עצמי כמי שמבקש לכבדכם ברוחב יד, ואתם תחזיקו לי טובה בשל כך, כשברור שלא תסעדו מפתי בנסיבות אלו.
אם כך, הם מוסיפים, מדוע נתת לילד הגדול רק פרוסה אחת ולקטן שתיים? הגדול, משיב אבא חלקיה, שוהה בבית ולוקח אוכל כאשר הוא רעב, ואילו הקטן הולך לבית הכנסת ללמוד, וזקוק למנה מוגדלת.
כעת פורשים החכמים בפניו את שאלת השאלות: מדוע הקדימו ענני הגשם לעלות מהזוית שבה עמדה אשתך בתפילה, ורק אחר כך נעו לכיוון שלך? אוהו, חולק עמם אבא חלקיה את הרהוריו, רעייתי היא הנמצאת בבית, וכאשר דופק עני על הדלת, היא נותנת לו פת למאכל, ואילו אני רק משלשל מטבע לכיסו; עליו לכתת רגליו כדי לרכוש בה פת לחם להשקיט את רעבונו. אך סיבה נוספת לדבר, הוא מוסיף. בריונים אלימים גרו בשכנות אלינו. אני ביקשתי רחמים שימותו, והיא התפללה שיחזרו בתשובה. הנה כי כן, כבדות זכויותיה מזכויותי.
אבא חלקיה: מדריך ההישרדות לדור שחווה את השביעי באוקטובר
הסיפור הקדום מסתיים כאן ומותיר אותי תפוסת הרהורים. גם הוא מתרחש בתקופה של קושי אישי ולאומי. המחסור וההתמודדות לא מצטמצמים לגבולות ביתו הפרטי של אבא חלקיה. לכולם אין. לכולם קשה. אך אבא חלקיה יודע כי זמנים של קושי הם גם זמנים של בהירות מוסרית, של חידוד וליטוש מה באמת חשוב בחיים, במה כדאי להתמקד, מה יש לשמוט, ובאילו לבני טיפוס נכון להיתלות. אנו "דור של נשמות צמאות" כמילותיו של הזמר הישראלי בן צור. דור שסוע וחבול, המבקש עוגנים של חוסן להיאחז בהם.
לפתע מתבהרת התמונה במלואה. פרטי האגדה העתיקה לובשים צורה ונושאים בשורה לדור שחווה את השבעה באוקטובר, שכמעט שכח ימים טובים מאלה. אז מה מנסה לומר לנו אבא חלקיה בתארו את שגרת יומו הקפדנית, המונעת ממנו אפילו להשיב שלום לאורחיו הנכבדים?
אם נסקור את רצף הדרמות שבסיפור במשקפיים עכשוויים, נגלה כי כל אחד מן הארועים התמוהים מקבל משמעות רלוונטית מאד, אשר עשויה לסייע לנו לנווט את ספינת חיינו בסערת הימים.
"שכיר יום אנוכי": קדושת השגרה וההתמודדות עם האין ברירה
הארוע הראשון באגדת חז"ל זו מפנה את הזרקור למקור כוח פלאי ביותר, שהוא שמירה על שגרת החיים. כמה פשוט וכמה מסובך. לקום בבוקר וללכת לעבודה. חגי לובר, אב שכול, שבנו יהונתן נפל בראשית המלחמה, מחדש הבנה בשיר שנכתב על בסיס דבריו של ר' נחמן מברסלב: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה … גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד." מיהו אני? שואל האב היודע כאב קשה משאול. הוא מקשה והוא מפרק: אני הוא העומד, אני האב השכול שבוחר לקום וללכת לעבודה ולשמור על שגרת יומי. רעייתי, האם השכולה, שבוחרת בכל בוקר מחדש לקום אל הגן ועל הילדים הקטנים שמחכים לה. בתי, האחות השכולה ששבה לשגרת הלימודים, ועוד "אני", האח השכול שחזר אל כתלי הישיבה, כמו גם לשגרת הלחימה.
לאיזה עוד מקור כוח מפנה כעת את מבטנו אבא חלקיה, כשהוא מודה כי פשוט אין לו גלימה משלו? "אין לי" הוא מקור כוח פלאי. "אין לי ברירה," אמרה לי בת משפחה כששאלתיה מנין הכוחות, כשבעלה יצא מניתוח שהסתבך רתוק לכסא גלגלים. אין לי הוא מקור כוח. אין, אז מסתדרים. מכירים בעובדה שזה מה יש. בזיכרון הלאומי נצרבה שיחתה של ראש הממשלה גולדה מאיר עם הסנאטור ג'ו ביידן בשנת 1973. לדבריה, "יש לנו נשק סודי: אין לנו לאן ללכת…" קומיקאי ידוע סיפר ספק בהומור ספק ברצינות כי המשפט מלא השראה שגרם לו לפעול להגשים את חלומו היה "אתה מפוטר".
המשותף לכל אלו, רומז לנו אבא חלקיה, הוא הידיעה שאין לך ברירה. בין אם אין לך גלימה, או אין לך עבודה, אין לך זמן, או אין לך מקום אחר ללכת אליו, אתה מוכרח למצוא בתוכך את הכוחות לעמוד באתגרים הניצבים לפניך. או אז תגלה כי אלוקים עוזר למי שעוזר לעצמו.
איך מוצאים כוח בימים קשים?
החכמים מזכירים לאבא חלקיה את התנהגותו התמוהה על שפת הנהר: מדוע הילכת יחף בין קוצים וברקנים, ואת מנעליך נעלת רק כשהגעת לשפת הנהר? את השביל אני רואה, מסביר להם אבא חלקיה, אך במים איני רואה.
הדס לוינשטרן, שאהובה נהרג בחאן יונס בנר שביעי של חנוכה והותירה עם שישה יתומים קטנים, משתפת אותנו במקור כוח דומה,[2] והוא הידיעה שהיא אינה רואה את כל התמונה, "במיא לא קא חזינא", ושאין בידה לצפות במלוא הנוף הגאוגרפי וההיסטורי של הארועים
הדס לוינשטרן, שאהובה נהרג בחאן יונס בנר שביעי של חנוכה והותירה עם שישה יתומים קטנים, משתפת אותנו במקור כוח דומה,[2] והוא הידיעה שהיא אינה רואה את כל התמונה, "במיא לא קא חזינא", ושאין בידה לצפות במלוא הנוף הגאוגרפי וההיסטורי של הארועים. אם ייכנס לביתנו אדם לפני שבת, היא שוטחת בפנינו את משנתה, הוא עלול להיבהל מהמהומה, מהבלגן, מהטונים הגבוהים. רק אני, בעלת הבית, יודעת כי מדובר בהכנות לשבת, ועוד שעתיים תפרוש שבת המלכה את כנפיה הצחורות על הבית, וכל דבר ימצא את מקומו הראוי לו. לכן איני נבהלת מהמהומה, מהקמח המתעופף במטבח, מהקליפות הממלאות את המשטחים. אנו רואים רק חלק מהתמונה. יש מי שמחזיק בידו את התוכנית השלמה ומנווט אותנו בזהירות ליום שכולו שבת.
מדוע הרמת את שולי בגדך כשהילכת בין הקוצים? מוסיפים חכמים לשאול את אבא חלקיה. הבשר מעלה ארוכה, הוא משיב להם מתוך נסיון חייו. השריטות הן זמניות, הפצע יירפא ויחלוף, הכאב הוא זמני – לפיכך אוכל לשאתו. מחשבותי נושאות אותי לתאונת הדרכים שעברתי לפני למעלה מעשרים וחמש שנה. ירך שבורה, ניתוח, ניצני הבראה, אני מתחילה לדדות בזהירות על הרגל, והנה הברזל התומך בה נשבר שוב ואני מובלת במהרה לניתוח נוסף. אני מוצאת עצמי שוב בכסא גלגלים, ממתינה לאיחוי מחודש של העצם הסוררת. כל העת אני מעודדת את עצמי: זה זמני, זה יחלוף, זה יעבור, עוד תקומי מעפר ותלבשי בגדי תפארתך. הגוף הדווי מעלה ארוכה, הזמן מרפא את הכאב.
זוגיות היא מקור כוח
מדוע קידמה אשתך את פניך? הם תוהים. זוגיות היא מקור כוח, משיב אבא חלקיה. האשה שממתינה לבעלה, הבעל שממתין לאשתו, הידיעה שיש בן זוג שעיניו ומחשבותיו נתונים רק לנו היא מקור כוח בלתי נדלה. אתה ממתין לה שתשוב, היא ממתינה לך שתתאושש, הוא ממתין לה באהבה שתקום על רגליה, היא ממתינה לו בסבלנות שיחזור להשתלב בחיי המשפחה. שישוב ממערכות המלחמה, ממלחמת הקיום, מהמלחמה על הבריאות, מהמלחמה על הפרנסה. בן זוג אוהב הוא מרפא לכאב.
אינכם בדוקים לי, אומר אבא חלקיה לאורחיו. עלי להיכנס לכוננות כדי להבטיח את בטחון אשתי ויושבי הבית, ולכן הכנסתי אתכם אחרונים. מה יקרה אם השכנים הערבים שאינם בדוקים לנו יתהפכו עלינו? שאלה את עצמה גם הדס, והכניסה את עצמה ואת שכנותיה לכוננות חרום.
מזוגיות תומכת נגזרת גם דרך הפעולה. המחשבה איך להסיר כל רע מדרכו של בן הזוג ואיך להגן על אהוביך, נוסכת בנו כוחות שלא ידענו על קיומם. בשיחה עם העיתונאית אמילי אמרוסי[3] מספרת הדס לוינשטרן איך בפרוץ המלחמה לא רק שלחה את בעלה לקרב מצויד בבגדים ובתפילות, אלא גם אזרה כוחות והתכוננה לאפשרות של קטסטרופה. אינכם בדוקים לי, אומר אבא חלקיה לאורחיו. עלי להיכנס לכוננות כדי להבטיח את בטחון אשתי ויושבי הבית, ולכן הכנסתי אתכם אחרונים. מה יקרה אם השכנים הערבים שאינם בדוקים לנו יתהפכו עלינו? שאלה את עצמה גם הדס, והכניסה את עצמה ואת שכנותיה לכוננות חרום.
ולמה לא הזמנתנו ליטול חלק בארוחתך? תוהים חכמים. אבא חלקיה מסביר להם כי אין זה הזמן להעמדת פנים ולרושם חיצוני. זמנים של קושי מלמדים אותך מה חשוב בחיים, והצורך להציג חזות נאה לעיני כל לא נמצא ברשימה זו. הוא לא כבול ל'מה יגידו' ואינו מרגיש צורך להתחזות למי שאינו. האמת הפשוטה של היותי מי שאני, ואם אין אני לי מי לי, היא משאב של כוח שאין צורך להוסיף עליו. לפיכך, לא אציע לכם מה שאיני מתכוון לתת, לא אציע לכם מה שאני יודע שאינכם מתכוונים לקבל, ולא אציע מה שרק יהפוך אתכם לאסירי תודה על לא דבר.
התשובות הרהוטות פורשות תמונה של אדם היודע לעמוד מול כל מה שמציאות החיים אינתה לידו.
אמא, תסעי! – הילדים כגלגל הצלה
ומה תאמר על הדאגה התמוהה לצרכי ילדיך, תוהים חכמים, ומדוע מקבל הגדול פחות מן הצעיר? היכולת להעניק לכל ילד כפי צרכו אינה רק חובה אלא גם זכות, לא רק הכבדה אלא גם מקור כוח, מסביר לנו בדרכו אבא חלקיה. הילדים מסרבים לתת לנו לשקוע ביגוננו ומושכים אותנו בציצית ראשנו לדרך החיים, מספרת לנו גם הדס לוינשטרן בעיניים נוצצות מדמעות. היא נזכרת בדברי בתה, ברגע הזה שנעצרה ברמזור אדום ממררת בבכי.[4] אמא, תסעי!!!
"יש משהו בילדים שמאפשר לא לשקוע," היא שחה, ומספרת כי התינוקת שהיתה זקוקה להחלפת טיטול כשהתוודעה לבשורה המרה מכל איפסה אותה והצילה אותה מליפול
בתה הזכירה לה את תפקידה בעת הזו. "יש משהו בילדים שמאפשר לא לשקוע," היא שחה, ומספרת כי התינוקת שהיתה זקוקה להחלפת טיטול כשהתוודעה לבשורה המרה מכל איפסה אותה והצילה אותה מליפול. זה גם הסוד שמלמדנו אבא חלקיה. החובה להמשיך ולדאוג לילדים היא מקור כוח וחבל הצלה גם יחד.
החיפוש אחר משמעות – אנחנו בידיים של הקב"ה
לסיום, חכמים מבקשים להבין מדוע הגשם הנסי הגיע דוקא מצדה של אשתו ולא מצדו הוא. העובדה שהגמרא מציעה לנו שתי סיבות אפשריות ולא מסתפקת באחת מעוררת למחשבה שאולי הסיבה עצמה משנית לעובדה שקיימת סיבה, שקיימת משמעות מאחורי הארועים, ועלינו לתור אחריה. לא לחינם באים העבים מצד זה ולא מצד אחר.
החיפוש אחר תשובה מדוע קורה לנו מה שקורה הוא עצמו מקור כוח. ההבנה כי אין אדם נוקף אצבע מלמטה עד שיכריזו עליו מלמעלה מעניקה לנו תעצומות. דיצה אור, אמו של החטוף אבינתן אור, סיפרה על רפיון הידיים שחשה לנוכח הבשורה שנחתה עליה באחת על חטיפת בנה. בכאב ובאמונה היא סיפרה איך בנותיה הזכירו לה: אמא, אחינו לא בידיים של חמאס, הוא בידיים של הקב"ה, והוא לא יהיה שם רגע אחד נוסף מעבר לרצון ה'. הבנת המשמעות הנסתרת של הארועים נסכה בה כוחות לקום ולגדול ולהיות מזומנה לשובו ברגע המתאים.
היא השיבה כי הבנת המשמעות הגלומה בארועים הנשגבים היא שמרימה את רוחה, והיא שסייעה גם לבעלה לרומם את רוח חייליו
גם אלמנת המלחמה רחלי גולדברג שיתפה מה עוזר לה להתמודד עם הכאב הבלתי נתפס של אבדן אלוף נעוריה, הרב אבי גולדברג. בראיון שהעניקה לעידו טאוב, כשאזרה כוח להינשא מחדש, היא נשאלה מה מעניק לה כוח[5] והיא השיבה כי הבנת המשמעות הגלומה בארועים הנשגבים היא שמרימה את רוחה, והיא שסייעה גם לבעלה לרומם את רוח חייליו.
הכוח המרפא של אגדות חז"ל: הסיפור שלעולם יהיה לו סוף טוב
"לסיפור שלנו יהיה בעזרת ה' סוף טוב," אמרה שרית זוסמן. האגדה על אבא חלקיה מסייעת לנו להאמין בכך. היא מעניקה לנו עצות מנין לשאוב כוחות, ואיך לא לשקוע באפלולית של שעת בין ערביים. בעזרת אבא חלקיה, ומכוחן של הנשים הצדקניות בנות ימינו, אנו מגלים גם את המשמעות השניה של המושג "בין ערביים", המציינת את מלוא הזמן שבין שני הערבים, את משך הזמן מרדת הערב, כולל הארת היום כולו.[6] כי כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קמעא קמעא,[7] מדרבנת אותנו לאזור כוחות, ולהאמין כי לעולם יאיר השחר אחר הליל.
קרדיט תמונה: Bigstock
1 תענית כג, א-ב, סיפורו של אבא חלקיה.
2 הדס לוינשטרן, "מתה לחיות – עם הדס לוינשטרן, פרק 6, אין קורס לשכול", אתר 'רגע של חכמה', נצפה בתאריך 27.10.25. https://www.youtube.com/watch?v=AmGT7RbICW8, דקה 4:26-5:14.
3 אמילי אמרוסי, "אלוהים אדירים – הדס לוינשטרן מתעקשת לראות את הטוב", נצפה בתאריך 28.9.25, https://www.youtube.com/watch?v=4UCqihvbPA0. דקה 4.45-5.18.
4 הדס לוינשטרן, "מתה לחיות – עם הדס לוינשטרן" פרק 2, יאללה אמא תסעי, אתר רגע של חכמה, נצפה בתאריך 28.9.25 https://www.youtube.com/watch?v=AmGT7RbICW8. דקה 2.35-3.11.
5 עידו טאוב, "מאבל לתקומה – אלמנתו של סרן במיל' הרב אבי גולדברג ז"ל התארסה", עלה בתאריך 26.8.25, נצפה בתאריך 28.9.25 https://www.youtube.com/watch?v=XcarWaXLAII, דקה 2.20- 3.50.
6 תלמוד בבלי, זבחים יא, ב.
7 תלמוד בבלי, ברכות ד, ב.
מאמר מדהים!
רק לדייק, המשפט "גם מאחורי הדברים הקשים … אני עומד"
לא כתב רבי נחמן מברסלב
אלא לצערי תהילה ברלנד 🙁
הרעיון המדהים של השיר אכן שאוב מרבי נחמן על הפסוק "וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא" (דברים, ל"א, י"ח)
רבי נחמן כתב בליקוטי מוהר"ן :
"אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּׁם כִּי בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ לֹא הָיָה לוֹ קִיּוּם כְּלָל".
אבל המשפט הספציפי הזה נכתב על ידה 🙁
על פי ויקיפדיה על השיר ואפילו בהסתרה
בתחילת הקריאה נבהלתי מאורכן. אך ככל שזרמתי במימיו העמוקים של דבריך וצללתי לעומק המתיקות של הגותך שכחתי את האריכות והתמזגתי עם האותיות. ורדית את פשוט נפלאה. את השראה לקוראיך. מיטב הגיוני מתעוררים לחיים והבנת משמעותם למקרא המאמר . תודה
מאמר מיוחד! נראה לי שאחד הלקחים המשמעותיים הוא – לעשות את העבודה שאתה אמור לעשות. אבא חלקיה ידע את מטרת החכמים, ויכול היה להיפנות ממלאכתו לדקות אחדות, גם המעסיק היה נשכר מירידת הגשמים בסופו של דבר. אבל לא.
בכל וועדת חקירה שתהיה נכון יהיה לבדוק מי עשה את המלאכה שעליה מקבל שכר, ומי בחר במקום זה להיות 'מדווח' 'שומר סף' או כל מיני תפקידים 'לטובת המדינה' שאין בינם לבין התפקיד המקצועי ולא כלום.