לעקוד את החשד: על עקידת יצחק ואמון בטוב

במחשבה אודות מידתו המהותית של אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית והדתות המונותאיסטיות כולן, לא נמצא בדרך כלל את מידת היראה. מידה זו מיוחסת לעתים ליצחק אבינו – מידת הגבורה – ואילו לאברהם מיוחסת מידת החסד ("תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם"[1]) או אהבה ("וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי"[2]). ואולם, זו בדיוק המידה המיוחדת לאברהם על-ידי הפסוק בסוף מעשה העקידה: "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב, יב).

במבט רחב יותר, כלל לא מפתיע למצוא את יסוד היראה מיוחד לאברהם אבינו. זוהי הרי תמצית דרישת הא-ל מאת עם ישראל: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים י, יב). אותו הפסוק אמנם ממשיך למנות עניינים נוספים: "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". אולם, חז"ל הבינו כי לא בכדי מדגיש הכתוב את היראה (במילים "כִּי אִם"), ולמדו מכאן (בשם רבי חנינא) את הכלל לפיו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב). כלומר, רצונו וציפייתו של הקב"ה מעם ישראל מתמצתים ביראת שמים – ומתאים אפוא שגם אצל אברהם אבינו מצאנו מידה זו.

ההיסטוריה האנושית מכירה בני אדם רבים שהיו מוכנים להקריב, ואף הקריבו בפועל, את ילדיהם על פולחן אלוהיהם. מה אפוא מייחד את המעשה הגדול של אברהם אבינו, ומדוע הוא מתאפיין, יותר מכל, במידת היראה?

במאמר הנוכחי, אנסה לבאר את מהותה של מידת היראה – מדוע היא כה מרכזית בעמידתנו מול הא-ל וכיצד היא מובילה לשאר המעלות המנויות בפסוק הנ"ל? טרם אגיע לשאלות אלו, אתמקד בעקידת יצחק – הניסיון שדרכו זכה אברהם אבינו לתואר "ירא אלוקים" והמעשה שנחרט בתודעה היהודית כמכונן הקשר בין העם היהודי לבין הא-ל. ההיסטוריה האנושית מכירה בני אדם רבים שהיו מוכנים להקריב, ואף הקריבו בפועל, את ילדיהם על פולחן אלוהיהם. מה אפוא מייחד את המעשה הגדול של אברהם אבינו, ומדוע הוא מתאפיין, יותר מכל, במידת היראה?

מתוך בירור זה, אוסיף כמה מילים על הרלוונטיות של מידת היראה למצב האישי והלאומי שלנו כיום, ואטען שמה שבאמת חסר לנו הוא קצת יותר יראת שמים.

מוסריותו ותפילתו של אברהם אבינו

התמיהה על הצד המוסרי של מעשה העקידה ידועה ומפורסמת. אין לנו דמות מקראית המגלמת יותר את המוסר ואת הטוב מאשר אברהם אבינו. הקב"ה מעיד עליו שעניינו של אברהם הוא הטוב המוסרי, וכי בכך הוא זוכה ללכת בדרכי הא-ל: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). מסיבה זו, אנו מוצאים את אברהם אבינו מתווכח עם הקב"ה על הפיכת סדום ונאבק על חיי אנשי המקום. אברהם הכיר את בוראו וידע כי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד). מתוך היכרות זו, הוא יכל להפציר בו בבטחה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה).

כיצד ייתכן אפוא שאברהם, אביר הצדק והמוסר, יהיה מוכן לשחוט את בנו? כיצד ייתן שמוכנות זו מצד אברהם אבינו, ש"כָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם" (נוסח תפילת זיכרונות של ראש השנה), תעמוד לזכות עם ישראל לדורות עולם?

כיצד ייתכן אפוא שאברהם, אביר הצדק והמוסר, יהיה מוכן לשחוט את בנו? כיצד ייתן שמוכנות זו מצד אברהם אבינו, ש"כָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם" (נוסח תפילת זיכרונות של ראש השנה), תעמוד לזכות עם ישראל לדורות עולם? רבים מבין חכמי ישראל ואף חכמי אומות העולם העלו תמיהה זו, כל אחד בנוסח וגרסה שלו, וניסו לתת לה מענה. ואולם, נראה שחכמי המשנה הניחו בפשטות שאברהם אבינו מעולם לא התכוון לשחוט את יצחק.

המשנה במסכת תענית מציינת את התפילות שנאמרו על הגשמים, חלק משבע ברכות שנוספו על עיקר התפילה. וכך נאמר: "על הראשונה הוא אומר, מי שענה את אברהם בהר המוריה, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה, ברוך אתה ה' גואל ישראל" (תענית פרק ב, משנה ד). בהמשך, המשנה מוסיפה עוד דמויות ותפילתן: אבותינו על ים סוף, יהושע בגלגל, שמואל במצפה, אליהו בהר הכרמל, וכך הלאה. כולן מצאו את עצמן במצוקה קשה, קראו אל ה' לישועה, ונענו. המשנה מהווה את הבסיס תחנונים שנהגו להוסיף אחר אמירת סליחות, הפותחת אף היא בנוסח: "מִי שֶׁעָנָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה – הוּא יַעֲנֵנוּ".

הקושי העולה מיד מתוך הדברים הוא שבניגוד לדמויות הנוספות המנויות במשנה, המקרא אינו מציין שום תפילה של אברהם אבינו בהר המוריה. יתרה מזו, האירוע היחיד הידוע לנו של אברהם בהר המוריה הוא מעשה העקידה, ומכאן נראה שלפי דברי המשנה אברהם אבינו התפלל על המצוקה של יצחק בנו – כלומר, הוא התפלל אל הקב"ה שיציל את יצחק מהגורל של "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב, ב). תפילת אברהם אבינו להצלת בנו אינה עולה בקנה אחד דברי המדרש שלפיהם אברהם דווקא רצה לשחוט את בנו, כפי שהביא רש"י:

"אל תשלח" – לִשְׁחֹט. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן לְחִנָּם בָּאתִי לְכָאן, אֶעֱשֶׂה בּוֹ חַבָּלָה וְאוֹצִיא מִמֶּנוּ מְעַט דָּם. אָמַר לוֹ "אל תעש לו מאומה" – אַל תַּעַשׂ בּוֹ מוּם.

קושי זה הביא את המהרש"א (תענית טו, א) לפרש את תפילת אברהם באופן מחודש. לדבריו, אברהם אבינו לא התפלל על הצלת יצחק, אלא חשש שמא חטא במחשבה וביקש שהקב"ה ימציא לו כפרה על חטאו, ואכן נענה באיל שהעלה. ואולם, כמובן שפירוש זה דחוק מאד, שהרי לא מצאנו במקרא או במדרשים שאברהם חטא בחטא כלשהו, ולא סביר שהמשנה תבליע הנחה כזו בלי לפרשה. יתרה מזו, הדברים אינם עולים בקנה אחד עם רשימת התפילות המוזכרת במשנה, שכן בכל שאר המקרים מדובר במצוקה ממשית ולא בעניין רוחני של כפרה פרטית על חטא.

ברור אפוא מתוך דברי המשנה כי אברהם אבינו אכן התפלל על הצלת יצחק, וכך מבואר בתלמוד הירושלמי (שם), שם נאמר כי התפילה הייתה על "גאולת יצחק": "מכיון שנגאל יצחק כמו שנגאלו כל ישראל" (ולכן אפשר לסיים את הברכה בנוסח "גאל ישראל"). אברהם מעולם לא התכוון לשחוט את בנו – ומכאן שאין להשוות את העקידה לפרשת סדום, שם ידע אברהם כי הקב"ה עומד להעניש את אנשי סדום בהפיכת העיר. עד הרגע האחרון, גם כשהוא אוחז במאכלת ומוכן למעשה השחיטה, הוא התפלל אל הקב"ה על הצלת בנו – תפילה שמרומזת במילים "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (בראשית כב, ח) – וסמך על טובו של מקום שתפילתו תֵּענה.

ניסיונו של אברהם: לתת אמון מלא בא-ל

פרשת העקידה כולה היא ניסיון: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (בראשית כב, א). בדרך כלל, ניסיון זה מתפרש במובן של "ציות עיוור" – אברהם התנסה בנכונות שלו לציית לדבר הא-ל גם במקום של קושי בל-יתואר של רציחת בנו אהובו. ואולם, לפי הדברים דלעיל יש להבין את הניסיון באופן אחר. הניסיון לא היה עד כמה אברהם נאות לציית ציות עיוור לדבר הא-ל, אלא עד כמה היה מוכן לסמוך על טובו השלם והאינסופי של הא-ל, וללכת אתו בתמימות גם בנסיבות הקשות ביותר.

אברהם היה כה בטוח בטובו ורחמיו של הא-ל, עד שהיה מוכן "להמר עם בנו" על אותם רחמים. גם כשעקד את יצחק על-גבי המזבח, הוא היה בטוח שטובו של הקב"ה יתגלה, וכי בנו לא ימצא את מותו בהר המוריה

אכילת אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע החדירה רובד של טוב ורע לתוך הקשר שבין האדם לבין הקב"ה, ומנעה את האפשרות של קשר תמים וביטחון מלא בה'. החשש והחשד ירדו לעולם וחדשו לתודעה האנושית, עד שמתוך אי-אמון וחשד אדם וחווה התחבאו מפני קולו של הא-ל המתהלך בתוך הגן.[3] האנושיות החדשה, כזו שיודעת טוב ורע, לא הורשתה לשהות במקום שבו עץ החיים, והאדם המקולל הוטרד מגן עדן. כך המשיך המצב האנושי להידרדר עד שזרח אורו של אברהם אבינו, שהיה מוכן ללכת עם הקב"ה ולתת בו אמון מלא. "לך לך", אמר לו הא-ל, "אל הארץ אשר אראך". ואברהם הלך.

ניסיונו של אברהם אבינו היה באותו תחום בדיוק: לסמוך בתמימות על טובו של הקב"ה ולתלות בו את בטחונו למרות ציווי מפורש שסותר, לכאורה, את עקרונות היסוד של אותו טוב – "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב, ב). גם כאשר הוא צועד לצד בנו לקיים את דבר ה' הוא בטוח בחזרתו: "וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כב, ה). גם כאשר הסכין נמצאת בידו, הוא מתפלל אל הקב"ה ובטוח שתפילותיו תתקבלנה.

כך מלמדים חכמינו בהקשר לחזקיהו וישעיהו: גם לאחר שכבר נגזרה גזירה, חזקיהו ידע שעדיין יש מקום לתפילה ולרחמי שמים: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א). בכך היה חזקיהו תלמידו של אברהם אבינו.

אחרי שאברהם אבינו תולה את תקוותו על רחמיו של הקב"ה, הוא זוכה לפירוש חדש של הציווי המקורי. הקב"ה אינו מתגלה שוב אל אברהם, שכן גילוי אלוקי חדש היה משמעו ביטול הצו הראשון והעמדת צו אחר במקומו. בשורת הצלת יצחק נמסרה דווקא על-ידי מלאך, שאין בכוחו לצוות ציווי אלטרנטיבי אלא לגלות פירוש אחר לציווי המקורי: מעולם לא הייתה הכוונה לשחוט את יצחק. מלכתחילה, הכוונה הייתה להעלות איל במקומו. המטרה כולה הייתה להעמיד את אברהם בניסיון ולגלות את האמון שהוא נותן בקב"ה: "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב, יב).

לפי דברינו, הכוונה במילים "וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" אינה שאברהם אבינו היה מוכן לשחוט את בנו, אלא שאברהם היה כה בטוח בטובו ורחמיו של הא-ל, עד שהיה מוכן "להמר על בנו" על אותם רחמים. גם כשעקד את יצחק על-גבי המזבח, הוא היה בטוח שטובו של הקב"ה יתגלה, וכי בנו לא ימצא את מותו בהר המוריה. אכן, היו עוד אנשים בהיסטוריה – מידי הרבה אנשים, לדאבון נפש – שהקריבו את בנם על פולחן אלוהיהם: "כִּי כָּל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם" (דברים יב, לא). לא כן אברהם אבינו. גדלותו לא הייתה במוכנות לשחוט את בנו, אלא באמון האינסופי שנתן בטובו של מקום.

כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה

הביטחון המלא שהפגין אברהם בא-ל נקרא בלשון הכתוב "יראת אלוקים". בדרך זו מבאר הרמח"ל (במאמר הקיווי) את לשון הפסוק "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהלים קיא, י): "ראשית חכמת המאציל ב"ה הוא לעשות היראה, שהוא התקווה לעליונים". כלומר, היראה היא התחושה שאדם תלוי וסמוך על הזולת, ולכן הוא ירא מפניו – לא פחד מול הבריון השכונתי, אלא יראה מפני מי שכל הטובות שבעולם תלויות רב בו. כך עולה גם מלשון הפסוקים: "הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהילים לג, יח); "רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ" (תהילים קמז, יא). האדם הירא הוא אדם המייחל לחסד ה', כפי שייחל אברהם אבינו. הוא הכיר בטוב השלם של הקב"ה, ולכן תקוותו – תקוות הישועה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, יח) – הייתה מלאה, אבסולוטית.

מקום ראיית האדם שנפגמה בעקבות ידיעת הרע, אברהם זכה לתודעה אחרת, ראייה אלוקית המכירה בטובו השלם של הקב"ה וסומכת עליו עד תום. על שם כך נקרא הר המוריה "ה' יראה". זהו המקום שבו התגלה הראייה האלוקית, ראייה שיודעת, גם בעולם שיש בו טוב ורע, להתמקד בטובו האינסופי של הא-ל ולייחל אליו תמיד

הפסוקים מקשרים באופן ברור בין "יראה" במובן של יראת אלוקים לבין "יראה" מלשון ראייה. מיד לאחר שמלאך ה' מצהיר בפני אברהם "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה", מתאר הכתוב את ראיית האיל על-ידי אברהם: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו" (בראשית כב, יג). המקום, הר המוריה, אף נראה על שם הראייה: "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (כב, יד). מה הקשר בין השתיים – היראה והראייה?

התשובה לכך מחזירה אותנו לאזכור הראשון של יראה בתורה, אצל אדם הראשון אחר החטא. כאשר אדם וחווה התחבאו והקב"ה שואל את האדם "איכה", עונה לו האדם שהוא הסתתר מתוך חשש: "וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (בראשית ג, י). השורש "ירא" משמש כאן בשני מובניו: אדם הראשון ראה כי הוא עירום, בהתאם למצב האנושי לאחר אכילת עץ הדעת טוב ורע – "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז) – וראייה זו גרמה לו מורא ופחד. כלומר, אכילת עץ הדעת טוב ורע פגמה בכושר הראייה שלו. במקום ראייתו המקורית, ראייה של הטוב השלם, ראייתו הפכה מטושטשת, ראיית טוב ורע. האדם הבין אפוא שהוא עירום, פָּגִיעַ מפני ניצול לרעה, ולכן היה ירא. הראייה האנושית הפכה להיות ראייה של חשד וחשש, של ערמה ושל ציניות.

התיקון לאותו פגם התחיל להתנוצץ אצל אברהם אבינו – אברהם שהיה "ירא אלוקים". כלומר, במקום ראיית האדם שנפגמה בעקבות ידיעת הרע, אברהם זכה לתודעה אחרת, ראייה אלוקית של טוב שאין לו לקץ וגבול. הוא הצליח לנקות את תודעתו מהחשד שאפיין את המצב האנושי, הכיר בטובו השלם של הקב"ה, וסמך עליו עד תום. על שם כך נקרא הר המוריה "ה' יראה".[4] זהו המקום שבו התגלתה הראייה האלוקית, ראייה שיודעת, גם בעולם שיש בו טוב ורע, להתמקד בטובו האינסופי של הא-ל ולייחל אליו תמיד.

***

אברהם אבינו היה איש עשייה. שלוש פרשות מוקדשות לו, ובכולן הוא לא פוסק מפעולה: הוא צובר נכסים, לוחם מלחמות, מכניס אורחים, קונה קרקעות, עובר ניסיונות קשים, וגם בדמי ימיו מתחתן בשנית וממשיך להביא ילדים לעולם. הוא גם מעמיד תלמידים לרוב – "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה) – כורת ברית עם הקב"ה, והופך להיות "אב המון גויים". מניין כוחו הבלתי נלאה של אברהם אבינו?

הנחישות וההתמדה של אברהם אבינו קשורות לראייתו הייחודית. הוא ראה טוב. לכן הוא קיווה אל ה', ומתוך תקוותו האיתנה הוא לא הפסיק לפעול

הנחישות וההתמדה של אברהם אבינו קשורות לראייתו הייחודית. הוא ראה טוב. לכן הוא קיווה אל ה', ומתוך תקוותו האיתנה הוא לא הפסיק לפעול, כפי שביאר הרמח"ל ש"אין ראשית אלא תקווה" – כל עשייה ופעילות נובעות מתוך תקווה.[5]

כמו אדם הראשון אחר החטא, בזמן של עומק הגלות נפגמה ראייתו של עם ישראל, אבדנו את תקוותנו והפכנו בעל כורחנו פסיביים ונעדרי פעולה. ואולם, בשנים אלו זוכים אנו לאור חדש ולראייה חדשה – ראייתו של אברהם אבינו, יראת אלוקים. חז"ל למדונו שהכל תלוי בראייה זו – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – והיא המאפשרת לנו לקום לפעול למען הרבות טוב בעולם, למען הצדקה והמשפט, למען ה'.

הלוואי שיתקיים בנו דברי שירת דוד:

לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יה' בְּאֶרֶץ חַיִּים

קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'. (תהילים כז, יג-יד)

[1] מיכה ז, כ.

[2] ישעיהו מא, ח.

[3] לעניין זה, ראו מאמרי בנושא: https://iyun.org.il/sedersheni/lost-paradise/.

[4] יש לקשר את הדברים גם ל"באר לחי רואי" של הגר: " וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי. עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד" (בראשית ז, יג-יד).

[5] דוגמה לכך ניתן לראות במלכים א, יח, יב-יד.

Photo by Liane Metzler on Unsplash