האם אני חרדי?

לפני מספר שבועות פגשתי חבר חרדי שלמד אתי בעבר. לא התראינו תקופה ארוכה, ושמחנו להיפגש ולפתוח בשיחת רעים. תוך כדי השיחה שאל אותי החבר בנימה ספק תמהה ספק מתריסה: "תגיד, אתה מגדיר את עצמך חרדי?" אינני זוכר מה בדיוק עניתי לו, אבל אני זוכר היטב את הדיון הארוך וחסר התוחלת בהגדרת "מיהו חרדי" שאליו נגררנו, ואת התחושה החמוצה כשנפרדנו.

המפגש הותיר אותי מהורהר, בעיקר בשל כך שבניגוד לנושאים אחרים שבהם חברי היה פתוח לשמוע עמדה שונה משלו, דווקא בנושא החרדיות העיב חוסר ההסכמה על יחסי החברות שלנו. תחושתי היתה שמבחינתו, השמירה על יחסינו הטובים דרשה ממני יישור קו עם עמדה בהירה ונוקשה בנושא, אחרת לא ניתן יהיה לתת ביטוי חברי וטבעי למשותף הרב שבינינו.

תוך כדי השיחה, שאל אותי החבר בנימה ספק תמהה ספק מתריסה: "תגיד, אתה מגדיר את עצמך חרדי?" אינני זוכר מה בדיוק עניתי לו, אבל אני זוכר היטב את הדיון הארוך וחסר התוחלת בהגדרת "מיהו חרדי" שאליו נגררנו, ואת התחושה החמוצה כשנפרדנו

אני בטוח שהרבה מן הקוראים יזדהו עם התחושות שתיארתי, אם מהפוזיציה שלי ואם משל חברי. מפגשים מהסוג הזה מזדמנים לכל חרדי שיוצא מן המסגרת הקלאסית, ויותר מפעם אחת. כמעט כל אדם שגדל בחינוך חרדי השתתף בדיון כזה והיתה לו הזדמנות לגבש ולהביע את דעתו בנושא. אולם לדעתי, לפני שאנחנו ממהרים לגשת לפתרון שאלת "מיהו חרדי" – שאלה שאינני מתכוון לדון בה במסגרת מאמר זה – עלינו להבין מדוע היא כה חשובה: מדוע קריטי לנו להבין עד כמה חברינו מוגדרים חרדים, ולמה יש רגישות כה גבוהה בנוגע להגדרת החרדיות ולהתאמה אליה?

נכון, כאשר מדובר במוסד כמו מדינה או לחילופין ישיבה, יתכן שיעלה צורך לענות תשובה בהירה לשאלה זו. המדינה מעוניינת לקדם את הכלכלה, לדוגמא, על ידי שילוב חרדים בשוק העבודה. מיהו חרדי לעניין השקעה מיוחדת בשילוב בתעסוקה? המדינה יודעת שהחינוך החרדי אינו מכין את בוגריו לשילוב בתעסוקה, ואלו אכן מתקשים במציאת עבודה. משום כך, כל בוגר של החינוך החרדי נחשב "חרדי" לעניין זה. הקפדה על מצוות, למשל, רלוונטית פחות כאן. גם ישיבה חרדית מעוניינת להעניק חינוך תורני בגוון מסוים, ולשם כך היא מגדירה רף של התאמה לקו החינוכי וההשקפתי שלה. בהקשר זה, הקפדה על שמירת מצוות, בסגנון המקובל בעולם החרדי, תהיה קריטית. עבור הישיבה, "חרדי" יהיה אדם המתאים לקו החינוכי שלה במובן הדתי; משום כך היא לא תקבל לשורותיה בוגר חיידר שבינתיים הוריד את הכיפה. בשל הכורח להיצמד להגדרות, קורה לפעמים שהמדינה מעניקה תקציבים לבוגרי החינוך החרדי שכיום אינם דתיים. אבל כאשר פוגשים חבר מהעבר שאין אנו חייבים לו מאומה ואף הוא אינו חייב לנו דבר, בהחלט נשאלת השאלה: מדוע דחוף לנו לשמוע תשובה למידת חרדיותו? איזו משמעות יש בכלל לתשובה בנושא?

כאשר פוגשים חבר מהעבר שאין אנו חייבים לו מאומה ואף הוא אינו חייב לנו דבר, בהחלט נשאלת השאלה: מדוע דחוף לנו לשמוע תשובה למידת חרדיותו? איזו משמעות יש בכלל לתשובה בנושא?

יתרה מזאת, כאשר אני משווה את החוויה שתיארתי לדיוני "מיהו חרדי" שניהלתי עם חברים שאינם חרדים, אני מגלה פער גדול באופי הדיון. השיחה עם חבר לא חרדי מלווה בדרך כלל בתחושה של סקרנות מהצד השני ורצון כן לנסות להבין את עמדתי או להכיר את טיב החברה החרדית. בניגוד לשיחה המתוארת עם החבר החרדי, שבה הרגשתי שאני צריך לברור את מילותי כדי לרצותו, בשיחה עם חבר חילוני קל לי להתבטא, ואני מרגיש חופשי להביע את עמדתי, למרות הפערים הגדולים בהשקפת עולמנו. מדוע אין זה המצב כאשר מדובר בדיון עם אדם חרדי?

ראוי להדגיש שדיונים בדבר מידת החרדיות אינם קשורים למידה זו או אחרת של הקפדה על מצוות הדת; הטריגר לשיחה הוא בדרך כלל מהסוג החברתי ולא מהסוג הדתי. הופעה חיצונית לא חרדית או הצהרת השקפות פוליטיות תמיד יובילו לדיון בדבר מידת "חרדיותי", ומאידך גיסא תפילה שחרית בשעות הבוקר המאוחרות (ואף אחרי זמנה) לא תזכה אפילו להרמת גבה. מנסיוני, אפשר לומר שהציפייה להקפדה על הלכה בשל היותי חרדי מגיעה דווקא מהסביבה הלא חרדית, ונובעת מהתפיסה הרווחת (שהחרדיות מטפחת בעקביות) שהאדם החרדי הוא הנושא את דגל ההקפדה ההלכתית. ברור אפוא שהנושא אינו הקפדה דתית.

דומני כי המשמעות של שאלת "האם אתה חרדי" בהקשר שאני מתאר היא פשוטה בתכלית, לאמור: "האם אתה עדיין 'משלנו'?". שאלת "מיהו חרדי" היא שאלת הנאמנות וההשתייכות לקבוצה. בניגוד למקרים שציינתי למעלה, שבהם המחנך או הדמוגרף מעוניינים בקבוצה בעלת תכונות ספציפיות, כאן השאלה אינה שאלה של הגדרה אלא של הזדהות או השתייכות.

שאלת "מיהו חרדי" היא שאלת הנאמנות וההשתייכות לקבוצה. בניגוד למקרים שציינתי למעלה, שבהם המחנך או הדמוגרף מעוניינים בקבוצה בעלת תכונות ספציפיות, כאן השאלה אינה שאלה של הגדרה אלא של הזדהות או השתייכות

אינני סוציולוג אמנם, אך לא נדרש מחקר ארוך שנים כדי להבחין שבכל חברה מתאמצים אנשים להשתייך בדרכים שונות. מבחינה זו אין החברה החרדית שונה, ושאלת ההשתייכות כשלעצמה היא לגיטימית ומובנת. אנשים מנסים להבין אם הם עדיין חשים חלק מן הקבוצה, והקבוצה מנסה לבחון אם החריגים שבה הם עדיין חלק ממנה. להשתייכות לקבוצה יש השלכות משמעותיות מבחינת חובת הנאמנות והעזרה ההדדית, ועל כן חשוב לשים לב שהסולידריות נשמרת.

אולם, יש שתי שאלות שראוי לתת עליהן את הדעת: ראשית, מהם התנאים החברתיים המגדירים את ההשתייכות לקבוצה, או במילים אחרות: מהו ה"מחיר" שעלינו לשלם עבור השייכות? שנית, יש לעמוד על מידת האינטנסיביות של העיסוק בשאלת השייכות. בחינה של שני פרמטרים אלו מגלה, לדעתי, כי העיסוק בשאלת ההשתייכות בחברה החרדית הוא הרגל שחרג מזמן מגבולות הטעם הטוב. ההתעסקות הבלתי פוסקת בשאלת "מיהו חרדי" היא כמעט אובססיבית.

כבר בתלמוד תורה אני זוכר שהילדים בכיתה היו מודדים את מידת החרדיות של אחרים, ודנים לגבי ילד שאביו לא נהג ללבוש כובע וחליפה: האם הוא חרדי, או שמא חוזר בתשובה או מתחזק? זה המשיך בישיבה קטנה ובישיבה גדולה, והשיא היה הרגע שבו מצאתי את חברי דנים בענין הפיג'מה שלי: עד כמה היא "חרדית" ומה זה אומר עלי. החברה החרדית בודקת ללא הפסקה את מידת הטוטליות והנאמנות של חבריה כלפי עצמה, לעתים אף בסטנדרטים של כתות סגורות. זאת תכונה המושרשת עמוק בקרב כל בוגרי החינוך החרדי, מגיל חינוך ועד גיל שיבה. עד כדי כך מגיעים הדברים, שזכיתי לקבל ביקורת שלילית על לבוש "לא חרדי" דיו מחבר חרדי לשעבר שכיום כלל אינו דתי. עבורנו, החרדים, הדבר אולי נדמה מובן מאליו ונחשב דרישה חברתית הגיונית, אך קשה למצוא תופעה דומה לכך בחברות נורמטיביות אחרות.

מחיר ללא מידה

האובססיה לשאלת ההשתייכות מתאפיינת בשתיים. ראשית, היא חרדה לפרטים הקטנים והחיצוניים ביותר: הופעה, שימוש בשפה, אפילו בקיאות ב"נייעס" [רכילות קהילתית]; שנית, היא חושבת במושגים של או-או, או אתה נאמן באופן מוחלט לקהילה, או אתה כבר לא משלנו.

כבר בתלמוד תורה אני זוכר שהילדים בכיתה היו מודדים את מידת החרדיות של אחרים, ודנים לגבי ילד שאביו לא נהג ללבוש כובע וחליפה, האם הוא חרדי או שמא חוזר בתשובה או מתחזק. זה המשיך בישיבה קטנה ובישיבה גדולה, והשיא היה הרגע שבו מצאתי את חברי דנים בענין הפיג'מה שלי: עד כמה היא "חרדית" ומה זה אומר עלי

בשורש אובססיה זו נמצאות לדעתי שתי מידות טובות: א. השמירה על הקהילה. הקהילה חשובה מאד בחברה החרדית, יותר מבחברות אחרות. על דבר חשוב שומרים היטב. הדרך של החברה החרדית לשמור על הקהילה היא הגדרת קריטריונים להשתייכות ובירור מתמיד מי עומד בהם ומי לא. ב. טוטליות. החרדיות מקדשת התמסרות טוטלית לערכיה. זה בא לידי ביטוי במסירות העצומה לתורה ולמצוות, ובנכונות לוויתורים על חיי נוחות למענם. כיוון שקהילתיות היא אחד הערכים החשובים לחברה החרדית, הרי שההתמסרות הטוטלית חלה גם עליה. הטוטליות מחייבת בחינה מתמדת שהנאמנות לקהילה נשמרת – שחברי הקהילה רואים בה את מקומם היחיד.

הקהילתיות וכן ההתמסרות לערכים חשובים הן חיוביות בפני עצמן, אלא שגם להן יש מידה. קהילה היא ענין חיובי משום שהיא מגנה על חבריה בזמנים קשים. הקהילה יודעת לאסוף צדקה לחברים שנקלעו לקשיים. היא יודעת לחלוק שמחה ועצב כשצריך ולהתאחד כדי לקדם נושאים החשובים לחבריה. נכון, חברי הקהילה צריכים לשלם מחיר כדי לשמור עליה. זה יכול להיות מחיר כלכלי כגון תרומות כספיות, או מחיר חברתי של מגבלות ביחס למוסדות חינוך או של נראות אישית, אך כל עוד יש קשר בין המחיר לבין התמורה, הרי שווה לשלם אותו. כך גם לגבי הטוטליות. מסירות מוחלטת לדברים חשובים נדרשת כדי להביא אותם לידי מימוש, ואם נושא מסוים חשוב דיו, הרי שעלינו לעשות הכל כדי להביאו לכדי מימוש. גם כאן הוויתור על נוחות אישית הוא מחיר שצריך לשלם, והוא שווה אם הדבר נעשה במידה.

הבעיה מופיעה כאשר אין ביקורת על המחירים. בכל קניה במכולת אנחנו רגילים לשאול את עצמנו האם המחיר הנדרש שווה את המוצר הנרכש או שמא אפשר להשיגו בזול יותר אצל המתחרה ממול. במילים אחרות, אנחנו מבינים שבמסחר כלכלי אם לא ננהל משא ומתן ולא נבקר את המחיר שנדרש ממנו לשלם, נמצא את עצמנו מחוסרי כל. מדוע שלא נחיל את אותה בקרה על העולם הקהילתי שלנו? מדוע שלא נשאל האם המחיר הנדרש מאתנו הוא הגיוני?

המחירים שהחברה החרדית דורשת עבור השתייכות לקהילה מזמן עברו את רף הסבירות. הקהילתיות החרדית מתנהלת כאילו היא שוק סגור. כלומר, היא דורשת לעצמה בלעדיות: אם ברצונך לקנות "במכולת שלי", לא די בכך שתרכוש כרטיס מועדון, עליך להתחייב לקנות אך ורק בעסק שלי, ולא משנה מה המחיר שאני מסמנת על המוצרים. מצב זה גורם להפקעת מחירים. בקהילה רגילה, לו יחליטו כמה "חשובי הקהל" שכל בני הקהילה צריכים לחתום על מסמך המחייב אותם ללבוש גרביים בצבע מסוים, מהר מאד הם ימצאו את עצמם ללא קהל. בני הקהילה פשוט לא יהיו מוכנים לשלם את המחיר. אבל מה קורה כשמדובר בשוק סגור? כאשר יש בלעדיות למוצר ששמו קהילה, ואי-מוכנות לשלם את מסי הקהילה גוזרת על הסרבן חיי בדידות, אזי אנשים יחשקו שינים וישלמו. קהילה היא מוצר חשוב, כמו לחם וחלב; כאשר רק רשת אחת מוכרת לחם בכל המדינה, אדם ישלם כמעט כל מחיר שהיא תדרוש.

הקהילתיות החרדית מתנהלת כאילו היא שוק סגור. היא דורשת לעצמה בלעדיות, וטוענת שאם ברצונך לקנות "במכולת שלי", לא די בכך שתרכוש כרטיס מועדון, עליך להתחייב לקנות אך ורק בעסק שלי, ולא משנה מה המחיר שאני מסמנת על המוצרים

יטען הטוען שזוהי בעצם ליבת החרדיות: ערך של התבדלות שאינו מאפשר השפעה זרה, וגוזר תפיסה של בלעדיות ביחס לקהילה החרדית. אך לא נראה שזהו המצב, שכן דרישת הבלעדיות עוסקת דווקא בהשתייכות הקהילתית, תוך שלילת כל מעגל השתייכות אחר, ולא בהתבדלות ערכית ומהותית. סימן מובהק לדבר הוא התופעה הידועה של "שני הפלאפונים". כולנו מכירים אנשים המחזיקים שני פלאפונים, אחד "כשר" והשני "לא כשר". אני סבור כי אף חרדי לא ישאל אדם המחזיק שני פלאפונים: "האם אתה חרדי?" החזקת שני פלאפונים היא עצמה חותם כשרות, המעיד כאלף עדים שהאדם הזה חרדי. מדוע? הרי יש לו גם פלאפון פרוץ! אין זה אלא שהקהילה דורשת שתקבל את מרותה, ותצהיר לה נאמנות טוטלית. החשיפה להשפעות זרות מפריעה לקהילה הרבה פחות מאשר הגמשת הגבולות הקהילתיים.

קשה אפוא למצוא היגיון המצדיק את דרישת הבלעדיות. האם יש היגיון בדרישה מאדם בוגר להתחבר רק לעמיתים מבית כנסת שבו הוא מתפלל, או בהתניית הצטרפותו לבית הכנסת ברישום של כל ילדיו למוסד מסוים? אך אלה הם סוג הדרישות שמציבה הקהילה החרדית. קהילה יכולה להיות בנויה על שותפות ערכים, אך היא אינה חייבת לדרוש שלא יהיו הבדלי ערכים בין חבריה. אנשים בתוך הקהילה יכולים להחזיק בהשקפות שונות ובהעדפות מגוונות, כל עוד יש ביניהם מספיק מן המשותף כדי לחוש סולידריות. קהילה אף יכולה לקבל את השתייכות האדם לכמה קהילות במקביל. יתכן שתהיה לאדם קהילה מקצועית, קהילה דתית וקהילה אזרחית. הוא יכול להשתייך לכמה מהן בו זמנית, אף שמדובר בקהילות בעלות הנחות עבודה שונות. הגיוני שאדם יתחבר לקהילה החרדית גם אם הוא מסתייג מערכים מסוימים שהיא מקדשת: הוא יתחבר אליה בהקשרים החברתיים שבהם הוא דוגל, ואילו בהקשרים אחרים הוא יחפש קהילות השתייכות שונות. מה רע בכך?

הקהילה החרדית לא תוותר על אמונותיה אם תאפשר לאדם כזה, שאינו חותם על כל סעיפי החרדיות, להישאר בתוכה. היא אמנם תוריד את מחיר הבלעדיות, אך תצא מכך מחוזקת. נדמה שבקהילות שאינן חרדיות דבר זה מובן מאליו. אדם מקהילה לא-חרדית המחליט לשלוח את ילדיו לחינוך חרדי לא יהיה מודר מהקהילה, אף שבעניין הזה הוא אינו שותף לערכי רבים מחבריו לקהילה.

לכל קהילה יש כמובן קווים אדומים. אלו הם ה"מחירים" שחברי הקהילה משלמים, ומשלמים מרצון. לכל קהילה יש ערכים שמי שאינו שותף להם אינו יכול להיות חבר בה. בקהילה האקדמית, למשל, עליך לאמץ כללי אתיקה מקצועית מסוימת על מנת להיות חבר מן המניין. בקהילה הליברלית, עליך לאמץ עקרונות יסוד של זכויות אדם, ובקהילה האורתודוקסית מותנית הקבלה בהצהרת נאמנות לה' ולתורתו. אולם, בקהילה החרדית אין ערכים יסודיים יותר וערכים יסודיים פחות – אפילו ערקתא דמסאנא, צבע השרוך, מקבל משקל של ערך יסוד. החברה החרדית דורשת בלעדיות, וכל מחיר הוא מחיר מוחלט. אין מקום למיקוח. כל קהילה באשר היא מציעה לחבריה תמורה של סולידריות, דאגה לחלש ותחושת אחווה. זוהי תמורה חיונית, אך חשוב שתהיה הלימה, שיתקיים איזון מסוים, בין התמורה לבין המחירים שחברי הקהילה נדרשים לשלם. דרישת הבלעדיות מפרה את האיזון.

הפסיפס האנושי

קהילה אנושית היא פסיפס – אוסף של פרטים שונים, היוצרים תמונה בעלת מראה מוכר. תמונת פסיפס יכולה להיות מורכבת מאבנים הצבועות כל אחת בגוון שונה במעט, אך כולן יחד יוצרות גוון המתאים ליצירה השלמה. כל אבן שנכנסת לתמונה חייבת אמנם להיות בגוון שמתאים ליצירה, אך הן אינן צריכות להיות זהות זו לזו. זה כל עניינו של פסיפס. יתרה מזו, האבנים אף אינן בלעדיות ליצירה זו. אפשר לקחת אבנים שנצבעו בגווניה של יצירה אחת ולהשתמש בהן ליצירה אחרת.

תמונת פסיפס יכולה להיות מורכבת מאבנים הצבועות כל אחת בגוון שונה במעט, אך כולן יחד יוצרות גוון המתאים ליצירה השלמה. כל אבן שנכנסת לתמונה חייבת אמנם להיות בגוון שמתאים ליצירה, אך הן אינן צריכות להיות זהות זו לזו

כשם שהחברה היא פסיפס, כך גם האדם פרטי. כל אדם מורכב מהאבנים שהוא אוסף במהלך חייו ושמהן הוא יוצר את אישיותו וזהותו. חלק מהאבנים הוא אוסף מיצירות אחרות שגוניהן מצאו חן בעיניו, וחלקן הוא צובע בגוונים משלו. אצל חלק מהאנשים לקוחות האבנים בעיקר ממקום אחד, ואצל אחרים ממקומות רבים. אצל חלק הגוון הכללי ייחודי יותר, ואצל חלק פחות.

לדוגמא, אני יוכל לומר לגבי חלק מהתכונות שלי, מה"אבנים" שלי, שמקורן בחינוך החרדי שקיבלתי. אני גאה בהן ואימצתי אותן בחום. מנגד, אני יכול להצביע על "אבנים" אחרות שראיתי בחברה החרדית והעדפתי שלא להשאירן אצלי. השאלה "האם אני חרדי", במובן של שייכות, צריכה להיות האם הגוון הכללי, הפסיפס האישי בשלמותו, מתאים לגון הפסיפס של הקהילה החרדית, או הוא כה שונה עד ששיבוץ של האבן בפסיפס תהרוס לגמרי את ההרמוניה.

הבעיה היא שנראה כי הקהילה החרדית אינה מאמצת פרשנות זו. האובססיה לשאלת "עד כמה אני חרדי", השלובה יד ביד עם דרישת הבלעדיות כפי שאפיינתי לעיל, נראית מונעת משאיפה שהפסיפס יהיה כולו בצבע אחיד. אין די בכך שהגוון הכללי שלך מתאים; עליך להתאים בדיוק נמרץ, בגודל, בצורה, בצבע ובמשקל. כיוצא בו, הקהילה דורשת שהצבע שלך יהיה כל כך ייחודי ושונה עד שלא תוכל לשבץ אותו באף פסיפס אפשרי אחר. חלקי הפסיפס החרדי צריכים להיות אחידים וייחודיים. אסור למצוא אותם באף הקשר חברתי אחר.

הבעיה היא שלנו

הדיכוטומיה החברתית החרדית של "או זה או זה" בעייתית מכיוון שהיא משכנעת אותנו שזאת האופציה היחידה. אם נאמין אחרת, אם נאמין שההשתייכות אינה דורשת בלעדיות ושאין סתירה בשהייה בכמה מעגלים חברתיים ובכמה קהילות חברתיות במקביל – לא נראה כל בעיה בכך. אני סבור שהחברה מציגה לנו מראה כלפי עצמנו והיא מגיבה אלינו באותו מטבע שאנחנו מדברים וחושבים בו. בבית הכנסת הדתי השכונתי שלנו, הכיפה השחורה שלי או המוסד שאליו אני שולח את ילדי יסמנו אותי אולי בגוון אחר, אך הם לא ימנעו ממישהו להזמין אותנו לארוחת שבת או לשוחח על הא ועל דא. בקהילה החרדית המצב שונה. אנחנו סבורים שזה בלתי אפשרי ושחייבים להחליט על "או זה או זה".

גם אם הקהילה החרדית אינה חד-גונית, וגם אם אין למישהו בלעדיות על הענקת הטייטל "חרדי", עדיין, התפיסה הזו קיימת בציבור. אנחנו תופסים את הקהילה במונחים של בלעדיות, ולכן סבורים שכל מחיר הוא מחיר הגיוני, גם אם בפועל מדובר באשליה

אבל אמונה זו מתקיימת רק בדמיון שלנו. הקהילה החרדית אינה חד-גונית. לא הרי קהילת חסידי גור כקהילת חסידי בעלז, ולא אלו ואלו כהרי הקהילה הליטאית, שאף לה צבעים שונים. נוסף לכך, ברור לי שאין למישהו או לקבוצת אליטה כלשהי סמכות בלעדית על הענקת הטייטל "חרדי". לא כך הדברים עובדים. ועדיין, התפיסה שעליה הצבעתי לעיל קיימת בציבור. אנו, במובן החרדי הרחב, תופסים את הקהילה במונחים של בלעדיות, ולכן סבורים שכל מחיר הוא מחיר הגיוני, גם אם בפועל מדובר באשליה. כשאני אומר "אנו" כוונתי לכל אותם העסוקים בשאלת "מיהו חרדי". בתוך עמי אנכי יושב, ותפיסות אלו רווחות במיוחד בחברת האברכים הליטאית-ישיבתית, ואף בחברת העובדים היוצאת מאותם חוגים. המשותף לשני החוגים (אם כי אני מניח שכך המצב גם בחוגים נוספים) הוא אובססיביות להגדרת הזהות החרדית והצבת תנאי של בלעדיות להשתייכות בקהילה. מכאן נובעות הגדרות הזהות הנוקשות שאליהן הורגלנו, עד שאם החליפה של מאן-דהו אפורה מדי, הוא כבר אינו "חרדי דיו", ואם הוא התחיל ללבוש חולצות בסגנון פולו, אזי הוא כבר ניצב לפתחו של משבר זהות עמוק.

נכון, יש קהילות אברכים הדוחות כל מי שאינו חושב בדיוק בדיוק כמותן. יש גם בתי-ספר הדורשים מחבריהם זהות מוחלטת בכל דבר ועניין. אבל יש גם שלא. וכאן הנקודה. במבט רחב יותר, החברה החרדית היא כבר היום פסיפס צבעוני מאד. עבור הסוציולוג, השאלה "מיהו חרדי" מאתגרת במיוחד דווקא בגלל הריבוי הזה. אלא שאנו עדיין משוכנעים, בעומק לבנו, שלהיות חרדי הוא ענין הדורש בלעדיות – לא משום שלא נצליח למצוא בית כנסת שיעניק לנו עליה לתורה, אלא משום שזה החינוך שעליו גדלנו. לכן, אם אנחנו קצת שונים, אם אנחנו עובדים או לובשים חולצות צבעוניות, הדרך היחידה שלנו להשתייך לקהילה היא או לחצות את הנהר ולעבור צד או לבנות לעצמנו קהילה עצמאית של אנשים בדיוק בדיוק כמונו – דבר שהוא כמובן כמעט בלתי אפשרי.

נכון, יש קהילות אברכים הדוחות כל מי שאינו חושב בדיוק בדיוק כמותן. יש גם בתי-ספר הדורשים מחבריהם זהות מוחלטת בכל דבר ועניין. אבל יש גם שלא. וכאן הנקודה. במבט רחב יותר, החברה החרדית היא כבר היום פסיפס צבעוני מאד

בסופו של דבר, המשמעות היחידה של כל זה היא שאנחנו, ורק אנחנו, יכולים להחליט לעצמנו האם אפשרי לחיות בקהילה מגוונת. ברגע שנחליט על כך, נראה כי גם סביבתנו חיה עם זה בשלווה. אנחנו נחכים הרבה יותר, נחווה חיים עשירים ומגוונים הרבה יותר, ובעיקר נרגיש מאושרים הרבה יותר.

אפשר להבין את הרצון להתחבר לקהילות של הדומים לנו, אך אם יש בקהילה חברים שהם קצת חריגים בנוף, אין בכך כדי להפריע. אם אנחנו קהילה של עובדים, אין צורך שכולם בקהילה יחשבו כמונו, או יתנו אותה תשובה לשאלת "מיהו חרדי". אני מציע שבמקום לעסוק עד אין קץ בהגדרה עצמית, נחפש ואף נמצא בעצמנו, כל אחד בגבולותיו ובנסיבות חייו, את ה"אחר" הזה, את הגוון ה"חריג" מעט, שאמנם אינו מוגדר עד הסוף אך מעניק לקהילה כולה עומק ויופי.

תמונה: Bigstock