אחת המצוות החריגות בנוף התורני שלנו היא מצות מחיית עמלק. שבת זכור היא מן המועדים היחידים בשנה שבהם נוהגים להתכנס כל בית ישראל – אנשים, נשים וטף – אל בתי הכנסיות לתפילה. גם אם אין בכך חיוב גמור, מנהג זה שם את זכירת מעשה עמלק ואת הציווי על מחייתו בשורה אחת עם תקיעות השופר של ראש השנה וקריאת המגילה. אחת בשנה, עם תחילת האביב, נאספים כל העם אל מעמד הקהל, שבו מזכיר שליח הציבור את אותו מאורע היסטורי עלום: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", ומעורר את ציבור שומעיו למצות התורה: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".
מדוע? מה עניינה של זכירת מעשה עמלק וחובת מחייתו, הממשיכה לנהוג גם שנים רבות לאחר שזכר אותו העם כבר אבד, לכאורה, מן העולם? האם מדובר באיזה צו גיוס שמימי למלחמה קבועה של בני האור בבני החושך? האם זרע עמלק הוא איזה רוע קמאי המסתתר עדיין היכן-שהוא בעולם, ועלינו, היהודים, לזהות אותו ולהשמידו מעל פני האדמה? מהו הזיכרון שעלינו להעלות במעשה עמלק? מה אנו, בני העם היהודי, שאינו נלהב בדרך כלל להשמיד ולהרוג ולאבד, אמורים לעשות בזיכרון זה?
מה עניינה של זכירת מעשה עמלק וחובת מחייתו, הממשיכה לנהוג גם שנים רבות לאחר שזכר אותו העם כבר אבד, לכאורה, מן העולם? האם מדובר באיזה צו גיוס שמימי למלחמה קבועה של בני האור בבני החושך? האם זרע עמלק הוא איזה רוע קמאי המסתתר עדיין היכן-שהוא בעולם, ועלינו, היהודים, לזהות אותו ולהשמידו מעל פני האדמה?
לעתים נשמעים קולות המפרשים את זכירת מעשה עמלק ואת חובת מחייתו בתור מצות ג'יהאד מסוג זה או אחר. קולות אלו מבינים את צו התורה בתור הגדרת רע מהותי, אוניברסלי, נצחי, ששמו עמלק. אותו רוע קדמוני נמצא במלחמה תמידית עם הקדושה, ועל כן אנו מצווים לזכרו עד עולם ולהילחם בו לנצח. לפי גישה זו, הפסוק "כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור" מעניק תמונה של סדר קוסמולוגי בלתי משתנה – הרעים מול הטובים. אנחנו הטובים, ועל כן עלינו להילחם ברעים ולהשמיד אותם מעל פני האדמה.
לדעתי, גישה זו מעוותת ומשובשת. היא מעוותת משום שהיא מחנכת את האדם לכך שהטוב שבו או הרע שבו אינם תלויים במעשיו, אלא במיקומו באיזה סדר עליון. אם הוא שייך "אלינו" הרי שהוא טוב במהותו, ואם הוא שייך "אליהם", אל העמלקים, הרי שהוא רע במהותו. חינוך זה נוטע באדם עיוות מוסרי, המסיר ממנו אחריות למעשיו מצד אחד, ומקל עליו לפסול את האחר ואף להתנכל לו מצד שני. בנוסף, גישה זו משובשת, שכן עיון בפסוקים מגלה שזכירת מעשה עמלק אינה חסרת הקשר, אלא היא אישית מאד: "זכור את אשר עשה לך", "אשר קרך בדרך". מדובר בזיכרון אישי, שרק ממנו נובע צו המחייה.
חמור מכך, גישה זו נותנת גושפנקה ל"בני האור" לצאת למלחמת קודש נגד "בני החושך" ולעסוק בהשמדת עם לשם "תיקון עולם". צידוק זה מצוי בבסיסן של התנועות הרצחניות בהיסטוריה, דתיות ולא-דתיות, החל בנצרות ובאסלאם, וכלה בנאציזם ובקומוניזם. יסוד האידאולוגיה של תנועות אלו, הקיימות עד היום בוורסיות שונות, הוא תפיסה עצמית של "בני אור" הרשאים ומצווים לעשות כל עוולה ורשעה, על מנת למגר את בני החושך ולהקים עולם מתוקן. העמימות שבזיהוי קבוצת הרוע של "עמלק" מוסיפה לסכנה הטמונה בגישה: כל יריב פוליטי או אידאולוגי עשוי להפוך ל"עמלק", ולמצוא את עצמו מול מלחמת חרמה.
גישת "תיקון עולם" זו היא גישה מתנשאת, הרואה באדם מחליף של א-להים, שתפקידו לעזור לו לנהל את העולם. אנו, שומרי התורה, מאמינים ומקווים כי הקב"ה יתקן את העולם במלכותו, ואיננו צריכים לעזור לו בכך ולסייע לו להבין מי ראוי להשמדה, מה ראוי לתיקון, ומתי ואיך לעשות זאת. עלינו מוטל לעשות את הישר והטוב, כדי לצרף ולזכך את עצמנו
גישת "תיקון עולם" זו היא גישה מתנשאת, הרואה באדם מחליף של א-להים, שתפקידו לעזור לו לנהל את העולם. אנו, שומרי התורה, מאמינים ומקווים כי הקב"ה יתקן את העולם במלכותו, ואיננו צריכים לעזור לו בכך ולסייע לו להבין מי ראוי להשמדה, מה ראוי לתיקון, ומתי ואיך לעשות זאת. עלינו מוטל לעשות את הישר והטוב, כדי לצרף ולזכך את עצמנו, ואילו ניהול העולם ועשיית דין ברשעים הם תפקידו של הקב"ה.[1]
בשורות הבאות אבקש לעמוד על טיבה של מצות מחיית עמלק מתוך המקורות, ואנסה להבין את המסר שעלינו לקחת ממנה.
חובת הנקמה
מצות מחיית עמלק מופיעה מספר פעמים במקרא, שתים בתורה ואחת בנביאים.
המקום הראשון שבו מופיע עמלק הוא בפרשת בשלח (שמות יז), שם מסופר על ההתקלות הראשונית של עמלק וישראל:
ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם… ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי. ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר.
בפרשת כי תצא (דברים כה) מוזהרים ישראל לזכור את אותו מעשה, ולמחות את עמלק בבוא העת:
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב, בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח.
המקום השלישי שבו מופיע עמלק ומוזכר הציווי על מחייתו הוא כמה מאות שנים לאחר מכן, בספר שמואל (א, טו), שם מזכיר הנביא נשכחות, ומצווה את שאול לסגור את החשבון הישן שיש לישראל עם עמלק:
ויאמר שמואל אל שאול אתי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה'. כה אמר ה' צבאות, פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים. עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור.
ניתן לראות כי הן בפרשת כי-תצא והן בספר שמואל, כאשר חוזר הכתוב אל מעשה עמלק ואל חובת מחייתו, הוא אומר מפורשות כי סיבת חובת המחייה היא הפגיעה בישראל. חובת מחיית עמלק אינה נוצרת מתוך זיהוי מוקדם של רוע אימננטי הטבוע באנשים מסוימים, אלא מתוך מעשה ספציפי, שנעשה על ידי עם ספציפי, כלפי עם ספציפי אחר. עמלק, שהיה עם מובחן, פגע בישראל, שעודנו עם מובחן, בשעה רגישה במיוחד: בדרך, בצאתו ממצרים, כשהוא עייף ויגע. זהו מעשה בלתי נסלח, והכתוב תובע מאתנו לזכור זאת.
חובת מחיית עמלק אינה נוצרת מתוך זיהוי מוקדם של רוע אימננטי הטבוע באנשים מסוימים, אלא מתוך מעשה ספציפי, שנעשה על ידי עם ספציפי, כלפי עם ספציפי אחר. עמלק, שהיה עם מובחן, פגע בישראל, שעודנו עם מובחן, בשעה רגישה במיוחד: בדרך, בצאתו ממצרים, כשהוא עייף ויגע. זהו מעשה בלתי נסלח, והכתוב תובע מאתנו לזכור זאת
חובת הנקם על הפגיעה בישראל מופיעה פעם נוספת במלחמת מדין:
וידבר ה' אל משה לאמר. צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור (במדבר כה).
התורה דורשת לנקום במי שבא לפגוע בישראל. כן נאמר שם בהמשך: "וידבר ה' אל משה לאמר. נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך." (פרק לא). הקב"ה מכנה את מלחמת מדין "נקמת בני ישראל". יש מצוה לנקום במי שפגע בישראל.
מדוע חשוב לנקום
נקמה היא ביטוי עז של מחאה. המשמעות של נקמה היא הוקעה של פגיעה בך, והכרזה שזהו מעשה שלא ייעשה. נקמת בני יעקב באנשי שכם היתה מתוך הצעקה של "הכזונה יעשה את אחותנו?" (בראשית לד, לא). נקמה זו נבעה מתוך כך ש"נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה." (שם, ז). בני יעקב לא יכלו לעבור לסדר היום אחר מה שארע. הם חשבו שזהו מעשה שלא ייעשה, ואם כן, לא ניתן להחליק אותו ולהשאירו ללא תגובה. חוסר התגובה מראה על אדישות וחוסר אכפתיות, ונותן להבין שמדובר בדבר לגיטימי שאפשר לעשותו. מי שאכפת לו ממשפחתו, מעמו, מכבוד א-לוהיו, אינו יכול לתת לפגיעה בהם לעבור בשתיקה.
כמובן, הנקמה צריכה להיות מחושבת. התורה מעמידה ערי מקלט עבור רוצח בשגגה, כדי שלא ייפגע מגואל הדם "כי יחם לבבו". התורה גם מזהירה אותנו להתנהג עם העמים סביבותינו באופן מידתי ליחס שלהם אלינו; לא ראי היחס לעמלק כראי היחס למדין, ולא היחס למדין כיחס לעמון ומואב, ולא זה וזה כיחס למצרים. לכל עם חשבון משלו, בהתאם ליחסו כלפינו. לעתים יש גם מקום למחילה, כדברי התחינה של אבנר אל יואב: "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב, ב, כו).
הלקח הראשון ממעשה עמלק הוא אפוא נקמה. אנו למדים כי לא ניתן לעבור לסדר היום ולשכוח את מעשהו של עם שבא לנצל את חולשתך ולפגוע בך. זהו מצב בלתי נסבל. גם אם באותו זמן לא הצלחת לממש נקמה זו, אסור לך לשכוח ועליך לזכור זאת עד לזמן שבו תוכל להוקיע את המעשה ולהצהיר "וכן לא יעשה"
עיקרה של הנקמה הוא במישור הציבורי[2] – נקמת הציבור במי שפוגע בו. הסיבה לכך היא שנקמה היא כאמור הוקעה פומבית של מעשה שלא ייעשה. נקמה דומה לשלילת לגיטימציה ממעשה מסוים, ולכן היא שייכת לספרה הציבורית. היא ביטוי לכך שהעם אינו מוכן לסבול יחס של פגיעה.
ההוקעה הפומבית היא בעלת חשיבות עליונה. בלעדיה, נקודת החולשה, הפגיעה, תישאר פתוחה ומדממת. כך, במעשה העגל לא עבדו אלא כשלשת אלפים איש, אך הדבר נחשב לאשמה של עם ישראל כולו. רק מעשה הלווים, אשר לקחו איש חרבו והרגו את עובדי העגל, הצליח להסיר מעט את חרון האף מעליהם. כלומר, אילו היה אכפת די הצורך לציבור כולו, לא היו עובדי העגל יכולים לחגוג בפרהסיה, בתופים ובמחולות. העובדה שהם יכלו לעשות זאת נגד השמש, בפומבי, מגלה על פגם נורא בעם כולו. היא מגלה שלא היה אכפת להם די מעבודה זרה, עד שמעשה העגל זכה ללגיטימציה ציבורית.
בדומה לכך, מצאנו שכאשר רבו שופכי דמים בישראל, פסקו הסנהדרין לדון דיני נפשות. צעד זה מנוגד לכאורה לכל הגיון משפטי. על פניו, היה על חכמים להחמיר יותר עם הרוצחים, כדי למגר את התופעה. אלא שהמשפט התורני, האלוקי, אינו הרתעה לצורך שמירת הסדר הציבורי, וכמובן אינו "תיקון עולם" של מיגור רשעים (זוהי גישה אפיקורסית, כאמור למעלה). ענישת החוטאים היא ביטוי של רצון העם, כלומר הבעת סלידתו וחוסר נכונותו לקבל התנהגות פושעת בקרבו. ההוצאה להורג של הרוצחים אמורה להיות ביטוי לסלידתו העמוקה של הציבור ממעשה רצח; הוקעה פומבית האומרת "וכן לא יעשה". [3]
חז"ל הבינו כי ריבוי שופכי דמים מגלה שהאווירה הציבורית מאפשרת זאת. ריבוי מקרים של שפיכות דמים מתאפשר רק כאשר לא אכפת לציבור מכך די הצורך. אך באותה המידה, כאשר לא אכפת לציבור משפיכות דמים, אובדת ההצדקה לדון דיני נפשות ולהוציא להורג רוצחים. לכן, כאשר רבו הרוצחים, ונתגלה כי הציבור קהה רגש כלפי רציחה, הפסיקו חז"ל לדון דיני נפשות.
נמצא אפוא שנקמה מבטאת קיום בריא של העם, אמירה שהוא אינו יכול לסבול פגיעה בבניו. כאשר העם חלש, פגיע ומהוסס, ניתן לעבור לסדר היום אחרי פגיעה בו. אולם כאשר העם בריא וחזק, ומישהו פוגע בו, אפילו בפריפריה, מזנב בו "את הנחשלים אחריו" – הוא אינו יכול לשתוק: "וכן לא יעשה".
הלקח הראשון ממעשה עמלק הוא אפוא נקמה. אנו למדים כי לא ניתן לעבור לסדר היום ולשכוח את מעשהו של עם שבא לנצל את חולשתך ולפגוע בך. זהו מצב בלתי נסבל. גם אם באותו זמן לא הצלחת לממש נקמה זו, אסור לך לשכוח ועליך לזכור זאת עד לזמן שבו תוכל להוקיע את המעשה ולהצהיר "וכן לא יעשה".
שכחה של פגיעה בך, לא רק שאינה מידה תרומית, אלא שהיא מידה מקולקלת. היא מגלה חוסר אכפתיות, חוסר חמלה, ואדישות ביחס למעשים נוראים, "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו."
שכחה של פגיעה בך, לא רק שאינה מידה תרומית, אלא שהיא מידה מקולקלת. היא מגלה חוסר אכפתיות, חוסר חמלה, ואדישות ביחס למעשים נוראים, "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו." [4]
המלחמה בהיסחפות הספונטנית
אולם במחיית עמלק ישנה נקודה ייחודית נוספת. בניגוד לנקמה ממדין שהיתה מידית, הנקמה בעמלק דחויה: "והיה בהניח ה' א' לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' א' נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח." הנקמה נדחית לזמן ארוך. בנוסף, בנקמת מדין ובכלל, הנקמה מתמקדת באנשים מסוימים, ואילו בעמלק נאמר: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור." בנוסף, מצוה זו התייחדה בחובת הזכירה שבה, ובכך שהיא מחייבת מחיית שם מוחלטת, ולא פעולת מחאה-נקמה נקודתית.
למעשה, הדחייה במלחמת עמלק אינה רק בציווי לדורות, אלא גם במלחמה הראשונית עצמה. כאשר פגע עמלק בישראל, אומר משה ליהושע לצאת להילחם בעמלק "מחר": "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי." (שמות יז).
המטרה של דחיית התגובה היא להדגיש שנקמה זו אינה תגובה פראית, ספונטנית ולא מחושבת, "כי יחם לבבו", אלא תגובה מיושבת, שהתגבשה מתוך שיקול דעת ורצון. המאבק העקרוני בעמלק, באותו אחד שפגע בצדדים החלשים שלך והצליח לערער אותך, חייב לבא מתוך שיקול דעת ומחשבה. נקודה זו מהותית למאבק בעמלק, והיא ההופכת אותו לכה חשוב וראוי לזכירה לדורות
נראה כי המטרה של דחיית התגובה היא להדגיש שנקמה זו אינה תגובה פראית, ספונטנית ולא מחושבת, "כי יחם לבבו", אלא תגובה מיושבת, שהתגבשה מתוך שיקול דעת ורצון. המאבק העקרוני בעמלק, באותו אחד שפגע בצדדים החלשים שלך והצליח לערער אותך, חייב לבא מתוך שיקול דעת ומחשבה. נקודה זו מהותית למאבק בעמלק, והיא ההופכת אותו לכה חשוב וראוי לזכירה לדורות.
עמלק הוא הפועל בספונטניות: כאשר "אתה עיף ויגע", מיד עם זיהוי חולשה מקומית, תוך פגיעה מזנבת בנחשלים ולא בפשיטה מסודרת ומתוכננת. עמלק אינו מחשב את דרכיו, ואינו חושש מעם שיצא ממעצמה אדירה כמו מצרים באותות ובמופתים, וכל העמים רועדים מפניו. התגובה שלנו לעמלק היא הפוכה. לא ספונטנית. לא פראית. מחושבת ומתוכננת.
נמצא אפוא שזכירת מעשה עמלק היא לקח היסטורי המלמדנו כי עלינו להתקהל ולעמוד על נפשנו, ולא להתמסר לרפיון הרגעי ולתגובה הספונטנית. הזיכרון והיכולת לחשוב על המחר נותנים לנו עוצמה, שדרכה מתקיימת המחייה האמתית של עמלק. משום כך, גם אם כבר אבד זכרו של עמלק ההיסטורי, עדיין מחויבים אנו לזכור את אשר עשה לנו – לזכור שאסור לנו לשכוח.
מתוך הבנה זו, ניתן לבאר את הקשר שמצאו חז"ל בין המן לעמלק ,[5] ובין מצוות פורים למחייתו.
מרדכי והמלחמה בנחשלות
חז"ל מבינים כי מה שהביא לגזירת המן היה קלקול פנימי בישראל. לפי דעה אחת, הקלקול הפנימי שהביא לכך היה השתחוות ישראל לצלם בימי נבוכדנצר. לפי דעה אחרת, הקלקול התבטא במה שנהנו מסעודת אחשוורוש.[6] ההשתחוויה לצלם המלך, אף שאינה עבודה זרה בעצמה, מסמנת היגררות אחר תרבות זרה. היא מבטאת חוסר עמידה עצמית של העם. באופן דומה, ההנאה מסעודת אחשוורוש מבטאת היטמעות בתרבות הסובבת. ישראל מאבדים את הכבוד שלהם, את העמידה העצמית שלהם, ונטמעים בתרבות המקומית.
חולשה זו היא כעין מה שדרשו חז"ל על המילה "רפידים" במעשה עמלק: "שריפו עצמן מדברי תורה".[7] הרפיון המדובר הוא האדישות וחוסר האכפתיות. רפיון זה מביא את האדם להיגרר אחר כל רוח קלה, ללא גב, ללא דעה, ללא הבחנה. "ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים".
בעקבות זאת בא עמלק, עם שכוחו במתקפה הפתאומית, בפשיטה המהירה, עם שיודע להתנכל לנחשלים ולנצל את החולשה של מי שעייף ויגע.
צריך לזכור שיש בעולם "עמלק". עלול להיות מי שינצל את החולשה שלך, ויחפש הזדמנות להתנפל עליך ברגע של חולשה. גם כאשר נדמה כי אתה "על הגל" והגעת להישגים מדהימים: מתן תורה ויציאת מצרים; גם כאשר נדמה כי כל העולם מעריץ אותך וירא ממך – גם אז יהיו לך רגעי חולשה, ויהיה מי שינצל אותם
אם כן, המלחמה בעמלק מדור דור והזכירה הקבועה של מעשהו, מכילות בתוכן אמירה כפולה. ראשית, צריך לזכור שיש בעולם "עמלק". עלול להיות מי שינצל את החולשה שלך, ויחפש הזדמנות להתנפל עליך ברגע של חולשה. גם כאשר נדמה כי אתה "על הגל" והגעת להישגים מדהימים, מתן תורה ויציאת מצרים; גם כאשר נדמה כי כל העולם מעריץ אותך וירא ממך – גם אז יהיו לך רגעי חולשה, ויהיה מי שינצל אותם. ואדרבה, פעמים רבות חולשה זו נובעת מגדולתך. אתה סבור כי ניתן לנוח על זרי דפנה, ודעתך זחה עליך – ודווקא כך מתהווה אצלך רפיון, ומתחיל להיווצר מאחוריך זרם של נחשלים, נגררים. בשעה זו, עלול לקום עליך עמלק, לנצל חולשה זו ולהתנפל עליך.
לחלופין, תופעה מקבילה עשויה לצוץ במצב של גלות נאורה, כפי שהיה בפרס, שבה זכו ישראל לשגשג תחת הגויים. במצב זה התחילה העמידה העצמית שלהם להתרופף, הם השתחוו לצלם ונהנו מסעודת אחשוורוש. הם הופכים "נחשלים". גם באותה שעה עלול לקום "עמלק" שינצל את חולשתם ויבקש לפגוע בהם.
שנית, אנו לומדים כי חובה לעמוד כנגד ולהילחם, ואף מקבלים הנחיה מהי הדרך הראויה לכך. התשובה לעמלק, לאותו אחד שתוקף את נקודות הרפיון שלנו, הוא קודם כל בזיכרון. אנו מצווים לא לשכוח את העבר: מניין באנו, מה נעשה בנו. במקביל, עלינו לראות את העתיד: את המלחמה שתבוא מחר. אנו נלחמים בעמלק באמצעות העובדה שאיננו מתמקדים בסיטואציה המקומית, כפי שעשה עמלק – הוא חי את הרגע ופועל בספונטניות. עלינו לפעול דווקא בשיקול דעת, מתוך ראייה מפוכחת של העבר וצפייה של העתיד.
התשובה לעמלק, לאותו אחד שתוקף את נקודות הרפיון שלנו, הוא קודם כל בזיכרון. אנו מצווים לא לשכוח את העבר: מניין באנו, מה נעשה בנו. במקביל, עלינו לראות את העתיד: את המלחמה שתבוא מחר. אנו נלחמים בעמלק באמצעות העובדה שאיננו מתמקדים בסיטואציה המקומית, כפי שעשה עמלק – הוא חי את הרגע ופועל בספונטניות
מכאן גזרו חכמים את הקשר בין חמלת שאול על אגג לבין פרשת המן,[8] שעיקרו קשר רעיוני (ולא היסטורי). יש דפוס התנהגות מסוים שבא לידי ביטוי בעמלק ההיסטורי שלחם בישראל, ונתגלה שוב אצל המן; וכן יש גישה שגויה שהתגלתה אצל שאול, ומצאה ביטוי שוב בימי המן. חמלת שאול על עמלק, שאותה ידע לתרץ בפלפול מלומד [9] ובטענות מתחסדות[10] היא ביטוי של רפיון, של סחף, של רגשנות רגעית ושכחה. זוהי אותה חולשה שהביאה לכך שישראל השתחוו לצלם ונהנו מסעודת אחשוורוש.
מנגד, מרדכי, שידע לעמוד כנגד הזרם, ולא לכרוע ולא להשתחוות גם כשקרנו של המן עלתה מעלה, מבטא את מחיית עמלק (ומכאן רואים חז"ל במצוות פורים ביטוי של מחיית עמלק).[11] הוא ידע להסתכל אל המחר, ולומר כי רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר. הוא לא נתן לרפיון להכות בו. הוא לא השתתף בסעודת אחשוורוש, ולא איבד את אמונו ואת עצמיותו, גם אחר שהגיע לבית המלך.
***
כאן מונח הלקח העיקרי שעלינו ללמוד מתוך המגילה ומימי הפורים. לפי ראייה צרת אופק, רגשנית, היה נראה שדווקא מרדכי הוא המביא אסון על ישראל. הרי הוא זה שעורר את זעמו של המן, ורק בשלו באו גזרותיו על ישראל. לפי ראייה זו, היה נראה שהמן שולט וכי ישראל אבודים. אלא שנהפוך הוא. כאשר אסתר קוראת אליה את המן ואחשוורוש "למחר", מתברר כי הצלחתו של המן היא בלון נפוח. כאשר יוצאים מהמבט הרגעי למבט של "מחר" – מבט מפוכח שאינו מתרגש מההווה אלא זוכר את העבר ומביט לעתיד, הרי שכוחו של עמלק אובד וזכרו נמחה.
כאשר אסתר קוראת אליה את המן ואחשוורוש "למחר", מתברר כי הצלחתו של המן היא בלון נפוח. כאשר יוצאים מהמבט הרגעי למבט של "מחר" – מבט מפוכח שאינו מתרגש מההווה אלא זוכר את העבר ומביט לעתיד, הרי שכוחו של עמלק אובד וזכרו נמחה
מתוך מבט זה ניתן להבין כי גם המלחמה בעמלק היא חלק מהברכה. כך, על אף ש"ארור המן וברוך מרדכי", במבט כולל, גם הקללה של המן מביאה לברכה. עמלק הוא "כלב השמירה" של ישראל, המונע ממנו ליפול לרפיון, לקטנות, לרגשנות רגעית, למניפולציות רגשיות.
"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי." בפורים, חייב האדם להיטיב את מבטו, ולצאת מתוך תודעת הרפיון המבוהלת. מתוך כך הוא מבין שלולא המן שעורר את העם, היו הם נטמעים חס וחלילה בסביבתם ונאבדים. בזכות הזיכרון, בזכות מלחמת עמלק, ניצלו ישראל וחזרו לגדלותם. מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. כן תהיה לנו.
[1] ראה בבא בתרא י, א: "תניא היה רבי מאיר אומר יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן אמור לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם א"ל [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא כועס עליו ואתם קרוין עבדים שנאמר) ויקרא כה, נה (כי לי בני ישראל עבדים. אמר לו ר"ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו".
[2] ברמת הפרט יש מחלוקת אם זוהי מצוה או רשות; ראה מכות ז, א.
[3] ראה כעין זה ביומא כג, ב, שהוכיחו ששפיכות דמים מזולזלת מכך שמנשה שפך דם נקי.
[4] במדבר לה, לג
[5] מגילה יג א.
[6] מגילה יב, א.
[7] סנהדרין קו, א.
[8] מגילה יג, א.
[9] יומא כב, ב.
[10] שמואל א טו, כ-כא: "ויאמר שאול אל שמואל אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי. ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבח לה' א' בגלגל".
[11] מגילה ז, א.
תמונה: Bigstock
אחרי קריאת מאמרו של הר' לוי, נשארתי עם כמה שאלות, ואשמח עם הרב יתייחס אליהם:
א. הרב כתב: "קולות אלו מבינים את צו התורה בתור הגדרת רע מהותי, אוניברסלי, נצחי, ששמו עמלק. אותו רוע קדמוני נמצא במלחמה תמידית עם הקדושה, ועל כן אנו מצווים לזכרו עד עולם ולהילחם בו לנצח… גישה זו מעוותת ומשובשת". גישה זו היא גישת האלשיך, המהר"ל, השפת אמת, ר' צדוק, ועוד הרבה מגדולי ישראל. האם אלו הם נשואי התקפתו של הרב לוי?
ב. הרב כותב עוד: "שהמשפט התורני, האלוקי, אינו הרתעה לצורך שמירת הסדר הציבורי". מה יענה הרב לפסוק כמו: "והנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה בקרבך (דברים י"ט כ')", ועוד כמה פסוקים בסגנון דומה.
ג. האם הגישה שהרב לוי מצייר, שזכרון מחיית עמלק, היא בעצם הכרזת "וכן לא יעשה" (או "לא עוד" בנוסח מאיר כהנא), האם מצא גישה זו במפרשים שקדמו לו?
ד. הרב כותב: "הזיכרון והיכולת לחשוב על המחר נותנים לנו עוצמה, שדרכה מתקיימת המחייה האמיתית של עמלק". אם הבנתי נכון, הרב מפרש שהצווי למחות את עמלק, אין פירושה להשמיד עם שלם, אלא פירושה "הזכרון והיכולת לחשוב על מחר". פרשנות זו מתנגדת לפשט הכתוב בכל דרך אפשרית, ומתנגדת לאיך שחז"ל פה אחד הבינו את הפסוקים, ומתנגדת גם לאיך שכל הראשונים והאחרונים הבינו את הפסוקים. איזה ערך יש לאפולוגטיקה מסוג זה, כשכולם יודעים, כולל הרב לוי בעצמו, שהפרשנות שלו היא בעצם עיוות גס של הפסוקים?
ה. הרב כותב עוד: "חולשה זו היא כעין מה שדרשו חז"ל על המילה "רפידים" במעשה עמלק: "שריפו עצמן מדברי תורה". הרפיון המדובר הוא האדישות וחוסר האכפתיות". ושוב אני תוהה, איזה ערך יש לעוות את דברי חז"ל כדי להתאימם עם השקפת עולמו של הרב לוי? הרי אין ספק בעולם כלל, שכשחז"ל אמרו שריפו עצמן מדברי תורה, הכוונה שלא למדו ברוב העיון ולא קיימו את המצוות כראוי. "האדישות וחוסר האפכתיות" מאן דכר שמיה?! (האם המושגים אדישות וחוסר אכפתיות הופיעו כלל במרחב האינטלקטואלי של חז"ל?)
ו. בהמשך מופיע המשפט הזה: "מכאן גזרו חכמים את הקשר בין חמלת שאול על אגג לבין פרשת המן, שעיקרו קשר רעיוני (ולא קשר היסטורי)". האם הרב סבור שאין קשר משפחתי בין אגג לבין המן, או שאכן יש קשר משפחתי, אבל עיקר הקשר הוא רעיוני?
ז. הרב סבור שהשמדת עם זה פשע נגד האנושות, ועל כן אני מתפלא, איך יפרש את הפסוקים בשאול, שהפסוק בפירוש מצוה אותו להשמיד את העם. ושוב, איזה חטא חטא שאול, בחמלו על שארית העם, הרי זה דבר מתבקש? ומה יענה על מה שצוה הקב"ה שיש להשמיד את השבעה עממין, וצוה: "לא תחיה כל נשמה".
ח. הרב כותב: "כאשר יוצאים מהמבט הרגעי למבט של "מחר" – מבט מפוכח שאינו מתרגש מההווה אלא זוכר את העבר ומביט לעתיד, הרי שכוחו של עמלק אובד וזכרו נמחה". אלו מילים נפלאות שמחממות כל לב. ברצוני אבל להבין איך זה אמור לעבוד מבחינה פרקטית. נניח שאנו נפגשים עם מחבל שרוצה להרוג אותנו, אם נעשה מדיטציה וזוכרים את העבר ומביטים לעתיד, האם המחבל יתאדה?
אקדים ואומר שנדמה לי כי המגיב לא שם לב למה שחילקתי בין שתי מצוות במחיית עמלק. עצם מצוות המחייה, שאותו קיימו שאול ושמואל. ומצוות הזכרון שהיא לדורות.
ואם ישים לב לחילוק זה ממילא יפול כל השגותיו. ומ"מ אפרט אחד לאחד
א. אם סבור אתה שפירשו כן תתעמת אם הטענות. איני בא לטעון שפירשו כן או שפירשו היפך זה. טענתי שאין כן כוונת הצווי, ולא יתכן שכן תהיה כוונתו, שזה מנוגד לדרך התורה. ראה מה שביארנו עניין זכרון המחייה והשווה למה שכתבו אלו.
ב. עניין מקראות אלו דנתי בהם במקום אחר שהם בכלל הדברים שנענשים על שם סופם וכדומה, שאין העבירה לכשעצמה דורשת תגובה זו . ועניינם גם על פי מה שנתבאר בדברינו שהם מחאה ציבורית נגד מעשים אלו, לומר שאינם מקובלים עליו. זהו דבר השומר על הסדר הציבורי, על דרך מה שנתבאר שאי התייחסות לעבירה מביע ומראה על חוסר אכפתיות.
ג. השואל לא שם לב לחילוק שחילקתי בין הזכרון של מעשה עמלק לחיוב המחייה. חיוב המחיה היא מצד נקמה שהוא בחינת וכן לא יעשה. כפי שהעיר בהמשך שכן מפורש בפסוקים. והוא כעין נקמת מדין, וכעין עונשי בית דין אחרים שנעשים בישראל שהיא תגובה ציבורית. וכמו שכתוב שהדם לא ינקה כי אם בדם שופכו.
ד. כפי שהערתי כבר מצוות מחיית עמלק היא מצד הנקמה, ומצוותו למחות אותו לחלוטין, ומצווה כבר קיים שאול ושמואל. והמדרש כאילו היה המשך לעמלק ודאי שאינו אלא על דרך דרוש, שגם אם היה כן במציאות עמלק כבר חדל להתקיים כעם. דבר שהדגשתי בדברי. כך שבמצוות זכירת מחיית עמלק אין בו פן של השמדה פיזי של עם שכבר לא קיים.
אני מתקומם על הטענה כי יש כאן עיסוק באפולגטיקה, דבר שרחוק ממני לחלוטין. אין כאן כל כוונה אלא לפרש את הדברים כפי שאני רואה אותם.
אין כאן עיוות של שום פסוק. אני הבאתי את הפסוקים בתחילת דברי כהוכחה שיש כאן מצוות נקמה בראש וראשונה, כדחייה למה שהרב קודם טען שהוא שיטת הקדמונים הרואים את המצווה כמנותק מדבר זה. וכאן הרב טוען שאני נגד הקדמונים משום שלדעתו אני טוען שאין מצוות נקמה!
אני שוב חוזר. יש כאן שני דינים, האחד מצוות נקמה, שבו דנו הקדמונים שהזכרת עכשיו. ומצוות זכירה שדנו בו הקדמונים שהזכרת למעלה.
ה. זו פרשנותך, איני רואה ולא מבין אותה, אבל זו זכותך. אך מה יש כאן שאלה עלי?
ו. אני סבור שהדברים נאמרו בדרך דרוש כדרך הדרשות.
ז. היכן ראה כן בדברי. התורה בפירוש ציווה על השמדת עמלק. ועל השמדת שבעת העממים שלא השלימו עם ישראל. וכן הזכרתי את זה למעלה. אך השמדה זו היא בגדר של חיוב נקמה, ולא בגדר "תיקון עולם", לסלק את הרשעה מן העולם. (השמדת שבעת העממים עניין אחר וודאי אינו "תיקון עולם")
ח. מצוות הזכירה נועדה לתת לנו גישה ופרספקטיבה. שלא להתייחס לדברים באופן רגשני, ולהגיב בהתאם. אלא לבחון כל דבר בפרספקטיבה. אנחנו ביארנו שהגישה של חוסר זכרון הוא שהביא לחמלתו של שאול על אגג. כשם שהביא להשתחויה לצלם והנאתו מסעודתו של אותו רשע. החמלה על מחבל הוא הטעות של הרגעיות, של חוסר הזכרון שהביא לחמלתו של שאול על אגג. ובזה הזכרון הנ"ל בא להלחם.
א. במחילה מכבודך, אם אני מוצא שורה של גדולי עולם שמתייחסים לעמלק כ"שורש הרע", אז מי שצריך להתמודד זה לא אני אלא אתה. מי שקובע מהו המוסר והערכים של עם ישראל, זה הם, לא אתה! אם יש לך קושיות אז עליך ליישב אותם. לומר שמחמת קושיות אלו הגישה שלהם "מעוותת ומשובשת", זה ממש יהירות וחוצפה. הרי מדובר כאן בגדולי עולם, אנשים שהקיפו חמה בקומתם, ואחרי המחילה רבה, אתה לא במעמד שאתה יכול לבקר אותם בשפה שכזו. ולעצם הענין, הקושיות שלך הם סתם גיבובי דברים וזריקת סיסמאות. לא הבנתי כלל איך הגעת לזה שגישה זו "מחנכת את האדם לכך שהטוב שבו או הרע שבו אינם תלויים במעשיו, אלא במיקומו באיזה סדר עליון". הטוב והרע בחיים שלי תלויים במעשים שלי ובתגובות שלי, בין אם עמלק הוא שורש הרע בין אם לאו. ומה שאמרת על "זכרון אישי", לא הבנתי דבריך כלל. נניח שאני בכלל מבין מהו "זכרון אישי", אבל איך זה קשור אם עמלק הוא שורש הרע אם לאו? מה הבעיה לזכור באופן אישי שעמלק הוא שורש הרע ושאני רוצה למחות אותו? ומה שכתבת שכך דרכיהם של תנועות הרצחניות בהיסטוריה לראות ביריב את שורש הרע, אז מה? וכי הם יקבעו לי איך לחשוב ומה לחשוב?! ומה שטענת ש"כל יריב פוליטי או אידאולוגי עשוי להפוך ל"עמלק", ולמצוא את עצמו מול מלחמת חרמה". האם אכן ראית את זה בציבור החרדי, שחרדים השתדלו למחות את זכרם של יריביהם הפוליטי, על נשיהם ובניהם וטפם? זאת דמוגגיה! וסתם תיקון היסטורי: האיסלאם אף פעם לא התעסקה בהשמדת עם. הארכתי קצת, כי אני חושב שמגוחך הוא על סמך טענות מסוג זה, להכריז קבל עם ועדה שגישותיהם של רבני ומאורי ישראל "מעוותת ומשובשת".
ב. איני יודע מה אתה שח. אתה טענת שהמשפט התורני אינו נועד להרתעה ציבורית, ואני הבאתי לך פסוקים מפורשים הסותרים דבריך. מה קשור לכאן "נענשים על שם סופם", ומה קשור לכאן "מחאה ציבורית". סוף דבר, לא הבנתי בכלל מה אתה שח.
ג. שוב אתה עונה שלא מן העניין. אני שאלתי אם יש לך מקור או סימוכין לתזה שלך? במקום לצטט מקור או מובאה, אתה חוזר על דבריך עוד פעם. איך זה בדיוק עונה לשאלה שלי?
ד. עכשיו אתה טוען טענה חדשה. שכיון שעמלק הפסיק להתקיים כעם, אז ממילא אי אפשר להשמיד אותו, כי אין את מי להשמיד. אתה טוען שהמדרש שאומר שהיה המשך לעמלק הוא "ודאי" דרש, ואני לא יודע איך אתה כל כך בטוח בזה. אבל נניח שאתה צודק, אז צריך לפרש את דבריך כך, שכיון שהתורה נצחית ועמלק כבר לא קיים, אז ע"כ צריך לפרש את הפסוקים באופן אחר. זה לא מה שכתבת במאמר.
הפסוק אומר בפירוש למחות את זרע עמלק, וכך גם כתוב בספר שמואל. לבוא לטעון שמצות מחיית עמלק זה מצוה לזכור את העבר ולדאוג לעתיד או מה שלא יהיה, זה עיוות מזעזעת של הפסוקים ואפולוגטיקה זולה. כל הדיבורים על נקמה יפים מאד, אבל תכלית שורה תחתונה אתה מפרשן את הפסוק באופן שמוציאו בכוח מידי פשוטו, באופן שלא עלה על דעת חז"ל או מפרשי המקרא. זה אפולוגטיקה!
ה. אני סבור שכל אחד ישר הולך יפרש דברי חז"ל כפשוטם שריפו עצמם מדברי תורה. אני מציע לך שתשאל את חמשה מגדולי הת"ח שאתה מכיר, איך הם מבינים תיבות אלו.
ו. במחילה מכבודך, בפסוק כתוב "המן בן המדתא האגגי", שלפי הפשט פירושו ברור שהמן הגיע מזרע אגג. מי שמפרש אחרת, ובמקרה זה זה אתה, הוא זה שמוציא את הפסוק מפשוטו, ומפרשו לפי הדרש. זכותך לדרוש הפסוקים שלא כפי חז"ל, אבל אם אתה לא נאמן לערכים ולאמונות של חז"ל, אז דבריך אינם דעה יהודית, אלא דעה של הר' לוי, שזה אכן דעה חשובה ביותר, אבל יהדות היא לא!
ז. כתבת שאין הצדקה ל"השמדת עם", ועל כן שאלתי איך תפרש הציווי לשאול ומלחמות יהושע ודוד, שהם בפירוש שאפו להשמיד עם. לא נכנסתי כלל לשאלה אם זה בגדר נקמה או תיקון עולם
ח. שורה תחתונה בהנחה שמשיח יגלה לנו שיש עם עמלקי, ונניח שהם יעשו איתנו מלחמה למרות שפתחנו בשלום, האם יהיה מצוה של הריגת גברים נשים וטף?
אינני מבין כיצד ניתן להתבטאות שכל עניינן של מיתות בית דין הינם ביטוי הוקעת המעשה של הציבור בעוד שהגמרא אומרת מפורש בכתובות דף ל שלמרות שמיתות בית דין פסקו מכל מקום דין מיתות בית דין קיים ומי שנתחייב סקילה נופל מן הגג וכן כל מיתה ומיתה. בנוסף איני מבין מדוע עלינו למצוא טעם שלדעתי איננו נכון, בעוד שהגמרא בעבודה זרה מסבירה, שהסיבה שהסנהדרין פסקו מלדון בדיני נפשות הוא משום שלא הספיקו לדון מפני ריבוי הרוצחים. אשמח אם הכותב יגיב לדברי.
א. זה עצם הטענה של הגמ' שם, שלמרות שמיתת בית דין בידי אדם נתבטלו משום טעם הנ"ל שהציבור כבר אינו אכפת לו, אין זה אומר שהתבטל דין שמים. הוא אשר אמרתי, שאין מטרת בית דין לדון דיני שמים. ויש שם גם משמעות נוספת, שאפילו שהציבור אדיש ולא מספיק אכפת לו לדון בדבר, מכל מקום הקב"ה דואג להזכיר שאלו מעשים שלא יעשו, ודן אותם באופן שניכר שנענש על דבר זה.
ב. מגמ' זה גופא למדתי דין זה. שריבוי רוצחים לכאורה סיבה להרבות ולהחמיר בדיני נפשות, וכמו שאמרו שבית דין מוסיפים ומחמירים בדינים "שהשעה צריכה לכך" (סנהדרין מו.) וראה משנה מכות א,י "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" כאשר אינו דן דיני נפשות. אלא ודאי שר"ל מאחר שיש ריבוי רוצחים סימן ששפיכות דמים הוא דזל (ראה יומא כג: שלמדו ששפיכות דמים הוא דזל ממה שמנשה שפך דם נקי) ולכן אין הציבור רשאי לדון בה. וכן הוא מפורש במקרא "ושפטו העדה והצילו העדה".
איני מבין כיצד ענית לשאלתי מהגמרא בכתובות שהרי לפי דבריך הגמרא צריכה להתפרש,שמאחר ובית דין אינם יכולים לבצע את מעשה ההוקעה, אזי הקב"ה עושה זאת במקומם, וזהו "דין מיתות בית דין לא בטלו" וכיצד ניכר מעשה ההוקעה כאשר הקב"ה גורם לכך ע"י הנהגת שכר ועונש, שכפי שכותב הרמב"ן בריש פרשת בחוקותי הנהגת שכר ועונש הינה נס נסתר שאיננו רואים בעינינו שיד ה עשתה זאת.
בנוסף אני לא מתווכח על עצם העובדה שכאשר רבים הרוצחים מעשה שפיכות דמים פחות מרתיע את הציבור, אך מדוע לעוות את דברי הגמרא בעבודה זרה שכותבת במפורש, שהסיבה שהסנהדרין עברו ממקומם הוא מפני שלא הספיקו לדון מחמת ריבוי הרוצחין וכך גם רש"י מבאר באחת המקומות אינני זוכר כעת היכן, ומה שהבאת ראיה מדברי הגמרא בסנהדרין דף מו, לא כתוב שם שהיו כל כך הרבה אנשים שרכבו על הסוס בשבת עד כדי כך שלא הספיקו לדחן אותם
1. אמרתי שני דברים: ראשית, יש דין שמים שאינו בכלל דין האדם. וכמו שאמרו שחייבי מיתות חייבים להתוודות. וראה גם קידושין מג. בעניין שליח לרצוח. ומ"מ הוספתי שנראה שיש בגמ' פן נוסף, מאחר שאמרו שמת כעין המיתה שחייב בבית דין, משמע שיש כאן אמירה שהקב"ה מראה בזה שבן מוות האיש הזה, שאינה מיתה טבעית.
2. לא אמרו שלא הספיקו, אלא "כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו". ואי אפשר לפרש שמרוב דינים לא יכלו לדון שיש לזה פתרונות רבים כמו שאמרו בעגל שהרבו בתי דין. ובודאי שעדיף לדון מה שיכלו ולא בשביל זה להפסיק לדון. אלא "לא יכלי למידן" מאחר שאין הציבור ראוי לכך, ולכן חיפשו פתרון שלא יהיו צריכים לדון.
הראיה מסנהדרין הוא שכאשר יש בעיה, כגון ריבוי רוצחים, ובמקרה דנן זלזול בשבת או בעיות, השיטה לפטור את הבעיה הוא להחמיר בענישה, ולא לברוח ממנו. וכאן דווקא ברחו ממנו. אם כן בע"כ אין לפרש דבר זה אלא משום שלא היה להם את בסמכות לדון, ולכן היו צריכים לברוח מזה. וכעין זה אמרו שדין שיודע שהוא מוטה יש לו למצא אמתלא לברוח ממנו.
המאמר נוקט בגישה קראית, ומתעלם ממקורות רבים, בחז"ל, בזוהר, בספרי מחשבה וחסידות האומרים כולם דבר אחד: עמלק כעם או כתופעה מייצג את הרוע המוחלט, והשמדתו היא תנאי להופעת מלכות ה' בעולם.