הכח המשחית: חשבון נפש על פוליטיקה ואחריות

נדמה שכעס ותסכול חסרי תקדים מופנים כיום כלפי המפלגות החרדיות – ולא רק מבחוץ. עשרות אלפי חרדים משפשפים את עיניהם בתדהמה לנוכח כשלונם של הפוליטיקאים החרדים לממש את ההבטחות המרכזיות שעל בסיסן נבחרו, ובראשן חוק גיוס שיגן על לומדי תורה מפני גיוס כפוי ויבטיח את המשך תקצובו של עולם הישיבות. ההפגנות אמנם מופנות נגד המעצרים והרשויות, אך מאחוריהן יש ביקורת נוקבת על הנציגים החרדים.

בראיון שהעניק לאחרונה לעיתון "משפחה", הודה משה גפני בכישלון המהדהד ואמר: "אני עושה חשבון נפש לעצמי, ואני מציע שכל אחד יעשה את חשבון הנפש שלו." ברור שאין מדובר בחשבון נפש פרטי, בשאלה אם דיברנו לשון הרע, החמצנו תפילה בציבור או נכשלנו בהרהורי עברה. מדובר בחשבון נפש ציבורי. היכן טעינו? כיצד הגענו עד הלום?

זהו חשבון הנפש הצנוע שאני מבקש להציע.

 

מחירה של העוצמה

שורש המשבר בעיני – ולפחות אחד השורשים המשמעותיים – הוא כח.

"הכח משחית," קובעת אמרתו הידועה של הלורד אקטון, "וכח מוחלט משחית באופן מוחלט." החברה החרדית בישראל גדלה, שגשגה וצברה כח רב. וכמו טבעות הכח בשר הטבעות של טולקין, לא אחת השתמשנו בעוצמה הפוליטית החדשה שלנו בדרכים שהתברר שהיו הרסניות עבורנו, דרכים שהובילו אותנו כמעט בהכרח אל המקום שאנו עומדים כיום.

לפני 1977, אתגרי הכח הפוליטי היו נחלתם של אחרים: של העם היהודי ומדינתו החדשה, של השמאל הישראלי ויסודותיו הסוציאליסטיים, של הציונות הדתית שנדרשה לברר את מקום הדת והתורה בתוך המבנים הפוליטיים של הריבונות היהודית. לחרדים היתה אמנם נציגות פוליטית, אך כח ממשי כמעט לא היה להם. גם יכולת המיקוח שלהם היתה מוגבלת למדי. ומבחינות מסוימות, דוקא משום כך, המצב החברתי־פוליטי בקרב הציבור היה בריא ומאוזן יחסית.

עולם הישיבות פרח. מתוך אנרגיה אידאולוגית יוצאת דופן, צעירים רבים הקדישו את חייהם ללימוד תורה, נתמכים בידי נשים מסורות שהביאו פרנסה בצניעות ובכבוד, לעתים קרובות במקצועות ההוראה השונים. במקביל, רבים אחרים שירתו בצה"ל ויצאו לעבודה, בלי לחשוש מסטיגמה או מסנקציות קהילתיות. כמובן, לא הכל היה מושלם, ולנוסטלגיה יש נטייה להחליק פינות. ועדיין, האיזון היה ממשי, כפי שיעיד כל מי שמבוגר דיו לזכור. העולם החרדי ידע לכבד את לומדי התורה שתורתם אומנותם בלי להפוך כל דרך אחרת לבגידה. עד שהגיעה 1977.

המהפך הפוליטי שהעלה את מנחם בגין לשלטון הכניס את המפלגות החרדיות למערכת יחסים חדשה, משמעותית הרבה יותר, עם השלטון. המעבר היה דרמטי. בדומה למדינת ישראל עצמה כשלושים שנה קודם לכן, החברה החרדית עברה ממצב של חולשה יחסית למצב של כח. אך בניגוד לתנועה הציונית שהקדישה עשרות שנים לבניית המוסדות, לפיתוח שפה פוליטית, ולמחשבה, חלקית ככל שהיתה, על משמעות הריבונות, החברה החרדית נכנסה לעידן החדש כמעט ללא הכנה למשמעותו הרוחנית והמוסרית של הכח. התוצאה היתה דרמטית וטראומטית כאחת, מלאת פוטנציאל ורוויית סכנה – והסכנה התממשה.

בתחילה נדמה היה שהכל מאיר פנים לחרדים ולעולם התורה. המכסות הישנות של מספר דיחויים לבני ישיבות בוטלו (ב־1977, וההסדר הוחל באופן גורף ב־1981), וכל מי שרצה להתמיד בלימודו – ועם הזמן גם מי שפחות רצה – עשה כן. התמיכה הממשלתית בישיבות ובכוללים גדלה. שכונות חרדיות התרחבו. בהמשך קמו ערים חרדיות שלמות. מנקודת מבט של לימוד תורה, ההשגים היו יוצאים מגדר הרגיל.

להצלחה היו תוצאות מרחיקות לכת. המצב הקודם, שחלק מן הצעירים נשארו בין כתלי בית המדרש וחלקם שירתו ויצאו לעבודה, פינה את מקומו לנורמה חדשה, נוקשה בהרבה. בתוך שנים מעטות בלבד היציאה לעבודה, קל וחומר הגיוס לצה"ל, היו לחריגות במקרה הטוב, ובלתי לגיטימיות במקרה הפחות טוב. מה שהיה בעבר מסלול שנועד לחלק נבחר מתוך הציבור, נעשה לברירת המחדל של החברה כולה.

אני זוכר את עצמי תלמיד ישיבה באמצע שנות התשעים, מכנה בשיחה תמת לב את הנשואים שהתפללו עמנו בבית הכנסת בתואר "בעלי בתים" (התכוונתי לכך שהם אינם תלמידי ישיבה אלא נשואים ו"בעלי בתים" במובן המילולי). אברך שנכח במקום נעלב עד עמקי נשמתו, ואת תגובתו החריפה – הוא התנצל עליה לאחר כמה ימים – אני זוכר עד היום. מאוחר יותר, בתור אברך צעיר, בית כנסת שכונתי שהייתי שותף להקמתו נקרא בשם החגיגי "מנין אברכים". התנגדתי לקריאת השם, אך עבור חברי הוא היה מובן מאליו: בית הכנסת עצמו נדרש להצהיר על מעמדו החברתי.

התורה, בגרסתה האקסקלוסיבית והמסוגרת ביותר, ניצחה. אך לניצחון היו גם מחירים, כמו תמיד.

התורה, בגרסתה האקסקלוסיבית והמסוגרת ביותר, ניצחה. אך לניצחון היו גם מחירים, כמו תמיד.

כלפי פנים, מנעמי ומחמדי הכח הפוליטי ניפצו את האחדות החרדית. החברה החרדית התפצלה במהירות למחנות מתחרים: אגודת ישראל, דגל התורה וש"ס. בהמשך, עם התפתחותן של רשויות מקומיות חרדיות, מאבקים על תקציבים, מינויים, מוסדות חינוך, שליטה במערכות וסמלי כבוד נעשו חריפים יותר ויותר. לא אחת גלשו מאבקים אלה לעוינות גלויה ואף לאלימות.

כאשר הקהילה קטנה ופגיעה, האחדות היא צורך קיומי שלה. כאשר מגיעים כח ותקציבים, האחדות נעשית קשה יותר לתחזוק. מוסדות מתרבים. מפלגות מתחרות. בתי דין, רשתות חינוך, עיתונים, מערכות צדקה ורשויות מקומיות נעשים למוקדי השפעה – וכל אחד מחפש להרבות את כחו. המאבק כבר אינו רק על התורה, אלא גם על השליטה במנגנונים.

אך המחיר הגבוה ביותר שולם במערכת היחסים עם המדינה, או ליתר דיוק, בחיבור עם ה'אחר'.

עם הכח, הזהירות המתבקשת כלפי המדינה ירדה. אט אט התגבשה הנחה פוליטית שאין אפשרות להקים קואליציה בלי השתתפות חרדים, וזו הולידה תחושת ביטחון כמעט מוחלטת. נורמות שהיו מקובלות בעבר, ובעיקר הנורמה שרק מי שבאמת 'תורתו אומנותו' זכאי לדיחוי משרות צבאי, הושלכו הצדה. הנורמה החדשה נעשתה פשוטה: אם נולדת למשפחה חרדית, אינך משרת – יהיה מה שיהיה. העובדה שמצב זה מעורר באופן טבעי זעם בקרב חלקים גדולים מן הציבור הישראלי לא נכנסה למערכת השיקולים.

בעבר הצהירו גדולי ישראל שמי שאין תורתו אומנותו ואינו מתגייס נחשב 'רודף' של עולם התורה: הוא מערער את היסודות שעליהם עולם הישיבות עומד. בפועל, השיח החרדי התמקד כמעט תמיד בשאלה המעשית: האם החריגות יסכנו את ההסדר כולו. השאלה המוסרית – איזו הצדקה קיימת לפטור גורף שאינו מבחין בין לומד אמיתי לבין מי שאינו לומד – כמעט שלא נידונה ברצינות. השאלה הבלעדית היתה אם יש די כח פוליטי לשמר אותו.

כאשר בג"ץ פסל סופית את חוק הגיוס והעמיד עשרות אלפי צעירים חרדים בחשיפה משפטית, היו בתוך ההנהגה החרדית שלא נבהלו: "אז מה? נראה מה הם יעשו לנו." ההיגיון היה ברור: איננו צריכים להקשיב או לשכנע. המספרים – המספרים הפוליטיים – מדברים בעד עצמם. ובלשונו הזהב של אחד הנציגים במשא ומתן הקואליציוני של שנת 2022: "תקפצו לנו."

בשנת 2019 סירב יעקב ליצמן לחוק גיוס שהיה טוב לאין ערוך (עבור החרדים) מכל הצעה המונחת כיום על השולחן, בשל סעיף אחד שעליו אביגדור ליברמן סירב להתפשר. ההחלטה תרמה להשלכת מדינת ישראל למערכות בחירות חוזרות ונשנות ולשיתוק פוליטי. לאחרונה, לאחר חודשים ארוכים שדגל התורה תמכה בהצעת חוק חדשה (ולו מתוך רצון לקנות זמן ולא להביא לגיוס חרדים משמעותי), ביצעה המפלגה פניית פרסה חדה והודיעה שאין בכוונתה לקדם את החוק, אלא לפעול לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות.

ומה אז? המסר נאמר כמעט במפורש: בפעם הבאה אולי נצטרף לקואליציית שמאל – אף שהרב שך שלל בזמנו את האופציה. כלומר, הכל נתון למשא ומתן. הכל עומד למכירה. יטען הטוען שזוהי מהותה של פוליטיקה – אזור מחיה נטול ערכים, נאמנות וכנות. אבקש לחלוק על הנחה זו – לא מתוך מחקר השוואתי, אלא ממקום תורני. התורה מצווה עלינו לנהוג אחרת.

 

כח ומערכות יחסים

הכח משחית לא רק מפני שהוא מציע פיתוי. הוא משחית משום שהוא מארגן מחדש את עולמו המוסרי של האדם או של הקהילה המחזיקים בו.

האדם הרגיל חי בתוך רשת של הזדקקות. עליו להקשיב, להסביר את עצמו, לנהל משא ומתן, לשכנע, להתנצל, לבקש מחילה, לחפש שיתוף פעולה, ולהביא בחשבון כיצד מעשיו משפיעים על אחרים. הזדקקויות אלו אינן רק טרדות חברתיות. הן משמעת מוסרית. הן משאירות את הזולת נוכח. הן מזכירות לו שרצונו אינו כל המציאות, שצרכיו אינם הצרכים היחידים, שגם כאשר הוא צודק, הוא עדיין נדרש לחיות עם מי שרואים את הדברים אחרת.

הכח מרופף את המשמעת הזו. הוא מאפשר לאדם לפעול בלי להקשיב, להחליט בלי להסביר, להנות בלי להכיר טובה, ולפגוע בלי לראות את הנפגע. כח מוחלט הוא בידוד מוחלט. זהו מצב שהזולת כבר אינו מופיע כתביעה כלפי אלא ככלי, כמכשול או כמי שאינו רלוונטי. בעולם כזה, האחר הוא אכן הגיהנום, כלשונו של סארטר – משום שהוא מאיים על כוחי. ושם מתחילה ההשחתה.

משום כך התורה מזהירה בחומרה רבה מפני התעצמות כח: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. סכנת "כוחי ועוצם ידי", הנובעת דוקא משגשוג והצלחה, היא ההסתמכות העצמית המוחלטת: הנטייה לאי־תלות ועצמאות נטועה בנו עמוקות, ומכאן החשש שנחדל לראות את עצמנו תלויים בה'. כאשר נחלש היחס הראשוני, החיבור המכונן אל הקב"ה, גם כל שאר היחסים נפגעים. החשש הגדול של צבירת כח הוא החשש לראות את עצמנו בעלי הכח, הפטורים מלתת חשבון לאלוקים ולאדם.

תשובת התורה לכך היא: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל. אין זו קריאה לפסיביות. היא אינה שוללת פעולה אנושית. אדרבא, הפסוק מדבר דוקא אל האדם שפעל, בנה, השיג והצליח. אך הוא דורש שהיוזמה האנושית תישאר נטועה בתוך מערכת יחסים. פעלת, אך לא לבד. בנית, אך לא מכוחך. אסור שההצלחה תנתק אותך ממקור הכח, או מבני האדם שבתוכם הכח הזה אמור להתממש.

אותו רעיון עצמו מופיע בדיני המלך שבתורה. למלך מותר לצבור כח, אפילו כח רב. אך התורה מקיפה את כוחו בגבולות. הוא אינו רשאי להרבות לעצמו סוסים, נשים, כסף וזהב. עליו לכתוב לו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו, "לבלתי רום לבבו מאחיו". הסכנה אינה רק שימוש מנהלי לרעה בסמכות. הסכנה היא התרוממות רוחנית מזויפת. הכח גורם למלך לחוש שהוא כבר אינו ככל אחיו: הוא מושל בהם, מדבר בשמם, מחליט עבורם, אולי אף מציל אותם. אט אט הוא חדל לעמוד בתוכם. לכן המלך חייב לשאת עמו את התורה. עליו לחיות תמיד לפני הקב"ה, ולהפנים מתוך נקודת ייחוס זו שמי שנמצאים תחת סמכותו הם עדיין אחיו. כאן מתחילה "פוליטיקה תורנית": בסירוב לאפשר לכח לפרק את האחווה.

בנקודה הזו הפוליטיקה החרדית כשלה פעמים רבות מדי.

דיברנו בלי סוף על תורה, אך דימינו לעצמנו שאנחנו הבעלים שלה. דיברנו על הגנה על עולם הישיבות, אך בלי התחשבות במי שמגנים בגופם על עולם הישיבות.

דיברנו בלי סוף על תורה, אך דימינו לעצמנו שאנחנו הבעלים שלה. דיברנו על הגנה על עולם הישיבות, אך בלי התחשבות במי שמגנים בגופם על עולם הישיבות. דיברנו על זכויות, תקציבים, הסכמים קואליציוניים וקווים אדומים, אך מעט מדי על ברית, גורל משותף וערבות הדדית. התייחסנו לשותפים פוליטיים כאל כלי עבודה, וליריבים פוליטיים כאל איום. לעתים קרובות מדי דיברנו כאילו הצרכים שלנו, גם כאשר הם לגיטימיים ואף קדושים, ממצים את התמונה המוסרית כולה.

אולם פוליטיקה במיטבה היא צורה של מערכת יחסים. היא אינה חברות, וודאי שקיים בה יסוד עמוק של מחלוקת. החיים הפוליטיים כוללים עימות, מיקוח, הפעלת לחץ והגנה על אינטרסים. כל זה לגיטימי. אך כאשר הפוליטיקה מאבדת את היכולת להביט לזולת בעיניים, היא נעשית מושחתת עוד לפני שנלקח שקל אחד של שוחד. היא הופכת למאבק בין קבוצות סגורות שכל אחת מהן מבקשת לחלץ ככל היותר ולתת ככל הפחות.

ליהדות החרדית היו, וכמובן יש עדיין, טענות עמוקות וחשובות להשמיע. עולם התורה הוא האוצר של העם היהודי. חברה שאינה יודעת להותיר מקום רחב ומשמעותי ללימוד תורה איבדה את יסוד היהדות. חשוב להכיר בכך: הדרישה שבני ישיבה לא ייחשבו לכח אדם צבאי גרידא אינה דרישה צינית. היא נובעת מתפיסה עמוקה ועתיקת יומין של חיים יהודיים.

אולם האופן שמעלים טענה חשוב לא פחות מן הטענה עצמה. טענה תורנית הנאמרת בלי ענווה, בלי אחריות, בלי דאגה לציבור הרחב, ובלי נכונות להבחין בין מי ששקועים באמת בתורה לבין מי שרק מוגנים מכח השתייכות קהילתית, כבר איננה תורה. היא כח המדבר בשפת התורה – וזה הדבר המסוכן ביותר.

כאשר כח מדבר בשפת התורה, כל פשרה נחשבת בגידה, כל מבקר נעשה אויב התורה, כל תמרון פוליטי הופך למצוה, וכל כישלון ניתן לתלות ברשעותם של אחרים.

כאשר כח מדבר בשפת התורה, כל פשרה נחשבת בגידה, כל מבקר נעשה אויב התורה, כל תמרון פוליטי הופך למצוה, וכל כישלון ניתן לתלות ברשעותם של אחרים. ברגע שמדמיינים שהקב"ה מוצמד אוטומטית למכונה הפוליטית שלנו, המכונה עצמה נעשית חסינה מביקורת. אם הקב"ה אתנו, ודאי שאנחנו צודקים. אם אנחנו צודקים, האחרים בלי ספק טועים. ואם האחרים טועים, כמעט כל אמצעי נעשה מוצדק בדרך להשגת מטרותינו, שהרי הן מטרותיו של הקב"ה עצמו. למרבה הצער, המסר של "אין גבולות" עובר לאנשים שמטבעם הם חסרי גבולות, והתוצאות הן אסון.

זו אינה אמונה. זו השחתת האמונה בידי הכח.

אמונה אמיתית אינה מבטלת אחריות. היא מעמיקה אותה. מי שחי לפני ה' מכיר שעליו לתת דין וחשבון לא רק לבוחריו, לא רק למגזר שלו ולא רק לרבנים ששמותיהם מתנוססים על כרזות הבחירות. עליו לתת דין וחשבון לאמת. עליו לתת דין וחשבון לבני האדם המושפעים מהחלטותיו. עליו לתת דין וחשבון לאלמנות, להורים ולחיילים הנושאים בעול המלחמה, ואף לתלמידי הישיבות עצמם, שכבודם נפגע קשות כאשר ההגנה עליהם נפרשת ללא הבחנה גם על מי שאינם לומדים. ובעיקר, עליו לתת דין וחשבון לעם היהודי ולפני מי שאמר והיה העולם.

כאשר הכח אומר "תקפצו לי", התורה אומרת "לבלתי רום לבבו מאחיו".

 

סיכום: לקראת פוליטיקה תורנית

כשם שאנו נקראים לחיות חיים אלוקיים במרחב הפרטי – נעלים, מרוממים, מחוברים עם הקב"ה – כך אנו נקראים לחיות חיים אלוקיים גם במרחב הציבורי. אנו זקוקים לפוליטיקה תורנית, פוליטיקה אלוקית: המביטה כלפי מעלה ולכן גם מביטה בעיניים אל היריבים הפוליטיים שלנו, ובוודאי אל השותפים הפוליטיים שלנו.

פוליטיקה כזו אינה ויתור על עקרונות. אין פירושה התנצלות על התורה, נטישת עולם הישיבות או קבלת הנחות היסוד של החברה הישראלית החילונית. להפך, פירושה לקדם תביעות תורניות באופן הראוי לתורה. פירושה לדבר אמת, לפעול באחריות, להבחין בין אידיאלים אמיתיים לבין אינרציה קהילתית, ולסרב להשתמש בשפת הקדושה כדי לחפות על כשלי הנהגה.

הפוליטיקה החרדית לא הלכה בדרך הזו. מעורבות רבנית, שהיתה אמורה ליצור ענווה לפני התורה, יצרה פעמים רבות מדי אווירה של חסינות כמעט אפיפיורית, כאילו הקב"ה עומד בהגדרה לצד המנגנון הפוליטי החרדי. המפלגה הפכה קדושה. ההסכם נעשה קדוש. הטקטיקה נעשתה קדושה. ומרגע שהטקטיקה מתקדשת, ביקורת היא חילול הקודש.

המנגנון הפוליטי אינו קדוש. הוא הכרחי, אך אינו קדוש. עליו לשרת את התורה, לא להחליף אותה.

זו טעות נוראה. התורה קדושה, עם ישראל קדוש, עולם הישיבות קדוש. המנגנון הפוליטי אינו קדוש. הוא הכרחי, אך אינו קדוש. עליו לשרת את התורה, לא להחליף אותה. עליו להישפט, להיתקן, להיות מונמך, ולעתים גם להינזף.

לכן אין לראות במשבר הנוכחי כישלון טקטי בלבד. לא מדובר רק בכך שנציגינו טעו בחישוב, הגזימו במידת הלחץ, סמכו על השותפים הלא נכונים או כשלו בהשגת הסעיף הנכון בחוק הנכון. הכישלון עמוק יותר. אפשרנו לכח לשכנע אותנו שמערכת יחסים היא עניין אופציונלי. דמיינו שמנופי לחץ יכולים להחליף אמון, שהסכמים קואליציוניים יכולים להחליף הסברה מוסרית, ושעוצמה מגזרית יכולה להחליף אחריות לאומית. היא אינה יכולה.

ישראל זקוקה נואשות לפוליטיקה אחרת. לא לפוליטיקה נטולת מחלוקת, שכן, כאמור, מחלוקת עמוקה היא בלתי נמנעת. גם לא לפוליטיקה של אחדות רגשנית, המבקשת מכולם להעמיד פנים שאין קונפליקטים. אנו זקוקים לפוליטיקה של אמון, כנות ואחריות; פוליטיקה שבה תפיסות מתחרות של הטוב המשותף יכולות להיאבק זו בזו בחריפות אך גם ביושר; פוליטיקה שבה קהילות נלחמות על ערכיהן, אך זוכרות שהאנשים שמעבר לשולחן אינם רק מכשולים, אלא שותפים לגורל.

אנו זקוקים לפוליטיקה של אמון, כנות ואחריות; פוליטיקה שבה תפיסות מתחרות של הטוב המשותף יכולות להיאבק זו בזו בחריפות אך גם ביושר.

עבורנו החרדים משמעות הדבר היא חשבון נפש כואב אך הכרחי. עלינו לשאול לא רק כיצד להעביר חוק גיוס, אלא על איזה סוג של חיים קהילתיים החוק הזה אמור להגן. עלינו לשאול לא רק כיצד להבטיח תקציבים, אלא איזו שפה מוסרית מלווה את בקשתנו לתמיכה ציבורית. עלינו לשאול לא רק אם המדינה מבינה את ערך התורה, אלא אם עשינו די להראות שהתורה מולידה אחריות, יושר ודאגה לכלל.

עולם התורה יקר. דוקא משום שהוא יקר, אסור להפקיד אותו בידי פוליטיקה המוזילה אותו. דוקא משום שאנו מאמינים בתורה, עלינו לדרוש חיים ציבוריים המעוצבים בידי התורה: יותר ענווה, יותר יושר, יותר אחריות, יותר חיבור.

חשבון הנפש שמשה גפני קרא לו חייב להתחיל כאן. הכח ניתן לנו. השתמשנו בו, נהנינו ממנו, אך גם התעוותנו בגללו. הדרך קדימה אינה חזרה לחוסר אונים. אנו כבר לא שארית קטנה, ואין דרך לשוב אל פוליטיקה של חולשה. הדרך קדימה היא כח אחראי, כח הכפוף לתורה, כח הזוכר את ה' וגם את אחינו. כח היודע להיאבק בלי בוז, לנהל משא ומתן בלי ציניות, להנהיג בלי יהירות, ולהגן על התורה בלי להפוך אותה לכלי פוליטי.

מגיע לנו יותר. התורה ראויה ליותר. והעם היהודי, בשעה הזו של ניסיון ושל הזדמנות, זקוק לכך נואשות.

---