ופחד ורחב לבבך: מ"חרבות ברזל" ועד "עם כלביא"

יש רגעים של גישוש באפלה, של תהייה: רגעים שהלב מחפש משמעות, מנסה להבין. ויש רגעים אחרים, נדירים, שבלב מתפשט אור של בהירות. המציאות כל כך ברורה ונהירה, והלב – עבור מי שמקשיב לו – מספק ודאות בטוב שהולך ומתגבר, ודאות בהנהגה אלוקית של חסד ורחמים. חווינו רגעים רבים ומרוממים כאלה בשבוע החולף, כשעינינו חזו בהשמדת הרוע ובהתחזקות הטוב.

מנפילה לתקומה

נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל… וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים. כך הם חיינו. בתוך איום קיומי ממשי יצרנו לנו מעין בועת שלום. היא הופרה שוב ושוב על ידי שונאינו. חווינו פיגועים, סבבי לחימה המכונים 'מבצעים' וירי רקטות שזכה לשם המפוקפק 'טפטופים'. חרף זאת, שכנענו את עצמנו כי המזרח התיכון הוא פסטורלי, שקט ויפה מאי פעם. כך עד לאותה הפרה בוטה ו(לא) מפתיעה בשעה שש וחצי בבוקר של שמחת תורה תשפ"ד. ברגע אחד ארוך מדי, כואב מדי, נקרעה כסות עינינו ונתגלתה האמת המדממת – אויבינו עומדים עלינו לכלותנו וידינו קצרה.

נהרות של דמע לא יספיקו לכאוב את שבר בת עמי, זוועות שהדעת לא סובלת, שהלב ממאן להכיל, רוע ואכזריות כלפי הנאהבים והנעימים, ברי הלבב. חושך יכסה את הארץ. יצאנו למלחמה כואבת, איבדנו את טובי בנינו, קדושים וטהורים, אצילי הנפש אשר השליכו חייהם מנגד למען נצח ישראל.

ובתוך אותה המלחמה, כאשר העם היושב בציון ננער כאריות להילחם בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, גילינו פתאום כי החושך העבות הזה לא היה ולו אחוז אחד מן החורבן הנורא שנכתב ונחתם באגרות אויבינו העומדים עלינו לכלותנו. חמאס וחיזבאללה, איראן וסוריה, תימן וערביי יו"ש – כולם כאחד זממו להשמיד, להרוג ולאבד. לא תכנון קלוש, אמורפי וחסר סיכוי, אלא תכנון מחושב, שקול, עם יכולות אמיתיות בשטח. אם אכן היתה תכניתם יוצאת לפועל, לא היה נשאר מאתנו שריד ופליט, חלילה.

יכולת אנושית צבאית מופלאה שכזו ההולכת שלובת זרוע עם ענווה והכרה שכל כוחנו ועוצמתנו לא יועילו לנו בלי סיעתא דשמיא, היא גאולה רוחנית עצומה

מה שהיה נראה רע מוחלט התברר כטריגר לקום ולעמוד על נפשנו, לאלץ אותנו לצאת מן הבועה של שלום והכלה וסובלנות ולעמוד בגבורה מול המציאות, להיגאל מהסיפורים שסיפרנו לעצמנו ולהתעמת מול האמת הלא פשוטה. כך נסללה הדרך לנטרול חמאס, ללחימה מול חיזבאללה, להשמדת הצבא הסורי ולכיבוש כתר החרמון. יכולת אנושית צבאית מופלאה זו ההולכת שלובת זרוע עם ענווה והכרה שכל כוחנו ועוצמתנו לא יועילו לנו בלי סיעתא דשמיא, היא גאולה רוחנית עצומה. עם הנצח היה לעם הניצחון.

הגאולה הרוחנית

הדרך הפתלתלה הזו לעבר הניצחון הושיעה אותנו לא רק במישור הגשמי; היא אפשרה לעם ישראל להתרומם אל גובה רוחני. התקיפה ההירואית באיראן, שיכולה היתה בנסיבות אחרות למלא את הלב בגאווה עצומה, בתחושת יכולת אינסופית ובשכרון חושים של עוצמה ויכולת מדינית, הגיעה רק לאחר השבר הגדול של שמחת תורה. שבר זה חשף את חדלות האישים ורפיון הידיים של המערכות הצבאיות, והבהיר היטב כי בלי סיעתא דשמייא גם המערכות המתוחכמות ביותר לא יועילו.

יכולת אנושית צבאית מופלאה זו ההולכת שלובת זרוע עם ענווה והכרה שכל כוחנו ועוצמתנו לא יועילו לנו בלי סיעתא דשמיא, היא גאולה רוחנית עצומה. היא ביטוי של נשיאת הפכים בוגרת: שימוש בכל האמצעים האנושיים עם נשיאת עיניים אל השמים בבקשת עזרה והכרה בשפלותנו, בפרט כאשר היא נאמרת בקול צלול מפיו של ראש הממשלה ומשודרת בכל אתר ואתר. זו עליית מדרגה משמעותית מאד בצמיחתו של עם ישראל, והיא מסמנת שינוי מגמה ברור. (אבותינו סיפרו לנו על זחיחות הדעת שלאחר מלחמת ששת הימים, שהיתה מלחמה רצופת נסים והסתיימה בתחושת כוח צבאי. אופוריה זו דרדרה אותנו אל מלחמת יום הכיפורים.)

אל פס הקול הישראלי פרץ בעוצמה לפני כשנה השיר "עוד יותר טוב ועוד יותר טוב", והיה ללהיט. הוא עדיין מושר בהתלהבות בכל הזדמנות ובכל מגזר. השיר הזה הגיח בתקופה של מלחמה, ויכול היה להיתפס מנותק, אך בעומקו הוא מבטא את רוח העם האופטימית ומלאת האמונה שאכן יהיה לנו טוב ועוד יותר טוב. מלחמת עם כלביא היתה רגע מזוקק כזה, שנפקחו גם עיני הבשר לראות איך גם מה שנראה לנו רע נועד להוביל אל טוב אלוקי מופלא, שאחריו עוד יהיה לנו טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב.

ופחד ורחב לבבך

ומן הכלל אל הפרט: דוקא ימים גדולים אלו נחוו באופן הפרטי כימים של צמצום וחרדה, שהתקשינו לשרוד בשגרה. ליווה אותנו הפער שבין שגב השעה לדלות היכולת לצלוח אותה. מהתבוננות סביבי גיליתי כי הפער הזה הוא נחלת הכלל.

ההתבוננות בפער הזה הזכירה לי את דברי הנביא ישעיהו באחת מנבואות הגאולה המפורסמות: אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם, חֵיל גּוֹיִם יָבֹאוּ לָךְ. הפחד הוא תנועה של התכווצות והסתגרות. לעומת זאת, ברוגע יש תנועת שחרור ופתיחות. הנביא מבשר ששתי התחושות הללו גם יחד ישכנו בתוך הלב בזמן הגאולה. (אמנם בדבריו פונה הנביא לאדמת הקודש, אך אין ספק כי היא ייצוג לכנסת ישראל.)

ההסכמה לחיות בו־זמנית בפחד וברחבות, לחוות את הכיווץ ולהרפות, לחשוש ולצחוק, להודות על הגודל ולשוב אל קטנות הקיום – היא תחילתה של גאולה

המעבר הזה בין פחד לרחבות הלב מאפשר לנו להכיל בו־זמנית רגשות סותרים. בחיים יהודיים מלאים יש נשיאת הפכים תמידית. ההסכמה לחיות בו־זמנית בפחד וברחבות, לחוות את הכיווץ ולהרפות, לחשוש ולצחוק, להודות על הגודל ולשוב אל קטנות הקיום – היא תחילתה של גאולה. כך אנו מאפשריים לשמים בכל פעם להאיר עוד מעט גם לארץ שחשכה מרוב שנות גלות וריחוק.

זהו תהליך של קמעא קמעא, התקדמות בקצב פעימות הלב. עם כל פעימה מאיר בנו עוד חלק, עד שיגיע הרגע של שמחה שלמה, כמילותיו של המלבי"ם בפירושו לפסוק הנ"ל: "מצייר שידמו אז כמי שרואה דבר זר אשר לא עלה על לבו, שאינו מאמין בעצמו אם ראה את הדבר באמת, אולי הוא רק דמיון, עד שמביט היטב לראות… אחר שתראה הדבר בבירור, אז תחלה יפחד לבבך ואחר כך ורחב לבבך, תחלה תפחד אולי הוא לרעתך עד אחר כך שיתברר לך שהוא לטובתך, יתרחב לבבך מרוב השמחה."

שנזכה במהרה.

קרדיט צילום: העמוד הרשמי של חיל האוויר