מאמרו של הרב ד"ר יצחק ליפשיץ מבקש לתת פשר מפולפל לחלוקה בין תפיסת העולם הציונית-דתית (או של חלק מהציונות-הדתית) לבין התפיסה החרדית ביחס לעליה להר הבית. אודה ולא אבוש: קראתי שוב ושוב, והתקשיתי לעקוב אחר מהלך המחשבה. הרבה יש להשיב על כלל הדברים ועל פרטיהם, אבל אני מעדיף להניח לפולמוס נוקדני ואענה את חלקי בפשטות.
תחילה אביט אל התהייה הבסיסית המופנית משורותיו של הכותב אל העולים להר הבית: מה לכם ולהר? מניין המוטיבציה? הן אין בכך ערך הלכתי כלשהו – להיפך, זוהי פצצה הלכתית! אינני רוצה להביט אל המשמעויות הפוליטיות, טוען הכותב; נותרנו אפוא עם חתירה עיקשת לאמונה וולגרית, משל אנו עוסקים בריקוד סביב מדורה גדולה בחג האש או בהתנפלות אקסטטית על שיירי מאכל משולחן קדוש כלשהו.
אתהה אף אני לעומת הכותב ולעומת המיינסטרים החרדי הרחב שהוא מייצג לטענתו: מהו הטעם ומהי המוטיבציה לנסוע ולהתפלל ברחבת הכותל המערבי של הר הבית? והלוא גלוי וידוע שזוהי חוויה מכוננת של בחור ישיבה חרדי או של אברך מצוי, מרכסים בצפון ועד תפרח בדרום
ואתהה אף אני לעומת הכותב ולעומת המיינסטרים החרדי הרחב שהוא מייצג לטענתו: מהו הטעם ומהי המוטיבציה לנסוע ולהתפלל ברחבת הכותל המערבי של הר הבית? והלוא גלוי וידוע שזוהי חוויה מכוננת של בחור ישיבה חרדי או של אברך מצוי, מרכסים בצפון ועד תפרח בדרום: עלה אל עיר הקודש ורד לרחבת התפילה בימי בין הזמנים הלוהטים שאנו בעיצומם, וחפש לך מניין לשחרית, למנחה או לערבית. כמה גוון חרדי יהיה שם וכמה ציוני דתי?
להלן ננסה לעמוד על סיבת תופעה מוכרת זו, ומאליה תסור תהייתו של הרב ליפשיץ באשר למניעיהם של העולים להר הקודש. נמשיך ונתבונן במניעים עמוקים אף יותר, במישור ההלכתי ובמישור האמוני גם יחד, ובעיקר, נראה בעלייה להר שאלה המוטלת לפתחנו, שאין אנו בני חורין להיבטל ממנה.
"מי יעלה בהר ה'": ההשתוקקות אל הקודש
אכן, הנסיעה לכותל, התופסת חצי יום בין-הזמנים בממוצע, אין בה משמעות הלכתית קונקרטית נוסח בית בריסק או חוג תלמידי החזון איש. להיפך, היא כרוכה ב"ביטול תורה" ובנסיעה באוטובוס מעורב וצפוף לעייפה. מהי אפוא תכליתה? הלא התפילה מתקבלת בכל מקום, ודווקא הערבוביה בין מנייני התפילה ברחבה אינה מקלה על הכוונה. האם גם כאן מדובר בוולגריות של קדושה? בדחף בלתי נשלט לגשת כמה שיותר קרוב למושא געגועינו?
סבורני שאכן כך הוא הדבר: מדובר בביטוי לשאיפה עמוקה להתקרב אל הקודש; אלא שאין זו וולגריות, כי אם תשוקה טבעית ומבורכת לקדושה. מול בליל הקולות השונים של שליחי הציבור ברחבה, עומדת ההתרגשות של המתפלל מעת לעת במקום שהוא מרגיש קרבה יתרה
סבורני שאכן כך הוא הדבר: מדובר בביטוי לשאיפה עמוקה להתקרב אל הקודש; אלא שאין זו וולגריות, כי אם תשוקה טבעית ומבורכת לקדושה. מול בליל הקולות השונים של שליחי הציבור ברחבה, עומדת ההתרגשות של המתפלל מעת לעת במקום שהוא מרגיש קרבה יתרה. זכרון המדרש הידוע ש"מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי" (שהוסב ככל הנראה במהלך הדורות ממשמעותו המקורית על חומת העזרה או על קיר קודש הקדשים, אל הכותל שבנו הורדוס וממשיכיו ערב החורבן סביב חומת הר הבית לתמכו ולהרחיבו) מעביר רטט של קדושה בגוו של היהודי המבקש קרבת אלוקים. ויפה לו יום זה שזכה והתפלל מנחה למרגלות הכותל מכל בילויי בין הזמנים שבעולם.
מה המרחק בין חוויה מוכרת ויפהפייה זו לבין חווית הקדושה שבעלייה אל ההר – עלייה על פי ההלכה? ובכן, גיאוגרפית המרחק הוא עובי הכותל, מטרים ספורים; ואילו מהותית המרחק הוא כפער שבין המקור לחיקוי. בכך דומה שיודו הכל, גם המתנגדים לעלייה מסיבות מובנות שיש בהן צדק רב, ועוד נשוב לכך בהמשך. הלא הרצון האמתי היה תמיד להתפלל בהר הבית עצמו, גם לאחר החורבן. במהלך הדורות שאפו יהודים לעלות להר, ואף עלו כאשר התאפשר הדבר. הרב ליפשיץ פתח את סקירתו עם חידוש הישוב בארץ, לפני כמאה וחמישים שנה. אולם, עד כמה דורות לפני כן אנו מוצאים תיאורים ותיעודים של רצון לעלות ושל מנהגי עלייה, קבועים או מזדמנים, מאז החורבן. כך נהגו רבי עקיבא וחבריו (סוף מכות), וכך נעשה לאורך התקופה הרומית והביזנטית במגבלות החוק השולט, ואחר כך בתקופה הצלבנית ואחריה. ידועה ומפורסמת עליית הרמב"ם המתוארת באגרתו, ועליית רבים וטובים אחריו, עד נעילת שערי ההר בתקופה העותומנית בפני כל מי שאינו מוסלמי. תשובת הרדב"ז המפורסמת (שו"ת הרדב"ז ח"ב תרצא) נכתבה להלכה ולמעשה, הוא קבע מסמרות לאילו מבנים בתוך ההר מותר לעלות ולאיזה מרחק, והתיר בשופי עד מרחק של עשרות מטרים בלבד מכיפת הסלע מכל צד. לא אמנה כרוכל את העיסוק בסוגיה זו על ידי גדולי הפוסקים. מכל מקום, חרם ואיסור מוחלט לא היו.
אם כה חזקים התשוקה אל הקודש והגעגוע אל תל תלפיות, בית התפילה שהוקדש בשער השמים, עד שהם מושכים כאבן שואבת את הכל להתפלל אל מול הכותל מבחוץ, מדוע נתהה על המוטיבציה לשוב ולהתקרב אל המקום המקורי ככל האפשר והמותר?
התפילה ברחבת הכותל היא אפוא חלופה יחידה עקב אונס ואילוץ, לא מאז חורבן הבית אלא מאז ננעל ההר בידי זרים. אם כה חזקים התשוקה אל הקודש והגעגוע אל תל תלפיות, בית התפילה שהוקדש בשער השמים, עד שהם מושכים כאבן שואבת את הכל להתפלל אל מול הכותל מבחוץ, מדוע נתהה על המוטיבציה לשוב ולהתקרב אל המקום המקורי ככל האפשר והמותר?
איסור העלייה להר
אמת נכון הדבר שעם התמעטות האפשרות לעלות הלכו התחומים והשתכחו, ומשבאו יחידים להתיר לעצמם את העלייה, ללא מורה דרך, ללא בירור הגבולות וללא הקפדה על הלכות טהרה, עורר הדבר סערה, וקמו מורי הדור ואסרו את הדבר מפני המכשול. איסור זה היה בעיקר להלכה ולא למעשה, שהרי כאמור ממילא לא היה הדבר אפשרי כמעט מפני חמת המציק.
עם שחרור ההר בנסי מלחמת ששת הימים ועם הרחבת גבולות הארץ, אחזה התרגשות בציבור היהודי כולו. או אז נהרו המונים המונים לבקר ולסייר במקומות הקדושים: קבר רחל בבית לחם, מערת המכפלה בחברון, קבר יוסף בשכם ומקום המקדש בירושלים. כאשר נוצרת "רשימת אתרים" כזו, המזמינה תיירות סקרנית מחד גיסא, והתפתחות מוסדות "תעשיית קדושה" מאידך גיסא, נצרכת בראש ובראשונה הפרדה חדה. הר הבית ומקום המקדש אינו ברשימת המקומות הקדושים הכללית. מקום זה הוא הראשון במעלה. נוהגות בו הלכות חמורות, ואף עצם משמעותה של האחיזה בו אינה עומדת בשורה אחת עם שום מקום אחר, קדוש ככל שיהיה. זהו המקום אשר בחר ה' מאז להשרות בו את שכינתו, ובו עתיד הוא להיגלות לעיני כל בשר במהרה בימינו. בשל חשש לחילול ההר קמו חכמי ישראל באזהרה ובזעקה לסגור אותו, כדי שלא נתחייב חלילה בנפשנו. כל מי שדעה במוחו מבין שחובת השעה היתה לפעול כפי שפעלו.
כאשר נוצרת "רשימת אתרים" כזו, המזמינה תיירות סקרנית מחד גיסא, והתפתחות מוסדות "תעשיית קדושה" מאידך גיסא, נצרכת בראש ובראשונה הפרדה חדה. הר הבית ומקום המקדש אינו ברשימת המקומות הקדושים הכללית. מקום זה הוא הראשון במעלה. נוהגות בו הלכות חמורות, ואף עצם משמעותה של האחיזה בו אינה עומדת בשורה אחת עם שום מקום אחר, קדוש ככל שיהיה
אך האם האיסור שהוכרז אז כדי להרחיק מן החטא יש בכוחו לסתום את הגולל על ההר עד ירד מקדש משוכלל משמים? ובניגון של לימוד הלכה יש לשאול: האם אנו פטורים מקיום מצוות מפורשות בתורה המוטלות על הציבור, שנמנו במניין המצוות על פי כל המונים ונפסקו להלכה על פי כל הפוסקים? האם יש מקום לחידוש הלכתי המסיר מעלינו עול מצוות שנאנסנו במשך דורות לבטלן, והגוזר עלינו מעמד "בני חורין" מעתה ועד עולם? נדמה שההתכתבות הידועה בין רבי עקיבא איגר לחתנו החתם סופר (שו"ת חתם סופר, יורה דעה סימן רלו), העוסקת בשאלת הקרבת קרבן פסח הלכה למעשה, אינה עולה בקנה אחד עם חשיבה זו. להיפך: היא מביטה בעין הלכתית על חובת הבירור ועל המאמץ הנדרש כדי לקיים את כל מצוות התורה, מבלי לבחור ולמיין אותן על פי תפיסות עולם.
האם "מורא מקדש" מחייב הימנעות מן הקודש?
טוען הרב ליפשיץ טענה עמוקה בכבשונו של עולם. לדבריו, היחס הנדרש מול קדושה הוא ריחוק, מורא ועמידה מנגד, והוא תומך יתדותיו במאמר חז"ל בשבחו של משה שהסתיר את פניו. אולם, טענתו תשובתה בצדה באותה סוגיה עצמה (ברכות ז, א), שבנקודה זו ממש נחלקו תנאים. לעומת דעת רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, שמשה קיבל שכר על כך שהסתיר פניו, הרי רבי יהושע בן קרחה סובר שבשל כך נענש והפסיד את המעלה העליונה שלא זכה לה אדם מעולם: "ויאמר לא תוכל לראות את פני תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה כך א"ל הקב"ה למשה כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה איני רוצה".
אינני טוען שהמחלוקת המעשית האם לעלות היום להר תלויה בהכרח במחלוקת תנאים זו. ברור שניתן בקלות לדחות ש"אנא אמינא כדברי הכל": עד כאן לא אמר מר אלא במשה, להך גיסא ולאידך גיסא, אלא מהא ליכא למשמע מינה. יתכן שזוהי אכן מחלוקת עקרונית כיצד להתייחס לקדושה, אולם יישומה בכל מקרה דורש עיון עמוק, כפי שכתב הרמח"ל על מגבלת הסקת מסקנות מעשיות מסוגיות דברי אגדה, אם בשל כך שלא זכינו בהן לעיסוק תלמודי הלכתי, ואם מחמת אופיין.
כיצד אפוא נכריע את המחלוקת? ידועים דברי הרמב"ם בפירוש המשנה (סוטה פ"ג, מ"ד): "וכבר אמרתי פעמים רבות כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה – אין תכליתו מעשה מן המעשים, שאין אומרים שם הלכה כפלוני." אם כן, לכאורה לפנינו מחלוקת בעניין עקרוני חשוב, ועם זאת לא ניתן להגיע בו להכרעה מעשית. אך האמנם אלה הם דברי אמונה והשקפה עקרוניים בלבד שאין בהם נפקא מינה להלכה? ברור שלא. הרי כל הלכות שילוח מחנות מבטאות את תפיסת הקדושה שמציב הכותב, וזהו בדיוק תפקידה של ההלכה.
אנו מוצאים שהתורה גדרה גדרים כדי שלא יהרסו אל ה' לראות אל מעבר לגבול המותר, ואותם גדרים עצמם הם הם המאפשרים לנו להתקרב אל הקודש, לבל נרחיק את עצמנו עד לתחום החולין ללא קרבה אל הקדושה, ונמצאו בני האדם מחמיצים את האור והחום הנובע ממנה
המסקנה העולה מדברי הרב ליפשיץ היא שיש לנקוט גישה מרחיקה כלפי הקדושה, ולסלק את הקדושה לקצה האחד ואת האדם לקצה האחר, לבל יגע חלילה ולבל יקרב. אולם אנו מוצאים שהתורה גדרה גדרים כדי שלא יהרסו אל ה' לראות אל מעבר לגבול המותר, ואותם גדרים עצמם הם הם המאפשרים לנו להתקרב אל הקודש, לבל נרחיק את עצמנו עד לתחום החולין ללא קרבה אל הקדושה, ונמצאו בני האדם מחמיצים את האור והחום הנובע ממנה. "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא" – הקרב אל האש יתר על המידה ייכווה וישרף, אך הבורח ממנה אל הקור החשוך יאבד את טובתה. "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו?" התשובה איננה איש בל יהין בנפשו, אלא "נקי כפיים ובר לבב" – מי שעומד בדרישות התורה וההלכה זכאי ואף חייב להתקדש בקדושת התורה ונותנה. מצד אחד, יש לשאוף אל הקדושה, ומצד שני יש להירתע ולהישמר. את הקו המדויק מתווה ההלכה, לא בדרך של פשרה אלא בהכוונה מדויקת.
בתמצית הדברים, טמא מת אסור מן התורה במחנה שכינה, משער ניקנור ולפנים, וחכמים הוסיפו וגזרו גם על חלק ממחנה לוויה, מן החיל ולפנים; ומי שטומאה יוצאת מגופו אסור מן התורה בכל מחנה לוויה, וטהרתו בטבילה. אלה הן הלכות פשוטות הידועות לכל בר בי רב, ואף הרב ליפשיץ מכירן. מניין לו אפוא לגזור ולהרחיקנו עוד מהקדושה כדי שלא נחטא בוולגריות? ומה על איבוד העניין בקדושה שאותו עלול לשלם מי שבורח מן הקודש?
ועוד מילה על וולגריות של קדושה, בטרם אפנה לסכם את ההיבט ההלכתי ואת תפיסת העולם שבבסיס העלייה להר לנוהגים בכך. מוזר בעיני, בלשון המעטה, לייחס את התופעה רק אל הציבור האמוני, ולהפקיע אותה מן הציבור ההלכתי-דתי. פנה ועלה מירונה בראשית חציו השני של חודש אייר. האם עלייה המונית זו היא נחלת הציבור האמוני או דווקא נחלת הציבור ההלכתי?
מוזר בעיני, בלשון המעטה, לנכס את התופעה דווקא אל הציבור האמוני, ולהפקיע אותה מן הציבור ההלכתי-דתי. פנה ועלה מירונה בראשית חציו השני של חודש אייר. האם עלייה המונית זו היא נחלת הציבור האמוני או דווקא נחלת הציבור ההלכתי?
ואכן העלייה להר מירון שונה מהעלייה להר הקודש בירושלים בדיוק בנקודה שהעלה הרב ליפשיץ. לעלייה למירון אין הצדקה והנמקה הלכתיות של ממש, ואף אין הבנה ברורה מה לקרבת אלוקים ולזה; ואילו בהר ה' יש מסורת ויש הלכה. אין כאן המקום להאריך ולערוך שכר כנגד הפסד, למי שחש למעשה התרוממות רוחנית בהליכה למירון, אך אציין שכבר הלין החתם סופר (שו"ת יורה דעה רלג) בדיוק על נקודה זו: היאך ממירים את השאיפה להר בית ה' בטיפוס לעבר פסגת הר מירון הקדושה בקדושת ארץ ישראל בלבד. יפה יעשה אם כן הרב ליפשיץ אם יכוון את טענותיו לתופעות שהוא מכיר, ולא יפנה אותן לעלייה להר הבית, מעשה המובחן ומובדל בהגדרה מהעלייה למירון או מהנסיעה לאומן.
מהו החשש בעליה להר?
וכעת למבט תמציתי על המשקל ההלכתי והמשקל הרעיוני בשאלת העלייה להר או ההימנעות ממנה. ההבנה הפשוטה והמבוססת היא שקודש הקדשים היה בפסגת ההר, במקום שבו עומדת היום הכיפה המוזהבת, וממנו ניתן למדוד את גבולות איסור כניסת טמא מת. גם אחרי החמרה בכל הספקות ההגיוניים, ניתן לסרטט בקלות גבולות לחומרא שאין בהם ספק של ממש. כך נקט הרדב"ז כדבר פשוט שאינו צריך לפנים, וסמך על כך באיסור כרת, וכך נקטו רבים לאורך הדורות כולם.
גם אחרי החמרה בכל הספקות ההגיוניים, ניתן לסרטט בקלות גבולות לחומרא שאין בהם ספק של ממש. כך נקט הרדב"ז כדבר פשוט שאינו צריך לפנים, וסמך על כך באיסור כרת, וכך נקטו רבים לאורך הדורות כולם
רוב העולים כהלכה כיום אף אינם מרשים לעצמם להיצמד לגבולות שהתיר הרדב"ז, שלא חשש לדיני שילוח מחנות מדרבנן בזמן החורבן, והעמיד להלכה ולמעשה על דין תורה בלבד, אלא מעדיפים להחמיר ולהרחיק גם בדיני דרבנן – וכך ראוי ונכון לעשות. הרב ליפשיץ ציין שהרב גורן טען שמקום קודש הקדשים הוא צפונית לכיפה, אך לא דייק בדבריו. הרב גורן חשש לאפשרות שהכיפה היא מקום המזבח, ונמצא שקודש הקדשים מערבי ממנה, ואין להתקרב ממערב למדרגות הרמה. יש לציין שהמסלול המקובל אינו בהכרח סותר חשש זה – אף שהוא אינו מבוסס, ומנוגד לעדותו של הרדב"ז (הדבר תלוי גם בשאלת גודל האמה, ואכמ"ל). חששות נוספים העלה האדריכל טוביה שגיב, והם כוללים טענות רחוקות (בלשון המעטה) על מיקום דרומי של בית המקדש. החוקר אשר קאופמן הרחיק לכת בהשערה לגבי מיקום צפוני. את כל הפקפוקים והחששות האלה ניתן לפרוך במשפט אחד: הרי היינו מתירים עגונה בשופי על סמך הראיות המוכיחות את קביעת הרדב"ז האמורה. אלא שזוהי בדיוק המחלוקת הגדולה: האם אכן עגונה לפנינו?!
לא חשש הלכתי ממשי דוחה את העלייה להר מן הדיון הציבורי, אלא עמדה השקפתית-רעיונית. מי שמרגיש ומבין שהמשך תהליך הגאולה הוא בבחינת עגונה, כלומר, שהוא סוגיה שמחובתנו להידרש לה, ברור לו לחלוטין שמבחינה הלכתית יש היתר מוצק לעלות להר. הטענה שהעלה הכותב, למה לנו להזדקק ולהכניס ראשנו לתסבוכת הלכתית, מייצגת תפיסת עולם הפוטרת את האדם באשר הוא מלפעול בתוך תהליך הגאולה. אין מוטל על האיש הישראלי אלא להתאבל, להתפלל ולשוב מעברות שבידו, וה' הטוב בעיניו יעשה. אם כן, מוטב באמת למשוך את ידינו מכל עיסוק אקטיבי גאולי, וכפי שטענו בזמנו גם כלפי תהליך קיבוץ הגלויות ופריקת עול הגויים. אין כאן עגונה, ודבר אינו זקוק לנו ולשכמותנו.
מי שמרגיש ומבין שהמשך תהליך הגאולה הוא בבחינת עגונה, כלומר, שהוא סוגיה שמחובתנו להידרש לה, ברור לו לחלוטין שמבחינה הלכתית יש היתר מוצק לעלות להר. הטענה שהעלה הכותב, למה לנו להזדקק ולהכניס ראשנו לתסבוכת הלכתית, מייצגת תפיסת עולם הפוטרת את האדם באשר הוא מלפעול בתוך תהליך הגאולה
מי שאינו רואה את עצמו שותף פעיל בתהליך הגאולה, סבור ש"מאי דמיפקדת איבעי לך למיעבד" – בכל מצב עליך לעשות את המוטל עליך כפי שעשו אבותיך בשעתם, ללא כל שינוי. אין עליך לחשב חשבונו של הבורא, אם גלות אם גאולה, אם טוב ואם רע; פעולותיך חדגוניות, אחידות ובלתי מושפעות מהמצב הלאומי והעולמי. זוהי אכן התפיסה המסתייגת מכל התבוננות במצבים משתנים, ודבקה במוכר ובמקובל, תוך התעלמות מוחלטת משינויים קיצוניים ברקע המציאותי.
עמדת העולים להר, מנגד, היא שמדובר בעגונה – עגונה לאומית מן המדרגה העליונה. לתהליך ההיסטורי המתחולל סביבנו יש משמעות דתית עצומה, והוא מעורב וכרוך במעשה בני האדם. חובה דתית מוטלת עלינו לדאוג להיטיב את התהליך, להחדיר בו את הממדים התורניים והדתיים, ולהיות שותפים בו – דווקא בדרך של קיום ההלכה – במובן המלא. ממבט זה, הופכת סוגיית העלייה להר לעגונה הראויה לכל מאמץ של היתר.
לסיכום הדברים: המוטיבציה לעלייה להר הבית יכולה לנבוע ממקור פשוט עד מאוד – בקשת קרבת אלוקים ורצון להתפלל, גם אם בחשאי (כפי שנכפה עלינו כיום), במקום השראת השכינה: "והשימותי את מקדשיכם – קדושתם אף כשהן שוממין." אם כיוון התפילה בכל מקום, כולל ברחבת הכותל, הוא כלפי המקדש (צפונית מזרחית לרחבה!), הרי ברור שעמידה סמוכה וגלויה למקום שאליו פונים היהודים מכל העולם בתפילותיהם, יש בה כדי לכוון את התפילה מקירות הלב אל שער השמים.
נוסף על כך, העלייה להר יכולה לנבוע גם מרצון הלכתי עמוק – התכונה שמייחס הכותב דווקא לציבור החרדי – להתקדם לכיוון קיום מצוות רבות הכרוכות במקדש.
מניע נוסף לעלייה הוא תפיסת עולם אקטיביסטית בסוגיות הקיום הלאומי, שאינה רואה באמרת חכמים "אין כוחו של יעקב אלא בפיו" פטור גורף והוראה לכל הדורות. לפי תפיסה זו, גם הידיים מצוות לעתים לעסוק במלאכת הקודש. הארת הפנים של גואל ישראל בדורות האחרונים, שהביאה אותנו למצב טוב לאין ערוך מכל מה שחווינו בעבר, התגלתה דווקא דרך מעשה אנוש. גם כאן, בסוגיית היחס להר ה', עוד שואפת דרכנו למעלה למעלה.
ריבוי המודעות לנושא ומיסוד העלייה בטהרה כדת וכדין לא הרבו את העליות בחטא, אלא אולי להיפך. משולים אנו לאותו עבריין ששקלו לפניו את אפשרויות העונש: ספוג מאה מלקות, אכול דגים מקולקלים, או תגורש מן העיר – והוא שילם את כל המחירים. גם לא נעלה בטהרה, וגם יעלו הם בטומאה?!
אוסיף מילה לגבי טענת המכשול, החרדה שייכשלו אחרים ויפרצו את הגבולות: גם אם העולים עושים זאת כהלכה, כיצד ניתן להבטיח שלא יהיה בכך מכשול לרבים? זוהי אכן טענה כבדת משקל. אלא שגם היא מתעלמת מהמציאות הנראית לעיניים. בכל השנים שנמנעו שלומי אמוני ישראל מעלייה, בטרם הפך הדבר לחזון נפרץ, לא נמנעו מנגד העולים שלא כהלכה. ריבוי המודעות לנושא ומיסוד העלייה בטהרה כדת וכדין לא הרבו את העליות בחטא, אלא אולי להיפך. משולים אנו לאותו עבריין ששקלו לפניו את אפשרויות העונש: ספוג מאה מלקות, אכול דגים מקולקלים, או תגורש מן העיר – והוא שילם את כל המחירים. גם לא נעלה בטהרה, וגם יעלו הם בטומאה?!
אסיים בהבהרה חשובה: אינני קורא לכלל הציבור לעלות להר הבית. דבר זה שנוי במחלוקת ויש לו משמעות מרחיקת לכת. סבורני שיש לדון בכך בכובד ראש, מתוך הבנת הסוגיות הרלוונטיות בהלכה, בהנהגת ציבור ועוד. אך בוודאי ראוי לכל בעל לב ללמוד, להבין ולקרב אל דעתו ואל לבו ולב סובביו את משמעות המקום אשר בחר בו ה'.
בעלותך ירושלימה בימים אלה, חזר אחר עליית גג מבין הבתים המקיפים את הר הבית, וצפה לך בערגה אל המקום ומשניות מידות פתוחות לפניך, ואתה מתבונן ומבין. מסכת זו חוברה על פי עדותו של רבי אליעזר בן יעקב, שדאג לאחר החורבן לשמר לדורות את תבנית הבית (יומא טז, א). היא נועדה לדור שיזכה לעלות וחבל המידה בידו, למוד את ההר ולקומם הריסותיו, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר.
ישר כח דברים נכוחים
בין הטיעונים נגד:
יגרום לרבבות המסורתיים המגיעים כיום לכותל-חוגגי הבר מצוות-מסירי הסליחות ועוד לעלות על ההר וכמובן שרובם לא יטבלו כדין
מובא בגר"א [לפי הפרשנות הפשוטה] שעניין המקדש לא מסור לעניין משיח בן יוסף אלא שמור עד שתתעורר האהבה שיהיה עניין משיח בן דוד [אלא שיש לדון אם זה הכתוב בו ואם אין כוונתו שעד שיתעורר האהבה ע"י משיח בן יוסף כמו"כ יש לדון שהר הבית איננו המקדש]
גורם לסכנה ע"י הערבים[אלא שיש לדון בזה האם זה שונה משאר ענייני הימין כארץ ישראל ועוד ואולי אדרבה ככל שיקבעו עובדות בשטח הערבים יתרגלו ופחות יסערו על כל תזוזה קטנה כמו"כ יש לדון שאולי שווה את הסיכון הקטן בנפש למען המקדש ול"ש מתלמידי הגר"א ובעש"ט שאיבדו נפשות רבות למען העליות לא"י וכן הלאה כל הדורות]
מנוגד לדעת כל חכמי ישראל החרדים ואין לאדם לעשות דין לעצמו גם אם כך הוא חושב אלא החלטות כאלו יכולות להתקבל רק ע"י חכמי ישראל
חשש שאיננו בקיאים בטומאות היוצאות מהגוף [ורבים יערערו שבקיאים אנחנו]
יש עוד כמה טיעונים שצריך יכולת להאריך ולהסביר כדי לפרטם
אך כמובן א"א להתעלם מהצד השני-עוצמת ההגיון שכן יש עניין עצום לעלות להר
עם הזמן מתקבעת החלוקה בין שבטי ישראל וכנראה שכך מוכרח להיות
הר הבית- לזרם המסויים בציונות דתית של הרב גורן ודומיו
הרחבה השוויונית – לרפורמים ולשאר התנועות המסורתיות ודומיהם
והכותל המערבי – לכלל ישראל
אין בברירה הטבעית הזו שום דבר שלילי
כל הפלפולים שבעולם לא ישנו את המציאות שאלו שעולם להר הבית, אינם עולים מיראה ומאהבה, אלא מלאומניות, היינו וולגאריות, ברמה זו או אחרת. לטעון ההיפך זה להשלות רק את עצמך, כי אף אחד אחר לא משתכנע מפלפול גג על גג כדי לשנות את הידוע לכולם.
לא דובר אמת אתה אלא דובר שקר: רק בתשעה באב שעבר עלו להר כ2000 יהודים, ואתה יכול להעיד על כולם שאינם עולים אלא מתוך לאומניות היינו וולגאריות?! את מי מהם אתה מכיר? יהודים שמחכים בצום ובשרב מלפני השעה 7:30 עד לפחות השעה 11 רק כדי להיכנס להר, זה מתוך לאומניות?
וגם מאידך, וכי אלה שעולים לכותל אינם עולים מתוך לאומניות? אם באמת היה מפני הקדושה, מה איכפת להם שיפתחו רחבה אחרת (שמעולם לא היתה מאויישת) לרפורמים? אלא שגם באי הכותל באים לשם כדי להחזיק במקום, וא"כ לא כ"ש הוא, אם מפני רפורמים שאע"פ שחטאו יהודים הם יש לחזק את אחיזתנו, כ"ש שמפני ערביים שלא רק שאינם יהודים אלא שהם אויבינו, על אחת כמה וכמה שיש לחזק את אחיזתנו במקום!
פשוט רואים שאתה לא מכיר אף אחד מהעולים…. אם הייתה מכיר הייתה מדבר אחרת.
לא רוצה לפגוע אבל אני אישית עולה מהרגשה ששם אני אמצא את ריבונו של עולם יותר קרוב.
שם אני מוצא ומרגיש קשר חזק יותר.
שם אני התפללתי תפילות שלא התפללתי באף מקום אחר.
מאמר רדוד ופובליציסטי.
תימא איך מערכת צריך עיון שמתהדרת במאמרי דעה מנומקים, מאשרת את המשפט הבא – ללא כל ציון מקור או תימוכין:
אמת נכון הדבר שעם התמעטות האפשרות לעלות הלכו התחומים והשתכחו, ומשבאו יחידים להתיר לעצמם את העלייה, ללא מורה דרך, ללא בירור הגבולות וללא הקפדה על הלכות טהרה, עורר הדבר סערה וקמו מורי הדור ואסרו את הדבר מפני המכשול. איסור זה היה בעיקר להלכה ולא למעשה, שהרי כאמור ממילא לא היה הדבר אפשרי כמעט מפני חמת המציק.
בתגובתך זו הוכחת שרמתך רדודה בהבנת הנקרא
בתגובתך אתה מפגין רדידות, לא רק ב"הבנת הנקרא". אלא גם ב"הסטוריה" בסיסית בנושא.
שפתיים ישק
יישר כחך
בעיקרון אני מסכים עם דברי הכותב.
אבל זה עדיין דבר שתלוי בין הציבור החרדי לציבור חרד"לי וכו'.
וכל הפלפול על ההליכה לכותל, נאה ויאה, אבל עיקר הענין הוא שהציבור החרדי לא מוכנים לחדש דברים בלי מסורת.
הרגש למצוות עדיין אפשר למצוא תוך הציבור החרדי (אם כי הדברים צריכים חיזוק מאוד מאוד), ובתשעה באב יש ויש שבאמת בוכים על החורבן כמו שצריכים, ומגיעים לכותל וכו'. אבל רק לכותל ולא הר הבית, כי לכותל אין כאן "חידוש" להגיע, כי ככה נהגו כבר כמה וכמה דורות, וזה לא נגד שום מסורת.
אבל להעלות ההרה, על זה אין מסורת, ממילא אי אפשר לצפות שהם יעשו את זה, גם אם לא חסר להם רגשי הבהמ"ק.
אני חושב שההתייחסות להשלכות העלייה להר על התנהגות אחרים בעלי עבירה היא ברמה של לצאת ידי חובה. הלוא ברגע שהדבר ייהפך לנורמה אצל שומרי המצוות, מיד יבואו הרפורמים/נשות הכותל ויציעו ספר תורה בקודש הקודשים כטיטוס בשעתו, האם לא נכון לומר שעצם הקדושה העצומה של ההר היא זו שצריכה לגרום לנו לאסור על כל יהודי לעלות עד לזמן שיד ישראל תקפה ודיני התורה נאכפים, ולו בכדי שיהודים חוטאים לא יעוררו קטרוג ויגרמו צער לשכינה בבחינת שועלים הלכו בו.
אכן הכותב צודק
המאמר מאוד יפה אך הוא לא מתייחס לטיעון כלפי עליית החילונים בצורה נכונה
הטיעון לא שכיום חילונים עולים להר בגלל העולים הדתיים אלא שביום בו הציבור הדתי יעלה ידעו כל אותם רבבות חילונים ומסורתיים חוגגי הבר מצוות ומסיירי הסליחות למיניהם שהציבור הדתי עולה ויעלו גם הם ומי יקח אחריות עליהם כשברור לכולם שהם לא יטבלו קודם במקווה
כיום כל אלו יודעים שהדתיים לא עולים להר הבית אז הם יודעים שאסור ולא מתעמקים בזה אך ביום בו הם ידעו שהדתיים עולים הם גם יעלו והזוי מי שיטען שכל אלו יטבלו כדין
מבחינתי זו הטענה הכי קשה שאינני מוצא כל טיעון שיישב לי את הלב
במחילה מכבוד הכותב הנכבד שנראה כי תלמיד חכם ובר אוריין אולם לדעתי פיספס כאן את כל העניין,
ואבהיר , הנושא של עלייה להר הבית אינו ויכוח הלכתי אלא חשש אמיתי מפני איסור כרת, כמו שכתבו כל גדולח הדורות כולל הרבנים הראשיים מהמגזר הדתי לאומי, ברור לחלוטין שידעו הם את כל ההיבטים ההלכתיים כולל דברי הרידבז הידועים ובכל זאת בעיני רוחם (מדין החלק של שולחן ערוך החמישי) ידעו הם שאם לא היו עומדים כחומה בצורה ואוסרים כליל את העלייה להר הנושא היה נפרץ לחלוטין ועמך ישראל היו נכנסים שלא בטהרה למקומות האסורים ומי ייקח לעצמו להקל בדבר של איסורי כרת החמורים??
בר מן דין, הרי ברור לכל שאין אפשרות מעשית לבנות בית מקדש ואין אפשרות להקריב קרבנות וכל עלייה להר ישר מציתה מהומה רבתית בקרב ערביי כל העולם ואם כן ,לשם מה צריך את זה? מה מוסיפה העלייה יותר מאשר התקרבות למקום המקדש שיש בכותל המערבי?
עצם העלייה למקום כזה לדעתי יש בה חלול שם שמיים שמראים שלא אכפת מכל דברי גדולי הדור ומסתמכים על המקילים שכאמור דיברו על הפן הנלכתי שעליו אין חולק ולא ראו את הפירצה הנוראה שעלולה להיות כתוצאה מעלייה כזאת.
לכן אי אפשר להשתחרר מן התחושה שהמקילים בעיקר רואים לנגד עינם את העניין הלאומי ולא את רעיון הקדושה והטהרה.
גדולי הדורות אסרו מחשש איסור כרת ובזה אנו רק לומדים כמה כל דור יש מקום לפתוח את זה מחדש וא"א להישאר בחששות שהיו אז ולכן קשה להוכיח מדברי הרב קוק לפני למעלה מתשעים שנה לדורינו אחרי שיש הרבה מאוד חילוקים בין אז להיום
הטיעון שאין אפשרות לבנות את המקדש לא עונה על הערגה האדירה שיש להרבה לבבות למקום אליו נישאו כל לבבות ישראל במשך אלפי שנים המקום הנורא הזה הגורם לרבבות לבבות רטט וגעגוע בעצם החשיבה עליו
מה גם שיש הרבה התקדמויות מעשיות שכן מצליחות ע"י העלייה כמו שרואים משנה לשנה וכי נקלה בעיניך זה שהר הבית יהיה בידי ישראל ויוכלו להתפלל בו להשתחוות בו לעבוד בו את ה' ולערוג בו למקדש?
קרבת אלוקים אינה נמדדת בעליה להר וכביכול ב"נגיעה" בו
היא נמדדת, בין השאר, ביראת חטא (לדוגמה מאיסורי טומאה בהר)
יישר כח!
נראה שהרב ליפשיץ הניח כהנחת יסוד (בלתי מוכחת ומנומקת, ובלתי נכונה) שמקום המקדש באמת אינו ידוע ומסתמך על השערות רחוקות, מתוך כך ברור שהגיע למסקנה שהעלייה להר איננה נובעת מסיבה דתית-הלכתית, שהרי לדידו ההלכה דווקה מתנגדת לעלייה כזו, אלא היא נובעת מאיזה רצון דתי "וולגרי" שאינו מחוייב לכל 'מגבלות' ההלכה, כך אפשר להסביר כיצד ממניעים דתיים עוברים על ההלכה.
אולם, מי שלומד ברצינות את הנושא, מבין שההיפך הוא הנכון, המסורת על מקום המקדש בכיפת הסלע היא חזקה מאין כמותה, ורק בדור האחרון החלו מקצת משלומי אמוני ישראל לפקפק בה מחוסר ידיעה, גם הראיות הטופוגרפיות אינן מותירות ספק באשר למקום המקדש, וכמו שנכתב כאן בשביל להתיר עגונה (איסור כרת!) מזמן היו מסתמכים גם על הרבה פחות מזה.
אחרי שנודעת העובדה הזו השאלה מתהפכת, מדוע ישנה קבוצה נכבדת של שומרי מצוות שמתכחשים למציאות הברורה לעיניים ולחובות ההלכתיות הנגזרות ממנה, ומסתתרים מאחורי טענות כביכול הלכתיות מבלי לבדוק לעומק את נכונותן ואת תוקפן?
הבחנה זו מחייבת להבין, שאכן ההתנגדות נובעת בעיקר מגישה גלותית-פסיבית בכל הנוגע לקיום המצוות שאינן "נוהגות בזמן הזה" (רבים עמדו על הקשר שבין עלייה להר הבית להטלת תכלת), כביכול אנו פטורים מהם עד שיבא משיח או אליהו או סנהדרין או תירוץ אחר. ודווקה גישה הלכתית ישרה בלי פניות מחייבת את העלייה להר, וההתנגדות נובעת מגישה "השקפתית" שאין לה מקור בהלכה.
נאמר על ציון "רבתי עם היתה כאלמנה" מהו 'כאלמנה'? – כאלמנה ואינה אלמנה, אלא הרי היא כעגונה, יש הדורשים בשלומה ומחפשים ומוודאים אם אכן אסורה או שאחר העיון הראוי יתברר שהיא מותרת בלי ספק, ויש מי שמסבות כאלה ואחרות מעדיף שתשאר בעגינותה.
אכן כתבתי שאין אנו יודעים בוודאות, ואכן אין אנו יודעים בוודאות. אין מסורת על מקום המקדש המדויק. יהודים לא היו בירושלים תקופות ארוכות והמסורת נפסקה, וזו שייחסה מיקום מדוייק אחר כך נסמכה על גויים. אין זו אפילו מסורת של צייד.
ואחרי הכול לא על כך היה מאמרי ולא על כך נסמכתי. נסמכתי על דברי הרב קוק המורה על קדושה של ריחוק, כפי שכתבו הראשונים לפניו. דברי הרב יעבץ המנסים לסתור את דברי ביחס להסתרת פני משה, מתעלמים מן הרמב"ם שמסתייע בהסתרת פנים זו.
אכן צריך לדרוש בשלום ירושלים ואכן לשכנו תדרשו ובאת שמה, אבל בימינו בעיא דרישה. ובאת שמה בעיתה ובזמנה.
יש להזכיר שבעיתון הפלס השמרני מעולם אבל מעולם לא הוזכר עניין הכרת על הר הבית וזה מתאים למכתבו של רבם הגר"ש זצ"ל מכתב ארוך ומפורט בעניין העלייה להר בו לא מוזכר במילה עניין הכרת והחששות לכניסה למקומות אסורים
זה ההבדל בין מי שמגבב איסורים ובין מי שיודע על מה הוא מדבר
מאמר יפה מאוד. יישר כח.
כמה חבל שהרב אברמסקי, הרב אלישיב, ר' שלמה זלמן וכל רבני דורם שחתמו על כך שנעלם מאיתנו מקום המקדש והנכנס להר הבית עלול להיכשל באיסור כרת לא שאלו את הרש"א שיודע על מה הוא מדבר ולא מגבב איסורים.
אשמח שהרב יעבץ יתייחס אולי במאמר נפרד אל השיטה הדרומית (טוביה שגיב בתחומין) שמוכיחה שמקום המקדש היה בדרום הר הבית, או להפנות אותנו אל מאמרים הסותרים את טענותיו של שגיב.
אני מבינה אנשים שרוצים לעלות למקום קדוש הם רוצים להרגיש רוחניות
אבל הצורך נובא ממקום אגואיסטי משום שכל אחד כן יבין שדברים חשובים אנחנו מסתירים ושומרים במקום מוסתר מפני החשיבות,
אז למה קשה להבין את האיסור לעלות להר הבית ,הרב ליפשיץ במאמרו מדגיש את החשיבות שבקדושה כיצד אנו צריכים להתנהג במקום קדוש האם אנשים לא מבינים לעומק מהיא קדושה אמתית ולכן כותבים תגובות בלי קשר?
עושה רושם שהכותב הינו תח אבל חוששני שהוא מפספס את העניין
אם כל גדולי ישראל כולל הגדולים של הציבור הדתל אסרו על עלייה
אין לנו שום זכות לבוא ולעלות…
מחילה!
טענת הבסיס שלך מקובלת, אתה טוען שיש פה אווירה של קדושה ורצון להתקרב לקב"ה
אתה טועה לצערי בהשוואה שממנה התחלת גם הכותל.. בכותל אין שום בעיה הלכתית ואין גם שיטות שטוענות(מלבד שיטות סאטמר קיצוניות אולי, וגם אז זה לא בגלל בעיה הלכתית מהותית) לעומת זאת בעליה להר הבית יש מיעוט שטוען היום שאפשר לעלות.
מ"מ אשריך וטוב לך.
ישנה סיבה אחרת מדוע הגדויילים לא רוצים בכלל לדבר על הר הבית
ראו כאן
https://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=3067117
מדוע אנשים מזלזלים בעולים מתוך מניעים "לאומיים"?
הרי מצוות כיבוש הארץ בוודאי חלה גם על מקום המקדש, ולית מאן דפליג שמדין כיבוש ישנה חובה לעלות ולכבוש את הר הבית.
בעבר אמר הרצי"ה ששוטרנו וחיילנו ישמרו על ההר מבפנים, ואנו נשמור על ההר מבחוץ, לצערינו מאז התברר כי המשטרה אינה נמצאת היכן שאין אזרחים יהודים להגן עליהם, וכך רואים שכל פעם שנאסרת כניסה להר ליהודים, המוסלמים מגיעים בהמונהם בגדלי אש"ף וחמאס ומסיתים בו לרצח יהודים ללא שום תגובה.
האם באמת תרצו להפקיר באופן תדיר את המקום בו בחר השם למחבלים, ולמסיתים?
האם מניע שכזה אינו מניע הנובע מדין כיבוש, ומדין שמירה על נפשות ישראל?
לאחר מבצע "שומרי חומות" בו הר הבית היה סגור ליהודים במשך 19 ימים ! פנו מהשב"כ ומהמשטרה וביקשו מיהודים לעלות להר.
וכך גם כתבו בפירוש לראש הממשלה בנייר עמדה מפורט בו נאמר שאסור להשאיר את ההר ריק מיהודים שומרי מצוות כי זה ישדר חולשה ויחזק את הטרור.
הסכם שלושת השבועות ( כי האדמור מסאטמר)
הוא הסכם סודי בין הנצרות האסילאם והיהדות . הסעיף החשוב בהסכם הוא לעגן אותו בתוך הדתות ולהכנס אותו כהלכה קאנונוית .
כחלק מהשבועות ואולי החשובה ביותר הוא להמנע מבניית מקדש שלישי בירושלים.
המשמעות של בניית מקדש בירושלים היא אמירה שסותרת את הלגיטימיות של הנצרות והאיסלאם .
ההלכה הושפעה בעקבות השבועות וגם החרם נגד עלייה להר הבית היא עוד עיגון של כלל השבועות בתוך מסגרת הדת .
לגבי קיום מצות מורא מקדש בהתרחקות. כתב הגאון הרב נחום רבינוביץ' זצל. שאי אפשר לקיים מצות מורא מקדש מחוץ להר הבית אלא רק בקיום ההליכה בהר על פי הלכות מורא. והוא המשיל זאת למורא אם ואב שאדם לא יכול לומר מרוב מורא וחשש לפגוע במצוה הגדולה של כיבוד ומורא אב אני נמנע ומתרחק מבית ההורים ולא אבוא לבקרם שמא אפגע בכבודם. אלא להיפך המצוה מתקיימת בקרבה שיש בה מורא.
הרמבם בהלכותיו מסביר כיצד מתקיים מורא מקדש והתרחקות מן ההר בוודאי אינה חלק מפירוט ההלכות. להיפך כותב הרמבם שאפילו המת עצמו מותר להכניסו לשטח ההר.
לגבי תגובות ששאלו על מיקום המקדש. יש ספר נפלט שדן בכל ההיבטים ההלכתיים והשקפתיים של העליה להר בשם "הר הבית כהלכה" שזכ להסכמות רבות וחשובות