בין חירות לאנרכיה: לבקש חירות בלי להמיט חורבן

בתקופה סוערת זו נראה כי קצוות קיצוניים בחברה מתחדדים באופן הולך וגובר. מצד אחד אנו עדים למסירות נפש יוצאת דופן, לנכונות להקריב למען הכלל עד כדי סיכון חיים. מצד שני מתגלה פילוג עמוק, התרופפות של עמידה בנורמות המאחדות קבוצות והתחזקות יסודות של אנרכיה פנימית. האם שתי המגמות הללו קשורות זו בזו? האם ההתמסרות למען חירות ישראל קשורה לפילוג ולהתרופפות בנורמות מאחדות?

החירות עלולה להפוך לכוח הרסני, לגרום לפילוג פנימי ולהוביל לאנרכיה. החופש נעשה בלתי נשלט ויש התעלמות מהצורך בסדר ובציות

החירות היא ערך חיוני בתרבות היהודית. המרד ביוונים והמרד ברומאים מדגימים את הדואליות המובנית בחירות הזו. מצד אחד, החירות יכולה להוביל למסירות נפש, יכולה לגבור על מגבלות הכח. היא מעודדת לצאת למאבק גם כשהסיכויים לנצח אינם מזהירים. מצד שני, היא עלולה להפוך לכוח הרסני, לגרום לפילוג פנימי ולהוביל לאנרכיה. החופש נעשה בלתי נשלט ויש התעלמות מהצורך בסדר ובציות.

ההיסטוריה שלנו מלמדת אותנו שאותן התכונות שהובילו להצלחת מרד החשמונאים ביוונים – אחדות כוחות והחזקה משותפת של רעיון החירות – הן שגרמו גם לכשלון המרד ברומאים. בעוד המרד ביוונים נשען על אחדות וסדר, המרד ברומאים סבל מפיצול, פילוג ואובדן שליטה.

חופש, הכרח וחירות: שלושת הכוחות המנוגדים בחיים האנושיים

כדי להבין את המשמעות העמוקה של חירות ואת הקשר שלה לאנרכיה, חשוב להבחין בין שלושה מושגים מרכזיים: חופש, הכרח וחירות. חופש הוא היכולת לפעול ללא מגבלות, להשתחרר מכבלי המציאות ולממש את רצונותינו האישיים באופן בלתי תלוי. הכרח הוא ההבנה וההכרה כי יש אילוצים ומגבלות שלא ניתן להתעלם מהם – חוקי טבע, חוקים חברתיים וכללי מוסרי המכתיבים את הגבולות שבתוכם אנו פועלים. חירות היא השילוב והאיזון שבין החופש להכרח – היכולת לפעול בחופשיות תוך הבנה וקבלה של מגבלות המציאות, כך שהפעולה החופשית אינה מובילה לאנרכיה אלא לצמיחה ולהגשמה עצמית בתוך מסגרת בריאה.

המרד ביוונים שהתרחש בתקופה של שלטון יווני מדכא מדגים את העקרונות הללו בצורה מרתקת. החשמונאים, בהנהגתו של מתתיהו החשמונאי, התמרדו בשל דיכוי דתי ותרבותי שנכפה עליהם. הם פעלו מתוך תחושת חופש עזה – מרצון להשתחרר מכבלי השלטון הזר ולהחזיר את חירות הדת וחירות הרוח של העם היהודי. אך הצלחתם לא נבעה רק מהחופש לפעול, אלא גם ממתן מקום ליסוד ההכרח: הם פעלו לאחד את העם, לשמור על סדר ומשמעת ולהתמודד עם המגבלות שהמציאות הציבה בפניהם.

החשמונאים הצליחו ליצור שילוב מאוזן בין חופש לבין הכרח. כך נוצרה חירות אמיתית שהובילה לניצחון ולשחרור המקדש. החירות שנוצרה מתוך המרד הזה לא היתה הפקרות או שחרור מכל מגבלה, אלא חירות בתוך מסגרת מוסדרת, שבזכותה הצליח העם היהודי לשמור על זהותו ולהתפתח.

המרד ברומאים הוא דוגמא כואבת לכישלון הנובע מחוסר איזון בין חופש להכרח. המרד הזה, שהתפרץ מתוך תחושת חופש עזה ומרצון להשתחרר משלטון זר, הוביל לאובדן שליטה פנימית ולפילוג עמוק בתוך החברה היהודית

לעומת זאת, המרד ברומאים הוא דוגמא כואבת לכישלון הנובע מחוסר איזון בין חופש להכרח. המרד הזה, שהתפרץ מתוך תחושת חופש עזה ומרצון להשתחרר משלטון זר, הוביל לאובדן שליטה פנימית ולפילוג עמוק בתוך החברה היהודית. הלוחמים היהודים הונעו על ידי תשוקה לחופש, ופעלו בצורה כאוטית ולא מאורגנת שהובילה להפסד ולחורבן הבית השני.

אבל לא רק הלחימה עצמה היתה כאוטית ופרטיזנית; גם החברה היהודית בתקופת המרד הגדול היתה קרועה ושסועה בשל פילוגים פנימיים. שנאת חינם, כפי שתוארה על ידי חז"ל, היתה תופעה נרחבת, שהחלישה את החברה מבפנים והגבירה את האנרכיה. קבוצות שונות בתוך העם נלחמו זו בזו, וללא מנהיגות מאוחדת וללא הסכמה על דרך פעולה משותפת, הידרדרה החברה לתהום של חורבן. המרד ברומאים מדגים כיצד חופש, כשהוא משתחרר מהכרח ומהבנה של מגבלות המציאות, נעשה לכוח הרסני המוביל לאנרכיה ולחורבן. החירות האמיתית אם כן אינה נמצאת בקצה של החופש, אלא במרכז, באיזון שבין חופש להכרח.

הכל צפוי והרשות נתונה: גישת ה'גם וגם'

במישור הפסיכולוגי, ההבנה שחירות היא חיבור בין חופש להכרח עולה בתיאוריה של מלאני קליין. קליין, פסיכואנליטיקאית יהודיה בריטית, פיתחה את המושגים "העמדה המפצלת" ו"העמדה המאחדת", המתארים שני מצבי תודעה שונים של האדם. בעמדה המפצלת (העמדה הסכיזו־פרנואידית), האדם רואה את העולם דיכוטומי – מחולק לטוב ורע, נכון ולא נכון, שחור ולבן. בעמדה זו האדם מתקשה להכיל מורכבות ונוטה להיאחז בצדדים קיצוניים. לדוגמא, אדם עלול לראות קרוב משפחה בצורה שלילית ברגע שאינו ממלא את ציפיותיו, גם אם רוב הזמן הקשר ביניהם חיובי.

לעומת זאת, בעמדה המאחדת (העמדה הדכאונית), האדם רואה את העולם בצורה מורכבת ומאוזנת. הוא מבין שהחיים מלאים ניגודים שניתן לאחד, ושחירות אמיתית דורשת איזון בין רצונותיו האישיים (חופש) לבין אילוצי המציאות (הכרח). מתוך עמדה זו, גם כאשר הזולת ממלא את ציפיותיו, הוא זוכר את הזמנים שלא מילא את ציפיותיו, וכאשר הוא אינו ממלא את בקשתו, הוא זוכר את הפעמים האחרות שהוא נענה לו. כך נוצרים יחסים מאוזנים, יציבים וקשובים למציאות.

כדי לשמור על חירות מאוזנת ובריאה עלינו לאמץ את גישת ה"גם וגם", ולא את גישת ה"או־או". גישת "או־או" מאפיינת חשיבה דיכוטומית, המחייבת בחירה בין שני ניגודים מבלי יכולת להכיל את שניהם. זו גישה שמובילה לפילוג ולהקצנה, כפי שראינו במרד ברומאים. גישת "גם וגם" מאפשרת לשלב בין ניגודים, להבין שהחיים מורכבים, וששני כוחות מנוגדים יכולים להתקיים בהרמוניה.

גישה זו מאפשרת לנו להבין שהם משלימים זה את זה. החירות מתממשת כאשר אנו משלבים בין החופש האישי לבין הכפיפות לאילוצי המציאות, ומבינים שכל אחד מהם תורם ליצירת מסגרת מאוזנת ובריאה

אימוץ גישת ה"גם וגם" מאפשר לנו לשלב בין חופש להכרח בצורה שמובילה לחירות אמיתית. במקום לראות בחופש ובהכרח ניגודים שאינם יכולים להתקיים יחד, אנחנו רואים בהם כוחות משלימים. החירות מתממשת כאשר אנו משלבים בין החופש האישי לבין הכפיפות לאילוצי המציאות, ומבינים שכל אחד מהם תורם ליצירת מסגרת מאוזנת ובריאה.

חז"ל ראו את החירות כתהליך דיאלקטי. על האדם לשלב בין החופש לבין ההכרח כדי להגיע למצב של חירות אמיתית. הביטוי "הכל צפוי והרשות נתונה" משקף גישה זו – מצד אחד יש סדר ותכנית אלוקית בעולם (הכרח), מצד שני יש לאדם בחירה חופשית (חופש) בתוך הסדר הזה. גישה זו היא למעשה גישת ה"גם וגם". היא מאפשרת לנו להבין שהחירות האמיתית מתממשת רק כאשר אנו משלבים בין החופש האישי לבין הכפיפות לאילוצי המציאות, ולא נגררים לחשיבה דיכוטומית של "או־או", שיש לבחור בין שני הערכים מבאין יכולת להכיל את שניהם.

בחברה הסוערת שלנו, גישת ה"גם וגם" מאפשרת לנו להכיל את הדעה של האחר תוך שמירה על המסגרת החברתית. היכולת להכיל ניגודים ולשלב בין רעיונות שונים היא חיונית להגנה על החברה. היא מעודדת סובלנות והבנה, שומרת על סדר חברתי ומונעת אנרכיה.

תקופת חרבות ברזל: בין מסירות נפש לפילוג חברתי

החברה הישראלית כיום, בתקופת מלחמת חרבות ברזל, מתאפיינת במתח עז בין מסירות נפש לאחדות לבין פילוג וחוסר אמון. אנו עדים לגילויי מסירות נפש מרגשים בכל קצוות הציבור – חיילים המקריבים את חייהם למען הגנה על המולדת, אזרחים המתנדבים ותורמים, ומשפחות המגלות עמידה איתנה מול אתגרים כבדים. אהבת חינם ואחדות מופלאה מתבטאות במעשים של ערבות הדדית ותמיכה משותפת, במפגש בין אנשים מכל גוני החברה הישראלית.

בכל קצוות הציבור ניכר מאבק על מימוש החופש האישי והקבוצתי, לעתים קרובות תוך התעלמות מהצורך להכיר באחר, להקשיב ולשמור על אחדות

אולם לצד גילויים אלו של אחדות ומסירות נפש מתרחשים גם תהליכים של פילוג חברתי הולך ומעמיק. הפרת סדר, חוסר אמון בין קבוצות שונות בחברה והתבצרות בעמדות קיצוניות היו לתופעות נפוצות. בכל קצוות הציבור יש מאבק על מימוש החופש האישי והקבוצתי, לעתים קרובות תוך התעלמות מהצורך להכיר באחר, להקשיב ולשמור על אחדות.

פער עמוק זה בין גילויי האחדות והמסירות לבין ביטויי הפילוג והקיצוניות מחייב אותנו לעצור ולבחון את דרכנו. הדפוס שכל צד מגבה את אנשיו 'באופן מוחלט', ללא הקשבה לנקודת האמת של הצד השני, אינו רק מגוחך אלא גם מסוכן. גישת "או־או" מביאה אותנו להאמין שהאמת נמצאת רק בצד שלנו, והיא מעמיקה את הפילוג ומחלישה את החברה כולה.

כאשר אדם או קבוצה רוצים לממש את החופש שלהם עד הקצה – להיות מי שהם, ובדיוק מי שהם – אנחנו מתקרבים לסכנת התפרקות. "או־או" היא גישה שעובדת נקודתית, אך לא לטווח ארוך.

עלינו להכיר בחופש שלנו לממש את עצמנו ולהבטיח את ההשפעה שלנו על המרחב הציבורי, אך בה בעת להכיר בכך שגם לאחרים שמורה אותה זכות בדיוק. אנחנו יכולים להשפיע על המציאות, אך לא לשלוט בה בבלעדיות. זהו יישום של השילוב שבין חופש להכרח. ככל שנתקרב לאיזון זה, ניהנה מחברה שפויה יותר, גם אם אינה עשויה בדיוק בתבנית שהיינו רוצים.