כשהיו שואלים את איזידור אייזק רבי, חתן פרס נובל לפיזיקה, מה עשה אותו למי שהוא, נוהג היה להשיב: "אמא שלי – בלי שהתכוונה לכך בכלל. כל האמהות היהודיות בברוקלין נהגו לשאול את הבן שלהן: 'נו, למדת משהו בבית ספר היום?' אבל לא אמא שלי. היא תמיד שאלה אותי שאלה אחרת: ׳איזי, שאלת שאלה טובה היום?' זה מה שעשה אותי למדען."[1]
כדי להניע גילוי משמעותי לא מספיק שייפול תפוח מהעץ אלא נדרשת תודעה של הטלת ספק. זהו יסוד חשוב ביהדות. השאלה היא הבסיס של החקירה היהודית, המושרשת בתפיסה שמציאות ה׳ אינה מובנת מאליה. לפי דברי חכמים, אברהם אבינו, שהניח את יסודות האמונה, החל את מסעו בהטלת ספק בידיעה הוודאית: ״תאמר שהעולם הזה בלי מנהיג?״. בחיפוש אחר אמת שראוי לחיות לפיה הוא חושף את מציאות ה׳ בעולם.
להבדיל, גם בתרבויות עתיקות מוצגת השאלה כתנאי לחיים שראוי לחיותם. זוהי השקפת העולם שמאחורי הצהרתו של סוקרטס ש״חיים שאין בהם חקירה, לא טוב לו לאדם לחיותם״. כלומר, האדם לא צריך לכוון להיות פילוסוף, אבל הוא כן חייב לשאוף לחיים שיש בהם מידה מסוימת של חקירה וגילוי, הן של תכלית חייו והן של האופן שעליו לחיות. סביר להניח שעמדה זו לא היתה ייחודית לחברה הפילוסופית היוונית שסוקרטס ביקש לכונן.
נדמה כי לא לחינם עובר גילוי ה׳ בעולם דרך הערוץ של ערעור והרהור. החקירה התלמודית רצופה שאלות שדרכן מתבררת האמת. לשם כך נדרשים אומץ ומוכנות להיות במקום של ספק. השאלה מוציאה את המחשבה מהמקום הצר של הוודאות אל המרחב האינסופי של החקירה.
באמצעות הפרת האיזון הקוגניטיבי על ידי סדרת פעולות לכאורה נטולות היגיון, האב מביא את בנו להקשות, לשאול ולהתחבר. השאלה משמשת כלי חינוכי מהמעלה הראשונה
פיאז׳ה, פסיכולוג ילדים שטבע את המונח ״חוסר איזון קוגניטיבי״, ראה בחקירה מרכיב חיוני לתהליכי למידה. הוא הניח שיצירת אקלים המפר את האיזון הקוגניטיבי של הילד תגרה את סקרנותו ותניע אותו למצוא פתרון במרחב. פרדיגמה דומה אפשר לראות בליל הסדר שבמרכזו אחד המופעים המשמעותיים של ״שאלה״ ביהדות. באמצעות הפרת האיזון הקוגניטיבי על ידי סדרת פעולות לכאורה נטולות היגיון, האב מביא את בנו להקשות, לשאול ולהתחבר. השאלה משמשת כלי חינוכי מהמעלה הראשונה.
הבנת המעמד המיוחד של השאלה ביהדות בכלל ובחינוך בפרט מזמינה דיון על מקומה במערכת החינוך. בחרתי להתמקד בשורות הבאות בשאלה עד כמה הסמינרים, התיכונים החרדיים לבנות, מעודדים חקירה וחיבור למציאות ה׳ דרך שאלות. הנושא של האפשרות לשאול בסמינרים אינו חדש, והוא נידון לא מעט, בעיקר בדיונים בעל פה, אך ראוי שהוא יזכה לעיסוק רציני יותר.
בתוך הדברים אנסה לאפיין את הגורמים שעצבו את תפיסת הסמינרים לגבי שאלות מהסוג המעמיק. אבקש לטעון שבמידה מסוימת, הסמינרים נקטו גישה של הימנעות המונעת מהגורמים הבאים: הסגנון החד־משמעי (שחור־לבן) של הרטוריקה החרדית; עקרון ״חדש אסור מן התורה״ המנוגד להסדרים שיש בהם חידוש; והאתוס של ״איזוהי אשה טובה – העושה רצון בעלה״.
חשוב יהיה להעריך מחדש את מקומה של השאלה בסמינרים. השאלה מניעה תהליכים של חקירה וגילוי ומעודדת חשיבה רפלקטיבית הנחוצה לעתים קרובות להניע חיבור פנימי לקב"ה. כי ״הטובה שבמידות האדם – שיהיה שואל״ (ר' יהודה הלוי).
על מה השאלה?
אפתח במקרה שאירע לי לאחרונה. בעקבות שיחה עם חברה על הפערים בין המציאות שתווכה לנו בסמינר למציאות בשטח, החלטנו ליזום מפגש עם אחת המורות שלנו לשעבר. השאיפה היתה לקיים דיון עומק ממקום בוגר ומחובר שבמרכזו שאלות על המסרים והרעיונות שעל ברכיהם גדלנו. במתכוון בחרנו במורה שיודעת להגיש רעיונות באופן מנומק ולא מתפשר; אשה שקולה, חדה ולא מתלהמת. תחילה הרעיון התקבל על ידה בברכה וקבענו להיפגש. מאוחר יותר היא חזרה אלינו בבקשה לצרף מורה נוספת ״שבקיאה בשאלות מהסוג הזה״. לפני המפגש ביקשה מורתי לחזור בה מהרעיון של דיון קבוצתי, משום שבשאלות מהותיות אין מקום לפורמט כזה. לטענתה, שאלות מהסוג הזה הן פרטיות ונוגעות לכל אחת באופן אישי. סופו של דבר, לא נפגשנו.
האפשרות לשאול, לגעת בנושאי יסוד מהותיים, להיכנס לקודש פנימה, אינה טריוויאלית. השאלה עצמה מאתגרת את אנשי החינוך שלנו, הן מורות שמלפני עשור והן של היום
הסתייגות זו ממעגל שיח שייתן מקום להטלת ספק בתשתית הרעיונית של הסמינר יכולה ללמד דבר או שניים על הגישה הנהוגה בסמינרים. האפשרות לשאול, לגעת בנושאי יסוד מהותיים, להיכנס לקודש פנימה, אינה טריוויאלית. השאלה עצמה מאתגרת את אנשי החינוך שלנו, הן מורות שמלפני עשור והן של היום. היא דורשת מהמורה להיות במקום של ספק. היא מפרה את האיזון העדין המיישב את המתח שבין החומר לרוח, בין האמונה לשכל התבוני. כיוון שכך, נראה שמערכת החינוך העדיפה את ההימנעות על פני הסיכון הכרוך במרחב השברירי והעדין של השאלה.
בפרפראזה לסיפור הילדים ״דרקון אין דבר כזה״, אכנה את אותה הימנעות ״גישת הדרקון״. הסיפור, מעבר להיותו עלילה צבעונית, ממחיש את המחיר הכרוך בטקטיקה של הימנעות. הדרקון, במקום להתקפל ולהיעלם, מתעצם ככל שאמו של בילי הקטן מתעלמת ממנו. ״גישת הדרקון״ תהיה נקודת המוצא של הדיון. ההנחה היא שגישת ההימנעות גורמת לשואלת לטפח בתוכה דרקון קטן. היא מניעה אותה לייצר פתרונות חלופיים כדי להשיג בחזרה את ההרמוניה שהופרה במפגש עם השאלה.
אסייג שאין להניח כי לסמינרים קיימת דוקטרינה מסודרת המגדירה את מעמדה של השאלה. למעשה, מעמדה משתנה כפונקציה של מידת השמרנות של הסמינר, ולעתים גם בהתאם לאופיה ולנטייתה של המורה הספציפית. מדויק יותר יהיה לראות בגישת ההימנעות מנעד שנע על הציר שבין עידוד שאלות ומוכנות להתנהל במרחב של אי־ודאות לבין הימנעות מוחלטת.
למה לשאול כשאפשר אחרת?
כדי להבין את היחס לשאלות, עלינו להתייחס לשלושה גורמים. המכנה המשותף שלהם הוא שהם נועדו למנוע התנגשות בין רעיונות. ככלל, החרדיות בוחרת להימנע מהתנגשויות מסוג זה, כחלק מהרציונל לראות בעצמה גוף מונוליטי והרמוני. כך, תפיסות לגבי מעמד האשה השפיעו על מעמד השאלה בסמינרים, שכן דמות האשה הדעתנית יוצרת התנגשות עם התפיסה שאשה במהותה היא צייתנית ומכונסת.
הגורם המהותי מכולם הוא מה שבני בראון הגדיר ״תנועה המצליחה להביא קבוצה של אנשים לחולל שינוי באורחות חייהם, שינוי שבו הם חורגים מדרכיה של הדת השגרתית למען השגת מה שנחשב בעיניהם כרמה דתית גבוהה יותר״.[2] החרדיות ביקשה להשפיע על צביונו של העם היהודי בארץ ישראל ולהבטיח הגנה מפני החילוניות שהגדירה את הזהות היהודית במונחים ליברליים. כחלק מהנרטיב של "מצוינות דתית", החרדיות הטמיעה גישה נחושה ונחרצת: יש דרך חיים נכונה אחת בלבד, יש 'שחור ולבן' בכל הנוגע לשאלות של מהות, תפיסות עולם, ויהדות באופן רחב. כל ניסיון לרכך את הגישה או לערער עליה נתפס איום על צביונה של החרדיות.
אותו טון נחרץ השפיע במידה רבה גם על השדרה החינוכית. אף שהסמינרים מעולם לא עסקו בניסוח מסודר של התשתית הרעיונית והחינוכית שלהם, המסרים עקביים, מובנים ונחרצים. אפשר לראות דוגמא לכך בהסללה של הבנות לחיי אברכות, מבלי להותיר מקום למימוש בית של תורה בגרסה אחרת. המקום הצר המאפיין את הנימה הנחרצת פוגע באפשרות לשאול ולערער. כדי לעודד מרחב של שאלות נדרש קורטוב של רכות וגמישות, סלחנות והכלה, והבנה שהניסיון לעטות שריון קשיח על מציאות מורכבת עלול להסתיים בכישלון.
אשה אינה אמורה להתווכח בכלל, ולא כל שכן עם בעלה
מסקנה זו מביאה אותי לגורם הבא שעליו נשענת גישת ההימנעות, תפיסת ״חדש אסור מן התורה״. הנטייה החרדית להימנע מכל מה שדבק בו ניחוח של חדשנות ידועה היטב. אותה הסתייגות מצמצמת את מרחב השאלה בסמינרים ובכלל. שאלות על הברור מאליו שיאלצו סדר חדש אינן מקבלות מקום. לא לגיטימי לערער את התשתית הרעיונית שעליה בנתה המערכת תלי תלים של הנהגות והנחות. החשש הוא ששאלות מהסוג הזה עשויות לפרק אמיתות של שנים לאלפי מולקולות. משכך, יש הסתייגות מתהיות ומשאלות שעלולות לאלץ שינויים לתוככי הסדר הישן.
את הגורם האחרון להגבלת מרחב השאלה, אבקש להדגים באמצעות סיפור ששמעתי, על בחורה שהיתה מרבה להקשות בשאלות במהלך השיעור. מורתה לא ראתה זאת בעין יפה, ונהגה להעיר לה על כך מפעם לפעם. באחד המקרים היא אף קראה לה לשיחת נזיפה: ״מי תרצה לבן שלה בחורה שמתווכחת?״ גערה בה. ״אשה לא אמורה להתווכח בכלל, ולא כל שכן עם בעלה.״ אני בטוחה שאין מקום, בוודאי לא מקום נרחב, לאמירה כזו כיום, אך רוח הדברים עדיין מרחפת. האשה האידאלית הא האישה הצייתנית והמכונסת.
ייצוגים לכך אפשר לראות בחוסר הלגיטימציה ליצור ולחדש בתחום התורני כשמדובר בנשים, או באתוס ״בית של תורה״ המורה לאשה לשרת את לימוד התורה של הבעל. אם ההנחה היא שאשה שמרבה לשאול חותרת תחת מהותה, מרחב השאלה מתכווץ אוטומטית. מטבע הדברים, מי שנדרשת לצייתנות נשללת ממנה החירות לשאול, לחקור וליצור.
שאלות, יש דבר כזה?
נכון, יהיה נאיבי מצדי להתכחש לאתגרים הרבים של אשת חינוך בבואה לעודד מרחב של הטלת ספק. נדרשת הרבה ענווה כדי לשהות במרחב שברירי זה. אולם האלטרנטיבה הולכת ונסדקת. הדרקון גדל, השאלות מכרסמות, ובאין מענה השואלת הצעירה מחפשת חלופות זמינות. במקרה הפחות גרוע, היא עשויה להיצמד לאמיתות שנראות לה ריקות מתוכן. גרוע מכך, היא עלולה ליצור ייצוג מעוות של האמת הנצחית. הרבה יותר גרוע מכך, היא יכולה כמעט באין מפריע לחפש את התשובות הלא נכונות במקומות הלא נכונים.
האינטרנט הוא גורם שובר שוויון. הוא מציע תשובות מקוונות בכל נושא שהוא. אבל זהו מחיר שאנחנו כחברה לא מוכנים לשלם
האינטרנט הוא גורם שובר שוויון. הוא מציע תשובות מקוונות בכל נושא שהוא. אבל זהו מחיר שאנחנו כחברה לא מוכנים לשלם. חיפוש תשובות במרחב האינסופי של הרשת הוא מדרון חלקלק שלרוב מסתיים בהתרסקות כואבת.
ההימנעות כבר אינה פרקטיקה מתקבלת על הדעת. היא גורמת לנוער לחפש תשובות במקומות לא רצויים. היא משבשת את ההתקדמות ואת ההצלחה הפוטנציאלית ומרחיקה את האפשרות לחקירה שבסופה חיבור וקרבת ה׳.
גדולים וטובים מאתנו כבר עסקו בשאלות אמוניות. היהדות מבוססת על תשתית רעיונית מנומקת היטב. דתות אחרות נשענות על סוגסטיה. משום כך יש חשש שהשאלות יחשפו מבנה ריק מתוכן. היהדות אינה חוששת מכך. להפך, היא רואה בחקירה גורם המקדם חיבור אמיתי לקב"ה. אולם החרדיות גיבשה טון נחרץ ותפיסה מוקצנת וחריגה, ובכך פגעה במעמדה הנשגב של השאלה. חשוב יהיה לחזור למקורות, לעיין בהם מחדש ולאמץ אתוס המאפשר ואף מעודד את השאלה, ומציע כיווני תשובה מתוך המורשת המפוארת שלנו.
***
בחודשים האחרונים התגבשה קבוצה של אברכים חרדים שביקשו לערוך סדר לימוד ביסודות האמונה. בהמלצתו של הרב יהושע אייכנשטיין הם ייסדו תכנית לימוד שכללה סדרת מפגשים. המפגש הראשון נקטע על ידי קבוצה שהתפרצה בצעקות של ״כפירה״, ולא איפשרה את המשך קיומו של השיעור. אחד ממשתתפי הסמינר הגיב: "השאלות הללו מנקרות בי זה שנים, ואם בגלל צעקות ה'כפירה' שלכם לא אקבל תשובה, אני עלול להיות כופר באמת."
אופן ההתייחסות לשואלת משפיע משמעותית על המסע הרוחני שלה. האם תוכוון לחקירה שבסופה חיבור פנימי עמוק או תאמץ יהדות שטוחה וקלישאתית.
במשפט זה יש הבנה של הפוטנציאל העצום הטמון בשאלה. אופן ההתייחסות לשואלת משפיע משמעותית על המסע הרוחני שלה. האם תוכוון לחקירה שבסופה חיבור פנימי עמוק או תאמץ יהדות שטוחה וקלישאתית.
אסיים בדבריו של רבי פנחס הלוי איש הורביץ ב"ספר ההפלאה": "והנה אם בא לאדם איזה קושיא וספק בתורתו ובעבודתו, ידע כי תחת ה' היתה זאת. כי רוצה להעלותו למעלה עליונה בתורה ובמצות, ואי אפשר להעלותו אלא על ידי שיפול קושיא וייגע וימצא על נכון ובטוח תירוץ וחכמה נפלאה.״
[1] מתוך מישאל ונועם ציון, הלילה הזה – הגדה ישראלית, עמ' 29, 2004, הוצאת כתר.
[2] https://musaf-shabbat.com/2016/07/09/%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%AA-%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%91/
קרדיט תמונה: קפדניקו, CC BY-SA 4.0, via Wikimedia Commons
אמת ונכון כל המאמר.
לדעתי המצב יותר קשוח כבר.רבות מהמורות היום צעירות שבעצמם שאלו את השאלות ולא קיבלו מענה והיום הם עומדות מול בנות שרואות שאין להם תשובות.זה יוצר חוסר אמון במערכת ובחינוך שהוא מנסה להעביר.ובעקבות זה בנות גדלות עם סולם ערכים שהם המציאו לעצמם כל אחת לפי ראות עיניה כי בסמינר לא ענו להם על שאלות בסיסיות.
מאמר פשוט מעולה. מסכם ומסדר לי את החוויה שלי בסמינר. אני מסתכלת אחורה במבט בוגר ואני מבינה שלא היו שם את הכלים ללמד ולאתגר כל דבר אחר/חדש וזה גורם למציאות של בנות שיוצאות מהסמינר מבולבלות (או שהן מתבלבלות בהמשך… כשהחיים שהאמיתיים קורים). אני מודה לה׳ שמצאתי דרך חיובית לקבל מענה לשאלות שלי ומתחלחלת לחשוב על דור האינטרנט ואיך הוא ילך לחפש תשובות..
אם לא מקבלים תשובות בסמינר / עיתונים וספרים חרדיים, מחפשים תשובות באינטרנט… או שיש אפשרות אחרת לקבל תשובות ?!
ראשי הישיבה הליטאים דואגים גם להשתיק את הבחורים.
כנראה שזה מצליח להם.
מאמר מדויק. באופן כללי החינוך החרדי מתעלם משאלות ומחפה על כך בהתנשאןת על מגזרים אחרים
יש לי שאלה על כול האתר עצמו.
יש פה הרבה מאמרים נכונים (לא כולם.) ושמשמיעים דברים שבאמת צריכים תיקון.
מה הפתרון? כאילו מודעות זה חשוב. השאלה אם באמת יש אופציה לעשות משהו כדי שהתנהלות לא תקינה. לדוגמא, בסמינרים (במקרה של המאמר הזה.) באמת תשתנה.
בנות רבות נכנעות להשתקה וכתוצאה מכך מחפשות דרכים אחרות לפרוץ במקומות אחרים, של נראות חיצונית, של רכוש וכסף. פחות מחשבה יותר גשמיות
מאמר רהוט ומשקף נכוחה את ההוויה לא רק של בנות הסמינר אלא של הציבור כולו וחבל מאוד שראשי הציבור לא מתייחסים לנושא בכבדות ראש, הכתובת על הקיר.
חלק מהותי מהבעיה לענות על שאלות היא "מסורת". כשיש בכיתה ליטאית (שהיסטורית מתנגדת לחסידות) וחסידית אי אפשר לענות תשובות שמערערות את המסורת הביתית. אם הליטאים צודקים החסידים טועים ולהפך.
אפילו בכיתה כלל חסידית הבעיה קיימת.
למה אנחנו חסידים בחסידות זו או אחרת תלוי רק במסורת.
היות ואסור לשלול את מה שהשני עושה גם אם זה מנוגד להלכה אז אי אפשר לשאול.
אני כן חייבת לציין ששאילת שאלות גם קשור להנהלה. ככל שההנהלה תדרבן שאלות המורות תישרנה קו. בפרוורים החרדים בעבר הלא רחוק (תפרח, צפת, טבריה) דרבנו ממש שאילת שאלות. ההנהלה הרגישה שזו הדרך להחזיק בבנות שגדלות בסביבה שאינה חרדית והומוגנית