אמנות, אמון וחירות: על יצירה אותנטית ומחויבות תורנית

לפני שבועות מספר השתתפתי בקבוצת דיון שעסקה באמנות ובגבולותיה. מטבע הדברים, בקבוצה של יוצרים חרדים עלתה מיד שאלת היצירה בתוך הגבולות התורניים והחברתיים – ובעיקר שאלת מחיריה.

יוצר חרדי שהשתתף בפאנל טען כי יצירה טובה היא יצירה ש"לא מונח לך שום דבר על הכתף". כלומר, יצירה הנובעת ממקום חירותי ומשוחרר, נטול מוסכמות ואמונות המונעות מהאני הפנימי האותנטי לצאת. ואכן, יצירותיו שלו מפורסמות בעיקר מחוץ למגזר, ויש בהן ממד בועט ומטיל ספק. כדוגמא, הוא שיתף בחוסר היכולת שלו ליצור חומרים מסוימים כל עוד הוריו בחיים; התגובות הרגשיות הצפויות שלהם ליצירותיו בהחלט מפעילות אותו, ובמקומות אלו הוא מרגיש שאין לו החירות ליצור מתוך האני הפנימי שלו.

דבריו עוררו אצלי אי־נוחות עמוקה שלא הצלחתי לרדת לפשרה. רק בהמשך הבנתי כי יותר משהיה זה שיח על אמנות, היה זה שיח על חירות: הערך העליון בערכי המערב.

לכאורה, יצירה בועטת ומטילת ספק מעוררת תחושות מידיות של הזדהות ואמון, ובכך כביכול משיגה את מטרתה האמנותית העליונה. הרי המילה "אמנות" קשורה קשר בל יינתק למילה אמון. אמנות שלא יכולה לעורר אמון – מזויפת, מגויסת, דידקטית וחיצונית – אינה יכולה להיקרא אמנות.

לכאורה, יצירה בועטת ומטילת ספק מעוררת תחושות מידיות של הזדהות ואמון, ובכך כביכול משיגה את מטרתה האמנותית העליונה. הרי המילה "אמנות" קשורה קשר בל יינתק למילה אמון. אמנות שלא יכולה לעורר אמון – מזויפת, מגויסת, דידקטית וחיצונית – אינה יכולה להיקרא אמנות. אך האם המסקנה ההכרחית מכך היא שיצירה מתוך מחויבות לעולם הערכים התורני, יצירה הנעה בגבולות המותר והראוי ואין בה פורקן יצרים או היתר לבטא הכל, אינה יכולה להיחשב אמנות?

התפיסה המערבית העכשווית עשתה את מושג האותנטיות למקודש. האמן המודרני נתפס "לוח חלק", אינדיבידואל שחירותו היצירתית מותנית בניתוקו מכל כבלים, מסורת או תכתיב. בהתאם לתפיסה זו, היצירה הדתית נחשדת מראש בחוסר אמינות ובמגויסות. המבקרים יטענו כי מקום שיש תכתיב – אין חופש; ומקום שאין חופש – האמנות הופכת לדידקטיקה במסווה של אסתטיקה.

אולם, החירות בשיח העכשווי היא אך אשליה. מספרים לנו שאם נכפור בביולוגיה שלנו ובלאום שלתוכו נולדנו, נזכה למתת החירות. המקדמים אידאולוגיה זו צוברים אמנם כח רב, כמו כל נביאי השקר, אך אינם מביאים מזור לכאבם של מאמיניהם. הם מוכרים להמון אשליה המכניסה אותו למרדף מסחרר אחר הבלתי ניתן להשגה.

הדברים נכונים כמובן גם לגבי אמנות, כאנשים מוגבלים, לעולם תהא יצירתנו מוגבלת, לא רק בביטויה הסופי, אלא בעיקר בתהליך התהוותה. אנחנו יוצרים מתוך מגבלות תפיסתיות ורגשיות, מתוך האני שלנו שהוא מוגבל וחסר. דוקא הידיעה שבני אדם מוגבלים הם המבטאים יצירה, היא העושה אותה מרשימה ומשפיעה. ציור עולה יותר מתמונה, תמונה שצילם אדם עולה יותר מתוצר בבינה מלאכותית. החלקיות שבנו, המגבלות והגבולות, הם המצע שעושה את היצירה שלנו לכה משמעותית.

שורש הזיוף: המבט אל הצרכן

לחשש המערבי מפני האמנות הדתית יש על מה להישען. בלימודי לתואר הראשון בקורס בנושא "ספרות ילדים" הקדישה המרצה חלקים נכבדים מהסמסטר לעיון בספרות ילדים חרדית. לא מפתיע היה לגלות שרובה מגויסת למען המסר, ושהיא כלי דידקטי־חינוכי במובהק. אך לא רק ספרות הילדים היא כזו; בקלות נוכל למצוא טקסטים ויצירות לנוער ולמבוגרים הלוקים באותו תסמין, ויוצרים אצל הצורך אותם תחושה מחניקה של מגויסות.

יצירה כזו אכן נושאת פגם מובנה. היא מעושה, מאולצת ומסתדרת לטובת המסר. הקהל, ברגישותו האינטואיטיבית, מזהה מיד את המאמץ הדידקטי ומפנה עורף למלאכותיות.

למעשה, שאלת האותנטיות של היצירה אינה תלויה בערכים של היוצר. יוצר יכול ליצור מתוך עולם חופשי לגמרי ועדיין לייצר יצירה נטולת אותנטיות שאינה מעוררת אמון. האותנטיות תלויה אך ורק בנקודת המוצא שלו: האם מה שחשוב לו לבטא הוא עולמו הפנימי, או הוא עסוק בצרכני היצירה ובתגובותיהם?

המחשבה על הצרכן בתהליך היצירה והצורך לחנכו, לגייסו, למצוא חן בעיניו, או לחילופין לזעזע אותו ולגרום לו להתקומם, היא המחבלת באותנטיות של היצירה ומעוררת תחושה של אי־אמון. כאשר היצירה בעצמה עסוקה באחר, היא לא מאפשרת לאני להתגלות.

אולם כאשר היוצר מביא את עולמו הפנימי, אדוק ככל שיהא, קדוש ככל שיהא, ואינו עסוק בקהל ובדעתו אלא רק בהוצאתו אל האור, בהולדתו אל העולם, גם עניינים נשגבים ורחוקים מייצרים חווית אמון ומעוררים רגש אצל צרכני היצירה. ולהפך, כאשר המפגש של האדם עם עולם התורה והמצוות נותר בשכבה החיצונית שלו – כחובה פורמלית, כתכתיב חברתי או כמעטה סוציולוגי – כל יצירה, גם אם תשתמש בכלים המתוחכמים ביותר, תתקבל כמניפולציה.

אמנם איננו יוצרים לחלל, וראוי שיוצר ישקול גם את שאלת הצרכנים. אך שיקול זה צריך להגיע בשלב מיון היצירות לפרסום – לאחר שהושלם תהליך היצירה. לא כל דבר ראוי להתפרסם, ואם יצירה עלולה להזיק יותר מלהועיל, טוב נעשה אם נגנוז אותה. אך הגניזה היא אקט של אחריות חברתית שאחרי היצירה; היא אינה אמורה לנהל את הנפש בשעת היצירה.

אנא נפשי כתבית יהבית

יצר היצירה – הדחף ליצור – הוא דחף להוציא אל האור את חלק היוצר שבנו. כנבראים בעלי נפש אלוקית, יש בנו הכלאה של יוצר ונוצר. אותו חלק יוצר, "חלק א־לוה ממעל", הוא בהחלט חירותי וחופשי מכל, ושואף לבוא לידי גילוי שלם ואותנטי.

כאשר תפיסת העולם היהודית אינה קוד התנהגות חיצוני אלא חיבור אל מעמקי הנפש, כאשר התורה והמצוות אינם אילוץ המגביל את האני אלא השפה שבה האני חושב, מרגיש וחולם – אזי יצירה מתוכם היא יצירה מתוכו ומפניומיותו של האדם. עבודת ה' אינה מעטה חיצוני אלא תמצית הווייתנו: בהצלחות, בכשלונות, בנסיונות, בנפילות ובתקוות.

במרחב הזה נעשית היצירה הרוחנית לביטוי המזוקק והאותנטי ביותר של האני היוצר. הנושא אינו הדברים שעליהם הוא כותב, אלא הנפש שהוא מביע דרכם. כמאמר חז"ל על משמעותה של המילה "אנכי": "אנא נפשי כתיבית יהבית" [אני את נפשי כתבתי ונתתי].

העולם מחכה ליוצרים המבטאים את עצמם באמת. ואותו ביטוי עצמי שלם אינו צריך לגלות רק תשוקות חומריות וספקות קיומיים; הוא יכול לבטא תשוקות רוחניות, התמודדות ופער, חיסרון וקריאה למילוי.

העולם מחכה ליוצרים המבטאים את עצמם באמת. ואותו ביטוי עצמי שלם אינו צריך לגלות רק תשוקות חומריות וספקות קיומיים; הוא יכול לבטא תשוקות רוחניות, התמודדות ופער, חיסרון וקריאה למילוי.

כפי שכתב הרב קוק באורות הקודש:

"הזלזול שיש לעוסקים בקודש בתרבות, אינה על מה שיש בה, אלא על מה שעדיין אין בה, על מה שמנותקת היא מאור החיים של מקור הכל."

כאשר היצירה הדתית נובעת מעומק הנפש ומחוברת אל מקור הכל, היא מביאה בשורה חירותית, עמוקה ומלאת אמון לעולם צמא ומתגעגע.

תמונה: nano banana