המציאות החרדית הנוכחית מעוררת שאלות עמוקות. כיצד הגיעה קהילה שבעבר היתה חלק אינטגרלי מהחברה היהודית למצב של ניתוק כמעט מוחלט מהמציאות הישראלית, שהיא חלק גדול ומשמעותי של העולם היהודי? מדוע הציבור החרדי, שתרם למדינה ולחברה בדרכים רבות ומגוונות בעשורים הראשונים למדינה (רק כמה מאות בחורי ישיבות קיבלו דחייה מהשרות הצבאי) נתפס כיום כקבוצה החיה במקביל לחברה הישראלית ולא בתוכה, קבוצה שאינה נושאת באחריות?
השיח הציבורי החרדי נוטה להציג הסברים חד־ממדיים: "שנאת חרדים" של החברה החילונית, "הסתה תקשורתית", "רדיפות דת". אולם ניתוח מעמיק יותר מגלה תהליכים פנים־חרדיים שעיצבו את המציאות הנוכחית בצורה מכרעת והביאו אותנו לשלב של, אין מנוס מלהודות, חברה במשבר.
במציאות הנוכחית, הציבור החרדי מפולג פנימית יותר מאי פעם. המתחים בין חסידים, ספרדים וליטאים כבר אינם רק פוליטיים אלא מהותיים. הם מולידים תקיעות והשפעה חוסמת על פתרון בעיות קיומיות חריפות. לצד זאת, יש קשיים גם בזירות אחרות. הנורמות הנוקשות והדרישה לאחידות מובילות לניתוק הולך וגובר מהחברה הישראלית הרחבה ומהדיון הציבורי.
מבחינה סוציו־אקונומית אנחנו קרובים לנקודת קריסה. הדרישה שגברים ילמדו תורה במשך שנים ארוכות ולעתים לאורך כל החיים, ללא אפשרות לגיטימית לעבודה מפרנסת, יוצרת מצוקה כלכלית מתמשכת ותלות בתמיכות ציבוריות. בשדה החינוך, איכות ההוראה בצניחה: הכשרה מרחוק ללא התנסות מעשית אמיתית, מורים שמגיעים לכיתה ללא ידע בסיסי בפדגוגיה או בפסיכולוגיה התפתחותית, ומחנכים שבוחרים בתחום מטעמי נוחות בלבד – כל אלו מצביעים על משבר עמוק. תחושת סוג ב׳ הקיימת אצל כל תלמיד שאינו כשרוני מספיק בלימוד או איתרע מזלו ונולד למשפחה ספרדית, או הוא בן של חוזרים בתשובה – מזמינה נשירה בהיקפים גבוהים.
ולבסוף, המשבר המככב כרגע בכותרות: המשבר הבטחוני־אזרחי. כאשר קבוצה דמוגרפית גדולה בעם אינה נושאת בנטל הבטחוני, נוצר קרע חברתי עמוק. תחושת האי־צדק פוגעת ברקמה החברתית, והציבור החרדי סופג מתקפות בלתי פוסקות בשל כך.
איך הגענו עד הלום?
מאמר זה מיועד למי שמבקש להבין את השורשים המבניים של הבעיות הנוכחיות, ולא למי שמשוכנע כי אין לנו כל בעיה. הניתוח המוצע כאן הוא היסטורי־רעיוני, והוא מבקש לאתר את נקודות המפנה שהביאו למצב הקיים – ומתוך כך להבין כיצד נוכל לחתור אל עתיד טוב יותר.
נקודת המוצא ההיסטורית: שינוי מבנה הכוח הפוליטי
הבנת המציאות הנוכחית מצריכה חזרה לתקופת המפנה: שנות ה־80 וה־90 של המאה הקודמת. במשך עשרות שנים, מאז קום המדינה ועוד קודם לכן, שלטה בציבור החרדי מפלגה אחת – אגודת ישראל. בראש המפלגה, באופן שלא היה תמיד מקובל על כל החוגים, עמדה חסידות גור. מרכזיות זו יצרה מתח בינם לבין חלקים שונים בציבור החרדי, במיוחד הזרם הליטאי. מטבע הדברים, חסידות גור השולטת בכיפה לא התנהלה תמיד באופן שוויוני בחלוקת המשאבים עם שאר החברה החרדית, וכך נוצרה תסיסה בקבוצות אחרות, ובעיקר בציבור הליטאי. הרב אלעזר מנחם מן ש"ך, אז הדמות המרכזית בעולם הישיבות הליטאי, ראה בכך בעיה מבנית. התגובה שלו היתה מהלך פוליטי מתוכנן בקפידה, שהתרחש בשלבים:
1984 – תמיכה בהקמת ש"ס: הרב ש"ך לא רק תמך אלא דחף באופן אקטיבי את הקמת תנועת ש"ס בראשות הרב עובדיה יוסף. ללא התמיכה הליטאית, קשה להעריך אם המפלגה הספרדית־מזרחית היתה יכולה לצאת לדרך. המשמעות המעשית: הפרדה פוליטית ברורה בין הציבור החסידי־אשכנזי לבין הציבור הספרדי־מזרחי. זוהי הפרדה משמעותית במיוחד לאור הדמיון הרעיוני בין הקבוצות: חכמת הסוד, חיבור לצדיקים, אלמנטים מיסטיים ואף דמיון בנוסח התפילה.
1988 – הקמת דגל התורה: שלוש שנים לאחר מכן הקים הרב ש"ך את מפלגת הליטאים העצמאית. המסר היה ברור: הזרם הליטאי אינו מסתפק במעמד משני באגודת ישראל. לצורך הפיצול הזה לקח אתו הרב ש"ך את החסידות השניה בכוחה בציבור החרדי באותה עת, חסידות בעלזא. פיצול זה החליש משמעותית את מעמדה של אגודת ישראל כמפלגה מאחדת.
המהלכים המשיכו. חסידות חב"ד, שהיתה גם היא בעלת משקל פוליטי משמעותי, הוצאה על ידי הרב ש"ך באופן שיטתי מהקונצנזוס החרדי־פוליטי ומהלגיטימיות הציבורית בעיני הממסד החרדי (כפי שבא לידי ביטוי באמירה הידועה, שחסידות חב"ד היא "הכת הכי קרובה ליהדות"). במקרה זה חב"ד, למרות היותה תנועה א־מפלגתית, נרתמה כמעט באופן יחיד בהיסטוריה באופן גלוי לטובת אגודת ישראל. כפי שההיסטוריה יכולה לשפוט, חב"ד ואגודת ישראל ניצחו בקרב אך הפסידו במלחמה.
יודגש: מדובר במהלך פוליטי לגיטימי. כל קבוצה זכאית לארגן את עצמה פוליטית, ושינוי מבנה הכוח הוא חלק מהדינמיקה הדמוקרטית. הרב ש"ך זיהה צורך בשינוי ופעל להגשימו. המטרה הפוליטית הושגה: פירוק המונופול הגורי־אגודאי והקמת מבנה כוח חדש. כמובן, לכל פירוק יש תופעות לוואי. נדון בהן בהמשך.
מודל חברת האליטה: מתח בלתי פתור
מדוע רלוונטי לנתח מהלכים פוליטיים שהתרחשו לפני עשרות שנים? התשובה היא שהמהלך הפוליטי לא נשאר מוגבל לזירה הפוליטית. בדומה למקרים רבים בהיסטוריה, ההצלחה הפוליטית הובילה להשתלטות רעיונית רחבה יותר.
עם השליטה הפוליטית, ובעיקר עם כוח הווטו שנוצר בעקבות האיחוד הפוליטי ב־1992 במפלגת יהדות התורה, באה גם השפעה הולכת וגוברת על הנורמות החברתיות והרעיוניות בכלל הציבור החרדי. המהלך הפוליטי היה לגיטימי, אולם ההשתלטות הנורמטיבית הליטאית יצרה את המשבר המבני הנוכחי, והיא המפתח לפירוק ולקריסה פנימית של חלקים גדולים בציבור החרדי כיום.
עם השליטה הפוליטית, ובעיקר עם כוח הווטו שנוצר בעקבות האיחוד הפוליטי ב־1992 במפלגת יהדות התורה, באה גם השפעה הולכת וגוברת על הנורמות החברתיות והרעיוניות בכלל הציבור החרדי. המהלך הפוליטי היה לגיטימי, אולם ההשתלטות הנורמטיבית הליטאית יצרה את המשבר המבני הנוכחי, והיא המפתח לפירוק ולקריסה פנימית של חלקים גדולים בציבור החרדי כיום.
הציבור הליטאי, מטבעו ההיסטורי, מאורגן כחברת אליטה. עיקרון זה, הקיים מאות שנים, מניח שהערך המרכזי והיחיד כמעט הוא למדנות ויכולת לימודית. מי שאינו עומד בסטנדרט הגבוה לא יכול לקבל מקום מכובד בחברה. לא במקרה, התנועה החסידית נולדה כתגובה ישירה למודל זה, כאשר הבעל־שם־טוב הכריז שגם עם הארץ שאומר תהלים כל היום יכול להיות בעל מעמד רוחני גבוה, יהודי בעל ערך מלא.
בעקבות השינוי הפוליטי שהוביל להשפעה הנורמטיבית הליטאית על פלחים רחבים מהחברה החרדית, הציבור הליטאי מוצא את עצמו אחראי דה־פקטו על קבוצות שונות מאד: ספרדים, חסידים מזרמים שונים, ושוליים ליטאיים שחלקם דור שני לחוזרים בתשובה או ספרדים שרצו להידבק במודל הליטאי. הם, או בניהם, אינם בהכרח שואפים למודל האליטיסטי, ובעיקר אינם מסוגלים לעמוד בו. בחלקים נרחבים ממנו, הציבור הספרדי שהחזיק בסלוגן "להחזיר עטרה ליושנה" לא החזיר שום עטרה שלו ליושנה, אלא נדבק בעטרה הליטאית שאין בינה לבינו מאום. כמובן מותר לכל אדם לבחור את דרכו, אך עליו לקחת בחשבון גם את מחיריה.
ההשלכה המעשית הבולטת ביותר של המתח הזה היא חריפה: מתוך ההיגיון הפנימי של חברת אליטה היה אמור להיווצר מנגנון סינון ברור: זיהוי "הטובים ביותר" – שבאמת בנויים ללימוד תורה אינטנסיבי ועמוק – והקצאת תקנים מוגדרים עבורם, תוך הפניית שאר הציבור למסלולים לגיטימיים של תעסוקה, שרות ביטחוני או אזרחי, והשתלבות חברתית בהתאם לצרכי הכלל ובהתאמה מלאה לערכיו הרוחניים של הציבור החרדי. זהו ההיגיון הטבעי של כל חברת אליטה: לא הכל אמורים להיות בפסגה, ולא הכל נדרשים לאותו תפקיד.
אלא שכאן מתרחש כשל מבני עמוק. ברגע שההנהגה הליטאית נטלה – בלית ברירה ובשל הצלחתה הפוליטית – אחריות חינוכית, נורמטיבית ופוליטית על ציבור רחב, מגוון והטרוגני בהרבה, היא איבדה את היכולת ליישם את הלוגיקה האליטיסטית שעליה היא עצמה בנויה. לא ניתן לנהל חברת אליטה סגורה ומסוננת, ובו־זמנית לשמש הנהגה מחייבת עבור ציבור המונה ספרדים, חסידים, ליטאים בשוליים וחלקים גדולים שאינם בנויים ואף אינם שואפים למודל של למדנות טהורה.
במקום סינון והבחנה, נוצרו היכללות והתפשטות: המודל האליטיסטי מוחל על כלל הציבור החוסה תחת ההגמוניה הליטאית, גם על מי שאינם מסוגלים לעמוד בו וגם על מי שמסורתם הרוחנית זרה לו לחלוטין. זהו מצב בלתי אפשרי: אליטיזם שאינו מסנן חדל להיות אליטיזם, אך אחריות ציבורית שאינה מתאימה את עצמה לרוחב הציבור חדלה להיות הנהגה. התוצאה היא מתח פנימי כרוני ובלתי פתור: מצד אחד, נורמות גבוהות, נוקשות ובלתי מתפשרות של חברת אליטה; ומצד שני, אחריות כוללת על ציבור רחב שאינו יכול ואינו אמור לחיות על פיהן. המתח הזה אינו תקלה זמנית, אלא פגם מבני שמזין את המשברים החברתיים, הכלכליים והחינוכיים של הציבור החרדי כיום.
משבר הגיוס: סימפטום של סינדול הדדי
לתופעה זו יש השלכה על סוגיית הגיוס, שכלפיה יש ממש דיסוננס מובנה. לו היו מקשיבים למועצת גדולי התורה הליטאית (שאת דעתה מבטא הרב דב לנדא), היו כבר מזמן מחוקקים חוק גיוס שבו הליטאים נשארים בישיבות, והמכסות היו מתמלאות (כמו המעצרים) על ידי החוליות החלשות בציבור הספרדי והחסידי (ועל זאת נזעקו והקצינו הרבנים הספרדים והחסידים). לחסידים אין ולא היתה מעולם שום אג'נדה נגד הצבא, אם מנתקים את הרעיונות הציוניים־חילוניים, וככל מסגרת הם רוצים התאמות של הפרדה מגדרית, כשרות וכבוד לערכיהם. בהינתן זה, ועם כבוד ללומדי תורה הממיתים עצמם באמת באוהלה של תורה, לחסידים ולספרדים אין התנגדות מהותית לשרות ולתעסוקה.
היסטורית, הציבור החסידי, למרות שאולי היה פחות ציוני מבחינה אידאולוגית, היה פרגמטי יותר. חלק לא מבוטל מהציבור החסידי התגייס בעבר למסגרות שונות, כגון שלב ב' ומשימות כמו בט"ש. הציבור החסידי גם מתנדב יותר בארגוני ההצלה והחסד, כי הם מייצגים ערכים שעליהם חונך מילדות ואינם "ביטול תורה" עבורו. קטעי ארכיון מלפני שלושים שנה העוסקים בסוגיית הגיוס מראים הקצנה מדהימה אפילו אצל חברי הכנסת הליטאים כלפי גיוס מי שאינם לומדים. ההקצנה הזו סחפה גם חסידים וספרדים והכריחה את חברי הכנסת וחלק מהרבנים המייצגים אותם להיות קיצוניים יותר מהליטאים, כדי לא לאבד את כוחם בתוך הציבור שלהם (החסידי). בתוך כך, יש גם קריאה שוויונית: מדוע שהחסידים והספרדים יהיו 'שואבי המים' של הציבור הליטאי? מול טענה כזו נבנית הקצנה אידאולוגית, חברתית ותקשורתית, עם חילול השם נוראי, ובעקבותיה סטגנציה וחוסר יכולת להגיע לפתרון.
ההקצנה הנורמטיבית הליטאית בגלל שליטה עקבית במנגנוני השלטון, והעדר יכולת לשאת אחריות ברמה הציבורית בעקבות מנהיגות חלשה, עם מנגנון "דעת התורה" המחייב (להלן), הובילו לכך שגם קבוצות שהיו מוכנות לשאת בנטל הבטחוני והאזרחי נרתעות כעת. הנורמה אומרת שכל סטייה מבית המדרש (גם עבור מי שלא לומד) היא סכנה רוחנית, ולכן פתרונות שהיו מקובלים בעבר הופכים ללא לגיטימיים.
תופעה מדאיגה נוספת שמתפתחת בשנים האחרונות היא שינוי בטיעונים. במקום טיעונים תורניים מגובשים או "דעת תורה", בתקופה האחרונה נשמעים מפי הדור הצעיר, העובד והפוגש את העולם הגדול על כל רבדיו ומגדריו, יותר ויותר טיעונים בורגניים אגואיסטיים: למה שאתגייס? אני לא פראייר. אנשי חינוך חרדים שמכירים את ההיסטוריה חוששים מהתופעה הזו, שמעידה על חלל ערכי והזנחה חינוכית. זה כבר לא יראת שמים, אלא סתם אדישות לאחרים המשלמים מחירים כבדים בנפש. מעבר לכך, התנהגות זו מפחיתה את הלגיטימציה לפטור משרות עבור לומדי תורה אמיתיים. אך לכל בעיית עומק יש גורמים תורמים, ובהם נדון כעת.
מנגנון "דעת תורה": מלגיטימיות לאחידות כפויה
אחד השינויים המשמעותיים בעשורים האחרונים שאפשר את התהליך המתואר לעיל הוא התבססות מנגנון "דעת תורה" כמבנה סמכות מחייב. מבחינה היסטורית, זהו חידוש חסר תקדים. ביהדות המסורתית לא היה מנגנון ריכוזי כזה מאז חורבן הסנהדרין.
אם נשווה זאת לעולם החסידי המסורתי, הרי שבעולם החסידי לכל קבוצה יש אדמו"ר, ויש לגיטימיות מלאה לכל אדמו"ר לפעול על פי דרכו. זו גישה סובלנית שנוסדה בימי תלמידיו של הבעל־שם־טוב לפי הדרך שהנחה באופן גלוי. גישה זו מאפשרת מגוון בתוך המרחב החרדי.
המודל החדש דורש אחידות: כל הציבור החרדי אמור לציית ל"דעת התורה" הליטאית ול"השקפה הטהורה". סטייה מהקו מובילה לדה־לגיטימציה, חרמות והשפלות פומביות בבטאון המפלגתי "יתד נאמן" ושליחיו. מעבר לכך, מנגנון זה הוליד חיבור אבסורדי בין פוליטיקה ותאוות שליטה של יחידים וקבוצות אליטה לבין המנהיגות הרבנית. וכך, במקום להצטרך לשכנע שלושים אדמו"רים, מספיק להפעיל לחץ על רב אחד, וכולם צריכים להתיישר לפיו, כי אם לא – אחת דתם, גם אם הם יראי שמים, מקיימי הלכה קלה כחמורה, וחרדים ישרי דרך מדורי דורות. עצוב מאוד לראות שחלק מהחסידויות עצמן הידרדרו והפכו לכתות קיצוניות שלא מאפשרות עמדה אחרת, באופן הפוך מדרכו של הבעל־שם־טוב.
הדבר יוצר מצב שקולות שונים בתוך הציבור החרדי – רבנים, ראשי ישיבות, אדמו"רים – שאינם בקו הליטאי המדויק, מוצאים את עצמם מודרים או מושתקים. מציאות זו עוצרת דיון פנימי בריא ומונעת היערכות גמישה לאתגרים משתנים. אין כבר "שבעים פנים לתורה" ולא חלוקה יהודית שורשית לבית הלל ולבית שמאי. עקרון המחלוקת, המקודש ביהדות זה אלפי שנים, נקבר קבורת חמור.
נורמות תעסוקה: מפרגמטיזם לאידאליזם חסר ביטחון כלכלי
בקהילות החסידיות והספרדיות המסורתיות, המודל הרווח היה לימוד תורה בצעירות ולאחר מכן "תורה ומלאכה". בציבור הספרדי מודל זה כלל הבנה שיש אפשרות גם ללמוד לימודי חול כחלק מהתורה, ובציבור החסידי לפחות נתמכה העבודה לשם פרנסת המשפחה. זה היה המודל שאפשר לקהילות לשגשג כלכלית ולגדל דורות בריאים. אולם הנורמה הליטאית שהתבססה באירופה על עשרה "בטלנים" בעיירה שהחזיקו המשפחות או הקהילות, התרחבה בארץ ויצרה המונים המקיימים את שיטת "למדן לכל החיים". נורמה זו יצרה מצב שלימוד תורה גם למי שאינו למדן הוא היעד העליון והיחיד, ותופעה זו מתפשטת בהדרגה גם לחסידים ולספרדים (כולל מי שאין להם יכולת ללמוד יום שלם).
התוצאה היא שהלגיטימיות של למידה בכולל מתכווצת כל הזמן עקב השם הרע שמוציאים ה'אנוסים' בכולל גם על הלומדים האמיתיים, אך גם הלגיטימיות של עבודה התכווצה באופן דרמטי. גבר שעובד נעשה בעיני רבים ל'פחות חרדי', ו'סוג ב". משפחות שצריכות לפרנס את עצמן מוצאות עצמן במצוקה כלכלית, והנשים נושאות בנטל הפרנסה כמעט לבדן. גם לכך יש השלכות רוחב.
מחקרים על מערכת החינוך החרדית מצביעים על נזק נוסף: המוכשרים ביותר נמנעים מתפקידי חינוך. מדוע? בציבור הליטאי מאז מנהיגותו של הרב ש"ך קיימת היררכיה ברורה: התפקיד היוקרתי הוא אברך כולל, ואם יוצאים מעט החוצה, אז רק על מנת להיות ר"מ או ראש ישיבה. חינוך בגיל הרך ובחינוך היסודי נתפס פחות חשוב. במקביל, אצל הבנות, מורות וגננות נתפסות בעלות מעמד נמוך, בעיקר בגלל השכר שאינו מאפשר "להחזיק משפחה של תלמיד חכם", וראשי ישיבות חשובים מזהירים את תלמידיהם לבחור רק "בחורה בהייטק או בראיית חשבון, ובשום פנים ואופן לא גננת".
כך, בניגוד לעיקרון המסורתי של "הטובים לחינוך" הרואה את הדאגה לעתיד עם ישראל כראשונה במעלה, ובניגוד לדרכו של הבעל־שם־טוב שהיה "מלמד דרדקי", תחום החינוך סובל ממחסור באנשים מוכשרים. הנתונים מדאיגים: סקרים בקרב מתכשרים להוראה מצביעים על כך שרק אחוז קטן בוחרים בחינוך מתוך ייעוד או אהבת הוראה, ואילו הרוב מציין שיקולי נוחות ("משרה נוחה", "מתאים לגידול ילדים") או העדר אלטרנטיבות.
הבנה היסטורית כתנאי לשינוי
הניתוח ההיסטורי־רעיוני שהוצג לעיל לא נועד להטחת האשמות או לביקורת שלילית כלפי אף אדם או קבוצה. אין חברה מושלמת ולכל קבוצה המורכבויות שלה. המטרה היא להבין את השורשים המבניים של המשבר כתנאי הכרחי לתיקון. המהלך הפוליטי של הרב ש"ך בשנות ה־80 וה־90 היה לגיטימי בהקשרו. אולם ההשלכות הרעיוניות בדמות השתלטות של מודל אליטיסטי על ציבור רחב יצרו מתחים בלתי ניתנים לפתרון.
הכרה זו מובילה למסקנות פרקטיות שעלינו לאמץ אם ברצוננו לחיות בחברה בריאה.
חזרה למקורות: הדרך לתיקון מחייבת חזרה לערכים המהותיים של היהדות החרדית, במקום דבקות עיוורת בנורמות חיצוניות. יראת שמים אמיתית, מרכזיות התורה כדרך חיים ומחויבות למצוות – אלו הם היסודות ולא הסממנים החיצוניים. הדרך היהודית המקורית בנויה על עקרונות של "וחי בהם" – חיים מלאים ושלמים של תורה, של יששכר וזבולון, של אחריות חברתית ונשיאה בעול עם חברו, ולא על תלות כלכלית ובידול מוחלט.
לגיטימציה לריבוי דרכים: על המנהיגות החרדית להכיר בצורך בריבוי דרכים לגיטימיות להיות חרדי. המודל החסידי־ספרדי המסורתי של "תורה עם דרך ארץ" אינו 'פחות חרדי' אלא דרך יהודית מכובדת שהוכיחה את עצמה לאורך דורות. על הזרם הליטאי לוותר על המונופול הנורמטיבי ולאפשר לכל קבוצה לפתח את דרכה, תוך שמירה על הערכים המשותפים. זה יקרה כך או כך, השאלה כמה ישלמו את המחירים בדרך.
"הטובים לחינוך": דרוש שינוי דרמטי בהערכת תפקיד המחנך. על החברה החרדית לחזור לעקרון "הטובים לחינוך", לא רק כסיסמא אלא כמציאות מעשית. זה מחייב שכר הולם למורים ומחנכים, הכרה חברתית בחשיבות התפקיד, והכשרה אמיתית ומעמיקה, אך דבר זה יתאפשר ככל הנראה רק אם שני בני הזוג יהיו בשוק התעסוקה.
שותפות במקום בידול: על הציבור החרדי למצוא דרכים לשאת בנטל הבטחוני והאזרחי, מבלי לוותר על זהותו. מסגרות שרות צבאי ולאומי מותאמות, שמכבדות את אורח החיים החרדי ושומרות על צביון תורני, אינן שבירת השורה אלא מימוש של ערבות הדדית יהודית. המודל של "יששכר וזבולון" חייב להתקיים בתוך הקהילה החרדית ולא רק בינה לבין קהילות אחרות.
שיח פנימי פתוח ואמיץ: נדרש שיח פנימי אמיץ ופתוח בחברה החרדית על השאלות הגדולות: מהי חרדיות אמיתית? איך מתמודדים עם עולם משתנה? מה המקום של עבודה, של השכלה כללית, של אזרחות? שיח זה לא יכול להתנהל במסגרת של "דעת תורה" חד־משמעית שמשתיקה כל קול שונה. הוא מחייב לגיטימציה לריבוי קולות, גם אם הם חולקים על הקו הרווח.
תיקון מבפנים: אחריות אישית וקהילתית
השינוי לא יכול לבוא רק מהמנהיגות. כל אב ואם חרדיים צריכים לשאול את עצמם: האם הם מוכנים לשלם את המחיר של נורמות נוקשות בצורה של נשירה, עוני וניתוק? האם הערכים שמועברים לילדים הם ערכי תורה אמיתיים, או נורמות חברתיות של קבוצה ספציפית שאין להן תוחלת כשהן צריכות להיות מוחלות על 1.4 מיליון איש (32% מכיתות א׳ של היהודים בישראל)?
על המנהיגות החרדית להכיר בצורך בריבוי דרכים לגיטימיות להיות חרדי. המודל החסידי־ספרדי המסורתי של "תורה עם דרך ארץ" אינו 'פחות חרדי' אלא דרך יהודית מכובדת שהוכיחה את עצמה לאורך דורות. על הזרם הליטאי לוותר על המונופול הנורמטיבי ולאפשר לכל קבוצה לפתח את דרכה, תוך שמירה על הערכים המשותפים. זה יקרה כך או כך, השאלה כמה ישלמו את המחירים בדרך.
קהילות חרדיות צריכות לתמוך במשפחות שבוחרות בדרכים שונות אך ראויות. צעיר שיוצא לעבודה אחרי נישואין אינו יהודי סוג ב' אלא ממשיך של מסורת יהודית עתיקת יומין. משפחה שהאב שלה שרת או משרת בצה"ל במסגרת מותאמת אינה פחות חרדית אלא משפחה שמגלה אחריות ואכפתיות לחיים היהודיים המשותפים.
בתקופה הקרובה, הציבור החרדי ניצב בפני בחירות קריטיות:
האם הנורמות הליטאיות, שפותחו עבור חברת אליטה מצומצמת, ניתנות ליישום על ציבור רחב ומגוון? המציאות אומרת שלא. המתח בלתי נסבל, והמחיר כבד מדי.
האם ניתן להחזיק באחריות פוליטית־חינוכית על כלל הציבור החרדי תוך שמירה על נורמות שמדירות את רובו? התשובה היא לא. זהו מתכון למשבר שרק מחריף.
האם יש דרך לשמר את הערכים המהותיים של היהדות החרדית מבלי להידרש לאחידות נורמטיבית מוחלטת? התשובה היא כן, אבל רק אם תהיה נכונות לוותר על המונופול הנורמטיבי ולהכיר בלגיטימיות של דרכים שונות.
התשובות לשאלות אלו יקבעו לא רק את עתיד החינוך החרדי או את יחסי החברה החרדית עם המדינה, אלא את עתיד היהדות החרדית כולה במאה ה־21. האם היא תהיה חברה קטנה, מנותקת, עניה ותלויה, או חברה עשירה ברוחניות ובמהות, המשתלבת בעולם המודרני מבלי לוותר על ערכיה, ותורמת לעם ישראל ולמדינה מבלי לאבד את זהותה?
המשבר אינו נובע משנאת חרדים חיצונית אלא מתהליכים פנימיים שהובילו לניתוק של החרדים מהמציאות. ההכרה בכך היא תנאי הכרחי ראשון. הצעד השני הוא האומץ לפעול. האומץ להכיר בכשלים, האומץ לחשוב מחדש, והאומץ לבנות דרך חדשה־ישנה: חדשה במבנה, ותיקה בערכים.
העתיד של החברה החרדית תלוי בבחירות שנעשות עכשו. בחירות של מנהיגים, של קהילות, של משפחות, של יחידים. השאלה אינה אם יהיה שינוי: השינוי כבר מתרחש, ומתבטא בנשירה, בעוני, במתח החברתי. השאלה היא אם השינוי יהיה מכוון ואחראי, או אנרכי והרסני. האם יהיה זה פירוק או שיפוץ.
וכן, יש לנו דרך. הבעל־שם־טוב ראה מצב דומה לפני 350 שנה ופעל לתיקון. אפשר לתקן עכשו שוב ולחזור למקורותינו. הטור הזה הוא קריאה לשיח כזה, השואף להחזיר באמת עטרה ליושנה.
והמגזר הליטאי יפסיק עם השנאה הארורה נגד הספרדים והחסידים, וכל מי שאינו לומד בכולל.
החיים שלהם מושתתים על התנשאות.
כשהחסידים ובמיוחד הספרדים יפסיקו להיכנע להם הם יגלו שאף אחד לא מסתכל עליהם
הטענה שהציבור החסידי והספרדי נגרר על ידי הליטאים מקוממת. תן להם את הכבוד שלהם. אם הרב א. או הרב ב. עומדים זועקים שאסור להתגייס, הרי זו דעתם שלהם. גם אם בחרו להשתכנע מהרבנים הליטאים, עדיין זו דעתם .
השקר הגדול שאצל הליטאים יש דעת תורה מחייבת ואילו אצל הספרדים והחסידים הכל טוב, מספיק לראות מה שקרה בחסידות גור, ואצל ויזניץ מרכז, שמי שמעיז לצאת נגד המנהיג, סובל סבל נורא, ואצל ספרדים כדאי לראות שיעורים של רבנים מסויימים שיוצאים נגד מי שמעז לחלוק על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל,
אני חושב שכותב המאמר הדגיש שזה חיקוי של הנורמה הליטאית
אף קבוצה לא מושלמת כי קבוצות מורכבות מבני אדם ובני אדם הם בריות לא מושלמות. אבל *הדרך* שבה יש כבוד ומעמד ליהודי גם אם הוא זבולון חייבת לקבל הרבה יותר מקום בציבור החרדי היום.
זו היהדות האמיתית, ואיך שלא נהפוך את זה – התרחקנו משם מאוד. לכן גם אם אני לא מסכים עם כל פרטי הפרטים שנכתבו, הרעיון הגדול מדויק.
אצל הליטאים מכפיפים את ההלכה להשקופה וכך נוצר עיוות
באמת הדברים גלשו מעבר למה שטוב. צריך לתקן ודחוף. אי אפשר להמשיך במודל הה ולו רק מפני שרואים איך צעירים חרדים שלא מצאו את מקומם במודל הזה יוצאים החוצה ובורחים מהחברה החרדית.
מתחילים בזכות:
המאמר מציין תופעה של עיוות ערכי בצורה של זלזול ביהודים שלא יכולים ללמוד יום שלם ע"י מערכת חינוכית שמשדלת את התלמידים להעדיף חיי תורה.
נתחיל בזה שאין שום רע בשאיפה לחיות חיי תורה ולהתרחק מניסיונות וזו צריכה להיות שאיפה של כל יהודי.
אך זלזול ביהודי אחר זה דבר פסול אא"כ מדובר במין ואפיקורס.
לא ראיתי פסק הלכה אחד שאוסר לעסוק במלאכה כך שכבר לא מדובר בבעיה יסודית באמונה ולימוד, אלא בתופעה חברתית של תחרות.
אך מה הקשר לצבא ולהתחברות לפורקי עול ויהודים שחיים ללא אמונה ומצוות.
הזו באמת דרכו של הבעש"ט?
איפה כותב המאמר ראה כזה דבר?
איפה הבעש"ט הקדוש נתן לגיטימציה להתחברות עם מינים ואפיקורסים?
אולי מכורח המציאות, אנו מתחככים אתם בכל מיני סיטואציות וצריכים להשתדל להשפיע לטובה ולהתחשב ברקע הבעייתי שלהם ובחינוך המקולקל שקיבלו.
אך ליזום חיבור אידיאלוגי בצורת מסירת חיי בנינו על מזבח הציונות??
ח"ו שלא עלתה על דעת הבעש"ט הקדוש כזאת מחשבה, הוא לא שונה במילימטר מדעת חז"ל שקבעו במפורש להתרחק ממינות ואפיקורסיות!
זה שחרדים בעבר התגייסו זה ראיה?
יש כאלו שלא רוצים להסתבך עם השלטון שמכריח אזרחים תמימים לסכן את חייהם בשביל רעיונותיו המוזרים, זה לא מראה על הסכמה ולא מלמד כלום.
ולגבי הרב שך: שוב תולה בעל המאמר בוקי סרוקי באותו מנהיג באמרו שמלחמתו בעדת חב"ד הייתה על רקע פוליטי.
לא צריך להאריך ברשימת מנהגי השגעון של אותה עדה כדי להבין למה מנהיג הציבור הליטאי ראה לנכון להזהיר את ע"י מהסכנה של שבתאי צבי 2.
גם היום הם ממשיכים לפמפם ולפזם כל מני אמירות הזויות שכנראה מקורן באדי הוודקה שהם נוהגים לשתות תו"כ שריקות וציטוטי ססמאות שביניהן לבין התוה"ק אין כלום.
ובכך מבזים גם את הצדיק בעל התניא שהקים את החסידות.
לסיכום: חבל שבעיה חברתית שלע"ד מקורה בפוליטיקאים ועיתונאים למיניהם, משמשת כמנוף להנדסת תודעה וערכים כפרניים.
ישנן דרכים יותר טובות, בקהילות מתוקנות, לומדי התורה מוקירים טובה לשבט זבולון שמקיים את ההבטחה והברית.
אך כשעסקנים ופוליטיקאים מחזיקים את התקציבים, אז כאן הבעיה.
ה' יעזרנו לדעת את דברו ורצונו האמיתי ולא להמשך אחרי מהנדסי תודעה למיניהם.
אתה כותב נגד זלזול בעדה אחרת ובהמשך עושה בדיוק את זה…
אתה חלק מההצלחה של הקמפיין הפוליטי נגד חבד ונגד החסידים, וזה כל כך עבד עד כדי כך שאתה עדיין בטוח שהוא לא פוליטי.
אף אחד לא טען שהחסידים מושלמים. גם שם יש חוליים ובעיות, אבל צדק הכותב שהדרך של הבעל שם טוב ושל גדולי המזרח היא זו שמאפשרת לתקן את רוב הצרות של הציבורים האלו שהלכו שבי אחרי מנהיגות וציבור שמתעב את דרכם הרוחנית המקורית ומזלזל בהם.
נראה לי מוזר להסיק כליטאי הפוסל את הדרך החסידית מראש, מהי עמדתו של הבעל שם טוב לגבי שותפות ברעיון הציוני, וזה גם לא מה שנאמר פה לפי מה שהבנתי, אבל לקחת אחריות על תעסוקה ולהבין שהמדינה היא ביתנו ואנחנו צריכים לשמור עליו, לדאוג לו ולקחת עליו אחריות – אין בין זה לבין ציונות חילונית כלום. החיבור בין ציונות חילונית לבין אחריות בטחונית הוא חלק מהנדסת תודעה שבאה להסיר מעלינו אחריות. אפשר להיות חרדי ולקחת אחריות בטחונית. רבים מהחרדים עשו זאת בעבר ועושים את זה גם היום, ומי שפוסל אותם הוא מהנדס תודעה.
אני חושב שרגע לפני שאנחנו מסירים את אחריותנו מהבטחון – כדאי שנסיר את אחריותנו מהכנסת, מהפוליטיקה, ומשליטה בועדת הכספים עם דגל ישראל גדול מאחורי הגב, ואז אולי אפשר יהיה להימלט גם מהבטחון…
צריכים לפעמים להסתכל במראה בכנות…
טול קורה!
לפני שאתה בא לחנך את החסידים והספרדים על הכל מני בוקי וסריקי " התחברות אל המינים והאפיקורסים" דבר עם הנציג שלך "הרב" גפני נ"י, הרב גפני הצהיר כמה וכמה פעמים שהוא שמאלני ודרך התורה היא שמאל דרכי דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וכו' עפרא לפיהו.
לך תתקן קודם את הסטיות בהשקופה הטהורה אצל המנהיגים שלך.
מה קורה בין "המחבלים והשונאים" בוא נראה אותך או את הגדוילים שלך מצליחם להשכין שלום ביניהם.
לדאבונינו. כותב המאמר צודק! גם החסידים וגם הספרדים מנסים לישר קו עם "ההשקפה הטהורה" והתוצאות הרות אסון.
במבחן התוצאה: קהילות חסידיות, ספרדיות ואפי' ליטאיות שהצליחו לנתק עצמם מצפורני ההשקםה הטהורה הם קהילות משגשגות בתורה ביר"ש וגם בפרנסה.
אני לא צריך ליטול שום קורה
את השאלות על ח"כ, עיתונאים ופלגים למיניהם תפנה אליהם ולנציגים שלהם.
ולמה קהילות שלמות הולכות אחריהן?
כי אנשים חושבים שאין ברירה אחרת כשלמעשה מי שמחפש את האמת הצרופה, לבסוף מוצא.
׳התחברות לפורקי עול׳, כמה כפיות טובה, פורקי העול שגם משרתים וגם צריכים לממן את אלו שבזים להם (כמוך) ושמלסטמים אותם הם אלא המחזיקים בעול.
אלו שמסתגרים בישיבה בזמן שהאויב בא לרצוח גם את ילדיהם הם פורקי העול.
כמה גאווה בתגובה אחת…
מינים ואפיקורסים, החינוך המקולקל, להקריב את בנינו…
בינתיים אלו שמתפרעים בכבישים הם פרחחים חרדים בני החינוך הנפלא ובלי התקציבים של האפיקורסים הם לא יחזיקו מעמד שבוע, וכשיש להם בעיה רפואית הם רצים לרופאים מבית היוצר של החינוך המקולקל (כאן בניגוד לצבא לימוד מסכת מסדר נשים או נזיקין כבר לא מספיקה).
חברה צבועה
שלוימה ושמחה היקרים, למה אתם נרעשים ונרגשים?
קיבלתם "מדינה יהודית" כמו שרציתם – דמוקרטית למופת העתק הדבק של אמריקה.
מה עכשיו?
אתם רוצים בכח גם לצרף אותנו?
המדינה שלכם מכירה בכך שקיבלנו תורה בסיני?
התשובה היא לא!
במגילת העצבנות שלכם כתבתם על ההתחלה: "בא"י קם העם היהודי בו עוצבה דמותו הרוחנית"
הילדים שלכם לומדים תורה?
אולי תורת הפריצות ואכמ"ל.
אז איך אתה רוצה בדיוק שנגדיר אתכם?
לא ביקשתי מכם מימון ושתדאגו לי לביטחון.
בינתיים הקמתם את המדינה המסוכנת ביותר ליהודים + שעבוד כלכלי והכל במסווה של כאילו גאולה וקיבוץ גלויות.
ועוד אני הוא הליסטים, גאוותן ופרזיט.
הדף נחיתה סופג הכל, בינתיים אלו סתם קיתונות של קיטורים שמקורם בתסכול מהדרך שבה אתם בחרתם ואני האחרון שביקש מכם להחזיק בה.
אני כתבתי דברים ברורים ועובדות.
המאמר מציין תופעה חברתית של זלזול ביהודים שלא לומדים כל היום שבאמת אין לו שום הצדקה.
הבעש"ט הקדוש באמת חידש דרך נפלאה להחיות רוח נדכאים של יהודים מאמינים שנשארו מאחור ולקרב אותם לעבודת הבורא בדרכים שלא היו נהוגות אז.
זהו וויכוח ישן שכבר לא מתנהל באותה עוצמה כמו אז למי שמכיר את ההיסטוריה.
היום ישנם גורמים שמנסים להשתמש בתכונה האמיתית של אהבת ישראל כדי לקדם חיבור עם מינים ואפיקורסים.
אותו דבר עם יהדות המזרח שכמעט והוחרבה רוחנית ע"י הציונות וכעת כ"מ גורמים פוליטיים מנסים לחבר אותה לאותם אפיקורסים.
ומי שמכיר את ההיסטוריה של חב"ד, יודע שבעבר היא היתה חסידות מכובדת עד שהתחילו עם מנהגי השגעון של משיח נאו ויחי אדונינו מלך המשיח וכו'.
זו כבר הגזמה פראית ואגב, הם בנוסף סובבו את ההגה לכיוון תמיכה במפלגות חילוניות ימניות כך שהם אלו שחיברו בין חסידות לפוליטיקה.
אז למה שמנהיג כמו הרב שך לא ייצא נגדם?
מותר להם הכל בשם ה"חסידות"?
אין בין השיגעונות שלהם לבין חסידות כלום!
כמו כן, האחריות הראשונה שלנו היא לא להתחבר לגורמים כפרניים כמו המדינה והצבא שלא תמצא בחוקים שלהם שום הכרה אפילו באמונה בסיסית, אלא רק "התחשבות" בדתיים ע"ב "צער בע"ח".
והכי נמי, הלוואי וגם לא נהיה מחוברים לכנסת המינים שהיא שורש פורה ראש ולענה של כל הצרות, עם כל המחיר שכרוך בכך.
גם על הבעל שם טוב אמרו שהוא שבתאי, וגם על הרבי מחב״ד אמרו את אותו הדבר… ושתיהן היו האשמות שווא שבאו מהמתנגדים לחסידות, ומסיבות של פחד וחרדת שליטה בלבד.
חב״ד לא מושלמת והוציאה מתוכה גם כמה לא אפויים, כמו הציבור הליטאי שהוליד את הפלג, וקבוצות אחרות שיצרו, כל אחת בתורה, מוטציות שונות ומשונות.
אני לא מכיר קבוצה חרדית שלא הולידה הזיות, חילולי השם, ואנשים עם עמדות מופרכות. צריכים לשפוט לפי הליבה של הקבוצה.
סליחה, מישהו טען או טוען שהבעש"ט הוא משיח?
ואם כן אז גם בזה צריך לטפל.
הבעש"ט ביטל מצווה מהתוה"ק?
לא נראה לי
חב"ד הרשו ומרשים לעצמם לשנות את התוה"ק כרצונם, לבטל ישיבת סוכה, להחליט מי הוא המשיח, מעניין שכל זה התחיל בתקופתו של הרבי באופן גורף על כל החסידות, חלק מזה נרגע אחרי פטירתו וחלק ירד מהפסים לגמרי…
למעשה הם חביבי הפוליטיקאים הימנים כך שאם כבר מישהו נגוע בפוליטיקה אז הם במקום ראשון.
אין חילול השם גדול יותר מלהפוך סדרי עולם ולהתפרנס על גבה של האישה ועל גב אבי האישה ועוד לחשוב שזה חברת עילית. כבר שכחו את העגלונים הקדושים ומנהלי בתי המרזח החכמים של אירופה.
עולם הפוך ראיתי הוא שורש כל הצרות ועוד להתגאות בזה – מלמד על השיפלות של האוחזים בזה
ב-1948, היישוב היהודי עמד בפני סכנה קיומית מוחשית. האווירה הציבורית, גם בתוך הקהילות החרדיות (היישוב הישן), הייתה של התגייסות להצלה. לכן, צעירים חרדים רבים התגייסו לשורות ה"הגנה", האצ"ל והלח"י, וחלקם לחמו בחזיתות השונות כאחד האדם. הרבנים הראשיים ורבנים נוספים קראו לציבור להשתתף במערכה.
אם כבר הזכרת את 48
אז כל כולה של הסכנה הקיומית החלה בעקבות הסטייה מהדרך המסורה וחוסר האחריות המשווע של הציונים בתחילת המאה והתגלגלה עד למלחמה עקובה מדם שעדיין מחזיקה בשיא ההרוגים שהוא בערך 6000 יהודים.
הרבה מהם היו פליטים מאירופה שבקושי ידעו להחזיק נשק ושימשו כ"בשר תותחים".
ועוד לא התחלנו לדבר על ה"פאטריה" וה"אנטלנה", רצח דה האן, קינג דייויד.
אז מה הואילו אלו החרדים שהתגייסו לשורותיהם?
מי שהציל את היישוב בעיר העתיקה היו אלו שבחירוף נפש ותו"כ ירי של הציונים עליהם נכנעו לליגיון הירדני וגזרו חיים על שארית היישוב אחרי שהציונים רצו להלחם מלחמת התאבדות.
מה הם מועילים בכל המלחמות שלהם?
תש"ח – כדאמרן
ששת הימים כלשונם – רק הסתבכנו עם אוכלוסיה פלסטינית עם נטיות טרוריסטיות שלבסוף גם יושמו ע"י חמאס שנתמך שנים בעידוד המדינה הציונית בעצמה.
מלחמת 12 הימים – נו, האייתולות נכנעו?
מלחמת חרבות ברזל או תקומה – בעיקר תקומה של החמאס אותו הבטיחו "להשמיד" , לפחות רוב החטופים חזרו ב"ה.
כל שאר המלחמות אני עדיין לא נכנס לוויכוח אם הם נכפו עלינו או לא.
גם היום יש חרדים ורבנים שקוראים להתגייס ויש כאלו שלא, וגם היום ישנה סכנה קיומית מוחשית כתוצאה מהתנהגותם הביריונית, אז מה החידוש?
אני מסכים בגדול עם הטיעונים של הכותב, אבל הצורה בה הם הוצגו נראית כסגירת חשבון ישן של חב״דניק עם הליטאים שנואי נפשו, בעוד שהאמת הלא נעימה היא שחלק נכבד מההקצנה החרדית מובל על ידי אדמו״רים ורבנים ספרדים ולאו דווקא על ידי מנהיגים ליטאים, שבעשורים האחרונים דווקא מתנהלים בצורה פרגמטית יותר (למעט באובססיה הליטאית של ׳נאר תיירה׳).
ה״פרגמטיות הליטאית״ היא לבקש רק את יבנה וחכמיה (=הרוב ליטאים), ולמלא את המכסות בצבא ממי שלא לומד (=ספרדים וחסידים).
כפי שהראה נכוחה כותב המאמר, והמציאות מראה על הקצנה בציבורים האלו.
כך למשל התפרסם היום ב״כיכר״:
בריאיון ל'כאן' אמר גפני: "מי שלא לומד תורה אסור לו לקבל את האישור של תורתו אומנותו״
הצבא הוא סה״כ סימפטום לחברה שהפכה את הבטלנות למוסד. בכל חברה אנושית יש בטלנים,רק בחברה החרדית זה אורח חיים נורמטיבי. האגואיזם החרדי שהוא במקורו איך לא ליטאי נבנה מהשניה הראשונה שבה הילד החרדי מגיח לאוויר העולם הוא מרכז העולם הכל סובב סביבו הוא לומד תורה לכן לדרוש ממנו דרישות ולו הפשוטות ביותר נחשב צלם בהיכל. את שנות הבחרות שלו הוא יכול להעביר כאשר הוא לומד והכל נעשה למענו או כבטלן שלא יודע את הדרך לבית המדרש והכל נעשה למענו. בהגיעו לפרק האיש מקדש בחלק מהמקרים הוא נדחף על ידי ראשי הישיבה שלו לדרוש דרישות כספיות מופרעות כתנאי לפגישה( אדם שספק אם היה מחזיק משמרת אחת בבורגראנץ׳) כולל תביעות משפטיות של הורי אשתו. הוא ישלח את אשתו לעבוד במשרד חילוני כי צריך כסף( אנחנו לא אמורים לברוח למדבר מפני החילונים הרשעים?) וינקוט בכל דרך על מנת לסדר לעצמו הטבות כספיות וכמובן אם תיגע לו ולו בפרומיל מהנוחות שהוא חושב שמגיעה לו הוא יקלל אותך עד לב השמיים
ולכן אני באמת חושב שגם אם מחר בבוקר יואב בן צרויה הופך לרמטכ״ל חרדים רבים לא יעלו על קצה דעתם שהם אמורים להגן על המקום שהם חיים בו פשוט כי זה קשה ואפשר למות ויש מספיק אנשים אחרים שעושים את זה במקומי
איפה ההסעה לים המלח?
צודק. החרדים הלכו רחוק מאוד מדרך התורה ועוד מלבישים על הדרך את השם חברת הלומדים. בעוד שהאמת היא שזו חברת המפונקים
הייתי שמח לקבל את המייל של הכותב.
shneorru@education.gov.il
תנועה או קהילה או חברה שהמנהיגים שלה לא יכולים להסתדר ביניהם ואפילו לא יכולים ללכת לדין תורה על מנת לפתור סיכסוך פנימי וחייבים להגיע לבתי משפט ציוניים. – לא מהם ולא מהמונם.
איך אמר הרב שטיימן זצ"ל "גאייוה, גאייוה, גאייוה.
הגאווה הזאת שהם ורק הם יודעים בדיוק מה טוב לכולם ומנסים "ליישר" את כולם להשקפה הטהורה היא אם כל חטאת.
קהילות חסידיות או ספרדיות או לטאיות שהצליחו להשתחרר מכבלי "ההשקפה הטהורה" הן קהילות בריאות.
שלום לכולם,
נראה לי שבתגובות קצת חזרנו לשנת תשמ״ח (1988) למריבות החסידים והליטאים, וזה כל כך מיותר ולא מקדם.
אנחנו צריכים להתמקד במה שעושים עכשיו ולשם המאמר שלי מכוון.
השאלה הגדולה היא: איך אנחנו מתחילים לייצר חזרה לשפיות ולחיבור לתורה באמת, דרך הכלים שהמרחב הספרדי והחסידי (המקורי) מאפשרים. כמובן רק עבור מי שרוצה בכך (מי שלא – שימשיך להאשים את כל העולם).
זה לא ויכוח מהי ההשקפה הטהורה ומי צודק. זו אמירה שלצד ההשקפה הליטאית הקיצונית יש עוד השקפות טהורות, ותיקות יותר ממנה, עמידות יותר ממנה, ועם שורשים תורניים ויהודיים שאין חולק עליהם ושאין זכות לאף אחד כולל לא רבנים גדולים וחשובים לייצר טרור השקפתי נגד גישות שאך לפני 40 שנה הן היו הנורמה היהודית-תורנית (ואני לא מדבר על ציונות אידיאולוגית עמוקה אלא על אחריות פרגמטית כועד בית על המרחב המשותף).
הגישה הזו תוציא אותנו מהמלכודים שנפלנו אליהם גם כלפי חוץ, אבל בעיקר כלפי פנים עם הנשירה המטורפת שמי שהביא אותה עלינו זו ״גישת סוג ב״ ותתן לבערך 50% מהחרדים שרוצים חיים נורמליים על פי תורה לחיות בטוב בלי להתגושש עם עצמם ועם העולם ובלי חילול השם יום-יומי. ומי שרוצה להישאר איפה שהוא היום – שיערב לו.
מי שמספר לנו סיפורים על ציונות חילונית נרדם לפני 30 שנה ולא התעורר. היום מי שמחזיק את הציונות אלו אחינו הדת״לים והחרד״לים שחלקם מקיימים תרי״ג מצוות לא פחות ואולי יותר מהרבה מאוד חרדים, והם גם לא פסלו מצוות מסויימות והחליטו שהם ״לא בשבילם״ (וד״ל). אנחנו לא צריכים להיות ציונים כמותם, אלא רק לקחת אחריות בהתאם לחלקנו במדינה.
ולכן בואו נלמד מ-1988 איך להתנהל היום ב-2026, ובל נחזור לאותו בור של מחלוקת, סטגנציה, ותקיעות שזה בדיוק מה שניסו לייצר שם.
כמובן רק למי שמספיק ישר, כן ואמיץ להתבונן על המציאות, ולא נובר בעבר רק כדי להמשיך ליהנות מהצולנט של אתמול. המבט אחורה נוצר כדי ללמוד מהטעויות – לא לדוש בהן ולמחזר אותן.
תודה לכל הקוראים היקרים!
ההשקפה הליטאית יותר ותיקה מהחסידית והשיטה החבדי"ת היא המצאה מוזרה שבאמת יותר קרובה לציונות הדתית שבשתיהם מחקו את הערך שנקרא קיום התורה והמצוות והמציאו תורות חדשות כמו ישוב ארץ ישראל וציונות שנהיו תורות בפני עצמם שקודמות לכל התורה וגם השיטה בחבד שמקדשים רק אמונה במשיח וקרוב רחוקים ובסופו של דבר הציבור שיש הכי הרבה תורה וקיום התורה בכללותה זה הציבור החרדי שזה כולל ליטאים וספרד וחסידים ולא כולל חבדניקים
ההשקפה הליטאית יותר ותיקה מהחסידית והשיטה החבדי"ת היא המצאה מוזרה שבאמת יותר קרובה לציונות הדתית שבשתיהם מחקו את הערך שנקרא קיום התורה והמצוות והמציאו תורות חדשות כמו ישוב ארץ ישראל וציונות שנהיו תורות בפני עצמם שקודמות לכל התורה וגם השיטה בחבד שמקדשים רק אמונה במשיח וקרוב רחוקים ובסופו של דבר הציבור שיש הכי הרבה תורה וקיום התורה בכללותה זה הציבור החרדי שזה כולל ליטאים וספרד וחסידים ולא כולל חבדניקים
מה הבסיס לטענה ש"מי שמספר לנו סיפורים על ציונות חילונית נרדם לפני 30 שנה ולא התעורר. היום מי שמחזיק את הציונות אלו אחינו הדת״לים והחרד״לים" ? סתם מעניין איך זה מסתדר עם זה שמי שמחזיק את המדינה על הרגליים הם בדיוק אלה, וכך היה מאז שקמה
צודק בהחלט.
כשאני קורא מאמר או מאזין לשיעור שבו רב הקהילה תוקף ומאשים קהילות אחרות מיד אני מדפדף הלאה, עם כל הכבוד לרב הזה וללימוד תורתו והתלמידים שהוא העמיד ולספרים שהוא חיבר. שום דבר טוב לא יצמח לעם ישראל מהרב הזה.
משא"כ אם הרב / הראש ישיבה / האדמו"ר מדבר לתוך קהילתו בודק וחוקר מה אפשר לשפר ולתקן בקהילתו שלו, אני שם אותו אצלי במקום ראשון. וזה לא משנה אם הוא חסיד, ספרדי, ליטאי או חרדל"י.
ב"ה הדור שלנו התברך בהמון רבנים רציניים שיש מהם המון תוכן אמיתי מוקלט מודפס ומצולם רק צריך להזהר לא להגרר אחרי "קנאים" ממשיכי דרכו של קורח באיצטלה של תורה וקדושה.
נראה שאתם אלו שתקועים באותן ססמאות של "עתיד חדש" בחסות המדינה רק שכעת כותב המאמר הוסיף גם חיסול חשבונות עם הליטאים ובנוסף גייס את הבעש"ט למשימה.
אז למי שלא מעודכן, תתפלאו, יש הרבה ליטאים שעובדים והציבור הליטאי עובר שינוי.
הבעיה היחידה היא העסקנים הפוליטיים והעיתונאים שהם אלו שמעוררים את המחלוקות המכוערות אצלנו.
אם נתנתק מהם, נלמד להעריך יותר את עמוד השדרה של הציבור שעובד ובנוסף, יהיו פחות גורמים מלחיצים ומפריעים, זה נראה לי יותר יעיל מאשר להצטרף לחרד"ל.
אויש פשוט, הפוסל במומו, כבר יצא לנו לדבר הרבה – כולך ססמאות, כל עולמך האפיסטמי עמוס בסתירות פנימיות, שום בדל מחשבה, איני בטוח כלל שאתה מה שנקרא "אדם מאמין" אפילו אלא יותר אדם ש"בוחר להאמין" – הבעיה אצלך היא כבר ברמת מערכת ההפעלה ואולי אין כבר תקנה
וואו, איזו תגובה "חזקה".
בינתיים לא ראיתי בה כלום חוץ מבאמת ססמאות.
להבדיל, איני פוסל מי שחושב אחרת על רקע אישי רק במקרים מסוימים בהם הוא מרשה לעצמו להתגאות על אחרים.
במקרה דנן יש כאן טון אישי ביותר ואד הומינם על סטרואידים כך שנראה שהבאג במערכת ההפעלה גורם לך לסטות מדיון ענייני ולהוציא קיטור עלי אישית.
טוב, אם אין תקנה ואין לך בעצם תשובה לתוכן שכתבתי אז אולי באמת זה עוזר לך להרגע, אני ממליץ גם על טיול בשמש ומים קרים…
זה לא קשור לנושא הדיון שקשה לי להבין בכלל על מהו ? הרי בכל מקרה כולכם, חבדניקים\חרדלים\ליטאים\בלרוסים\אסקימוסים תצביעו לקואלציה הנוכחית בבחירות הקרובות במטרה לשמר את המצב הקיים כך שלא ברור בלל על מה אתם מתווכים. אבל זו גם לא לא הוצאת קיטור, זו התייחסות ל4 מילים "אלו שתקועים באותן ססמאות"
מבקשים את עזרת הציבור בפיענוח התגובות של המגיב המסתורי שלא מבין כלל על מה הדיון ובכל זאת מתעקש לכתוב חידות ותעלומות על אסקימואים ובלרוסים.
איך אומרים בבניברקית?
נו..נו…
א. צריך מאוד לחשוש מכך שהחרדים בצבא יהפכו לבשר תותחים כמו חיילי הציונות הדתית. בעוד השמאל משרת בתפקידים משרדיים או משתמט, החרדים ימלאו את שורות הלוחמים. אי אפשר לסמוך על הצבא שידאג לשוויון. (דרישה לשוויון היא לגיטימית גם כשהיא מגיעה מחרדים…)
ב. לגבי נושא האידיאל הליטאי, יש בעיה בדת שתמיד הקיצוני ינצח אותך בכל ויכוח, אי אפשר לנצח בוויכוח על דת כשאתה בצד של ה'פושר' והפרגמטי, זה מאוד קשה, דת במהותה מתבססת על קצת מעבר להגיון, דרך העולם, צרכים גשמיים וכו', לדוגמה, (כמעט) כל אשה חרדית תמיד תרצה שבעלה ילמד כל היום ולא משנה המחירים שהיא תשלם על כך, למרות שהיא כלל לא מחויבת. הן רואות בכל הקשיים 'מפריעים או 'מניעות' לעבודת ה'. הן פשוט רוצות כי כך חינכו אותן, שצריך למסור את הנפש לזה… אף אחת לא סיפרה להם שלקשיים האילו יש שם – 'מציאות'
לכן לצערי אני די פסימי.
מה הבסיס הסטטיסטי לטענה ש "בעוד השמאל משרת בתפקידים משרדיים או משתמט", מה זה "משרדים" (אם מדובר בשירות קריטי במודיעין\עתודה וכדומה – מי מונע מחרדים מכשרים לנסות חוץ מהרבנים שלהם שמונעים מהם לימודי ליבה), ומה הזה בכלל "השמאל" כל מי שאינו ביביסט או חרדל"י ? זה לא ה"שמאל", לא ה"דיפ סטייט", זה החינוך הקלוקל שלכם, הקונפורמיזם חסר המחשבה, הדוגמטיות המוטרפת, זה הכל
כל כך מעודד לקרוא מאמר כזה, ממש מים קרים על נפש עייפה מאד.
אני אשכנזית ליטאית והדברים מדברים אלי מאד.
כמוני יש עוד רבים רבים, ציבור גדול מאד ושקוף הנדרס תחת הזרמים הקיצוניים יותר בציבור הליטאי.
ציבור שכבר לא יכול לשאת את ההתנשאות כלפי מגזרים אחרים, הבורות, החינוך הירוד, אי לימודי חול לבנים בגלל מה???, הקבלה לסמינרים, מסלולי ההכשרה היקרים להחריד והלא מספקים בסמינרים, הדורסנות, הניתוק מהחברה הישראלית, העוול שבאי גיוס גורף לכולם, השטחיות והרדידות בלימודי ההשקפה והיהדות האמיתית, בורות גם בנושאים של יהדות ומחשבת ישראל, זלזול בכל מי שלא מהמיינסטרים, חוסר יכולת לקבל דעה אחרת, אי לקיחת אחריות ציבורית ועוד ועוד.
מעודד לקרוא מאמרים כאלה, לראות שאנחנו לא לבד, ולראות שיש תקווה לשינוי.
וכן, כלפי חוץ ואני וחברותי ומשפחות כמונו נראות מהמיינסטרים לכאורה, לומדים במוסדרות הרגילים ונכנעים לגחמותיהם השונות, אבל בתוכנו יש צעקה גדולה מאד.
מצטרפת לכל מילה שלך
אצל החסידים הספרדים הם קופים שמטפסים על עצים
ואצל הליטאים הם יהודים טובים אבל פחות מאיתנו
לכן הספרדים נמצאים אצל הליטאים הרבה יותר מאצל החסידים
כל מתל"צ עם חסכים ורגשי נחיתות בא לי פה ומילל על הליטאים, יאלה חברה בנתיים הליטאים הם הכי מקורקעים מכולכם, בלי אמונות תפלות על משיח ובלי מאפיינים של כת כמו גור ואגב אני דור שני לבעלי תשובה ואף פעם לא הרגשתי סוג ב'
לבחור הישיבה
להזכיר לך מי הביא אל חיינו את תעשיית הישועות
הדקה התשיעית בשעה התשיעית
40 יום בראדין
יין הסיומים
חתיכה מהקיטל
שערה מהזקן
הבטחה שמי שהצביע ג לא יפגע מקורונה
ועוד ועוד
לא החסידים
אני מסכים לכל מילה, אבל לא הבנתי למה כל זה (אולי למעט הסמינרים) קשור לציבור הליטאי דווקא. וכי אצל חסידים וספרדים כן מלמדים לימודי חול לבנים? וכי כן תומכים בגיוס? האם אצלם אין זלזול באחרים ובדעות אחרות? האם הם לוקחים אחריות ציבורית או שרק דואגים לקהילה שלהם?
הבעיות הללו הן נחלת כל המגזרים ואינן קשורות לליטאים דווקא.
ההמצאה הזו שגבר לא עובד ומפיל את הפרנסה על האישה
התנגדות חסרת כל היגיון ללימודי חול ולו הבסיסיים ביותר לבנים בעוד הבנות מואבסות לימודי חול ונשלחות לעבוד בחוץ
וגם אני די משוכנע שללא הטרור הליטאי החסידים והספרדים היו מגיעים להסדר כלשהו עם הצבא.
כל התופעות האלו הומצאו במגזר הליטאי ומשם חלחלו לשאר הציבור החרדי.
דבריך תמוהים בעיני. ההמצאה שגבר לא עובד היא אכן ליטאית, אבל ההתנגדות ללימודי חול, לגיוס ושאר הירקות חזקה עוד יותר אצל החסידים. איך יתכן שללא הטרור הליטאי החסידים יגיעו להסדר עם הצבא אם הם (ליתר דיוק, חלקם) מתנגדים עוד יותר בחריפות לגיוס ולא מסכימים אפילו לפשרות של הליטאים?
לליטאים יש הרבה בעיות אחרות, אבל ההתבדלות הקנאית אינה ייחודית להם כלל ועיקר. מבחינה מגזרית ניתן לומר שהם באמצע בין החסידים לספרדים.
תראה
מנסיוני הדרישה למסגרות שמשלבות לימודי חול מאוד פופולרית אצל חסידים שמבינים שבכדי להשתלב בשוק העבודה של2026 צריך קצת יותר מלוח הכפל
לכן אני עדיין חושב שההתנגדות הפנאטית ללימודי חול היא במקורה ליטאית( ממילא הגבר לא אמור לעבוד שאשתו תלמד את כל לימודי הליבה) ברור שהחסידים בספירלה של הקצנה מתעלים על רבותיהם
כנ״ל צבא
החסידים התעלו על הליטאים בספירלה של הקצנה
תמונת העולם הליטאית היא שאנחנו ״לומדים תורה״ בעוד כל שאר יושבי חלד עושים את כל העבודות השחורות
הם באמת חווים את העולם בצורה הזו בעוד החסידים והספרדים לפחות בבסיס לא תופסים זאת כך
ניתוח הציבור החסידי טעות ביסודו…
ישנם אדמורי"ם לחסדיות גדולות שאינם צריכים לחשוש למעמדם לדוג' גור \בעלז שם שולחים את החסידים לכל מקום שיציע מקצוע מכובד במסגרת ראויה ואין להם בעיה שזה צבא\ משטרה\שב"ס
כ"כ יש אדמורים בודדים כמו הרבע מקרלין שבאמת לא מעניי אותם מה יגידו עליהם והם דואגים לחסידים
כל שאר החסידיות כל אחת חייבת להראות שהיא יותר קיצונית מהשנייה והם יותר צדיקים… ומי שגורר את הציבור החרדי בנושא הגיוס אלו האדמורי"ם הקטנים (בציבור לא חלילה בתורה או אי"ש) שמקצינים עוד ועוד ומושכים אחריהם את הפלג הירושלמי והרבנים הספרדים הקיצונים
אף אחד מהם לא הולך להתגייס !!!
ויש כמובן את כל חסידי מאה שערים ונספחיה שברור לכולם שלמרות שהתורה לא חזקה שם בישיבות לצבא הם לא ילכו
אני מבין שבהייטק פיתחו "מד תורה" שמראה על עוצמת התורה ביחידות מתמטיות- כך אפשר לדעת איפה התורה יותר "חזקה" או פחות.
גם לע"ה גמור אסור להצטרף לצבא של מדינה שקוראת לעצמה "יהודית" או משתמשת בשם "ישראל" ומסרבת בתוקף להודות במחויבות של ע"י כלפי הבורא והאמונה, כשעוד לא מתחילים לדבר על התורה.
לא צריך תורה "חזקה" כדי להבין את זה, צריך רק אומץ להיות אמיתי עם עצמך.
המפלגות החרדיות, שכוחן נובע מהצבעתו של כל הציבור החרדי כמעט, הן שותפות בקואליציה ומכאן חלק משמעותי מהשלטון. אז מה העניין? המדינה היא מוקצה מחמת מיאוס, אבל בשלטון עליה אנו אוחזים. כיצד יתכן שאנו בעצם שותפים לקביעת דרכה של המדינה מחד, אבל לא מוכנים להיות שותפים בחובות הנגזרים בגלל השלטון הזה? לע"נ זהו צביעות גדולה
אפשר ללמד זכות שזו הישרדות, אך רבים באמת אוחזים שזה באמת אסור ועדיף לא להתחבר לשלטון כלל.
למעשה הישיבה של חרדים בבית הנבחרים רק מחזקת את המדינה לקבל לגיטימציה כמייצגת את היהדות ותורמת רבות לנזק הגדול שלה לאמונה וליהדות האמיתית.
ובאמת פוגעת בלגיטימציה שלנו לא להיות שותפים גם במלחמות שנכפו עלינו בגללה.
ובנוסף, מבלבלת את הציבור בעצמו.
כמה נקודות להעיר:
1.לגבי עצם הסוגיה של גיוס חרדים לצבא וטענת שוויון בנטל, ברור שכל זה נובע רק מהרצון לגרום לפילוג בגוש אמוני והראיה שאף אחד מכל הלוחמי השוויון, לא מעיזים לדרוש משהו מהציבור הערבי
2. מבחינת עובדתית השקפת המיינסטרים הליטאי תמיד הייתה להשתתף בבחירות ולקבל תקציב המדינה וכו'. וגם להתנות דחיית שירות צבאי רק למי שעומד בפועל.
3. לידע כללי -על הבעש"ט ועל תלמידיו כן אמרו שהם משיח. ותמיד חסידים ולא רק חסידים האמינו שרבם ראוי להיות משיח. וזה מופיע עוד בגמרא שרב אמר על רבי יהודה הנשיא שהוא משיח שבדור.
בקשר לשינה בסוכה ככה נהגו בחב"ד מאז ומעולם לא ישנו בסוכה וכל זה לא הפריע לידידות שהייתה לדוגמא לחפץ חיים עם האדמו"ר הרש"ב.
1. הדרישה עצמה מובנת בהתחשב בעובדה שההסברה החרדית לא מספקת שום תשובת משקל מבוססת.
עובדה שאת תושבי מאה שערים כלל לא מעוניינים לגייס כי הם מדברים ברור.
ואת הערבים לא מגייסים כי הם מיעוט תחת כיבוש ומפחדים מחוסר נאמנות.
2. מה זה מיינסטרים ליטאי?
יש בכלל כזה מושג הלכתי? או שזו בעצם אופנה.
ברור שלקחת תקציבים יהיה יותר פופולרי מלהמנע, אך כשבוחנים את העניין בכלים הלכתיים לא מוצאים שום תשובה לטענות ההלכתיות שמפורטות כבר 60 שנה ב "ויואל משה"
3. יש הבדל בין להגיד שנשיא הדור או אפילו אחד מגדולי הדור ראוי להיות משיח לבין להגיד עליו שהו המשיח, שזה נוגד את אחד מ 13 העיקרים שאנחנו מצווים לחכות לו עד שיגיע ונדע בוודאות שהגיע הזמן.
ידידות וכבוד הדדי בין ת"ח לא מעיד בכלום על הסכמה.
אם באופן פרטי יהודי מצטער ולא ישן בסוכה זה משהו אחד אך א"א לנהוג כך באופן גורף.
כל החב"ד הגיעו לדרגה שהם מצטערים שלא יכולים לראות אורות מקיפים?
הם באמת חיים באטמוספרה אחרת.
בניין עולם התורה הליטאי במאה העשרים לא נולד כסיסמה אלא כתגובה היסטורית לחורבן ממשי. אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובהמשך ביתר שאת לאחר השואה, הבינו גדולי ליטא ובראשם הרב יוסף שלמה כהנמן – הפוניבז’ר רב – שהמענה לחורבן איננו פוליטי אלא חינוכי: להקים מחדש רשת ישיבות שתצמיח דור של תלמידי חכמים ותשמר את גחלת התורה. גם החזון איש, הרב אברהם ישעיהו קרליץ, שעלה לארץ בשנת 1933, עוד לפני מלחמת העולם השניה, והתיישב בבני ברק שהייתה אז מושבה קטנה, פעל בשקט אך בעקביות לביסוס מרכז תורה חי ופועם, ועודד צעירים למסור את עצמם ללימוד. לאחר השואה, כשהחורבן היה כפול ומכופל, שוב הקים הרב כהנמן רשת מוסדות תורה. בדור שאחריו הרב אלעזר מנחם שך הבין שעולם התורה לא רק צריך להשתקם אלא להתרחב מאוד, ליצור אווירה ציבורית של למדנות ולהעמיד ציבור רחב של לומדים שיבססו מחדש את מרכזיות התורה בחיי העם. במובן מסוים הייתה כאן אסטרטגיה רחבה, שנועדה להרים דור שלם אל אידיאל גבוה, גם במחיר הכללת רבים בתוך המערכת כדי ליצור תרבות תורנית כוללת. אולם לצד האידיאל הציבורי, הרב שך לא התעלם מהבחנה פרטנית: מי שתורתו אומנותו באמת – מקומו בישיבה; אך מי שאינו בנוי לכך ואינו מתמסר באמת ללימוד, אין תועלת בהישארותו הכפויה, ואף ייתכן שיש בכך פגיעה בעולם התורה עצמו. במקרים כאלה הוא כיוון לפרנסה, גם אם זה יחייב שירות צבאי, מתוך הבנה שהאידיאל איננו ישיבה פיזית בלבד אלא אמת פנימית של ייעוד. האסטרטגיה ההיסטורית הזו הצליחה מעל למשוער, ועולם התורה בדורנו פורח במספרים שלא נראו דורות רבים; אך דווקא ההצלחה יוצרת כיום אתגר חדש – כיצד לשמר את הליבה הרוחנית החזקה מבלי להיתפס כמתעלמת מאחריות רחבה יותר לעם כולו. אם בדור השיקום המשימה הייתה להציל את עולם התורה, ייתכן שבדור הנוכחי האתגר הוא לייצב אותו מתוך עומק ובשלות, ולהשאיר רק את בני העליה בלימוד לאורך כל חייהם, ובכך לשאת גם תחושת אחריות רחבה יותר כלפי כלל העם– בלי לפגוע ביסוד שעליו עומד עולם התורה.
סוף סוף תגובה חכמה ויפה
ובחזרה למציאות. החסידים בהובלת האדמורים הגאונים מגור וסלונים הם שטרפדו כל נסיון לפתרון פרגמטי על ידי חוק גיוס שדווקא הליטאים ניסו להוביל. כמו כן מהפכת הישיבות התיכוניות וההסדר צומחת דווקא מתוך המגזר הליטאי ולא מהחסידי או הספרדי . אבל למי משנה המציאות.
מעניין היכן יש יותר סידורי תפילה נוסח ע"מ
בישיבה ליטאית
או אצל אדמו"ר חסידי
ועכשיו תבין למה הספרדים קרובים לליטאים
ואח"כ תבדוק בלבוש ובשפה ובהשקפה
מי דומה למי
ואידך זיל גמור
לכבוד לא פשוט להיות פשוט:
1. להמיינסטרים הליטאי זה לא מושג הלכתי וגם לא אמרתי שדווקא דעתם היא הדעת תורה היחידה. בכל מקרה רק רציתי להסב את תשומת לבך שמצד אחד אתה מצטט את דבריו של הרב שך על חב"ד בו בזמן שמבחינת השקפת עולם של סטמאר וכדו' הוא ותלמידיו נחשבים למשתפ"ים של הציונים. הוא וכל המיינסטרים הליטאי תמכו להשתתף בבחירות לקבל תקציבים ואפילו להיות בקואליציה. תוכל לעיין בספר יואל משה מה הייתה דעתו על אגודת ישראל וכו
2. אשמח שתביא מקור הלכתי לדבריך על כך שלומר על מישהו שהוא משיח מהווה סתירה לי"ג עיקרי אמונה. הרמב"ם לכאורה לא סובר ככה כשמביא את הדוגמא של רבי עקיבא שאמר על בר כוזיבא שהוא משיח
3. מנהג חסידי חב"ד מדורי דורות היה לא לישון בסוכה ובוודאי שגדולי ישראל הליטאים שגם גרו בסמיכות ממש לחסידי חב"ד בליטא ורוסיה לבנה ידעו מזה ובכל זאת זה לא הפריע להם להיות בידידות עם אדמו"רי חב"ד והם לא טענו שמדובר בתנועה שעוקרת מצוות. אין זה אומר שהם בדווקא הסכימו עם זה, אבל כנראה גם לא כזה הפריע… בכל מקרה זה נושאים שכבר נידושו בעבר וחבל לחזור על הוויכוחים הישנים
4. מחובתי להבהיר עוד נקודה חשובה:
לדעתי זה טעות גדולה ואפילו סילוף לנסות להציג את השיטה של חסידות כשיטה פתוחה, ליברלית ומתירנית. הדברים נכונים גם לגבי אותם חסידויות שהיו שותפים לציבור הליטאי באגודת ישראל עד שהליטאים פרשו והקימו את דגל התורה.
לשמואל, סליחה על העיכוב
1. אוקי, כעת הבנתי את שאלתך.
ר' יואל מסאטמר לא כתב באף מקום שצריך להחרים את האגודאים, למיטב זיכרוני הוא גם לא קרא להם משת"פ, אלא טען שהדרך שלהם לא נכונה ויותר מכך – אסורה.
האגודאים, להבדיל ממזרחי, לא פיתחו תורה חדשה ללא מקורות שקוראת לתמוך ולשת"פ עם האפיקורסים, אלא להתחבר אליהם רק כדי להציל מהארי והדב.
מנגד, ר' יואל חשף בפנינו את דעת התורה על דיין שמקבל טובה מבעל דין שפסול לדון, אז כש"כ כשעיקר חיותם של מקבלי התקציבים הוא מאותם פורקי עול.
זה קשה לשמוע אך אלו עובדות גמורות.
אך מנגד, באמת בקרב הציבור שאתה קורא לו "מיינסטרים" ישנם ת"ח עצומים שאינם חשודים על שיתוף פעולה אלא אוחזים שזו הדרך להציל כאמור.
ומה שאמר הרב שך על חב"ד, הם דברי תורה אמיתיים שהגיעו מצד הדאגה האמיתית שלו לכלל ישראל והם דברים ברורים וישרים.
לכן אין סיבה לא לצטט אותם בגלל מחלוקת בעניין אחר לגמרי.
2. מצטער, אין לי "אקדח מעשן", אלא רק הרושם שנוצר אצלי מי"ג העקרים שאנחנו צריכים לחכות בתמימות למשיח מכח המילים "גם אם יתמהמה בכל זאת אחכה לו", כך שמי שטוען שכבר מצא, אז כבל לא מחכה.
ואם יתברר שלא כך (כפי שקרה באמת), יצטרך הלה לחזור בו ולהודות שלא קיים את הציפיה למשיח.
כפי שבאמת ר' עקיבא הודה בכך שבאמת בר כוזיבא אינו משיח.
אז מה נגיד אנחנו שאין לנו כלל אחיזה בקצה גדלותו של ר' עקיבא.
ואם הזכרת את רמב"ם, תבדוק בסוף "אגרת תימן" מה דעתו על נושא משיח והגאולה.
3. שוב, ידידות היא לא ראיה, אנחנו לא שם ולא מונחים בכל הפרטים.
אני שוב שואל: איך עדה מסוימת עוקרת באופן שיטתי מצווה מהתורה?
מי שמצטער, פטור, אך אסור לכתחילה להחליט שאתה מצטער ולא לקיים וכש"כ להנהיג כזו הנהגה משונה ומנותקת מהמקורות.
4. נכון, זו לא טעות, זה ניסיון להשתמש בתכונה של אהבת ישראל האמיתית של הבעש"ט כדי לקדם אג'נדה מנוגדת לחלוטין לשיטתו.
למרות שבזמנו היא נתפסה כמשונה ע"י המתנגדים, היא כן החזירה למסלול הנכון חלק גדול מהיהדות.
משא"כ התחברות למינות שכבר הזהירו אותנו ש"ה וחז"ל ממנה ש"כל באיה לא ישובון".
ו"הרחק מעליה דרכך".
לכבוד לא פשוט להיות פשוט!
א. איך שלא נפרש ,בנוגע לטענה שגדולים וטובים תמכו בשיטת אגודה , אומר האדמו"ר רבי יואל מסטמאר זצ"ל שאין לסמוך על דעתם כי הם נוגעים בדבר. וממילא לא מופרך שחלק מאותם אלה אמרו עוד דברים בנושאים אחרים מצד נגיעתם בדבר
ב. אינני יודע מה זה אקדח מעשן, אבל הרושם שלי הוא לגמרי הפוך . הרמב"ם פסק להלכה כשיש יהודי שיש לו סימנים שהוא משיח אז צריך להכריז עליו שהוא משיח גם אם הוא אינו עושה אותות ומופתים וגם אם עדיין בית המקדש לא נבנה וכו'. ומביא לכך ראיה מרבי עקיבא שהיה אומר על בן כוזיבא שהוא מלך המשיח. ובוודאי שאין לחשוד ברבי עקיבא שהיה חסר אצלו חלילה בי"ג עקרי אמונה. אלא שפשוט שגם אם ישנם רבנים שהבינו שסימנים שרהמב"ם התקיימו באיש כזה או אחר, אין זה אומר שהם חושבים שהגאולה כבר הגיעה וממילא אינם מחכים ומצפים לכך שמשיח יתגלה לעיני כל העולם, יבנה בית המקדש ויקבץ נדחי ישראל. אדרבא האמונה והציפייה אצלם אפילו מודגשת יותר כי לדעתם כבר ניתן לזהות את המלך המשיח.
בכל מקרה כשם שזכותם וחובתם של הרבנים לפסוק הלכה בענינים שונים, הדברים נכונים גם לגבי הלכות מלך המשיח ואין בזה שום סתירה לי"ג עיקרי אמונה. ואם למישהו יש טענות ענייניות למה לדעתו הפסק שלהם אינו נכון, אז עליו להוכיח את טעותם על ידי הבאת מקורות הלכתיים בצורה עניינית תורנית.
אגב כאשר יש סתירה בין דברי ברמב"ם באיגרת תימן , לפסק שלו במשנה תורה וכדו' אז ההלכה היא המשנה תורה במידה ואף אחד מנושאי כליו לא חולק עליו
ג. ישנם כמה וכמה הסברים למנהג חב"ד לא לישון בסוכה וכו'. חלקם הובאו בליקוטי שיחות ועוד ספרים. אבל גם אם מישהו לא מקבל הסבר כזה או אחר, כדאי שיעיין בסוגיית מנהג מבטל הלכה ובפרט בדברי מהרי"ק ס"ט, שם הוא מתייחס למצבים שגדולי ישראל לא מחו כנגד מנהג כזה או אחר. ומזה אפשר ללמוד שכאשר יש עדה קדושה מישראל שנוהגת המנהג כזה או אחר וגדולי ישראל יודעים מזה במשך דורות ולא מוחים נגד זה ולא מכריזים על עדה כזאת כעל כת שיצאה מכלל ישראל חלילה, ואדרבא נמצאים בידידות עם ראשי אותה עדה, הרי הדבר אומר דרשני. ולפלא בעיני שמישהו ינסה להוציא לעז על כך שגדולי ישראל במשך כמה דורות נכשלו בחיבור לרשעים ח"ו
ד. אכן כבודו צודק בדבריו שיש ניסיון לטשטש בין דרך אהבת ישראל שבה נוקטת תורת החסידות לבין עמדה בלתי מתפשרת בכל עניני תורה ומצוות. ואדרבא דווקא החסידים בכלל וחסידי חב"ד בםרט היו אלה שנלחמו נגד תנועת ההשכלה כאשר התפשטה בליטא ורוסיה לבנה וחשפו את תוכניותיהם הזדוניות גם באותם הזמנים שהם פעלו בהחבא ואף הצליחו לרכוש אמונם של חלק משלומי אמוני ישראל. וגם בעניין שלילת לימודי חול עמדת החסידים הייתה שלילית בתכלית בשונה מדעת מחלק מגדולי המתנגדים באותה תקופה. ודברים נכונים ועומדים בתוקפם בזמננו זה, אלא שבדורנו לדעת רוב גדולי ישראל רובם העולם של אלה שאינם שומרים מצוות לע"ע ב"ה בגדר של תינוקות שנשבו ויש לקרבם לצור מחצבתם בדרכי נועם ודרכי שלום, אבל כמובן באופן של מקרבן לתורה ולא מקרב את התורה אליהם, חלילה …
א. "לא מופרך" זה לא מספיק כדי לקבוע.
הכל אפשר לקשר אך צריך קשר יותר ברור כמו נותן ומקבל ולא השערות שישנן נגיעות.
ובכל מקרה, הדברים כשלעצמם נכונים גם למי שלא מקבל אותם מכח ההוראה.
ב. הרמב"ם לא קבע חובה לקבוע מי המשיח ולעורר את אותו עניין, אלא שכשיגיע מי שיתקיימו בו הסימנים שפירט, שעדיין לא התקיימו באף אדם, יהיה ניתן לקבוע כך.
ואם עדה מסוימת החליטה שרבם הוא המשיח, זה לא מחייב אותי להביא ראיה שלא.
אני לא ראיתי סתירה בין משנה תורה לאיגרת תימן, להיפך, איגרת תימן מזהירה שלא להסחף אחרי חצאי אמיתות עד כמה שזה קשה להמשיך ולחכות, וזו בדיוק הכוונה ב"אף כי יתמהמה אחכה לו"
ג. גם אם עדה מסוימת טועה זה לא אומר שהם רשעים ואסור להתחבר אתם.
ד. כמובן, גם הקירוב הוא יותר אמיתי מצידם, לא כולם מחפשים הנחות וחלקם גם מעדיפים את האמת המרה מהשקר המתוק.
א. כנראה שהויכוח בינינו מגיע מחוסר הבנה.בהתחלה היה לי קשה להבין איך איש שהולך בשיטת סטמאר מסתמך על רב אגודאי. אבל עכשיו הסברת את שיטתך שאפילו שאינך מסתמך על רב אגודאי בכל עניין לא מופרך אצלך שיש גם דברים נכונים בחלק מדבריו.
ב. אכן אתה צודק שכל המוציא מחברו עליו הראיה, אבל הרי זאת בדיוק טענתי. שדווקא מי
בא להחרים עדה שלמה בגלל אמונתם שרבם הוא המשיח צריך להביא הוכחה תורנית למה זה נגד התורה. בכל מקרה כך היא דרכה של תורה שאם יש רבנים שלפי הבנתם כבר התקיימו סימני משיח באיש כזה או אחר ולכן יש להכריז עליו שהוא מלך המשיח זוהי זכותם להביע את דעתם
וזה דבר לגיטימי. ודווקא מי שמנסה להגיד שקביעתם ההלכתית מנוגדת לי"ג עיקרי האמונה יצטרך להביא הוכחה לדבריו
ג. כנ"ל, אכן אין לי בעיה שמישהו יחלוק על אדמו"רי חב"ד בעניין שינה בסוכה ויחלוק על אלה שפסקו שיש ללכת דווקא עם פאה נכרית וכדו'. הבעיה מתחילה כשמנסים להשתמש בחילוקי דעות כסיבה להחרמות וכדו'. ואדרבא היחסים בין גדולי תורה הליטאים לאדמו"רי חב"ד מהוות ראיה לכך שיש לכבד את השני גם אם אני חולק עליו.
בהמשך לדבריי, ברצוני להדגיש כי במסגרת הדיון כאן אין כוונתי לפרט ולהסביר את שיטת חב"ד בענייני האמונה במשיח, סוגיית השינה בסוכה, קירוב יהודים וכיוצא בזה.
כל המבקש להעמיק בנושאים האלה מוזמן לעיין בספרו של הרב שלום דובער וולפא "תורה יבקשו מפיהו", וכן בספרים ובחוברות נוספים שנדפסו בנוש.
מטרתי בתגובות כאן היא להעמיד את הדברים על דיוקם:
ראשית, לשלול את הרושם המוטעה כאילו תנועת החסידות דוגלת חלילה בפשרות או ב"התאמה לרוח התקופה".
ושנית, להבהיר שחילוקי דעות הלכתיים והשקפתיים הם דבר לגיטימי במסגרת דיון תורני, ואינם יכולים לשמש עילה להחרמות או לפירוד לבבות.
ראשית: נכון מאד
שנית: תלוי במה חילוקי הדעות, אני לא פוסק כעת מה ומי, אך ישנן קהילות עם מנהגים בעייתיים או כ"מ תופעות שכן דורשות שימוש בכלים כמו חרמות.
הכל לפי העניין, ההיסטוריה שלנו מלאה גם בזה.
מה שנכון הוא שצריך להשתדל לא להגיע לזה כש"כ "האמת והשלום אהבו".