בלדה לימים הנוראים

מדי שנה, בפרוס הימים הנוראים, בעוד אנשים מכתתים רגליהם בחנויות למצוא סימנים לראש השנה וקונים לעצמם מקום בבית הכנסת, מתחילה ההתלבטות המסורתית שלי – היכן להתפלל? הבעיה שלי איננה טכנית אלא מהותית. איזה סגנון של ימים נוראים אני רוצה: האם אני מעוניין ביום הדין או בראש השנה? באווירה של מתח וחרטה או באווירת התחדשות ושמחה? בתפילה ציבורית או בעמידה אישית לפני ה'? באקסטזה או במלנכוליה?

הבעיה שלי איננה טכנית אלא מהותית. איזה סגנון של ימים נוראים אני רוצה: האם אני מעוניין ביום הדין או בראש השנה? באווירה של מתח וחרטה או באווירת התחדשות ושמחה? בתפילה ציבורית או בעמידה אישית לפני ה'? באקסטזה או במלנכוליה?

זר לא יבין זאת. אותו מועד; אותו סדר יום; אותן תפילות; אותן הלכות – אך האוירה שונה לגמרי, כאילו מדובר על חגים נבדלים. המסורות, המנהגים והלחנים השונים פילסו לעצמם שבילים ייחודיים, וצבעו את הימים הנוראים של כל קהילה באור המיוחד לה.

י"ב שבילים שונים יש ברקיע כנגד שנים עשר שבטי ישראל, וכל נוסח תפילה עולה בשביל המיוחד לו. כך מובא בשם האר"י. ולי הקטן נראה להוסיף, שאף י"ב רקיעים יש בשמים. לא הרי רקיע ראש השנה באומן כהרי רקיע ראש השנה בישיבות ליטא, ולא רקיע התפילה הירושלמית כרקיע התפילה המרוקאית, ולא אלו ואלו כרקיע שירת ישראל באתחלת ביאת הגואל של החרד"לים, ואין אחד מאלו דומה לאורו של רקיע עמך ישראל המאיר מן המזרחי.

 

רקיע הקרח הנורא

אם אבקש אווירה של כובד ראש, חשבון נפש, הרהורי חרטה ואימת הדין, כנראה אלך להתפלל במניין הליטאי. הקיטלים הלבנים, תפילת העמידה הארוכה, הצעקות בי"ג מידות – הכל אומר ימים נוראים. דברי ר' כרוספדאי על "שלשה ספרים נפתחים" תלויים ועומדים בחלל בית המדרש הליטאי, משרים על המתפללים אווירת מתח, דוחקים בהם להמות בתחינה, שייחרץ דינם לחיים.

התפילה הליטאית היא אישית מאד. היא מעוררת את המתפלל לפנות אל עצמו ולפשפש במעשיו, ומחדירה לתודעתו את מלוא עומק הדין. "עוברים לפניו כבני מרון" – כבני אמרנא. אחד אחד. בפרטיות. בבחינה חודרת. על אף שהתפילה נעשית בציבור וברוב עם, אין מורגשת בהיכל אווירה קולקטיבית. תפילת הציבור נדמית לקיבוץ יחידים, כל אדם מתפלל את התפילה הפרטית שלו. יש קטעים רבים הנאמרים ביחידות, וגם הסליחות הנאמרות בשוועה משותפת נשמעות מקהלה של צעקות פרטיות, כל מתפלל זועק את פנימיותו היחידה.

התפילה הליטאית היא אישית מאד. היא מעוררת את המתפלל לפנות אל עצמו ולפשפש במעשיו, ומחדירה לתודעתו את מלוא עומק הדין. "עוברים לפניו כבני מרון" – כבני אמרנא. אחד אחד. בפרטיות

התפילה הליטאית מבטאת את רוחם של דורות בעלי מוסר מישיבות ליטא, על תביעתם החמורה והנוקבת לנקיות הדעת ולטהרת הכוונה. המוטיבים המרכזיים בראש השנה הליטאי הם חזרה בתשובה וחשבון הנפש. הדומיננטיות של מוטיבים אלה עושה את התפילה אינטימית, עמוקה ועוצמתית, מחדירה לתודעת המתפלל את מלוא עומק הדין, "משפטיך תהום רבה". המתפלל מתכנס עמוק לתוך נפשו ומהרהר בעיקרי התשובה הידועים שסידרו לנו רבותינו: חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד.

תודעת החטא ותחושת האשמה נוכחות גם הן היטב בתפילה הליטאית. היא ספוגה באווירת "שערי תשובה" של רבנו יונה ומהדהדת את שיחות המשגיח בישיבה, ועל כן יש בה קורטוב של דכדוך. "תשב אנוש עד דכא – עד דכדוכה של נפש." למרות הקושי שבתפילה זו, יש בה גם הרבה סיפוק. בשירה המתפרצת בקדיש האחרון של התפילה – "יהא שלמא רבא מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל" – משתחרר הלב המכווץ מאימת הדין ומתמלא שמחה על שהמסע הארוך עבר בהצלחה.

 

רקיע הרוח החיה

אם באווירת חג חפצה נפשי, בהתחדשות, שירה, פיוטים ולחנים חודרי לבבות, יוליכוני רגלי לבית הכנסת המרוקאי. כאן נמזגת לה אווירת המשפט עם שמחת החג. ניגוני התפילה מרטיטים את הלב ומשרים אוירה של הכנעה והתכנסות, אך הם גם מלאי אופטימיות. אופייני לנוסח המרוקאי שתפילות הימים הנוראים נפתחות בפיוט "אחות קטנה", שכולו ספוג תקוה, התחדשות ושמחה על השנה החדשה. זְמִירָהּ שָׁבַת וְחֶשְׁקָהּ תַּגְבִּיר / לַחְפֹּץ קִרְבַת דּוֹדָהּ וְתַעֲבִיר – מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁהּ וְתָסִיר / לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ. תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ. החרטה והתשובה יגיעו בהמשך, במינון נמוך.

כאן נמזגת לה אווירת המשפט עם שמחת החג. ניגוני התפילה מרטיטים את הלב ומשרים אווירה של הכנעה והתכנסות, אך הם גם מלאי אופטימיות

הממד הציבורי של התפילה מרכזי מאוד בבית הכנסת המרוקאי. התפילה הליטאית היא אינדיבידואלית, האדם עומד בה לבדו מול האל. בניגוד לה, בנוסח המרוקאי כמעט אין קטעים הנאמרים ביחידות. זוהי תפילת הקהל מול הקב"ה. במקום "ענה עני העומד לפניך כדל שואל מבקש סליחתך", ייאמר: "ענה עניים העומדים היום לפניך, כדלים שואלים מבקשים סליחתך… נסה עלינו אור פניך ה'." ומובטח לו לציבור שאין תפילתו שבה ריקם.

על אף היחד הקולקטיבי של התפילה המרוקאית, נשמר בה גם מקום לאישי. הפיוטים הנאמרים בקול רם מנוגנים ברגש רב ומותירים לכל יחיד מקום אישי להתגדר בו, להשמיע את קולו מתוך חדרי לבו הפנימיים. אולם קול פרטי זה אין בו גוון של חיטוט בנבכי הנפש וגם לא ניחוח תחושת האשם של היחיד. האזכורים הרבים של החטא נדמים ביטוי של חולשתו של הציבור, של תלותו בקדוש ברוך הוא. הם כבנים המתחטאים לפני אביהם, בטוחים ברחמיו.

שיאה של התפילה הוא בפיוט "עת שערי רצון להיפתח" המזכיר את זכות האבות של העקדה. דומה על המתפללים שהם מלווים את אברהם ויצחק להר המוריה ועוקבים אחרי הדרמה האנושית השמימית, שבה: יֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה / אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה / מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא / אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכפֶר הָבָה / אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ. מבחינת המתפללים, עקדתו של אברהם והצלתו ברגע האחרון מסמלים את מצבנו ביום הדין. עליונים ותחתונים נמצאים כולם ברגעי האימה של הכרעת הדין ומקווים לקריעת שטר חובם. אך שלא כמו אצל אברהם, אנו כבר יודעים שיהיה סוף טוב לסיפור, "בטוחים שיעשה לנו נס."

 

רקיע אבן הספיר

אם באצילות קדושה חפצתי, להרגיש ביום דין אך מתוך אווירת חג, בכובד ראש אך ללא אימת הדין הליטאית – אקומה ואעלה ציון לבית הכנסת הירושלמי. התפילות הירושלמיות – הוד קדומים נסוך עליהן. יסודתן בהררי קודש, בגלות ירושלים אשר בקסטיליה, ספרד. נעימתן בטוחה בעצמה, נעה לאִטה, במתינות, אינה מבקשת להלהיב את המתפלל או לסחפו בריגוש אקסטטי. כביכול אומרת לו: רק לאחר שתספוג את הלחנים המורכבים והעדינים של התפילה ולאחר שתפנים את קצבה האטי – רק אז תוכל להתרגש באמת.

נעימתן בטוחה בעצמה, נעה לאִטה, במתינות, אינה מחפשת להלהיב את המתפלל או לסחפו בריגוש אקסטטי. כביכול אומרת לו: רק לאחר שתספוג את הלחנים המורכבים והעדינים של התפילה ולאחר שתפנים את קצבה האטי – רק אז תוכל להתרגש באמת

עיקר עניינה של תפילת הימים הנוראים, כותב הבן איש חי, הוא לפשט עקמומיות שבלב, שיהא האדם עומד לפני ה' בהכנעה. "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה." עם זאת, אין בהכנעה זו מן ההלקאה העצמית הרועשת. ההתכנסות פנימה נעשית בניגוני געגוע ורגש, ללא דרמה מוחצנת. לא ברעש ה'. אין בה גם מהחיטוט הפנימי הנוקב. לא באש ה'. יש בה רוגע שקט, אטי. קול דממה דקה.

את אווירת הימים הנוראים בבית הכנסת הירושלמי מייצג דוקא הפיוט שבו נפתחות תפילות יום הכיפורים, "לך אלי תשוקתי" שחיבר ר' אברהם אבן עזרא. לב מי לא ינוע באמרו את מילות הפיוט היורדות עד עומק הנשמה: "לך אלי תשוקתי, בך חשקי ואהבתי. לך לבי וכליותי, לך רוחי ונשמתי."

מעודי תמהתי על פיוט זה, כיצד הוא חודר ויורד עד עומק הלב ופותח שערי דמעה? באיזו סגולה ניחנו המילים הללו שהן פורצות את כל הסכרים? אולי זו דמותו הפלאית של האבן עזרא המרחפת מעליו, ואולי משום שנהגו לאמרו טרם יציאת נשמה כחלק מהווידוי. כך או כך, פיוט זה מצליח להחדיר בנו תחושה עמוקה של אחדות עם האל. אנו מנגנים אותו, ותחושת הנפרדות שלנו נדמית אשליה. גופי, מחשבותי, תקוותי – אינם רק מאת ה' אלא הם שלו. "לך עיני ורעיוני… וממך היא תכונתי… לך רוחי, לך כוחי ומבטחי ותקוותי." האדם, על כוחותיו וחולשותיו, רוחניותו וחומריותו, הוא חלקו של הקב"ה, חוסה תחת כנפיו, ולכן אין לו יכולת להסתתר ואין לו מה להסתיר.

עומדים אנו לפני הקב"ה בכותנתנו הדלה, ולבנו וכליותינו חשופים בפניו. תחושת החטא והאשמה המשקפת תודעת נפרדות אינדיבידואלית,[1] מתחלפת לה בתחושת הבושה והצער, על שנוקשתי ביצרי הרע, שהוא חלק מהוויתי בתור יציר כפי האל.

בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךָ / עֲנֵנִי יָ־הּ דְּרִישָׁתִי.
אֲנַסֵּךְ אֶת דְּמָעַי לָךְ / מְחֵה חֶטְאִי בְדִמְעָתִי.
וְנַפְשִׁי אָמְרָה חֶלְקִי / ה' הִיא וְנַחֲלָתִי.
אֱסֹף נָא אֶת עֲונותַי / בְּחַסְדָּךְ יוֹם אֲסִיפָתִי.

אף שרובו של הפיוט הוא דברי וידוי וצער על משובותינו ועל עצבון ידינו, יש בו ביטחון מלא בחסד ה', משום שה' מכיר אותנו על כל חולשותינו, שגם הן ממנו – ולכן גם המחילה היא שלו ובשבילו – ועל כך תקוותנו.

לָכֵן כִּסְּתָה פָנַי / כּלִמָּתִי וְגַם בָּשְׁתִּי.
וְאֵין לִי בִּלְתְּךָ מָנוֹס / וּמִמָּךְ הִיא סְלִיחָתִי.
וּמוחֵל בִּלְתְּךָ אַיִן / וּמֵאִתָּךְ מְחִילָתִי.

 

רקיע רצוא ושוב

ואם אש קודש אוחזת בי ולהתלהבות ודבקות אני מפלל, אקנה לי בוודאי כרטיס לאומן. ראש השנה באומן כמעט נעלם. אין כאן קמצוץ של חרדה או עצבות, אימת הדין או הכנעה – אין יאוש בעולם כלל. הצדיק הבטיח שמי שמגיע אליו לאומן – הוא ימשכהו מהגיהנום בפאות ראשו. מי אם כן יכול להיות שרוי בפחד? עיקר עניינו של ר' נחמן היה ראש השנה, כפי שאמר לתלמידיו: "הראש השנה שלי הוא חידוש גדול ואיננו ירושה מאבותי." ואכן זהו חידוש. דומה שקפצה לו הדרך על ימי הדין, היישר לימי שמחת החג.

ראש השנה באומן כמעט נעלם. אין כאן קמצוץ של חרדה או עצבות, אימת הדין או הכנעה – אין יאוש בעולם כלל. הצדיק הבטיח שמי שמגיע אליו לאומן – הוא ימשכהו מהגיהנום בפאות ראשו. מי אם כן יכול להיות שרוי בפחד?

דבקות בצדיק, התעלות לשחקים ואקסטזה רוחנית הם מרכז העניין. עיקר העבודה של ראש השנה כאן היא להגיע ל"אורות גבוהים". כאן גם משתדלים מאוד להתפלל עם העבריינים, משום שהעוונות נהפכו כבר מזמן לזכויות ולא נותר אלא לעשות מחול גדול לחסידים. בראש השנה של הצדיק אין מתח באוויר. השירה והשמחה אינן פוסקות אפילו רגע. היית באומן ולא נגעת בשמים – כאילו לא היית.

 

רקיע מראה הקשת

אך אם אני במצב רוח ישראלי ורוצה ניגונים ונוסח הקרוב לעולמי – שירה יפה ואווירה נעימה – כנראה אמצא את עצמי אצל ה"מזרוחניקים", בעלי בתים טובים מהסוג הישן. בתודעה הבעלבתית, העשייה הדתית משולבת ושזורה בתוך החיים עצמם, ותפקידה של המסורת הוא לקשט ולהאיר את הבנאליות של היום־יום. בהתאם לכך, האווירה הכללית בתפילת הימים הנוראים היא 'בלי הגזמה'. בואו לא ניסחף. אלו אמנם ימים נוראים, אבל צריך לשמור על מהוגנות וכללי טקס. בחברה מהוגנת ובטקס מכובד לא צועקים ולא בוכים.

בתודעה הבעלבתית, העשייה הדתית משולבת ושזורה בתוך החיים עצמם, ותפקידה של המסורת הוא לקשט ולהאיר את הבנאליות של היום־יום

אי שם בעומק התודעה ה'בעלבתית' שוכן הרעיון שהשפה הדרמטית של הימים הנוראים היא מטפורה פשטנית. משפט שמימי שבו שוקלים בכפות המאזניים עברות כנגד מצוות נראה תיאטרלי משהו וקצת חטטני. המשפט של יום הדין אינו מתמקד אצלם בשאלה "מה עשית" אלא בעיקר ב"לאן פניך מועדות". ואולי לזה כיוון הרמב"ם באמרו ש"אין שוקלים אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין העברות כנגד המצוות."

הבעלבת המצוי הוא בורגני ושמרן, ולכן הקהילתיות חשובה לו מאוד. התפילה אצלו היא בראש וראשונה ביטוי של קהילתיות. בניגוד לתפילה האישית הליטאית ולתפילת הציבור הספרדית, התפילות בבית הכנסת שלו נועדו לאחד את קהילת בית הכנסת וליצור ליכוד חברתי נעים. כל הנוטלים חלק בתפילה שותפים בעצם ליצירת אתוס ישראלי־מסורתי המרכיב את הזהות היהודית המסורתית־מודרנית שלנו.

היטיב לבטא זאת לוין קיפניס בשיר הילדים הידוע "שנה טובה":

שנה טובה לדוד גיבור
אשר על המשמרת
ולכל נוטר בעיר, בכפר,
ברכת "חזק" נמסרת.
שנה טובה, שנה טובה!
שנה טובה, טייס אמיץ,
רוכב במרום שמים,
ורוב שלום מלח עברי,
עושה דרכו במים.
שנה טובה, שנה טובה!

שנה טובה לכל עמל
בניר וגם במלט,
שנה טובה ומתוקה
לכל ילדה וילד!
שנה טובה, שנה טובה!

כל הדמויות השונות והמגוונות הללו מתלכדות לכדי משפחה גדולה, מחויכת ותמימה, הנהנית מזיו המסורת והסולידריות הפנימית.

החיבור הקהילתי איננו רק אופקי אלא גם אנכי – הוא שוזר לתוך קהילת בית הכנסת גם את הדורות שעברו. מנהגי בית אבא ובית סבא קמים לתחייה בתפילה ובכך מקנים לה גם ממד נוסטלגי

החיבור הקהילתי איננו רק אופקי אלא גם אנכי – הוא שוזר לתוך קהילת בית הכנסת גם את הדורות שעברו. מנהגי בית אבא ובית סבא קמים לתחייה בתפילה ובכך מקנים לה גם ממד נוסטלגי. הקהילה איננה כוללת רק את הנוכחים פיזית בתפילה, אלא גם את דורות עברו. מנער ועד זקן, טף ונשים, כולם חוגגים ושמחים בתפילת ראש השנה. התפילה בבית הכנסת מייצרת אווירת חג קהילתית וחיבור בין־דורי, ללא המתח של יום הדין.

 

רקיע נהר די־נור

וכאשר שירת הגאולה מפעמת בלבי, וגעגועים לבית המקדש ולשירת הלויים מציפים אותי – אלכה לי אל הר המור ואל גבעות ישיבות הקו. חזרת עם ישראל לארצו והקץ המגולה המציץ אלינו מכל פינה מוצאים את ביטוים גם בתפילות הימים הללו. המלכת ה' על כל העולם כולו והשראת שכינתו על ישראל הם עיקרה של תפילה, ובקטעים אלו בוקעת השירה והציבור יוצא במחול. שירת "שמחה לארצך ששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך" דומיננטית הרבה יותר בתפילה זו מ"מי יחיה ומי ימות, מי בחרב ומי באש".

השיקולים הקטנים של חיים ומוות מתגמדים כאן אל מול המהלך הקוסמי של התשובה העליונה. חזון מלכות ה' על כל בריותיו מרנין את לב המתפללים, עד שהשירה מתפרצת מאליה

מלאכי השרת אולי מפקפקים בכוחה של שירת ראש השנה – "שאלו מלאכי השרת את הקב"ה, מפני מה אין ישראל אומרים שירה בר"ה, אמר להם, אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים ומתים פתוחים לפניו וישראל יאמרו שירה?"[2] – אולם מול כוחה העליון של גאולת עולם התשובה מסתתמות טענותיהם. השיקולים הקטנים של חיים ומוות מתגמדים כאן אל מול המהלך הקוסמי של התשובה העליונה. חזון מלכות ה' על כל בריותיו מרנין את לב המתפללים, עד שהשירה מתפרצת מאליה.

וכפי שכותב הרב ב"אורות התשובה":

הרצון של התשובה נוגע ברצון העולמי, במקורו העליון, וכיון שהזרם הכביר של שטף החיים הרצוניים פונה להיטיב, מיד נחלים רבים שוטפים בכל מלא היש לגלות את הטוב, ולהיטיב לכל. והתשובה הפרטית, של האדם היחיד, שואבת היא את כחה ממקור חיים זה.[3]

לדעת הרב, התשובה קדמה לעולם, ולכן היא יסודו של עולם. רגש התשובה של האדם הפרטי הוא רסיס קטן מתוך תהליך התשובה התמידי שהעולם מתקדם בתוכו. הקב"ה מוביל את ההיסטוריה אל תיקונה השלם, וכיוון זה משתקף ברגש התשובה הפנימי של האדם. "רוח התשובה מרחף בעולם והוא נותן לו את עיקר צביונו ודחיפת התפתחותו, ובריח בשמיו הוא מעדנו ונותן לו כל כשרון יופי והדר."[4] הפרט כאן מתבטל אפוא אל הכלל, אבל לא אל כלל הציבור ואפילו לא אל כלל הקהילה, אלא אל הכלליות כולה: כלל ישראל, כלל העולם, כלל הדורות, כלל ההוויה – הכל אומר שירה עליונה, שירת הגאולה.

***

אלה מסָעַי בתוך שבטי בני ישראל. נוכחתי לדעת שלא ראש השנה אחד יש להם לישראל, אלא הרבה ראשי שנים יש להם, ולכל עדה נדמה הוא בצלמה ובדמותה. אחד מאריך ואחד מקצר, אך כולם מכוונים לבם לשמים.

בצעירותי הייתי מיצר ודואג שמא ימי הדין שלי אין להם בית אב. בלבי הרגשתי נווד חסר בית אשר מבקר בהיכלות רבים אך איננו שייך לאף אחד מהם. רועה בשדות זרים, ואת ביתו טרם מצא. ימים נוראים הם, הרהרתי בלבי, אך איה הם נוראותיהם אם אין צביון אחד להם? כיצד יכולה לבוא בלבך רגשת הדין אם אינך יכול לעמוד על אופים של ימים אלו? מה דמות אערוך למשפטו ואיני יודע אם בגיל או ברעדה אבואה להיכלו?

תשובה טובה לדבר אין בידי גם היום, אך לבי אינו תוהה על כך עוד. ואף נדמה בעיני כי סודו של ראש השנה טמון דוקא בריבוי זה – דרכים רבות למקום. עבודת ראש השנה אינה אחת, והפלא הגדול בגילוי מלכותו הוא ריבוי הפנים שלה. לא לנו לנסות לשקלם במאזנים, מי טובה יותר ומי פחות. וכעין דברי ר' יהודה הלוי בפיוט הנפלא הנאמר בראש השנה, "י-ה שמך ארוממך":

יָ־הּ שִׁמְךָ אֲרוֹמִמְךָ וְצִדְקָתְךָ לֹא אֲכַסֶּה.

הֶאֱזַנְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה.

וְאֵיךְ יֹאמַר כְּלִי חֹמֶר אֱלֵי יֹצְרוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.

דְּרַשְׁתִּיהוּ פְּגַשְׁתִּיהוּ לְמִגְדַּל עֹז וְצוּר מַחְסֶה.

הַבָּהִיר כְּאוֹר מַזְהִיר בְּלִי מָסָךְ וְלֹא מִכְסֶה,

יִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאֵר וְיִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵּׂא.

 

---

[1] ראה הרמן כהן, דת התבונה ממקורות היהדות, פרק הכפורים.

[2] ר"ה לב.

[3] אורות התשובה ו, א.

[4] שם ה, ד.

 

תמונה: Bigstock