צריך עיון > סדר שני > האדם שקודם החטא: על אנושיות נטולת אשמה

האדם שקודם החטא: על אנושיות נטולת אשמה

הרב צבי וינטר
הרב צבי וינטר בית המדרש "הליכות עולם"

אימת הימים הנוראים נובעת מהדגשת יתר של אחריות האדם למעשיו. אולם, האדם אינו מאופיין באמצעות בחירתו בלבד, אלא יש בו אנושיות בסיסית וקשר ישיר עם הקב"ה הקודמים לבחירותיו. הבנה זו, שמתבטאת בגישת חז"ל ליום הכיפורים, יכולה לאזן מעט את אווירת האשמה הרווחת.

ו' תשרי תשפ"א

חודש אלול וימי התשובה הם ימים טעונים מאוד בהיכלי התורה. "אלול" והימים הנוראים בישיבה הם חוויות מכוננות עבור תלמיד הישיבה, חוויות הנותרות צרובות בזכרונו זמן רב לאחר סיום לימודיו בה. ימים נוראי הוד אלו מתאפיינים בחשבון נפש, בתפילה ובחזרה בתשובה. ימים של קרבה, התחטאות וריצוי.

אך לצד חוויות חיוביות אלו, רבים מבני הישיבות מספרים על רמות שונות של מועקה המלווה אותם בימים הנוראים, הגורמת להם דווקא לרצות לברוח. האווירה הטעונה אינה גורמת להם בהכרח להתקרב לקב"ה, לתורה ולמצוות, אלא להפך: היא יוצרת רתיעה, לחץ ומחנק, וגם אם הם נשארים בישיבה או בבית הכנסת, מתפללים ועושים את עבודת הימים האלו כדת וכדין כלפי חוץ, בסתר לבם הם רוצים שימים אלו יחלפו מהר ככל האפשר, ותחזור לה השגרה הרגועה.

רבים מבני הישיבות מספרים על רמות שונות של מועקה המלווה אותם בימים הנוראים, מועקה הגורמת להם דווקא לרצות לברוח. האווירה הטעונה אינה גורמת להם בהכרח להתקרב לקב"ה, לתורה ולמצוות, אלא להפך

אפשר לומר שזהו טבע האדם. הוא מעדיף להדחיק את פגמיו וחסרונותיו ו'לזרום' עם החיים, גם כאשר כל העסק קצת חורק וגונח. משום כך, ימים המחייבים אותו להישיר מבט ולחטט בתוך עצמו גורמים לו לתחושת כבדות ומועקה ומעוררים בו רצון להמלט. בעיני, הסבר זה אינו מספק מכמה סיבות. ראשית, גם אם הוא נכון, בהינתן שמטרתם של הימים הנוראים היא ליצור קרבה בין אדם לקונו ולאפשר חזרה בתשובה, הרי שהם בהכרח מחמיצים את מטרתם. הקב"ה מעוניין בתשובתנו ואנו חפצים לשוב, אך האווירה השוררת סביב המפגש המחודש מביאה אותנו דווקא להתרחק; גם אם נאשים את עצמנו בכך, הרי שעדיין נשארנו במצב ביש. נוסף לכך, הסבר זה רואה את האדם באור שלילי מאוד. הוא מדגיש רק את הצד הילדותי שבו, המעוניין להדחיק את המעיק ולברוח מאחריות, גם במחיר של התבוססות בחטא. אבל האדם הבוגר מעונין מאוד שחייו יהיו טובים ומשמעותיים: חיים של חטא, ריקנות וחוסר משמעות מאיימים עליו, הוא אינו מוכן לחיות בהכחשה עצמית. אין סיבה אפוא שירצה לברוח מההזדמנות לשוב בתשובה על חטאיו. ולבסוף, הנטייה להדחקה ובריחה ל'אזורי הנוחות' מסבירה אולי את הרצון לשוב אל השגרה, אך היא אינה יכולה להסביר את תחושות הלחץ והמחנק מעצם עבודת התשובה.

ברצוני לטעון שחוויות "אלול" והימים הנוראים שלנו משקפות את ההבנה שתשובה היא לקיחת אחריות והתנקות מאשמה. הבנה זו מקורה בחשיבה הרווחת שיכולת הבחירה היא התכונה האנושית החשובה ביותר. לחשיבה זו שורשים בחז"ל, בראשונים ובחלק מספרי המוסר, אולם היא מושפעת מאוד מתפיסות מודרניות. ברעיון הבחירה יש כמובן אמת עמוקה ונוקבת, אך לצדו אבקש להציע הבנה אחרת, רכה יותר, של מושגי החטא והתשובה. הבנה זו רואה בתשובה תהליך היטהרות ושיבה למקור. היא גורסת כי האדם אינו מאופיין על ידי בחירתו בלבד, אלא יש בו אנושיות בסיסית וקשר ישיר עם הקב"ה הקודמים לבחירותיו. הבנה זו, שגם היא מבוססת ונטועה היטב בדברי חז"ל ובספרים הקדושים, יכולה לאזן מעט את תפיסת האשמה הרווחת, ולאו דווקא בתור חלופה, אלא בתור השלמה היוצרת תמונה מורכבת יותר של היחס בין האדם לאלוקיו. בהוספת פן ההיטהרות יפחתו תחושות הלחץ והמועקה בימים הנוראים, וימים אלו יתמלאו גם בתחושת קרבה ואהבה לקב"ה וחיבור לקדושה ולמצוות ה'.

 

בחירה, אשמה ומה שביניהן

הרעיון העומד בבסיס הגישה הרווחת לימים הנוראים הוא בחירה. יכולת הבחירה של האדם נחשבת אחד העוגנים המרכזיים של התודעה המוסרית בכלל, ושל התודעה הדתית בפרט. מעלת האדם על פני החי היא מסוגלותו להבחין בין טוב לרע ולבחור ביניהם. יתרון האדם על הבהמה הוא יכולתו לשלוט על הכוחות הפועלים בו, לבחון אפשרויות שונות, לשקול אותן ולבחור ביניהן. מה שהופך את האדם לאדם אפוא הוא יכולת הבחירה שלו.

יכולת הבחירה של האדם היא גם היסוד לאחריותו על מעשיו. כיוון שהאדם פועל באופן רצוני, כלומר בוחר במעשיו, ניתן לשייך אליו את הפעולות שנפעלו מכוחו, לשבחן או לגנותן. ומאחר שהאדם אחראי למעשיו, הוא נושא את צדה השני של המטבע – האשמה. אדם נענש על חטאיו בגלל האפשרות שהיתה לו שלא לעשותם. כיוצא בו, כשם שהאדם ראוי לעונש אם פעל שלא כהוגן, כך מגיע לו שכר טוב אם הוא אכן בוחר בטוב.

במידה רבה, תודעת הבחירה, האחריות והאשמה היא המניעה את האדם לפעול וליצור. האדם פועל בעולם משום שהוא מאמין שיש משמעות לפעולות הרצוניות שלו. לו היינו נוטלים מהאדם את תודעת האחריות למעשיו – מה שמכונה בשפה הפילוסופית "סוכנות מוסרית" (moral agency) – הרי שהיתה אובדת לו המוטיבציה לפעולה.

כל עוד הבחירה היא הפריזמה היחידה שדרכה רואה האדם את עצמו, את חייו ואת הקשר שלו עם הקב"ה, היא נעשית גם מקור למועקה גדולה, להתרחקות מהקב"ה, ליאוש ולרצון לברוח

אכן, אחד מהיסודות של המחשבה היהודית הוא ללא ספק הבחירה החופשית, ובלעדיה קשה מאד לבסס הצדקה לשכר ועונש. כך כותב לדוגמא הרמב"ם: "יסוד תורת משה רבינו ע"ה וכל ההולכים אחריה היא, שהאדם בעל יכולת מוחלטת, כלומר שיש בטבעו ובבחירתו וחפצו לעשות כל מה שביד אדם לעשות."[1] עם זאת, המרכזיות של תודעת בחירה זו בימינו קשורה בעיני גם לאקלים התרבותי שלנו. החירות של האדם לבחור היא הערך המכונן של הסדר הפוליטי הקיים. בעולם המערבי הליברלי, חירות הבחירה היא הטוב ושלילת חירות זו היא הרע. האדם בתפארתו הוא האדם הבוחר, היוצר את חייו בעצמו מתוך נטילת אחריות ויוזמה. בתפיסה הומניסטית זו, האדם הוא אמת המידה של כל הדברים. הוא ניצב מחוץ לעולם, מביט ממרום מושבו על הבריאה כולה ושופט אותה.

פועל יוצא של תפיסה זו הוא שהאדם חווה את קיומו דרך הבחירות שלו ורואה בחייו סך כל בחירותיו. ממילא, עד כמה שהדבר תלוי בו, הוא יפעל לממש את רצונותיו ולחיות לפי אמונותיו – כלומר, להביא לידי ביטוי את היותו יצור בוחר.

אם נחזור לעולם הדתי, הרי שבתמונת עולם הרואה בבחירה את חזות הכל, הקב"ה לובש בעיקר את דמות המבקר והשופט. הוא אמת המידה לטוב, כלומר לבחירה הנכונה. מעתה, הוא השופט של בחירות האדם. הוא שבידו לומר אם בחירות האדם הן טובות או רעות. לגישה זו, הימים הנוראים מייצגים את פעולת המשפט של הקב"ה. בסיומה של השנה, שופט הקב"ה בדקדוק את בחירותיו של האדם, ובוחן האם הוא אשם או זכאי.

לאור תפיסה זו, התשובה היא תהליך של תיקון השגיאות באמצעות בחירה מחודשת בטוב. בעניין זה ידועים ומצוטטים רבות דבריו של הרמב"ם:

איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח. כיצד: הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר – זה הוא בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אומר: "וזכור את בוראך בימי בחורותיך."[2]

כלומר, את הנעשה אין להשיב; אי אפשר לחזור אחורה בזמן ולבחור אחרת, אך אפשר לשנות את הבחירה מכאן ולהבא. כיוון שהאדם מאופיין על ידי בחירותיו, הרי שכאשר הוא בוחר ברע הוא עצמו רע, וכאשר הוא משנה את בחירתו הוא חוזר להיות טוב. והאריכו הוגים ובעלי מוסר לאורך הדורות לבאר כיצד פועלת תשובה זו ומהי הדרך לעשותה.

אין ספק שתודעה זו ועבודת התשובה העמוקה הבאה בעקבותיה מקדמות את האדם ומגדלות אותו. תהליך של שיפור עצמי, נטילת אחריות על טעויות ובקשת תיקון – הוא תהליך מבורך. קשה לחשוב מה מלבדו יכול להניע את האדם להתקדם, להשתפר ולא לשוב על טעויות וחטאים. עם זאת, אבקש לטעון כי כל עוד הבחירה היא הפריזמה היחידה שדרכה רואה האדם את עצמו, את חייו ואת הקשר שלו עם הקב"ה, היא נעשית גם מקור למועקה גדולה, להתרחקות מהקב"ה, ליאוש ולרצון לברוח.

 

מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו, מה גבורתנו

תפיסת האחריות היא המביאה לכך שהימים הנוראים נחווים תקופה של חרדה ואימה. חייו של האדם הבוחר, האחראי, נבחנים אחת בשנה: האם אכן הוא עשה את הטוב לפני אלוקים? האם הוא התנהג כפי שהוא חושב שראוי להתנהג? שאלות נוקבות אלו, שבדרך כלל אין להן רק תשובות חיוביות, מולידות באדם אשמה עמוקה. הוא הנושא באחריות למצבו ולתוצאות של בחירותיו. הוא חש חוטא ומלוכלך, והוא מתמלא באימה וחרדה מפני המשפט.

תחושת האשמה העולה באדם בימים אלו כבדה מנשוא. הידיעה שהוא עומד בפני משפט שבו אין לו סיכוי לזכות (כי מי יזכה בעיניך בדין?), שאין הוא עומד בכל תנאי התשובה (שהרי אין קץ לאשי חובותינו ואין מספר לניחוחי אשמתנו), וכי דפוסי ההתנהגות המקולקלים שלו יישארו אתו כנראה גם בשנה הבאה, מטילה עליו אשמה כה כבדה, שהוא קורס תחת משקלה. עבודת התשובה בתוך מסגרת זו נעשית משימה בלתי אפשרית כמעט ומובילה ליאוש מראש. הרצון של האדם להיפטר מעול תשובה זו איננו אפוא ביטוי ילדותי לבריחה מאחריות, אלא מודעות עמוקה של אדם מנוסה ובוגר ליכולת המוגבלת שלו לשנות את חייו כרצונו ולעצב אותם כראוי.

הרצון של האדם להיפטר מעול תשובה זו איננו אפוא ביטוי ילדותי לבריחה מאחריות, אלא מודעות עמוקה של אדם מנוסה ובוגר ליכולת המוגבלת שלו לשנות את חייו כרצונו ולעצב אותם כראוי

לאור זה ראוי, לטעמי, לעלות מחדש את השאלות: האם הבחירה היא אכן התכונה היחידה שבה ניתן לאפיין את האדם? האם אנושיותו של האדם נובעת באופן בלעדי מאחריותו למעשיו ולתוצאותיהם? האם היחס בין האדם לקב"ה מושתת רק או בעיקר על תביעתו של הקב"ה מהאדם לבחור בטוב? ולסוף, האם עבודת התשובה והימים הנוראים אכן עוסקת רק במשפט ובהאשמה נוקבת?

ראשית, מה שעשוי לערער על מוחלטות הנחות אלו הם ביטויים השגורים בחז"ל, בעיקר ביחס ליום הכיפורים – ביטויים כמו "עיצומו של יום מכפר",[3] "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו לזכויות"[4] או דבריו הנשגבים של רבי עקיבא: "מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל."[5] דברי חז"ל אלו ביחס לאופן כפרת החוטא אינם עולים לכאורה בקנה אחד עם תפיסת החטא והתשובה במונחי אחריות בלבד. לפי גישת האחריות, קשה מאוד להבין איך העוונות מתכפרים להם מעצמם על ידי "עיצומו של יום" בלבד, וודאי שקשה להבין כיצד הם נהפכים לזכויות. גם אם אפשר להתאים בדוחק את דברי חז"ל אלו לפרשנות האחריות והאשמה, קשה להכחיש שהאווירה העולה מהם אינה של תביעה נוקבת. הקב"ה אינו מצטייר בדבריהם בתור תובע של האדם אלא להפך. התשובה והימים הנוראים נדמים לנהר שהאדם עובר בתוכו ומיטהר, ולא לפטיש המכה על ראשו, המזכיר לו את אחריותו על מעשיו.

דברי חז"ל אלו עשויים להיות פתח להבנה שונה של מושג התשובה ושל היחסים שבין אדם למעשיו, בין אדם לקונו. דברי ר' צדוק הכהן מלובלין על התשובה מבהירים זאת:

עיקר התשובה הוא עד שיאיר ה' עיניו, שיהיו זדונות כזכויות. רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה' יתברך, כמו שאמרו ז"ל: שלוש פסוקים כו' ואתה הסבות את לבם, ואשר הרעותי וכו'. וכטעם ידיעה ובחירה שביאר האריז"ל בסוף ספר 'ארבע מאות שקל כסף' ששניהם אמת כל אחד במקום בפני עצמו. במקום הבחירה, שם אין מקום לידיעה, ובמקום הידיעה שם באמת אין מקום לבחירה. וכשמגיע לאור זה העצום, אז שבו כל זדונותיו בלתי יוצאים מעומק ידיעת הש"י והוא ודעתו ורצונו הכל אחד, ומאחר שהש"י רצה כן הרי הכל זכויות, וזוכה לכפרה גמורה שביום הכיפורים.[6]

בדברים קצרים אלו מתייחס ר' צדוק לשאלה הפילוסופית הידועה על היחס שבין ידיעת ה' ובחירת האדם, ומציע הצעה מאתגרת. הוא מציע לראות את ידיעת ה' ואת בחירת האדם כשני מישורים מקבילים שאי אפשר להשוות ביניהם. לדבריו ישנם שני מושגי אמת מקבילים: האמת האלוקית העליונה שביחס אליה אכן אין לאדם בחירה והכל ידוע מראש, והאמת האנושית שאין לה גישה לאמת האלוקית, וממילא היא תופסת את עצמה כבוחרת. הצעה זו קשה להבנה, ובמסגרת מאמר זה לא נרד לעומקה. עם זאת, אנסה בדברים הבאים להראות כיצד שניות זו של מושגי אמת בנפשו של אדם מאפשרת להבין בצורה שונה את מושגי החטא והתשובה.

 

האדם הפועל והאדם שמעבר לפעולה

לכל אדם יש זהות שנבנית ממעשיו. האדם עונה לשאלת "מי אתה" באמצעות קורות חייו, מקצועו, כישוריו המעשיים השונים וכן הלאה. דרך דברים אלו אדם מגבש דמות מסוימת, שעל ידה הוא תופס את עצמו ודרכה הוא גם מיוצג כלפי חוץ. לצד זאת, מקננת בכולנו תחושה עמומה, עמוקה, שהאדם אינו סך פעולותיו; שישנה דמות פנימית שהיא ה"אני" האותנטי יותר, ה"עצמי" שביחס אליו נדמים כל קורות חיינו חיצוניים ומקריים, וגם לו היו שונים, הם לא היו משנים את מי שאנחנו במהות.

יש באדם גרעין עמוק של קיום, ישות מסוימת שהיא מעבר לכל זהות אחרת שהוא קונה במהלך חייו […] במישור הקיום הראשון, החיצוני, מתקיימים מושגי הבחירה, האחריות והאשמה. אולם, במישור הקיום הפנימי, האדם חווה את עצמו כמי ש"לא טעם טעם חטא"

שניות זו נחווית בסיטואציות שונות בחיים והיא משתקפת במיוחד בפער שבין ההזדהות שלנו עם מעשינו ועם קורות חיינו הטובים ובין אי-הזדהותנו עם מעשינו ועם קורות חיינו הרעים. מעשים טובים, כלומר מעשים שאנו גאים בהם, מגדירים את "מי שאנחנו". למעשים הרעים, שאיננו גאים בהם, אנו מעדיפים להתכחש. אנו טוענים שהם "לבושים חיצוניים", משהו שקרה לנו במקרה, לא "מי שאנחנו באמת". זאת על אף שלכאורה אלו ואלו שייכים אלינו במידה שווה, ואנו אחראים להם באופן זהה. ואכן, הסביבה שלנו לא תסכים לפיצול אישיות זה, והיא תדרוש מאתנו דין וחשבון על מעשינו הרעים, בדיוק כפי שתהלל אותנו על מעשינו הטובים. מדוע אפוא אנו דוחים מעשים מסוימים בתואנה ש"הם לא אנחנו"? האם תופעה זו מצביעה על שקר עצמי? על בריחה מאחריות? האם האדם סתם מעגל פינות ועושה הנחות לעצמו? במקרים רבים, כן. אך אפשר גם שהיא מורה על שניות עמוקה בתפיסת האדם את עצמו; זוהי השניות שר' צדוק מדבר עליה.

האדם חי בו זמנית בשני מישורי אמת ביחס לזהותו. ישנה הדמות היומיומית, החשופה והנגישה, המאורגנת סביב הממד המודע, הבוחר והפועל. זהות זו נבנית דרך בחירותיו, מעשיו ופעולותיו של האדם. בממד זה, אם הוא פועל ועושה טוב, הוא ראוי לשבח, בעיני עצמו ובעיני אחרים. באותה מידה, הוא יגונה גם בעיני עצמו וגם בעיני אחרים על מעשים שאינם טובים. בתפיסת זהות זו, ודאי שטענה לאי הזדהות עם תוצאות לא טובות של מעשינו תתפרש בצדק בריחה מאחריות.

במקביל, ישנה גם תפיסה שונה של האדם את עצמו. בתפיסה זו, האדם רואה את קיומו מעבר לכל הקורות אותו, מעבר לכל תכונה אישית, פעולה או יצירה. יש באדם גרעין עמוק של קיום, ישות מסוימת שהיא מעבר לכל זהות אחרת שהוא קונה במהלך חייו. הקיום הבסיסי, הפשוט והעמוק ביותר של האדם קודם לכל דבר שהוא אומר ועושה. רובד קיומי זה נטוע בו מיום היוולדו וממשיך להתקיים, גם אם בצורה חבויה, כל חייו. חווית קיום זו ניכרת לאדם רק ביחס לעצמו, באופן פנימי.

במישור הקיום הראשון, החיצוני, יש לאדם בחירה והוא נושא באחריות ובאשמה. אולם, במישור הקיום הפנימי, האדם חווה את עצמו כמי ש"לא טעם טעם חטא". זוהי אולי הסיבה להתכחשות שלנו למעשינו הלא טובים. מתוך שאנו חווים את עצמנו "טוב גמור" באופן בלתי אמצעי, אנו חשים זרות כלפי מעשים אלה, כביכול לא נעשו על ידינו.

 

מעבר לטוב ולרוע

כאמור, האדם חווה את שני ממדי הקיום הללו בו זמנית, על אף הסתירה לכאורה שיש ביניהם. הוא חווה את עצמו גם אחראי, בוחר ומעוצב על ידי מעשיו, וגם בעל קיום פשוט וטהור מראשית ועד אחרית, קיום שמעבר לטוב ולרע. כדי לחדד יותר ניתן להשוות זאת להבדל שבין היחס האבהי ליחס האימהי ביחסי הורה-ילד. בהכללה גסה כמובן, אפשר לומר שהיחס האבהי תובע מהבן להתבגר, לפעול, ליצור. האב מצפה מבנו 'לעמוד על הרגליים' ולבנות חיים עצמאיים. היחס האימהי חומל יותר; גם בגיל ארבעים רואה האם בבנה את התינוק החמוד שמגיע לו חיבוק חם, בלי קשר לאיכות ביצועיו.

האדם חווה את שני ממדי הקיום הללו בו זמנית, על אף הסתירה לכאורה שיש ביניהם. הוא חווה את עצמו גם אחראי, בוחר ומעוצב על ידי מעשיו, וגם בעל קיום פשוט וטהור מראשית ועד אחרית, מעבר לטוב ולרע

אי אפשר לומר איזה יחס 'נכון' ואיזה יחס 'אינו נכון'. שתי ההתייחסויות נכונות בדרכן שלהן, והן אינן צרות זו לזו. בימים כתיקונם, נדרש אדם בוגר להתנהל בעולם באחריות. ישותו הפנימית הטהורה איננה יכולה לשמש הצדקה לאי-נשיאה באחריות על מעשיו. החברה ואף הוא עצמו מצפים ממנו לפעול דרך דמותו הפועלת, הבוחרת והאחראית. יחד עם זאת, אנו מסוגלים לחוש כלפיו חמלה ללא התחשבות במעשיו.

ר' צדוק, שדבריו הובאו לעיל, רואה אותו ממד פנימי ואותו יחס 'אימהי' כיחס אלוקי. בניגוד לתפיסה השגורה במחוזותינו, שהקב"ה תובע את עשיית הטוב ושופט את האדם על הרע, המבט האלוקי איננו רואה את האדם דרך היותו "בוחר", כלומר אחראי למעשיו ולתוצאות מעשיו. ר' צדוק מלמד כי תפיסת האדם דרך ביצועיו היא מבט אנושי שאינו יכול לחדור לתוך גרעין הקיום העמוק. דווקא הקב"ה, שביחס אליו כל עשייתו ויצירתו של האדם מתאפסות ומתאיינות, רואה באדם יצור טהור וטוב מעצם קיומו. בדומה לאם החומלת והמכילה, רואה הקב"ה את האדם מעבר לכל הצלחה וכישלון ומעבר לכל בחירה שבחר.

 

תשובה אל הקיום הבסיסי

ובחזרה לדיוננו לגבי החטא והתשובה. התשובה המוצעת כאן מבוססת על תפיסה שונה ומנוגדת לגמרי מן התפיסה הרווחת. התפיסה הרווחת מבוססת על תפיסת האדם בתור "בוחר" ואחראי, הנשפט על בחירותיו: מושג התשובה העולה מדברינו מבוסס על תפיסה שהאדם חסר יומרה מראש, וזכאי ונרצה לפני אלוקים מעצם קיומו. התשובה במובן הזה היא חזרה אל הגרעיניות הטהורה של הקיום, שיבה מעמדת האחריות והבחירה הנוקבת לעמדה הבסיסית ביותר, לחיקו של הקב"ה, שם באמת אין יחס בין אדם לחטאיו, ושם הוא תמיד היה ותמיד יהיה רצוי ואהוב.

התשובה במובן הזה היא חזרה אל הגרעיניות הטהורה של הקיום, שיבה מעמדת האחריות והבחירה הנוקבת לעמדה הבסיסית ביותר, לחיקו של הקב"ה, שם באמת אין יחס בין אדם לחטאיו, ושם הוא תמיד היה ותמיד יהיה רצוי ואהוב

צריך לומר ביושר שבתפיסה זו יש סכנה. היא יכולה להוביל בקלות לחיים של חוסר אחריות והזנחה ולשקיעה בפסיביות אינפנטילית. חשוב אפוא להדגיש שתפיסה זו איננה אמורה – ואיננה יכולה – לנהל את חיי היומיום. בימים כתיקונם נדרש האדם על ידי האלוקים לעמוד על רגליו, לבחור, ליצור ולעשות. לצד זאת, המודעות לממד ה"לא בוחר" של האדם כאל מקום שניתן לשוב אליו, שמה כוכבית מעל הרצינות התהומית שאנו מייחסים לפועלנו וממילא מרככת גם את תחושת האשמה ואת כאב הכישלון.

תודעה זו עשויה לפתוח פתח לחוויית אלול וימים נוראים השונה מאד מהמוכר בהיכלי הישיבות. יש בה כדי לרכך ולעדן את המועקה והחרדה הנלוות לימים אלו, ולצד המשפט וחשבון הנפש הנוקב, להביא גם את חיבוקו של הקב"ה, המכיל באינסופיותו את האדם כפי שהוא, ואת התחושה שהאדם אהוב ורצוי באשר הוא. כיוצא בו, היחס בין השנה כולה לימים הנוראים עשוי להתהפך. אם בתפיסה הרווחת מדחיק האדם כל השנה את אשמתו ומעגל פינות, ובימים הנוראים הוא נקרא להישיר מבט נוקב ולא מתפשר אל האמת, הרי שבתפיסה המוצעת היחס הוא הפוך. כל השנה האדם חי בעיקר בתוך עולם הבחירה והאחריות. הוא מחליט, יוצר ופועל. וכך, סיום וסיכום השנה מביאים אתם פעמים רבות מפח נפש ואכזבה, בשל הפער בין הרצוי למצוי. זהו המבט של הדין והמשפט. אולם דווקא בשעה זו, בשעת התגלות המשפט, מציע לנו הקב"ה את חיבוקו המנחם והמכיל, את מבטו האוהב שאיננו שופט. הוא מאשר לנו להרפות לרגע ממשא ה"אחריות" שאנו נושאים ברצינות תהומית כל השנה, ולהתמסר למבט האימהי האוהב.

עבודת התשובה בתפיסה זו איננה בהכרח קלה יותר, כפי שהיה אפשר לחשוב. האדם איננו שש לוותר על עמדת הבחירה והאחריות שעליה גאוותו. כמו כל מתבגר, המוכן לחוות כישלון אחר כישלון אבל לא להודות בתלותו בהוריו, כך גם בנידון דידן. נצרכת עבודה רבה של אמונה, שחרור והרפיית האחיזה בעולם, כדי לשוב לזרועותיו של הקב"ה ולזכות לטהרה ולכפרה גמורה.

"מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל" (יומא פה, ב).

 


[1] מורה נבוכים ג, יז.

[2] הלכות תשובה פרק ב' הלכה א'.

[3] יומא פה ב

[4] שם פו ב.

[5] משנה יומא פרק ח' משנה ט'.

[6] צדקת הצדיק אות מ'. דברים דומים כותב הרב קוק ב"אורות התשובה" פרק ט"ז סי' א, 1.

 Photo by Ciprian Sam on Unsplash

8 תגובות על “האדם שקודם החטא: על אנושיות נטולת אשמה

  • לא קראתי עדיין את המאמר טוב, אבל מה רע במועקה?
    עבודת התשובה היא מועקה!

    • שלום בלהה, ברשותך אשמח להתייחס לדברייך:
      לפני מספר שנים, כשלמדתי בסמינר בתקופת אלול הביאו לנו "מרתון" של שיחות אודות הימים הנוראים. רובן המכריע של השיחות התמקדו בתחושת החרדה ואימת הדין, הצורך לעשיית חשבון נפש נוקב וכו'. הבנות שסביבי היו בנות עליה שבאמת חיפשו ורצו להתקרב, לשמוע ולהתחבר לעבודת הימים הנוראים. יכולנו לחוש את אימת הדין באוויר. ואז, הגיע רב מיוחד שהביא את הסתגלות אחרת לגמרי לעבודת ימים אלו- פתאום הם הפכו מ'ימים נוראים' ל- 'ימים נחמדים' ימים של קרבת ד' ימים של אהבה הדדית, וכמו שכתב מחבר המאמר: " מציע לנו הקב"ה את חיבוקו המנחם והמכיל, את מבטו האוהב שאיננו שופט. הוא מאשר לנו להרפות לרגע ממשא ה"אחריות" שאותה אנו נושאים ברצינות תהומית כל השנה, ולהתמסר למבט האימהי האוהב".
      לאחר השיחה של אותו רב מיוחד, נראה היה כי קבוצת תלמידות מהסמינר לא יכלו להכיל את ה'פרדוקס' שנוצר, הן הקיפו אותו כשחלקן עם דמעות בעיניים והשמיעו בפניו את הדברים ששמעו עד כה… את האימה מימי הדין, ומ"השופט רם ונישא' שאינה עולה בקנה אחד עם 'אב שמשפיע אהבה ורצון לקרבה'…
      הרב ששמע את התיאור של התלמידות ממש נחרד וכ"כ הצטער לראות את האימה שתפסה את אותן בנות מימי הדין. הוא ניסה להסביר שלא ניתן להשוות את הדור שלנו לדורות הקודמים, ובמיוחד כאשר משוחחים עם בנות סמינר ולא עם בחורי ישיבות, הדור שלנו זקוק ליותר 'יד ימין', לאהבת ד'. לא נכון להתמקד רק ב'יד שמאל ובחרדה' זה כ"כ חלקי ולא מותאם!!
      לצערי, לא זכיתי לשמוע את כל דבריו של הרב לאותן בנות עליה… אבל לא אשכח את הדמעות החרדות והפנים הנפולות, המיואשות שהיו לפני ההסבר של הרב, ואת המבטים והכתפיים שהורמו בביטחון לאחר דבריו המאפסים של הרב.
      בלהה- עבודת התשובה אינה מועקה! עבודת התשובה היא לקיחת אחריות. תחושת מועקה לא נותנת מקום לתחושת הביטחון ולהכרה בכוחות שהקב"ה נתן בנו כדי להיות טובים יותר, וכן היא מסמאת את עינינו מלחוש את האהבה של הקב"ה אלינו- שדווקא היא צריכה לדרבן אותנו לקחת אחריות ולהחזיר להקב"ה אהבה!!
      ולכם מחנכים, מחנכות, דרשנים וכו'-
      קחו את הדברים לתשומת לבכם….

  • מאמר נפלא וישר כוח. מעניין שנכתבים דברים שונים סביב הבנת ה'אדם' הזו. ספרי "להגיד לאדם ישרו – אנושיות כמבוא לתורה", הנמצא כעת בדפוס, מנסה לסלול את המסלול העיוני ממקורות קודש, מקומת האדם הפשוטה אל מרומי האלוקות.
    התקשורת המאוזנת בין הקומות היא המגדירה את האדם כישר. מה שיכול להסביר כיצד יתכנו צדיקים שאינם ישרים (עיין הק' נצי"ב לס' בראשית) – כי יכול לאדם להיות דבק באלוקות, אבל חסר יכולת להכיל את החיים כמות שהם- הפך המגמה האלוקית.
    דומני שעומק החידוש מבית מדרשו של הרב קוק הוא אותה ישרות – השאיפות העליונות ביותר, יחד עם ההסתכלות הבריאה על המציאות. מה שאיפשר את החיבור אל התנועה הציונית אבל לא מטעמה כמובן.

  • אז כך!!!
    הרב וינטר כותב המאמר מעבר לכתיבתו הנקייה והמדוייקת
    אכן נגע כאן בשורשי התפיסה הקבלית על תכלית עצם קיומו של הרע אשר ממנו נגזר המושג חטא

    הלשם מאריך לבאר זאת בפרט בספר הדעה תחילת חלק ב דרוש ב

    תפיסה זו מוכרת יותר בכתבי הרמחל בדעת תבונות כתפיסת היחוד מול תפיסת המשפט

    אז תשואות על נגיעה עדינה בנושא רגיש נפיץ אך לא פחות חשוב ויסודי

    • מאמר יפה מאוד!
      אולם ברצוני להעיר שמאחר והקב"ה דינו דין אמת
      איך ייתכן מציאות כזאת של "חיבוק אמהי" שמשמעותו התעלמות "מרמת הביצועים" כהגדרת הכותב, ללא ההתנערות מהחטאים?
      אולי אפשר לשלב את הדרכים הללו לדרך אחת שכוללת גם לקיחת אחריות וחרטה על החטאים, וגם את ההבנה וההכרה שכבנ"א אנו לא באמת שולטים בעולמנו כולל בחטאים.
      כך שאחד ישלים את השני שיש את עצם המציאות של החטא שעליו צריך להתנקות
      וההכרה שהאדם הוא סה"כ נברא שאין ביכולתו לשלוט שזה עצמו סיבה לקבלת התשובה
      וזו תהיה גם התשובה לנצחיות של המעגל חטא, תשובה, סליחה, וחטא חלילה

  • לאיציק וינטר:
    נראה שבאיזה שהוא מקום "הן הן הדברים" כפרת יו"כ עיקרה בכך שמתגלה שהמעשים הרעים שעשינו, אינם באמת חלק מהאני האמתי…

  • יישר כח
    מאמר מדויק וניתוח נפלא ומוקפד של רעיון חשוב הנוגע למעשה
    מה שחסר כאן הוא ניתוח של איך שתי הרבדים האלו עובדים ביחד ולא רק עומדים זה לצד זה
    ואולי אין דרך כזו? דומני שבאורות התשובה יש אך שמא אין זו דרכו של ר' צדוק

  • היכולת לשחרר מזכירה קצת את שיטת 12 הצעדים

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל