בין הסתרה להתערבות: אובדנות בחברה החרדית בישראל

בעשורים האחרונים אנו עדים לעלייה ניכרת במודעות הציבורית לתופעת האובדנות בישראל. סוגיה כואבת זו מציבה אתגר מורכב במיוחד בפני החברה החרדית, שכן היא מפגישה ערכים של קדושת החיים, אחריות קהילתית ולכידות חברתית עם מנגנוני שתיקה, הסתרה ולעתים הכחשה. על אף שמטרתם של כל אלו היא להגן על המרקם החברתי והמשפחתי, לא פעם הם גובים מחיר אישי וקהילתי כבד. מאמר זה מבקש לבחון את המתח שבין הסתרה להתערבות, כפי שהוא מתבטא בהתמודדות עם אובדנות בחברה החרדית, וזאת מתוך מבט הלכתי, חברתי, מחקרי ומדיניותי.

אני כותב שורות אלו לא רק כבן הקהילה החרדית, אלא גם כמרכז בכיר של קהילות חרדיות במחוז ירושלים של משרד הרווחה. בעבודתי אני פוגש את המורכבות הזו מקרוב. אני שומע את הקולות, את הכאב שמובע בשיחות עם משפחות, עם בני נוער, עם אנשי חינוך, עם הורים אובדי עצות. אני נחשף למקרים של מצוקה, שהקהילה עצמה לא פעם מתקשה להכיר בהם – ואולי כלל לא רוצה להכיר בהם. הדברים שאני מציג כאן הם תוצאה של חיבור בין הידע המקצועי שלי, בין ממצאי מחקרי עדכניים ובין חוויות חיים אישיות עמוקות.

הכתיבה כאן אינה ניטרלית. היא כתיבה שיש לה אמירה: אמירה מוסרית, מקצועית, קהילתית ואישית. גדלתי בעולם שמצוות רבות נלמדו כמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה – עשייה מתוך הרגל והטמעה חברתית, אך לא תמיד תוך עיבוד פנימי, בירור ושאלת אמת. תופעה זו אינה נוכחת רק בעולמות של קיום הלכתי. עם השנים הבנתי שכך פועלים לא אחת גם מנגנוני ההשתקה וההסתרה בחברה החרדית: לא תמיד בשל שיקול ערכי עמוק או הכרעה מוסרית מודעת, אלא מתוך דפוס אוטומטי, הרגל חברתי שהשתרש.

ככל שהתבגרתי, גיליתי שהעולם אינו כה תמים. התברר לי שאנשים שנעלמו מחיינו לזמן מה כדי להיות "משגיחי כשרות מעבר לים" – לעתים לא נסעו לשום מקום אלא ישבו בכלא בשל מעשים קשים. גיליתי שרבנים שנעלמו מן הציבור לא תמיד עשו זאת כדי להיות צדיקים נסתרים. לפעמים היו אלה שנות הסתרה כפויה.

אם פעם ההסתרה נדרשה כדי להגן על כבוד האדם וכבוד הקהילה, הרי שהיום דוקא הצד היפה, המהוגן והמיוצג של החברה החרדית מקבל נראות אינסופית – ואילו הצד הכואב, השבור, המודחק, זוכה להסתר פנים גמור.

החברה שלנו מחזיקה בערך מקודש של כְּבוֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר (משלי כה, ב) ובאמונה שלְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה (תהילים סה). אכן, במקומות שהכאב גדול נתפסת השתיקה מעשה רוחני נעלה. וכמו שנאמר בגמרא "אגרה דבי טמיא – שתיקותא" (ברכות ו, ב). אלא שהשתיקה הזו, כשאינה במקומה, הופכת בקלות ממסככת לשוחקת, ממגנה למכלה. אם פעם ההסתרה נדרשה כדי להגן על כבוד האדם וכבוד הקהילה, הרי שהיום דוקא הצד היפה, המהוגן והמיוצג של החברה החרדית מקבל נראות אינסופית – ואילו הצד הכואב, השבור, המודחק, זוכה להסתר פנים גמור.

המציאות נושכת. בשנים האחרונות אני נחשף יותר ויותר למקרים קשים. צעירים וצעירות מהקהילה שנפלו לשימוש בחומרים ממכרים – לא עוד מילה מכובסת, אלא מגפה של ממש. סיפורים על תאונות דרכים שהן לעתים קרובות מסווה לנפילות אובדניות. מקרים של צעירים שעלו גבוה־גבוה – לא כדי להגיע לשמים אלא כדי ליפול מטה־מטה, בגופם ובנפשם. מתוך המקום הזה, ועם תחושת דחיפות אמיתית, אני יוצא למסע של חקירה ושיח. אני מבקש לבחון איך אפשר, אם בכלל, לשלב בין הציווי היהודי לשמור על כבוד, סוד ופרטיות לבין החובה האנושית, המוסרית והדתית, להציל נפש אחת מישראל. כי גם אם "לך דומיה תהילה", הרי שבמקרים של אובדנות – דומיה אינה תהילה, היא גזר דין.

אם כן, ההכרח לדבר על כך איננו נובע מרצון לבקר או לחשוף – אלא מתוך כאב ואחריות. ככל שגובר האור, כך גדל הצל, וחובה עלינו לשאול: האם האור שלנו חזק דיו להאיר גם את המקומות החשוכים? האם נוכל להרשות לעצמנו להותיר אנשים במצוקתם בשם שמירה על הדימוי הקולקטיבי?

 

האובדנות בחברה החרדית

תופעת האובדנות בישראל היא בעיה ציבורית חמורה, מורכבת וכואבת, אשר חוצה מגזרים, עדות, מגדרים ורמות סוציו־אקונומיות. על פי נתוני משרד הבריאות, מדי שנה מתאבדים בישראל כ־400 בני אדם, ולמעלה מ־6,000 אחרים מבצעים ניסיונות אובדניים (משרד הבריאות, 2019). מאחורי כל נתון הנכלל במספרים אלה עומדים אדם, משפחה, קהילה – מציאות של שבר עמוק, של כאב בלתי נסבל, ושל מערכת שלא תמיד יודעת להושיט יד בזמן.

אובדנות אינה מתרחשת בוואקום. היא תולדה של מצוקות רגשיות, נפשיות, חברתיות ולעתים אף פיזיות, המשולבות זו בזו. היא מתפתחת על רקע דיכאון, חרדה, טראומה, בדידות, כישלון, ניתוק או אובדן משמעות – וכל אלה מושפעים באופן ישיר מתרבות, מחברה ומקהילה. לכן המבט על אובדנות חייב להיות מורכב; עליו לראות את הפרט בתוך ההקשר החברתי שבו היא מתרחשת.

אף שתופעה זו קיימת בכל שכבות החברה הישראלית, בקרב הציבור החרדי היא מקבלת מאפיינים ייחודיים, טעונים וסבוכים במיוחד. לכאורה, נתוני התאבדות בערים חרדיות נמוכים משמעותית ביחס לנתונים הכלליים – בני ברק, מודיעין עילית, אלעד וביתר עילית מדווחות על שיעורי התאבדות השואפים לאפס, בניגוד לתל אביב, חיפה, פתח תקוה או ערים מעורבות אחרות (זלזניק, 2024). מראית עין זו עשויה לייצר תחושת ביטחון: הנה, החברה החרדית מצליחה להגן על בניה. יש לה מערכות תמיכה, ערכי קהילה חזקים, תחושת שליחות רוחנית וגבולות ברורים. ואכן, אלו מקנים חוסן ממשי לבני הקהילה.

המצוקות הנפשיות אינן נעדרות מהחברה החרדית – הן פשוט מתבטאות בדרכים אחרות. לעתים הן מושתקות. לעתים מודחקות, ולעתים מטופלות בדרכים עקיפות, שאינן מאפשרות התמודדות גלויה ומלאה.

אולם ככל שמביטים עמוק יותר אל מתחת לפני השטח, מתגלה תמונה מורכבת יותר. המצוקות הנפשיות אינן נעדרות מהחברה החרדית – הן פשוט מתבטאות בדרכים אחרות. לעתים הן מושתקות. לעתים מודחקות, ולעתים מטופלות בדרכים עקיפות, שאינן מאפשרות התמודדות גלויה ומלאה. אילוצים תרבותיים, נורמות קהילתיות נוקשות, חשש עמוק מסטיגמה, פחד מהשלכות על מעמד המשפחה, וכמובן האיום המתמיד על סיכויי השידוך – כל אלו יוצרים מערכת של הסתרה והכחשה הדוקה, שאמנם מגנה לכאורה על יציבות הקהילה, אך במקביל גובה מחיר כבד מן החיים בתוכה.

המתח בין הסתרה לבין התערבות מלווה את ההתמודדות עם אובדנות בחברה החרדית כמעט על כל צעד ושעל. זו אינה שאלה תיאורטית בלבד, זו שאלה בוערת, מעשית, מוסרית וערכית: כיצד ניתן להגיש עזרה, לייצר מענים אפקטיביים ולפתח שירותים ותשתיות טיפול, מבלי לאיים על המרקם החברתי, לפגוע באמון של הציבור במנהיגות הרוחנית, ואפילו לפרק את עמודי התווך שעליהם בנויה הזהות החרדית?

הקושי אינו רק בהבנה אלא גם בפרקטיקה. פעמים רבות אנשי מקצוע הפועלים בתוך החברה החרדית (ובהם גם אני, מתוקף תפקידי במשרד הרווחה) נעים בין הצורך לשמור על רגישות תרבותית לבין החובה המוסרית והמקצועית להציל חיים. השאלה איננה רק כיצד נאתר אדם בסיכון, אלא גם כיצד נוכל לטפל בו מבלי לסכן את מרקם חייו החברתי, המשפחתי והקהילתי.

 

אובדנות בהלכה

המסורת היהודית רואה בחיים ערך עליון, וקדושת החיים היא עקרון יסוד שאינו ניתן לערעור. האיסור על התאבדות נלמד מדבריו החמורים של הקב"ה לבני נח: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ (בראשית ט, ה). וכפי שפירש רש"י מחז"ל: "אך להביא את החונק עצמו." כלומר, לא רק שפיכות דמים של אחרים אסורה, אלא גם של עצמו. הרמב"ם מחזק עיקרון זה במילים הברורות: "ההורג את עצמו שופך דמים הוא."

אלא שהגישה ההלכתית מעולם לא היתה שטוחה או דיכוטומית. ההלכה מבינה את המורכבות האנושית ונותנת מקום למצבים שהמצוקה גוברת על יכולת הבחירה החופשית. כבר בשלחן ערוך נפסק: "המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך – אין מונעים ממנו כל דבר." שאול המלך, "בחיר ה'", שם קץ לחייו בקרב על הגלבוע, וההלכה רואה במעשהו אונס, לא חטא. הבחנה זו מייצרת פתח לפרשנות רחבה: היא מאפשרת לקהילה ולפוסקים לראות מקרי אובדנות לא כעברה מוחלטת אלא כתגובה למצוקה נפשית קשה, שמעמעמת את הבחירה ועושה את האדם לשבוי בייסוריו.

הדואליות הזו, בין האיסור המוחלט לבין ההכרה באנושיות השבורה, עוברת כחוט השני במקורותינו. כך למשל הסיפור התלמודי על הקלצטונירי שגאל את רבי חנינא בן תרדיון ממיתתו בייסורים, מציג את מעשהו בתור מעשה גבורה. לא זו בלבד, אלא שיצאה עליו בת קול ואמרה: "רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנים הם לחיי העולם הבא." כך גם חנה ושבעת בניה, שבחרו במוות על קידוש השם, זכו לשבח ולהאדרה במסורת ישראל.

כאשר מדובר במעשה הנובע מייאוש, מכאב בלתי נסבל או ממצוקה נפשית, הגישה ההלכתית אינה רואה בו חטא במובן הפשוט אלא תוצאה של מצב אנושי מורכב.

מצבים אלו מעידים על כך שהתאבדות אינה נתפסת בהכרח, בכל נסיבותיה, כחטא מוחלט. יש מקרים שהמוות נתפס בחירה ערכית, עמידה על עקרונות, התעלות על המצב הקיים. נוסף לזאת, כאשר מדובר במעשה הנובע מייאוש, מכאב בלתי נסבל או ממצוקה נפשית, הגישה ההלכתית אינה רואה בו חטא במובן הפשוט אלא תוצאה של מצב אנושי מורכב.

 

מציאות חיה: אובדנות בחברה החרדית

כאמור, המציאות החברתית החרדית מציגה על פני השטח שיעורי אובדנות נמוכים באופן רשמי – נתונים שבמבט ראשון עשויים לשדר תמונה של חוסן קהילתי עמוק ויציבות חברתית. אלא שכאשר מביטים אל מתחת לפני השטח, התמונה מורכבת הרבה יותר. החברה החרדית פיתחה לאורך הדורות מנגנוני הגנה חברתיים ותרבותיים עוצמתיים, שמטרתם לשמור על אחדותה, על טוהר ערכיה ועל יציבותה הפנימית. גורמי ההגנה הללו כוללים בראש ובראשונה את האיסור ההלכתי החמור על התאבדות, הנחשב לחטא כבד ולפגיעה בקדושת החיים. נוסף לכך, הלכידות הקהילתית, התחושה העמוקה של שייכות ושל אחריות הדדית, מערכות התמיכה הפורמליות והבלתי פורמליות, מבנה משפחתי חזק שמבוסס על גיל נישואין מוקדם יחסית, ומערכת חיים שמושתתת על תחושת שליחות רוחנית יומיומית – כל אלו פועלים כחומת מגן מפני בדידות, ניכור וחוסר משמעות, שהם גורמי סיכון מרכזיים לאובדנות.

אלא שבפרדוקס מטריד, דוקא אותם מנגנונים מגוננים עלולים להפוך למלכודת. מבנה חברתי שמבוסס על סולידריות קהילתית גבוהה ועל דבקות בערכי טהרה, מוסר וצניעות, מייצר במקביל גם רמות גבוהות מאד של פיקוח חברתי, נורמות נוקשות וציפיה עיקשת לעמידה בסטנדרטים קהילתיים. בתוך ההקשר הזה, מצוקה נפשית מתקשה לקבל לגיטימציה. לעתים היא איננה נתפסת בעיה רפואית או פסיכולוגית גרידא, אלא מפלה רוחנית, כישלון אישי, או הוכחה לכך שהאדם התרחק מערכי התורה או איבד את אמונתו. לכן במקרים רבים הודאה בקיומה של מצוקה נפשית – קל וחומר ביטוי גלוי למחשבות אובדניות – נתפסת לא רק פגיעה בתדמיתו של הפרט אלא גם סיכון מוחשי למעמדה של המשפחה כולה בקהילה.

הפחד מסטיגמה והחשש מפני דחייה חברתית אינם חששות תיאורטיים. הם משקפים מציאות חיה שעצם החשד בקיום בעיה נפשית עלול להוביל לחרמות סמויים, הדרה חברתית, ניתוק ממעגלי השתייכות מרכזיים ולעתים אף לניתוק בתוך המשפחה עצמה.

הביטויים של דיכאון במגזר החרדי נוטים להופיע בדרכים סמויות, פסיביות ומרומזות.

הביטויים של דיכאון במגזר החרדי נוטים להופיע בדרכים סמויות, פסיביות ומרומזות. לעתים מדובר באמירות כלליות על "עייפות מהחיים", על חוסר טעם, על חוסר חשק או תחושה של "אין לי בשביל מה לקום בבוקר". במקרים אחרים מתבטאת המצוקה בבריאות פיזית ירודה, בכאבים בלתי מוסברים או בניתוק חברתי מתמשך. "משאלות מוות" אינן נאמרות במפורש – הן נרמזות, נלחשות, מבצבצות בין השורות. התרבות החרדית, שמקדשת את השתיקה כערך, מתרגמת את הכאב הנפשי לשפה של רמיזות והסתרה. הדבר מקשה מאד על אנשי מקצוע, על בני משפחה ואפילו על חברים קרובים לזהות סימני מצוקה מבעוד מועד (מושקוביץ, 2024).

מצב עניינים זה יוצר אתגר עצום לכל מי שמבקש לפתח מענים טיפוליים אפקטיביים בתוך המגזר. כיצד ניתן לאתר אדם שנמצא בסיכון אם הוא עצמו אינו מסוגל או אינו מרשה לעצמו להודות במצבו? כיצד ניתן לייצר שיח על כאב נפשי כשעצם הדיבור עליו נתפס פגם מוסרי? ומעבר לכך – כיצד ניתן להגיש עזרה מבלי לסכן את מעמדו החברתי של הפרט ואת שלמות המשפחה?

הדבר בא לידי ביטוי גם בקולם של רבנים בני זמננו, שמעזים, לעיתים בלב כבד ובקול חנוק, לשבור את מחסום השתיקה סביב תופעת האובדנות. כך לדוגמא בדברים חריגים בחריפותם שנשא מורנו הגאון רבי אשר וייס שליט"א בשיעורו לפרשת נח תשפ"ב על הפסוק "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש". בדבריו אמר:

"לא נעים לעסוק בסוגיה הזו, ועוד פחות נעים לומר שזו סוגיה רלוונטית. לצערנו, לבושתנו ולכאבנו העצום – גם בחברה שלנו, גם בחברה החרדית, יש תופעה של איבוד עצמי לדעת. בשנים האחרונות היו שני מקרים מאד מפורסמים שהסעירו את הציבור כולו, וקצת הביאו למודעות את האסון הגדול הזה. אבל מה שלא ידוע לרבים הוא שיש עשרות מקרים כל שנה בארץ ישראל – ועוד יותר בארצות הברית ובעולם היהודי כולו."

דברים כואבים אלה אינם אלא זעקה לנטוש את מדיניות ההכחשה, ולבחור, גם אם בקושי, להאיר את המקומות החשוכים. גם הראשון לציון, הגאון רבי יצחק יוסף, התייחס כבר לפני כעשור לתופעה המדאיגה. בשיחתו אמר בלב כואב (כיכר השבת, 19.09.16):

"היום לצערנו הרב אנחנו שומעים כל מיני מקרים שבחורים מתאבדים. יש להם דיכאון – מתאבדים. צריך לדבר על הנושא הזה שזה דבר נורא ואיום. אדם שמתאבד – לא עולם הזה ולא עולם הבא. נכרת לגמרי…"

לתמונה הכואבת מצטרף גם קולו של הרב יצחק מרדכי בראך, מראשי החברא קדישא בניו יורק, שבחודש אדר תשפ"ה פרסם מכתב פומבי חריף ודרמטי. במכתבו התריע על מגפה שקטה של אובדנות בקרב הציבור החרדי בארצות הברית, ובמילים חוצות לב קרא להקמת מרכזי סיוע דחופים. הרב בראך כתב (כיכר השבת 19.03.25):

איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להעלים עין. אני פונה בזעקה כואבת לכל רבני הקהילות – רדו אל העם, שוחחו עם בני קהילתכם, ונטכס עצה כיצד להתמודד עם המגפה השקטה הזו

"אנו נמצאים במצב חירום ממש… איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להעלים עין. אני פונה בזעקה כואבת לכל רבני הקהילות – רדו אל העם, שוחחו עם בני קהילתכם, ונטכס עצה כיצד להתמודד עם המגפה השקטה הזו… צעירים חרדים בוחרים ליטול את חייהם, וממיטים כאב ואובדן על עצמם ועל משפחותיהם."

לדבריו, כל עיכוב בהקמת מענים מותאמים משמעותו אובדן חיים נוספים. אכן, למרבה הצער, מאז שפורסם מכתבו הצטרפו לרשימת הקרבנות מקרים נוספים.

 

קבוצות סיכון בתוך החברה החרדית

אף שהחברה החרדית בכללותה נהנית ממערך חזק של גורמי חוסן – כמו לכידות קהילתית, מערכות תמיכה הדדית, אמונה עמוקה ומבנה משפחתי יציב – הרי שבתוכה מתקיימות קבוצות שנמצאות בסיכון מוגבר, לעתים דרמטי, למצבי דיכאון, ייאוש ואף אובדנות. הסיבה לכך היא השבר העמוק שנוצר כאשר מנגנוני ההגנה שהחברה מספקת חדלים לפעול עבור הפרט.
מחקרים מצביעים על כך כי שיעור הסיכון לאובדנות בקרב יוצאים בשאלה גבוה פי ארבעה משיעורו באוכלוסיה הכללית

בראש ובראשונה נמצאים בסיכון יוצאים בשאלה. עבור מי שגדל בחברה החרדית, הזהות האישית שזורה עד בלי היכר בזהות הקהילתית. היציאה מן הקהילה אינה נתפסת רק מעבר בין תפיסות עולם אלא התנתקות מכל המערכות שמגדירות את הקיום: משפחה, חברים, מערכת החינוך, מערכת האמונה ואפילו השפה התרבותית והחברתית. עבור רבים, יציאה בשאלה כרוכה בניתוק חברתי מוחלט ולעתים גם בניתוק משפחתי כואב. מחקרים מצביעים על כך כי שיעור הסיכון לאובדנות בקרב יוצאים בשאלה גבוה פי ארבעה מהשיעור באוכלוסיה הכללית – 50% לעומת 12% (זלזניק, 2024). המשבר שהם חווים אינו רק משבר אמוני אלא משבר זהות קיומי. הוא כולל אובדן של רשתות תמיכה, קריסה של מערכות שייכות, אתגרים כלכליים אדירים, קשיים בהשתלבות בעולם התעסוקה וההשכלה, ולעתים קרובות גם עיבוד מאוחר של טראומות ילדות ופגיעות רגשיות או מיניות שהוסתרו לאורך שנים.

נשים הסובלות מדיכאון שלאחר לידה מתקשות לפנות לעזרה, מחשש לפגיעה במעמד המשפחתי, בחיי הנישואין או (שוב) בסיכויי השידוך של הילדים

קבוצת סיכון משמעותית נוספת היא נשים לאחר לידה. החברה החרדית מתאפיינת בשיעור ילודה גבוה ובתכיפות לידות גבוהה משמעותית מהממוצע הכלל־ישראלי. בעוד שבחברה הכללית תופעת הדיכאון שלאחר לידה זוכה להכרה גוברת ולהקמת מערכי תמיכה, בחברה החרדית המודעות לנושא עדיין בהתפתחות. הפער בין האידאל של אם שמחה, מסורה ומלאת סיפוק לבין המציאות הרגשית המורכבת שלאחר לידה עלול ליצור תחושת כישלון עמוקה. ההבניה התרבותית שמרוממת את דמות האם כמוקד משמעות החיים החרדיים עושה כל סטייה מהתסריט הזה למוקד לבושה, אשמה ופחד. נשים הסובלות מדיכאון שלאחר לידה מתקשות לפנות לעזרה, מחשש לפגיעה במעמד המשפחתי, בחיי הנישואין או (שוב) בסיכויי השידוך של הילדים.

בתוך המארג הזה יש להזכיר גם את אחת הקבוצות השותקות והכואבות ביותר – נפגעי פגיעות מיניות. הקהילה החרדית, על אף ההתפתחויות המשמעותיות שחלו בה בעשור האחרון בתחום זה, עדיין מתקשה להעניק פלטפורמה ציבורית להכרה בפגיעות. הנטייה להעדיף טיפול פנימי, הסתרה ולעתים אף השתקה יוצרת מצב שהקרבנות נושאים את כאבם בבדידות עמוקה. הם חווים לא רק את הטראומה הראשונית אלא גם טראומה משנית – טראומה של אי־הכרה, של חוסר לגיטימציה, של אשמה ושל פחד. עבור רבים מהם, חוויית ההשתקה והבידוד מובילה לדיכאון עמוק, לחרדה כרונית ולתחושת חוסר מוצא שמציבה אותם ברמת סיכון גבוהה במיוחד למחשבות אובדניות ולנסיונות אובדניים בפועל.

משותפת לכל קבוצות הסיכון הללו העובדה שמנגנוני ההגנה הקהילתיים – אותם מנגנונים שמגנים על חברי הקהילה מהחוץ – הופכים במצבים אלה למחסום מבפנים. המנגנון שתפקידו לשמור, מונע גם את יכולת הקריאה לעזרה. הפרט מוצא את עצמו כלוא בין הרצון להישאר חלק מהקהילה לבין הצורך הבוער להודות "אני כאוב. אני לא יכול עוד. אני צריך עזרה".

 

המחקר העדכני והתמודדות מערכתית

הממצאים העדכניים מן הספרות המחקרית מצביעים על כך שתופעת האובדנות בחברה החרדית (כמו גם בכלל החברה הישראלית) מתקיימת בדפוס של מתח מתמיד בין חשיפה להסתרה, בין הכרה למציאות לבין הדחקה שמשרתת מטרות תרבותיות וחברתיות. מדינת ישראל, באמצעות משרד הבריאות, מפעילה את התכנית הלאומית למניעת אובדנות, תכנית רב־שנתית ורב־מערכתית המשלבת את מערכות הבריאות, הרווחה, החינוך, הביטחון והחברה האזרחית. מטרותיה: איתור מוקדם, הגבלת גישה לאמצעים קטלניים, הכשרת שומרי סף, והגברת המודעות לבריאות הנפש תוך הפחתת סטיגמה (משרד הבריאות, 2019).

המחקר הבינלאומי מצביע באופן חד־משמעי על היעילות של צעדים כמו הגבלת נגישות לאמצעים אובדניים (סגירת גשרים, ויסות מכירת תרופות), לצד יישום טיפולים מבוססי ראיות כגון CBT ו־DBT, שהוכחו כיעילים מאד בצמצום מחשבות אובדניות. גם טיפולים תרופתיים להפחתת מחשבות אובדניות מידיות נמצאו בעלי השפעה משמעותית (מאן ועמיתים, 2021; זלצמן ועמיתים, 2016).

אין מקום להאדרה של המתאבד. אין מקום להצגת המעשה כפתרון. במקביל, אסור להשאיר את הנושא מושתק. חייבים לדבר

המחקר המודרני מזהיר באופן חד־משמעי מפני השפעה מידבקת של התאבדויות – "אפקט ורתר". זהו מנגנון חיקוי חברתי מוכר, שחשיפה לסיפור התאבדות, בייחוד של אדם מוכר או קרוב, מעלה משמעותית את הסיכון לאובדנות באוכלוסיה. מכאן נובעת אחריות אדירה על אנשי מקצוע, אנשי תקשורת, מחנכים והורים, לדבר על הנושא. אין מקום להאדרה של המתאבד. אין מקום להצגת המעשה כפתרון. במקביל, אסור להשאיר את הנושא מושתק. חייבים לדבר. חייבים לשים על השולחן את כאבם של החיים שנמצאים כאן ומבקשים שיראו אותם, שיקשיבו להם, שיאמינו להם.

כששאלתי את ידידי הרב שמעון אפללו, יועץ ומומחה לאובדנות, עובד סוציאלי קליני ומומחה בהעברת סדנאות מניעה בקהילה החרדית, מה הדבר החשוב ביותר שצריך לומר בהקשר הזה, הופתעתי מהמקום שממנו הוא בחר להתחיל. הוא לא דיבר על סיכון ולא על מניעה. הוא לא דיבר על פרוטוקולים ולא על סטטיסטיקות. במקום זה, הוא בחר לדבר – בפשטות ובכאב – על הנפש. על הילד. על ההקשבה.

הרב אפללו ציטט בפני את דבריו הנוקבים של הרש"ר הירש בפירושו לפרשת תולדות, על הפסוק וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים. וכך כותב הרש"ר הירש: "לרצות ללמד ולחנך את יעקב ועשו על אותו ספסל בית ספר, באותם הרגלי חיים, באותו אופן לחיי לימוד ומחשבה – פירושו ודאי להרוס את האחד מהם." הדברים הללו, שנכתבו לפני למעלה ממאה שנה, רלוונטיים היום אולי יותר מאי פעם. כמה פעמים אנו, הורים, מחנכים או חברים, מבקשים להכניס את כל ילדינו, את כל בני הקהילה, לתוך תבנית אחת? כמה פעמים אנו מתעלמים מהייחודיות, מהשוני, מהצרכים הרגשיים ומהמאבקים הפנימיים של כל אחד ואחת?

המסר של הרב אפללו היה ברור, נוקב וחד: "הורים – הקשיבו. הבינו. טפלו. דברו. אל תזניחו. פנו לייעוץ מקצועי. השתמשו בכל הכלים שהקהילה והמדינה נותנות לכם. ואל תגידו 'אצלנו זה לא קיים' או 'הכל יעבור עם הזמן'. הכאב לא עובר. הכאב רק לובש צורות אחרות, שקטות, מסוכנות יותר."

גם משרד הרווחה שותף כיום למגמות ההתמודדות, בעיקר ברמת התמיכה במשפחות שכולות, בליווי במצבי שבר ובמתן שירותי ייעוץ זוגי ומשפחתי דרך תחנות טיפול ברשויות המקומיות ומרכזים מרחביים. עם זאת, נכון להיום, למשרד הרווחה אין תכנית ייעודית סדורה וכוללת למניעת אובדנות. בעיני, כמי שפועל יום־יום בקהילה, זהו חלל שיש למלא במהירות ובאחריות. אכן, יש מיזמים משותפים חדשים של משרד הבריאות ומשרד הרווחה, שמטרתם להכשיר אנשי טיפול לזהות סימני מצוקה נפשית ולספק תמיכה ראשונית. אבל הדרך עוד ארוכה.

עם כל זאת, דורנו זכה. זכה במוקדי סיוע. זכה במענה נגיש, זמין, מותאם תרבותית. עשרות מוקדים טלפוניים ואנשי מקצוע באוריינטציה חרדית זמינים לכל מי שמבקש עזרה, בעילום שם ובדיסקרטיות מלאה. לפעמים שיחה אחת, שאלה אחת, הקשבה אמיתית – מצילות חיים. ולא פחות חשוב: הטלפון 118 – מוקד משרד הרווחה – זמין תמיד.

 

כלים מעשיים להתמודדות עם אובדנות בחברה החרדית

ברור כי המענה לתופעה זו אינו יכול להיות חד־ממדי או כללי. הוא חייב להיות מדויק, רגיש, מותאם תרבותית, ומבוסס על הבנה עמוקה של צרכי הקהילה ושל האתגרים הייחודיים לה. המורכבות המובנית שבין ערכי קדושת החיים לבין מנגנוני ההסתרה והשתיקה מחייבת גישה הוליסטית, רב־מערכתית, שמשלבת ידע מקצועי עדכני עם הכרה עמוקה של ערכי הדת, ההלכה והמבנה החברתי החרדי. להלן אבקש להציע סט כלים מעשיים, מבוססי ניסיון מקצועי, ממצאי מחקר ושיח עמוק עם אנשי שטח וקהילה. הכלים שאציג אינם פתרונות קסם אלא אבני דרך שיכולות לסייע ביצירת שינוי ממשי: שינוי בשיח, במענים, במידת הנכונות להכיר בקושי וביכולת לטפל בו. בבסיסו של כל מענה עומדת הבנה פשוטה אך עמוקה שהתמודדות עם אובדנות איננה רק אחריות של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. זוהי אחריות חברתית, חינוכית, קהילתית ורוחנית כאחד.

השיח צריך להתקיים על ציר עדין מאד: מצד אחד פתוח, כן, חף מהסתרה ועמוס באחריות; ומן הצד השני רגיש מאד לקודים התרבותיים, לערכים ולחששות המובנים בחברה החרדית.

גישה משולבת – ההתמודדות עם תופעת האובדנות בחברה החרדית מחייבת גישה הוליסטית ורב־מערכתית. הניסיון מלמד כי אין פתרון יחיד או גורם אחד שיכול לשאת את המשימה. ההצלחה טמונה בשיתוף פעולה עמוק ומתואם בין מערכת הבריאות, מערכת הרווחה, מערכת החינוך וההנהגה הרבנית־קהילתית. השיח צריך להתקיים על ציר עדין מאד: מצד אחד פתוח, כן, חף מהסתרה ועמוס באחריות; ומן הצד השני רגיש מאד לקודים התרבותיים, לערכים ולחששות המובנים בחברה החרדית. גישה זו מחייבת הכרה בכך שמצוקה נפשית היא לא כישלון רוחני ולא בושה, אלא חלק מהחוויה האנושית, ומחייבת טיפול ותמיכה. כל עוד הגישה הזו לא תהיה מונחת בבסיס העבודה, כל פתרון אחר יהיה טלאי שאינו מצליח לחדור לעומק.

הסברה פנים־קהילתית – לפי החוויה שלי מתוך השטח, אולי הצורך הבסיסי ביותר של המשפחות החרדיות הוא ההסכמה לשתף. הסכמה זו חייבת לבוא מבפנים, מתוך הקהילה עצמה. כדי לעודד הסכמה זו, נדרשת הסברה רגישה ומותאמת תרבותית. הסברה חיצונית, שמגיעה מאנשי מקצוע שאינם מדברים את השפה התרבותית החרדית, פשוט לא מצליחה לפרוץ את חומות ההגנה והבושה. הסברה יעילה מחייבת גיוס של רבנים, מחנכים, ויועצים חינוכיים ורגשיים מתוך הקהילה, שמבינים את ההלכה, את השפה, את החרדה מפני סטיגמה ואת החשש מפגיעה במעמד המשפחתי. עליהם להביא את הנושא דרך מקורות תורניים, בשפה ערכית ורוחנית, ולהדגיש שהתורה עצמה מכירה במצוקה, בקושי, ובחובה לדאוג לנפש – לא פחות ואולי אף יותר מאשר לגוף.

גיוס והכשרת מנהיגות רבנית וחינוכית – אחת המסקנות הברורות מכל מפגש שאני עורך עם אנשי קהילה היא שבחברה החרדית המפתח לשינוי מתחיל ונגמר במנהיגות הרוחנית והחינוכית. כאשר רב, ראש ישיבה, מנהל מוסד חינוכי או דמות סמכות רוחנית אחרת משמיעים קול ברור שמאפשר לדבר על כאב, על דיכאון, על קושי – נופלות הרבה חומות. הכשרות מקצועיות ייעודיות לרבנים ולאנשי חינוך אינן מותרות אלא הכרח. עליהן לכלול היכרות עם מושגים בסיסיים בבריאות הנפש, סימני אזהרה למצוקה אובדנית, דרכי תגובה ראשוניות, והפניה לגורמי טיפול. כאשר המסרים האלה באים מתוך העולם הרוחני, המוכנות להקשיב ולפעול גבוהה משמעותית.

עבור אדם חרדי, הכניסה לטיפול פסיכולוגי מלווה בפחד עצום – מה יאמרו? מה יחשבו? האם זה יפגע בשידוכים של הילדים?

התאמת מענים תרבותיים – "טיפול שמדבר חרדית". אין ולא יכול להיות טיפול אפקטיבי בלי התאמה עמוקה לערכים, לשפה ולהרגלים התרבותיים של המטופל. עבור אדם חרדי, הכניסה לטיפול פסיכולוגי מלווה בפחד עצום – מה יאמרו? מה יחשבו? האם זה יפגע בשידוכים של הילדים? האם זה ייחשב חלילה לחולשה רוחנית? המענה חייב להיות לא רק מקצועי אלא גם מותאם תרבותית: מטפלים ומטפלות מתוך החברה החרדית, קליניקות שמכבדות את הערכים, אפשרות לפנייה אנונימית ודיסקרטית, ותכנים טיפוליים שלא מתנגשים עם האמונה אלא נתפסים כחלק בלתי נפרד ממנה. אני רואה שוב ושוב איך כאשר מתקיימת התאמה כזו, רמת הפנייה לסיוע עולה משמעותית והסטיגמה נחלשת. זו אינה פשרה מקצועית – זו הבנה מקצועית עמוקה.

מתן לגיטימציה לשיח על קושי – בעיני זה אולי הכלי המרכזי והעמוק מכולם. תורת ישראל אינה תורה של שתיקה. היא תורה שמלאה בסיפורים של מצוקה, של מאבק, של ייאוש, של זעקה – אך גם של תקוה, של נחמה ושל אחריות הדדית. "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה." התורה איננה דורשת הדחקה אלא הקשבה עמוקה לנפש. העיסוק במקורות תורניים שמעודדים שיח על כאב, התמודדות וחיפוש עזרה עשוי לשבור את הקיר שבין העולם הרוחני לבין עולם הנפש. זו הדרך להבהיר שבריאות נפשית היא לא פחות מציווי הלכתי.

 

פתח של תקוה

אני כותב את השורות הללו בתקוה עמוקה שאולי יוכלו הדברים לסייע, ולו במעט, למי שנמצא במצוקה, שמרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. הלוואי שהם יהיו עבורו כתובת ופתח תקוה. אני מייחל שהמאמר הזה יעורר שיח, יעודד מחשבה ויהיה זרז למעשים – בקהילה, במשפחה ובמרחב הציבורי. אם נזכה שאדם אחד ירגיש פחות לבד, משפחה אחת תרגיש יותר מובנת, מנהיג קהילתי אחד יעז לפקוח עיניים ולומר "אצלנו זה כן קיים, ואנחנו לא מוכנים להחריש עוד" – לא לשווא נכתבו המילים.

אינני כותב את השורות הללו רק כחוקר, כאיש מקצוע או כאיש ציבור. אני כותב אותן גם כאדם, כחבר, כבן קהילה, כמי שמכיר מקרוב את הכאב הזה – כאב שאין לו שם ואין לו מרפא קל.

בשולי המאמר, הרשו נא לי להוסיף מילה אחת אישית מלבי. כפי שכתבתי תחילה, אינני כותב את השורות הללו רק כחוקר, כאיש מקצוע או כאיש ציבור. אני כותב אותן גם כאדם, כחבר, כבן קהילה, כמי שמכיר מקרוב את הכאב הזה – כאב שאין לו שם ואין לו מרפא קל. אני מכיר אישית מתאבדים ובני משפחותיהם. אלו אינם מקרים רחוקים וסטטיסטיקות עגומות. אלו שמות ופנים. גם היום, כשאני נושא בתפילה שמות של זקוקים לישועה, עדיין עולים לפני שמו ושם אמו של חבר נעורים אהוב – ישראל בן ט"ק – שעליו התפללתי ימים רבים בלב מלא תחינה שיצליח להתגבר, שימצא את שביב התקוה שיחזיק אותו כאן, אתנו. לצערי הוא לא מצא את אותו שביב. הוא הלך מאתנו. הכאב הזה לא נמוג. גם בחלוף השנים הוא מלווה אותי. אני נושא אותו עמי בכל מפגש, בכל הרצאה, בכל שיחה עם משפחה שמתמודדת, עם נער שנאבק, עם הורה שחרד. אני מכיר גם חלק מהמשפחות. אני יודע עד כמה הן השקיעו את תמצית לבן בילדיהן, עד כמה ניסו, עד כמה אהבו, עד כמה התפללו. הלב נשבר.

ובכל זאת, מתוך השבר הזה אני רוצה לשלוח קריאה – קריאה אליכם, הורים יקרים, משפחות אהובות: זכרו את יקיריכם. כבדו את זכרם. נשאו את שמם בלבכם. ועם זאת המשיכו קדימה. המשיכו לחיות. לחיות באמת. להשקיע במי שנותרו פה, לצדכם. לתת חיים לחיים. שאו את הקריאה של מי שכבר איננו – עבור מי שעדיין כאן. תנו להם תקוה והציעו להם כתף. עזרו להפיל את חומות ההשתקה. עזרו להם להיבנות. להאמין. לקוות.

---

מקורות

תלמוד בבלי, עבודה זרה יח, א.

משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב'.

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמה.

מושקוביץ, א' (2024). רציתי להתאבד – עד שהלכתי לרב. מידעו"ס, 105, 16–23.

זלזניק, ד' (ללא תאריך). סוגיות באובדנות ובהערכת אובדנות בקהילה החרדית בישראל. פסיכולוגיה עברית. מאתר: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3255

Mann, J. J., Michel, C. A., & Auerbach, R. P. (2021). Improving suicide prevention through evidence-based strategies: A systematic review. American Journal of Psychiatry, 178(7), 611–624.

Zalsman, G., Hawton, K., Wasserman, D., van Heeringen, K., Arensman, E., Sarchiapone, M., Carli, V., Höschl, C., Barzilay, R., Balazs, J., Purebl, G., Kahn, J. P., Sáiz, P. A., Lipsicas, C. B., Bobes, J., Cozman, D., Hegerl, U., & Zohar, J. (2016). Suicide prevention strategies revisited: 10-year systematic review. The Lancet Psychiatry, 3(7), 646–659.

ככר השבת (19.09.16). "מי שלומד תורה – אין לו מחשבות אובדניות". https://www.kikar.co.il/haredim-news/210486

ככר השבת (19.03.25). "אנשים מסיימים את חייהם בדרכים שלא נתפסים בדעת" | המכתב שמטלטל את ארה"ב. https://www.kikar.co.il/haredim-news/haredi-rabbi-suicide-crisis

 

קרדיט תמונה: Bigstock