בכל שנה מחדש, ובשנה מורכבת כשלנו בפרט ניצב הציבור החרדי במבוכה מול הימים הלאומיים של מדינת ישראל: זיכרון השואה, זיכרון הנופלים, ועצם קיומה של המדינה. אלו אינן סוגיות שניתן להתעלם מהן; הן תובעות התייחסות רצינית ומעמיקה ויכולת לשאת מורכבות זהירה. אנחנו כבר אחרי הימים, אך עדיין לא מאוחר להתבונן במסרים ובמשמעויות שלהם עבורנו.
ללא ספק, יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה מתאפיין במורכבות הנמוכה ביותר – מה שהחל להשתקף באירועים וטקסים חרדים משמעותיים מידי יום הזיכרון, ובפרט בשנה זו. בעוד יום השואה חל בימי ניסן שאין מספידים בהם, ויום העצמאות החגיגי חל בעיצומם של ימי הספירה שבהם נוהגים מנהגי אבילות, יום הזיכרון – יום של אבלות ומספד – יוצא בתאריך בו כה מתאים להתאבל ולזכור (והשנה: ביום תענית בה"ב).
ואולם, העובדה שקל לנו להשתתף ביום הזיכרון, אם בהזדהות פרטית ואם בנוכחות ציבורית של טקסים ואירועים, אינה פותרת את שאלת היחס; היא אפילו מעצימה אותה. כיצד זוכרים, ולשם מה זוכרים?
במאמר קצר זה, אבקש להתייחס אל משמעות הזיכרון ואל חשיבותו הרבה. לטעמי, לא רק שיום הזיכרון יוצר פחות מורכבות, הוא גם טומן בחובו משמעות עצומה. טוב שניטול בו חלק – בדרך שלנו. גם לאחר שהוא עבר, טוב שניקח אתנו את מסריו.
***
"בינו שנות דור ודור". התורה מצווה עלינו להתבונן – לזכור וללמוד. אין בציווי הוראה ללמוד תאריכים ועובדות כשלעצמם, ואין בו הכוונה ללימוד היסטוריה בתור חכמה ומדע. התורה מבקשת מאתנו להתבונן, לרכוש בינה. הרב קוק זצ"ל נהג לכתוב את המילה היסטוריה כך: הסתוריה – איות המגלה כי מהלך ההסטוריה אינו אלא משחק מחבואים של הבורא איתנו. הקב"ה מסתתר מאחורי צירופי המקרים והפוליטיקות השונות המרכיבות את סבך ההיסטוריה. בהתבוננות של "בינו שנות דור ודור" אנו חושפים את ההסתר ומגלים את יד ה' המכוונת ומצעידה, מובילה את העולם למטרה שלשמה נברא.
הציווי, על פי דבריו, הוא להבין את האופן שבו העולם מתנהל, את המגמה שאליה הוא חותר. בדומה לכך, הרב יהונתן זקס זצ"ל העיר (בפירוש להגדה של פסח) שלשון הקודש אינה מכירה את המילה "היסטוריה", אלא את המילה "זיכרון". "היסטוריה היא מידע", ביאר, "ואילו זיכרון הוא זהות". עם ישראל הוא עם שזוכר. אנחנו זוכרים את העבר, וממנו אנו למדים לאן אנחנו הולכים – לומדים את העבר כדי ולעצב וליישר את דרכנו לקראת העתיד.
חיים יהודיים כרוכים בזיכרון: זיכרון מעשה בראשית וזיכרון יציאת מצריים, זיכרון מעמד הר סיני וזיכרון הברית, זיכרון של רגעים טובים ויפים לצד זיכרון של רגעי קושי וכאב – "זכור את אשר עשה לך עמלק", "אם אשכחך ירושלים". לעולם, אין הזיכרון מותיר אותנו מתבוססים בעבר, לעולם אין הזיכרון משיב את צעדינו אחורנית. להיפך: הזיכרון מרים את מבטנו הלאה וקדימה. "קחו עמכם דברים" – קחו עמכם זיכרונות, שאבו מהם השראה ורוח, כיוון ודרך, והמשיכו הלאה במסע חיים מדויק יותר, מכוון יותר.
זיכרון הנופלים השנה הוא כה טרי וקרוב. תוך כדי דיבור, משפחות חדשות החלו לשבת שבעה, תילי עפר גלויים עוד ללא מצבה, אלמנות הרות שטרם ילדו, יתומים שטרם הוגים אבא. זיכרון זה מעמיד אותנו מול שאלת השאלות – מדוע לזכור? האם לא כדאי לעצום עינים ולב אל מול הכאב הנורא, מול מימי הצער שאין להם סוף, ולבחור רק בחיים? האם לא כדאי להביט אל חיים חדשים במקום להתבונן באילו שהיו ואינם? והתשובה היא לא. לא ניתן. בדמייך חיי.
***
לפני שנים פגש אבי שליט"א ביהודי המרצה עונש מאסר על… רצח אשתו. אותו אדם שעשה את אחד האכזריים שבמעשים, שהגיע אל השאול שבשאול, שאל את אבי לתומו: האם אתה יודע מדוע כשקוראים סיפורי צדיקים עולות דמעות בעיניים? וגם ענה: זה משום שכאשר הנשמה שלך שומעת סיפור על הבן איש חי היא מבינה מה היא יכולה היתה להיות ואיפה היא עכשיו. והפער, הפער הזה כל כך שורף לה שהיא בוכה.
זוהי מהותו של מעשה הזיכרון – להזכיר לנו מי אנחנו ומה אנו מסוגלים להיות, להזכיר לנשמתנו עד כמה היא חופשית ומסוגלת לעוד. סיפורי הגבורה הבלתי נתפסים של הנופלים, סיפור חייהם, מידותיהם הנאצלות, מסירותם לעם ישראל, כל אלה מזכירים לנו מי אנחנו, מי נועדנו להיות, ועד כמה גבוה אנו מסוגלים להגביה עוף. אותה מהות פנימית המסתתרת מתחת למעטה היומיום המיוזע, פוגשת לפתע בבוהק הנשמות המאירות של אותם נאהבים ונעימים, ונזכרת כי הנה כי כן, גם בה יש שייכות אל אותה גדלות. מיד שבים החיים העליונים לפעם בה ותובעים מימוש.
לצד זאת, נראה כי יש לזיכרון רובד נוסף, עמוק עוד יותר. זיכרון הנופלים הוא גם זיכרון המרצחים, זיכרון הכאב של "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". זיכרון נורא זה מחייב אותנו לשאול את עצמנו – על מה ולמה? מדוע כה חפצים מבקשי רעתנו להשמיד ולהרוג ולאבד? מדוע כל כך הרבה שנים סובלים אנו משנאת אומות יוקדת?
כשצפה ועולה שאלת השנאה עולה בבהירות תשובת הבחירה. "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". בעולם חשוך ורדוד, עם ישראל מהווה נקודת האור, בשורה נצחית לנוכחות אלוקית. עם ישראל הוא עדות לקשר ישיר ונאמן עם האינסוף, לברית הנצח עמו. את הבחירה הזו המאיימת על שטחיות החיים היצריים, על קול המונה של רומי, על השקר – מבקשים האומות להשמיד. כל עוד יש יהודים בעולם, הרי שקיומן מאוים. עוצמת השנאה מגלה את עוצמת מעלתנו ואת עומק תפקידנו.
הגוי השונא רואה בעיניים שלנו את מה שאנו לא זוכרים. תינוק יהודי, ילדה קטנה, ישיש וישישה – גם הם מהווים איום על קיומו, ואם את כולנו מבקש הוא לאבד, אות היא לכך שקיומנו – עצם קיומנו, עוד לפני מעשינו ובחירותינו – הרי הוא קדוש ויקר ואין לערכו שיעור.
***
ביום הזיכרון יש, כמובן, אלמנט בולט של עצב. אנו מזדהים עם משפחות השכול, מכירים בטובת הנופלים שעל כתפיהם אנו עומדים, ומרכינים ראש בפני עם שממשיך להקריב את טובי בניו ובנותיו למען המשך קיומו. אך יש בו יותר מזה.
יום הזיכרון אם כן הוא זמן להתבונן ולזכור – עד כמה גדולה מעלתנו העצמית, עד כמה גבוה יכולים אנו להגיע. הוא הוא הנשר הגדול הקורא לנו: שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים באוצרות שלכם. עלו למעלה עלו, כח עז לכם יש לכם כנפי רוח. כנפי נשרים אבירים.התבוננות בעוצמת החיים של כל אותם נופלים קדושים וגיבורים מספרת לנו את סיפור עצמתנו וגבורתנו הנעלמת. לא התרפקות נוסטלגית, לא התפרקות רגשית, לא התמוגגות על המוות, אלא קריאה של חיים – חיים אחרים, נעלים יותר, מכוונים יותר.
שנזכה לחיות חיים הראויים למושאי הזיכרון של היום הזה, ושנזכור ולא נשכח.
תמונה: Bigstock
