לכל חברה נתונה יש סט של מאפיינים סוציולוגיים, אוסף רחב של מנהגים ואורחות חיים העונים על השאלה "מה אנחנו עושים?". הם כוללים סגנון לבוש, מבנה והיררכיה חברתיים, יחסים בין המינים, הרגלי עבודה, תרבות פנאי וכך הלאה.
מאפיינים אלה נגזרים, עקרונית גם אם לא בהכרח כרונולוגית, מתוך יסודות אידאולוגיים: רעיונות מכוננים העומדים בבסיס דרך חיים המתוארת במונחים סוציולוגיים. הדמוקרטיה, הסוציאליזם וגם החרדיות הם צורות חיים שונות שמאחוריהן מצע רעיוני וערכי – אידאולוגיה.
מאחורי האידאולוגיות הגדולות של החיים, דתיות וחילוניות כאחת, קיימת תיאולוגיה: תפיסות אמוניות על אודות הא־ל, האלוקות, השגב
אבל בכך לא סיימנו. מאחורי האידאולוגיות הגדולות של החיים, דתיות וחילוניות כאחת, קיימת תיאולוגיה: תפיסות אמוניות על אודות הא־ל, האלוקות, השגב. האידאולוגיות נשענות על תפיסות תיאולוגיות המעניקות להן תוקף ואישור. תפיסת הטוב של היהדות הקובעת מטען ערכי של חסד, צדקה ומשפט, נובעת מתיאולוגיה של הא־ל הטוב שהוציא את עמו ממצרים ושעֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ (ירמיהו ט, כג).
במאמר הנוכחי אעיין בהיבט אחד – לדעתי יסודי ומרכזי – מתוך התשתית התיאולוגית־אמונית של היהדות החרדית. בעידן המיוחד שלנו, נדמה שראוי לעיין בו מחדש.
שקר ההשתדלות
הרב אהרן שווב, משגיח בישיבת "בית מאיר", פרסם מספר כרכים של "ועדים" – שיעורים שהעביר לתלמידיו בישיבה. באחד הכרכים ("שערי העליה" עמ' קנז) הוא אומר שכאשר אנו מתפללים "עלינו להבהיר לעצמנו שכל הפעולות המעשיות שאנו מבצעים אינן מביאות לנו כל תוצאה, והן לכל היותר בגדר 'עבודה' שנגזרה עלינו כחובת השתדלות בעקבות חטא אדם הראשון. אין כל קשר בין ה'עבודה' והפעולות לבין התוצאות הנפעלות בידי הבורא יתברך."
הביטוי "אין קשר" נשמע קיצוני למדי. הוא מכחיש את מה שכולנו יודעים ואת הדרך שבה כולנו חיים. כלומר, כולנו יודעים שמי שעוסק בנדל"ן יהיה על פי רוב עשיר יותר ממי שעובדת בהוראה או בגננות, ומי שמסיים תואר ישתכר בדרך כלל בשיעור גבוה ממי שאין לו השכלה אקדמית. יש יוצאים מן הכלל, אבל איש לא יעלה על דעתו ש"אין קשר". וכך כולנו חיים: מי שנמצא במצוקה כלכלית והוצאותיו קשוחות יעבוד שעות נוספות, יעסוק בעבודה נוספת, או יעשה הסבה לעבודה מתגמלת יותר. אינני מכיר אדם אחד שיפטיר כאשתקד באמונה ש"אין קשר".
למרות זאת, נדמה שהרב שווב לא ראה חידוש מרעיש (או אפילו חידוש כלשהו) בדבריו. את הנחת המוצא שהעשייה הארצית אינה משפיעה על התוצאה הוא קיבל מרבותיו, והיא מקובלת ורווחת בחינוך החרדי. סביר מאד שמעולם לא הרהר אחריה. בספר "שיחות מוסר" (תשל"א) המתעד את שיחותיו של הרב חיים שמואלביץ זצ"ל נאמר כי "הכמות אינה ולא כלום, וכל אדם מקבל את מה שצריך לקבל ומה שנגזר עליו לקבל". בשמו של החפץ חיים הוא אף המשיל את מי שטורח ועמל לפרנסתו לאדם הנחפז לדרכו ודוחף בידיו את כתלי קרון הרכבת שבו הוא נוסע. המחשבה שיש קשר סיבתי ביניהם היא שטות מוחלטת.
הרחיב בגישה זו הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, המשגיח הראשון של ישיבת פוניבז'. הוא מגנה את ריבוי ההשתדלות וקובע שאין בכך שום תועלת: "לעולם לא ירוויח יותר בשביל שישתדל יותר" (מכתב מאליהו חלק א, מאמר על ביטחון והשתדלות). הטבע לדבריו אינו דבר אמיתי, כל עניינו להטעות את האדם ולהרחיקו מביטחון בה', כלשונו: "אין בטבע ממש כלל ואינו אלא ניסיון לבד, מאשר שרצון השי"ת לבדו הוא פועל."
כלומר, אמנם נדמה שההשתדלות מועילה, אך האמת היא שאין בה ממש. ואולם אין האדם רשאי להסתמך על הנס, ועליו לעשות השתדלות מינימלית, "הפחות שבהשתדלות", כדי לוודא שמזונותיו לא יגיעו לו בדרך פלא. בתור דוגמא הוא מציין את מנהג הרב זונדל מסלנט לקנות כרטיס הגרלה בלבד, "כי הרי אם אזכה בגורל, אפשר לתלותו בדרך הטבע."
כי כל מעשה אנוש ותחבולותיה לא יועילו אפילו כל שהו להוסיף או לגרוע ממה שנגזר עליו בר"ה
"הכלל," כתב הסטייפלר על אותה הדרך, "כי כל מעשה אנוש ותחבולותיה לא יועילו אפילו כל שהו להוסיף או לגרוע ממה שנגזר עליו בר"ה" (ברכת פרץ, פרשת שמות). הרב ראובן מלמד, מגדולי תלמידיו של הרב יחזקאל לוונשטיין זצ"ל, סיכם את הדברים: "שקר ההשתדלות, חוץ שלא יועיל גם יזיק" (מליץ יושר, פרשת וישלח).
הקיום כולו, מדגיש הרב דסלר, הוא תולדה תמידית של רצון ה'. הוא ואין בלתו. התוצאה של גישה זו – האידאולוגיה הנגזרת מתוך הגישה התיאולוגית – היא ריקון מוחלט של ערך הפעולה בתחומי החול השונים. כל "השתדלות", כל פעולה בתוך תחום החול, אינה אלא 'קנס' בלבד, כלשונו של הרמח"ל בספר "מסילת ישרים", תולדת חטא אדם הראשון, שעלינו לפרוע בעל כרחנו (שיטת הרמח"ל בענייננו ראויה לעיון נפרד. הוא כתב ברוח שונה בספרים אחדים). לפי האמת הפנימית אין בה כל תועלת או משמעות.
במילים קצת אחרות, העולם הוא פרוזדור, ואין עניין לגאול אותו מעליבותו. הדבר הרי לא מעלה ולא מוריד.
לפי ההשתדלות והחריצות יקום דבר
הגישה האמורה לעיל, אף שהיא רווחת ומקובלת בחינוך החרדי, היא חדשה למדי. ניתן אמנם למצוא מקורות המגנים את רוב ההשתדלות, ככל שיש בכך מיעוט באמונה בה', דוגמת ביקורתם של חז"ל על השתדלותו של יוסף בבית האסורים ("מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים"). אולם נתקשה מאד למצוא קביעות שהשתדלות אינה משנה מאומה, שכל עניינה קנס שהתחדש עם חטא אדם הראשון, וכי אין בה ממש. לפי מיטב עיוני, גישה כזו נעדרת לגמרי מדברי חז"ל והראשונים. אדרבה, מקורות רבים וכל מגמת חז"ל מורים על הפך הדברים.
רבי יהושע לדוגמא קבע כי התשובה הבסיסית לשאלה "מה יעשה אדם ויתעשר" היא "ירבה בסחורה". לכך, הדגיש, עליו להוסיף ולבקש ברכה "ממי שהעושר שלו", אך לא בתור תחליף לריבוי העיסוק בסחורה: "דא בלא דא לא סגי" (נידה ע, ב). על אותה הדרך קבע רבי מאיר במשנה (קידושין ד, יד): "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו." צריך להתפלל למי שהעושר שלו, אך צריך גם לעסוק באומנות וללמדה לבנו.
הקשר בין ריבוי השתדלות לבין ברכה גשמית הוא פשוט ומובן מאליו. שמואל כינה את עצמו "חומץ בן יין" על כך שאביו היה בודק את נכסי המשפחה פעמיים ביום, ואילו הוא היה בודק אותם רק פעם אחת
הקשר בין ריבוי השתדלות לבין ברכה גשמית הוא פשוט ומובן מאליו. שמואל כינה את עצמו "חומץ בן יין" על כך שאביו היה בודק את נכסי המשפחה פעמיים ביום, ואילו הוא היה בודק אותם רק פעם אחת (חולין קה, א). כמו כן, חכמים מזכירים את המציאות של "העדפה" – הכנסה עודפת הנובעת מתוך "שעות נוספות" של עבודה (ראו למשל כתובות סו, א). אף לא אחד מבין המפרשים העלה בדעתו להעיר על ההיתכנות של "העדפה", שכן שעות נוספות אינן מעלות ואינן מורידות.
בעל ספר "עקדת יצחק" ממליץ אפוא לאדם "שלא יעזוב מהחריצות וההשתדלות" עד מקום שידו מגעת, "והנה כאשר יעשה כל אשר בידו אי אפשר על הרוב שלא יהיה לו שכר טוב בעמלו". בעל ה"עיקרים" פותח ומצהיר כי "החריצות וההשתדלות מועיל והכרחי בכל דבר מן הפעולות האנושיות וזה מבואר בכל הפעולות", וממליץ לאדם שיעסוק בכל דרכי ההשתדלות. רבנו בחיי (כד הקמח, ערך ביטחון) מזהיר את הקורא בספרו, "אל תתרשל בעסק הפרנסה, עסוק בענייני הארץ", וה"פלא יועץ" מאשר כי "לפי ההשתדלות והחריצות שיעשו, כן יקום דבר".
כלומר, אמנם אין אפשרות להטות את רצון ה', שכן, כפי שכתב הרמב"ן על השתדלותו של יוסף, "הגזרה אמת והחריצות שקר" (בראשית לז, טו), אך בדרך הטבע ההשתדלות מועילה, ואין ראוי להכחיש מציאות פשוטה זו. מדוע אם כן רבים מגדולי התורה של זמנינו נקטו בגישה המקצינה הנ"ל, המבטלת כליל את ערך ההשתדלות וקובעת שהיא בטלה ומבוטלת מול רצון האל?
השקפה חדשה לעידן חדש
קשה כמובן לקבוע מסמרים בסיבת המגמה התיאולוגית הממעיטה בערך העשייה האנושית והמרוממת את יסוד הביטחון בה'. אולם נדמה כי אחד המרכיבים המרכזיים שבה הוא הניסיון לגבש תפיסה המתאימה לעידן של פרישות מן העולם.
לנוכח השינויים העצומים במציאות של תקופת ההשכלה – האמנציפציה, החילון, והתנועות החדשות של היהדות ובתוכן הציונות – היהדות החרדית (וגרסתה הישראלית בפרט) קיבלה על עצמה את יסוד הפרישות לעיקרון מכונן. במקום אחר הארכתי בהיבטים השונים של פרישות זו, הכוללים תרבות, אזרחות, אתיקה, ספורט, מדע ואקדמיה, פוליטיקה, איכות הסביבה וכך הלאה. נוסף עליהם ההיבט העמוק ביותר של הפרישות החרדית: התבדלות מהמפעל של בניין הארץ וההגנה עליה לטובת מפעל אלטרנטיבי של שיקום עולם התורה ובניין הקהילות החרבות.
בעידן החדש נבנתה עליהם מגמה רדיקלית, וכך, משגיח בישיבה יכול להניח באופן פשוט שאין קשר בין מידת ההשתדלות ואופיה לבין התוצאות בשטח
דברי המשנה, "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג, ה) יושמו אפוא במישור הציבורי הרחב, וקם הצורך לנסח את "תורת הפרישות" – השקפת עולם שתצמצם עד הגבול האפשרי את ערכו של עולם המעשה ותבכר באופן בלעדי את העיסוק ברוח. כאמור, יש מקורות, קדומים יותר או פחות, הנוטים לכיוון מחשבה זה; בפרט ניתן למצוא אותם בספרות החסידית שנטתה לרוח והתרחקה מן הגשם. בעידן החדש נבנתה עליהם מגמה רדיקלית, וכך, משגיח בישיבה יכול להניח באופן פשוט שאין קשר בין מידת ההשתדלות ואופיה לבין התוצאות בשטח.
ואולם, תפניות קיצוניות יפות הן לשעתן. עם מעבר השנים, מחיריה של הגישה החלו לעלות ביותר, וקם צורך לבחון את הדברים מחדש. צמיחתה הנפלאה של היהדות החרדית ונסיבות חברתיות ופוליטיות משתנות גזרו עליה תנועה לקראת איזון – חזרה, גם אם מסויגת, לעיסוק בעולם המעשה. תנועה זו כוללת את המעורבות בתעסוקה משמעותית, עבור בלימודים אקדמיים, וכלה בהשתתפות בצבא – הנושא הבוער בסדר היום הציבורי. ברור שכל תופעה ראויה לתשומת לב בפני עצמה, אך המכנה המשותף להן הוא השתתפות משמעותית בעולם המעשה – השתתפות שאינה יכולה לחיות בכפיפה אחת עם גישה השוללת כליל את עולם המעשה.
גם בדורות האחרונים נתקשה למצוא מי שחי לפי תפיסת ה"אין קשר" האמורה. כאשר אין כסף מנסים להגדיל הכנסות; כשהילדים חולים הולכים לרופא ולעתים אף מבקשים חוות דעת מקצועית נוספת; כאשר השכונה סובלת ממכת גנבות, מגבירים את השמירה ורוכשים מצלמות אבטחה; וכאשר המשפחה גדלה מחפשים בית רחב יותר. דברים אלה פשוטים. הם תמיד היו. ואולם, בשנים עברו, כאשר היהדות החרדית היתה ציבור צנוע שנוכחותו בעולם החול דלה, הגישה העניקה תוקף תיאולוגי למצב חברתי שאפשר את השקעת מלוא המשאבים והאנרגיה במפעלי הציבור פנימה. שקר ההשתדלות גזר כי ההשקעה היחידה שתניב תשואה היא ההשקעה ברוח.
כיום השתנה מצב הדברים. עם כניסתה המשמעותית של היהדות החרדית לעולם המעשה, הגישה המבטלת את ערך ההשתדלות גובה מחירים שאנו מתקשים לשלם.
מחירים מאמירים
מחיר אחד שאנו משלמים עם הכניסה המשמעותית לעולם המעשה הוא חוסר השמחה במעשה ידינו. הפסוק בתהלים משבח שמחה זו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ (קכח, ב). אכן, "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו" (בבא מציעא לח, א), וחז"ל אף הפליגו במעלת הנהנה מיגיע כפיו וקבעו שהוא גדול "יותר מירא שמים" (ברכות ח, א). החדווה הטבעית במעשה ידינו חיונית לחיים טובים ובריאים.
כלומר, אדם שכל כולו שקוע בתורה ובעבודת ה', עליו למצוא חדוות עשייה וסיפוק בעיסוקו זה. מנגד, אדם שרוב עיסוקו הוא בתחומי החול, ורוב בני האדם נופלים לקטגוריה הזו, עליו למצוא נחת רוח בפירות של מעשיו. יש בכך דמיון לשמחתו של הקב"ה מעשה ידיו של הקב"ה, כנאמר, "יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו" (תהלים קד, לא).
נקודה זו ראויה לדגש. נדירים הם בני האדם הזוכים לפרוק מעל צווארם את עול החשבונות אשר ביקשו בני האדם ולקיים בעצמם את התוויית המשנה "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה". רובנו נעסוק, מי יותר ומי פחות, בעולם המעשה, ואין ראוי שנעשה זאת מתוך עצב ומסכנות אלא מתוך נחת וסיפוק. הלוואי שנדע לשמוח במעשי ידינו, למצוא בהם חדוות עשייה ותחושת יצירה, ולגמול בהם טוב עם עצמנו ועם זולתנו. כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה (קהלת ט, י).
כל זה אינו אפשרי כאשר אנו גוזרים על עולם המעשה העדר ערך והעדר תוחלת. הגישה השוללת ממעשה ידינו הארציים את ערכם עושקת מאתנו את חדוות העשייה וגוזרת דרך חיים שאין בה סיפוק.
מחיר שני, כבד לא פחות, הוא חוסר היכולת שלנו לקדש את העשייה הארצית, לרוממה ולהעניק לה חיבור בל־ינותק עם הקב"ה: ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי, אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי (תהלים טז, ה). אם העיסוק בעולם המעשה הוא דבר מלוכלך, נתקשה מאד להעניק לו גוון של רוממות, של דרכי יושר ודרכי נועם, תפיסת עומק של וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל (דברים ח, יח). כפי שביאר הר"ן בדרשותיו, אנו עושים את החיל, ואילו הכוח לעשות חיל נובע מטובו הגדול – ובכך כל עשייה ארצית נעשית שותפות עם הקב"ה.
רוממות עולם המעשה על גווניו השונים היא בידינו – בני תורה העוסקים בעשייה ארצית בדרך שהתווה אברהם אבינו: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ
רוממות עולם המעשה על גווניו השונים היא בידינו – בני תורה העוסקים בעשייה ארצית בדרך שהתווה אברהם אבינו: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ (משלי ג, ו). תנאי הכרחי ובסיסי לכך הוא העיסוק עצמו. אם על פתחו של עולם המעשה נציב תמרור אזהרה המצהיר שכולו שקר, עולם שאין בו ממש, נעשוק מעצמנו את הזכות להעלותו ולרוממו.
דברים אלו יפים שבעתיים בעידן של ריבונות יהודית, כאשר עולם המעשה שלנו אינו מצומצם לספֵרה הפרטית אלא כולל את המרחב הציבורי של מדינת ישראל – הרשויות, המוסדות השונים, המרחבים והשרותים הציבוריים, העיריות (ובהן עיריות חרדיות), וכך הלאה. כניסתה של היהדות החרדית לתוך מרחבים אלו, לתוך עולם המעשה, יכולה וצריכה להביא לתוכם את ברכת ה'. לשם כך דרושה השקפה חדשה.
בטחון המדינה
המחיר השלישי קשור למדינת ישראל באופן רחב יותר. ראוי לעמוד עליו, שכן עם צמיחתה של היהדות החרדית, המדיניות הנקוטה של מדינת ישראל תלך ותושפע עמוקות מן התפיסות הרווחות בציבור. יש אפוא לשאול: מה כלול במטרותיה של מדינת היהודים? במה ראוי שהמדינה תתפאר? כיצד יתקיים בנו ייעוד הכתוב, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט, ו)? התשובה לשאלות אלו כרוכה בהכרעה בין הגישות ביחס לעולם החול: האם הוא בעל ערך או לא?
במדינת הרב גריינמן, הנוקט את גישת הרב דסלר הנ"ל, אין כל ערך במחקר רפואי, בקידום טכנולוגי ובפיתוח שאר תחומי החול
כלומר, האם ראוי שמדינת ישראל תשקיע במחקר רפואי, בפיתוח טכנולוגי, בהנדסת מזון ובפתרון האתגרים הגדולים של האנושות בדורות שלנו? האם יש להתפאר בהמצאות חשובות, בפרסי נובל, ובהצטיינות בתחום המדעים, המחקר ושאר תחומים? האם כל אלו בעלי ערך? תשובת הרב חיים גריינמן זצ"ל לשאלות אלו ברורה וחדה:
מן המורגלות לחשוב כי קידום הרפואה מוסיפה חיים, ופלוני שחלה במחלה פלונית היום יזכה לרפואה, לא כן אילו חלה בה אתמול, ואלמלא פורעניות הדרכים היו הרבה אנשים נוספים חיים אתנו כיום, ונס שהתארגנו מצילים לכך נשאר פלוני בחיים, כי הגיעו בעוד מועד וטיפלו בו כהוגן, וכל אלו מחשבות שיסודם כפירה בהשגחה פרטית, ומעולם לא נשאר בחיים זה שנגזר עליו למות, ולא מת זה שלא כלו ימיו. […] והאמת בהיפוך כי פלוני נגזרה עליו מיתה, ולכן חלה במחלה שאין לה מזור, או שנזדמן במקום הפגע, ובשעה שאין מצילין, ואילו חבירו שלא כלו ימיו במחלה שכבר יש לה תרופה, ואיחר ברגע את מקום הפגע, או שנפגע בשעה שהמצילים מצויים, והמצרפים ומונים כמה מתו במיתה זו בחודש זה, וכמה לקו בתאונות בירח פלוני וכיוצא בזה, הרי הם עוסקים בכפירה בשוגג, ומטעים את הקוראים ליחס הכל למקרים, כאילו ח"ו עולם של הפקר לפנינו. (מכתבי התעוררות ו, א)
במדינת הרב גריינמן, הנוקט את גישת הרב דסלר הנ"ל, אין כל ערך במחקר רפואי, בקידום טכנולוגי ובפיתוח שאר תחומי החול. גם אם נראה לנו שיש קשר בין המצאת טיפולי פוריות חדשניים (IVF) לבין ירידה במספרם של זוגות חשוכי ילדים, אין זו האמת. "לאדם נדמה שהוא העושה. הפועל עבד, יש לו מה לאכול. לא עבד, הוא חושב שימות ברעב. חלה והלך לרופא מומחה, הבריא. לא הלך לרופא, המחלה התפשטה והוא שוכב חולה. […] בעולם נראה שאדם הוא הפועל. מה היא האמת? שהכל שקר מוחלט ואין עוד מלבדו" (הרב זאב גצל, אשירה תשע"א, עמ' 254).
גם אם נראה לנו שיש קשר בין המצאת טיפולי פוריות חדשניים (IVF) לבין ירידה במספרם של זוגות חשוכי ילדים, אין זו האמת
על אותו משקל, אפשר להוסיף כי נדמה לנו שיש סיבה טבעית למכת העכברים שממנה סובלת העיר בבני ברק לאחרונה, סיבה הקשורה לניקיון והיגיינה, לריבוי אוכלוסין ולתשתיות שאינן מתאימות. אך האמת היא שאין כל טעם ועניין להשקיע בפיתוח התשתיות ובתיקון הליקויים, שהרי שהכל שקר מוחלט ואין עוד מלבדו.
אז באיזה סוג מדינה אנחנו מעוניינים? מדינה המשקיעה בתשתיות, דואגת לכלכלה איתנה ולצבא חזק, ועוסקת במחקר ופיתוח של תחומים רבים בעולם המעשה, או מדינה השוללת לחלוטין את ערכם של כל אלו ומתקיימת בהשתדלות מינימלית בלבד, דוגמת קניית כרטיס לוטו? התשובה תלויה בגישה התיאולוגית שלנו.
***
לפי פשוטם של מקראות ושל דברי חכמינו, המלאכה אינה קשורה לחטא אדם הראשון. היא התקיימה גם במציאות של גן עדן קודם החטא, כפי שנאמר, וַיִּקַּח ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב, טו). מבראשית הוצרך האדם לעבוד ולשמר את הגן, ומכאן למד רבי אליעזר כי "גדולה היא מלאכה, שאפילו אדם הראשון לא טעם כלום אלא עד שעשה מלאכה" (אבות דרבי נתן פרק כא; ועיין בפירוש הרמב"ן על הפסוק). הקוצים והדרדרים, לצד זיעת האפיים הכרוכה בעבודת האדמה, הם פרי החטא; המלאכה עצמה טובה היא ורצויה. ראוי להשקיע בה, ראוי לשמוח בה, וראוי לשתף בה את הקב"ה, הן בפרט והן בכלל.
על כולנה אנו מתפללים: וִיהִי נֹעַם ה' אֱ־לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהלים צ, יז).
תמונה: Bigstock
מעניין שהציבור החרדי בארצות הגולה הרבה יותר פתוח למה שנכתב במאמר כולל הזרמים של הקנאים, לאחרונה יש בארה״ב טרנד חדש קבוצות גדולות של אברכים לומדים מקצועות באקדמיה חבל שרק בארץ הקודש איפה שהעיסוק בגשמיות היא גם מקושר לרוחניות עיין חידושי חתם סופר מסכת סוכה קרה ניתוק
גם להצטיינות בספורט אתה טוען שיש חשיבות?
איזה ערך יש בזה?
לספורט אין ערך מהותי אבל יש בו ערך חיובי של עידוד פעילות גופנית לצד תרבות בריאה שמאפשרת שחרור אנרגיות (פיזית ונפשית) באופן מבוקר. בחו"ל העיסוק בספורט מקובל מאד, גם בתוך קהילות חרדיות, כמובן במידה מתאימה.
במחילה,
ישנו יסוד שכמדומני נאמר על ידי הרב חיים פרינלנדר,
שחובת ההשתדלות הינה כזאת, שכשהתוצאה תתבצע יהיה ניתן לתלות אותה בדרך הטבע,
שהרי ודאי שאדם שזקוק לפרנסתו ל5000 שח
לא יוכל למכור מסטיק ולומר שיצא ידי חובת ההשתדלות, אלא הוא צריך לעשות השתדלות שיש בכוחה בדרך הטבע להרוויח 5000 שח.
אבל אחרי שהרוויח את פרנסתו שידע זהיה זה על ידי רצון השם ולא על ידי מעשיו
ועל זה נאמר לעסוק בסחורה וכו'
והדברים לא נתחדשו בכלל בדור האחרון אלא נאמרו כבר על ידי הרמבן בפרשת בא, שאמר שאין לנו חלק בתורת משה עד שנאמין שכל מקרנו הם נס ואין בהם טבע ומנהגו של עולם,
זאת אומרת שגם שזרעת תפוח וצמח תפוח זה לא טבע או בגלל שזרעת אלא זה נס של הקדוש ברוך הוא ללא קשר למעשה הזריעה שלך.
הרמבן כותב את זה בחריפות ובכלל לא בטוח שיש כאן מחלוקת או חידוש במהלך הדורות
יש כאן עדינות המחשבה, חשוב לעמוד עליה. מצד אחד, פשוט לנו שמי שעובד יותר או במשרה בכירה יותר, ירוויח יותר כסף, כפי שהגמרא קובעת שהרוצה להתעשר ירבה בסחורה. מצד שני הרמב"ן קובע שכל דברינו ומקרינו ניסים הם, אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל, אלא הכל בהשגחה מאתו ית'. כיצד הדברים מתיישבים? תשובה אחת (הרב דסלר) היא שמה שפשוט לנו שמי שעובד יותר מרוויח יותר זה לא נכון, ומה שכתבת בעניין מכירת המסתיק זה כפירה בשוגג. גישה אחרת תאמר שכל דברינו ומקרינו כפופים לדרך הטבע, אך גם בתוך דרכי הטבע יש השגחה ואין שום דבר שאינו חלק מהשגחת ה'. צריך לכתוב על זה הרבה יותר, אבל בוודאי שיש כאן גישות שונות.
רמב"ן על דברים פרק יא פסוק יג
(יג) בכל לבבכם ובכל נפשכם והלא כבר הזכיר בכל לבבך ובכל נפשך, אלא אזהרה ליחיד ואזהרה לצבור, לשון רש"י מספרי (עקב יג) ובאור הענין, כי השם לא יעשה הנסים תמיד, לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעונו ימות והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה:
ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם:
כמה הערות:
א. הגישה של הרב דסלר היא גישה קדמונית כמו שהבאת מהרמח״ל והיא מתייחסת להשתדלות בפרנסה שעליה נגזר לאחר חטא אדם הראשון בזעת אפך תאכל לחם.אנשים באו ועירבבו את זה להשתדלות ברפואה,ביטחון,שידוכים- כל אחד מהם זה סוגיא בפני עצמה ואין לאחד אותם תחת קטגוריה אחת.
ב.היהדות החרדית נקרא לה ׳הבני ברקית׳ באמת די מזלזלת בעולם הגשם והעשייה בעוד היהדות החרדית בתפוצות כן רואה בזה ערך וידעו לשלב תורה ודרך ארץ כמו שהיה בכל הדורות.(לצערי הדבר הזה מחלחל מבני ברק לכל העולם בשנים האחרונות)
ג.יש נושא נוסף ועיקרי וזה האמונה שהכל מאיתו יתברך בדקדוק מה שנקצב,מתי שנקצב וכמה שנקצב. אז נכון שצריכים לשים מצלמות ולהקים ארגון השומרים לאבטח שכונות שמתרבה בם הפשיעה רק צריך לדעת שכאשר קרה לך מקרה וגנבו לך כסף זה מאת השם.וכן ברפואה.אדם לא עלינו נעשה חולה ודאי שצריך וחייב לדאוג לרפואתו רק לזכור שזה מאת השם ולפשפש ולמשמש במעשיו.
ד. הנושא של מדינת ישראל זה כבר סיפור שאני חולק עליך,אתה סובר ב שיש לנו היום ריבונות יהודית ושלטון יהודי במדינה אבל לדעתי כיון שהשלטון פה לא מכיר בחוקי התורה ומחיל פה חוקים אחרים אז זה לא מדינה יהודית ושלטון יהודי.מפה נקודת המוצא לויכוח על גיוס לצבא ולעוד דברים
א. הרמח"ל אינו כזה "קדמוני", וכאמור, בספרים אחרים (דרך ה' וגם דעת תבונות) מבואר בדבריו שההשתדלות בהחלט מועילה, אלא שיש לשתף אותה עם השגחת ה'.
ב. מעניין אם מדובר דווקא בתופעה בני ברקית. ראיתי בספרי חסידות שונים שאף הם הולכים בדרך דומה – אך שמא היא אינה מיושמת בפועל.
ג. הגמרא קובעת שלצד ההשתדלות הטבעית עלינו להתפלל. כלומר, לשלב את השגחת ה' בתוך ההשתדלות הטבעית. בנוגע ל"מה שנקצב", אתה נכנס כאן לבעיה: אם הכל נקצב, אז למה באמת לשים מצלמות ולמה לעשות השתדלות – הרי זה לא משנה? באשר לקביעת חז"ל שמזונותיו של אדם קבצובין, אפשר לומר שיש מנעד מסוים ואין הכוונה שהכל קבוע באופן מדויק (יש "תקציב" משוער), או שאפשר לומר שהם קבוצים בהנחה של השתדלות ברמה מסוימת.
ד. גם אם יש בינינו אי-הסכמה, הרי עובדה היא שאנו חיים במדינת ישראל, והריבונות היא בידי העם (משטר דמוקרטי). כלומר, אתה הריבון. בעיני, עובדה זו (גם בלי הזדקקות למשטר הדמוקרטי – עצם העובדה שאנחנו כאן ויש לנו השפעה עמוקה על מה שקורה כאן) מטילה עלינו אחריות עצומה בכל הנוגע ליישוב ישראל בארץ ישראל, שכמובן כולל כלכלה, צבא, מוסדות שלטון, וכך הלאה.
אני לא חושב שמה שאתה מביא בשם הרב דסלר או בשם הרב זונדל מסלנט סותר את דברי שאר הראשונים.
ואסביר הקדוש ברוך העניש את האדם שלא יקבל את הפרנסה ללא מאמץ והשתדלות מצדו.
ואז יתן לו השם את הפרנסה, חובת ההשתדלות המוטל עליו היא בהתאם לפרנסה או לתוצאה אותה הוא מבקש להשיג.
מה שגדולי הדורות הסתפקו בהשתדלות מועטת כמו קניית כרטיס לוטו, היא בבחינת מה שכתוב על יוסף עם שר המשקים שלפי דרגתו לא היה זקוק לתוספת ההשתדלות ולהזכיר פעמיים, אבל זה רק לבעלי דרגה ולמי שחי באמונה ולא רק מדבר אמונה,
אבל אדם רגיל צריך לעשות את ההשתדלות המתבקשת על פי הטבע בהתאם לצרכיו ואז הקדוש ברוך הוא הוא זה שיתן לו פרנסתו כמו בדרך נס ולא בכוח הטבע כמו ששהזכיר הרמבן.
אני לא חושב שאתה מפרש נכונה את הדברים. לפי הרב דסלר וסייעתו *מידת ההשתדלות לא משנה את התוצאה מאומה* – אין קשר כלשהו בין ההשתדלות לבין התוצאה. מי שאינו בדרגה גבוהה צריך לעשות השתדלות מפאת חולשתו האנושית – הוא לא יכול "לחיות" ברמה גבוהה כזו – אך גם אצלו ההשתדלות בכלל לא משנה, והוא היה מרוויח אותו סכום או חולה באותה מחלה בלי קשר להשתדלות. עיקרון זה, שמנוסח היטב על-ידי הרב דסלר ועולה מעוד מקורות שהבאתי, נסתר מדברי הראשונים (ומדברי חז"ל במקומות רבים).
אגב,רבי יהושוע אומר ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה.הגר״א על המקום מוחק את המילים ירבה בסחורה
גם הגמרא מיד אח״כ שואלת הרבה עשו כן ולא עלתה בידם אלא צריך את שתיהם.לא כתוב שהריבוי בסחורה הוא זה שיביא את הפרנסה.
לדעתי כל אדם נגזר לו כמות כסף אחרת בחיים ולפי זה גם היכולות והכישורים שלו- שזה אומר שאחת שנועדה להיות מורה ולהרוויח סכום נמוך נניח אם תתעקש לעבוד בהייטק אז היא לא תסתדר בעבודה או לא תתקבל לשם ,וגם אם נניח שכן התקבלה ומרוויחה הרבה זה קללה בשבילה כי לא לדרך חיים הזאת היא מתאימה.
כמובן שיכול להיות שאחת נועדה להיות מורה עם הרבה כסף אז תקבל אותו במגוון דרכים אחרות.מקווה שהובנתי
ישראל, ברור שצריכים לשלב תפילה בהשתדלות, זו כל הפואנטה. אבל מסקנת הגמרא היא ש"דא בלא דא לא סגי". צריכים את *שניהם*, אין אופציה של תפילה ללא השתדלות. גם הגר"א, שאכן מחק בהגהותיו את ריבוי הסחורה (אע"פ שאין כתבי-יד בלי מילים אלו), בוודאי שלא מוחק את הצורך בהשתדלות ("ישא ויתן באמונה").
מסכים לגמרי על א,ב,ג ! אך חולק עליך לגבי המדינה. דינה דמלכותה דינה ללא קשר בדתיות של יהודי כזה או אחר מה גם שמגמת שמירת המצוות הולכת ומתפשטת בכל מוסדות המדינה. יש לך דעה שגוייה ומסוכנת כאחת בנושא.
לפי דבריך, אם חרידי וחילוני נדרשים לשתף פעולה להדוף מחבל, החרידי יעמוד בצד ? ראה כמה אבסורד !
תמיד מספרים את הסיפור על רבי זונדל מסלנט שקנה את הלוטו, אבל האם הוא זכה בסוף?…
לו היו מלמדים אצלינו במינון הנכון עיקרי ויסודות היהדות כגון מספרי הרמחל ,מהר״ל, היה המבט על דברים אלו העומדים ברומו של עולם קצת משתנה לצערנו לא מלמדים נושאי עיקרי האמונה (הכוונה הם טובות) יסודות כמו האם הקב״ה הוא כח חיצוני שאנו צריכים להתבטל אליו ,או סובב כל עלמין וממלא כל עלמין והנשמה שבקרבי הוא חלק אלוהי ממעל, ואז במקום להתבטל ולהרגיש אפס ולזרוק הכל על אותו כח חיצוני , להיפך להתמלא בגבורה ולדעת שהקב״ה השוכן בקרבי נותן לי כח לעשות חיל הן בגשמיות והן ברוחניות , ובזה תלוי הרבה חילוקים באופן התנהלות האדם לגבי כל דבר שנמצא מחוץ לו הן בגשמיות והן ברוחניות
וכי יכולין אנו להכחיש המוחש? (ר"ן סוכה).
הרב פפר חוזר ליסוד הפשוט שכתב הר"ן. המוחש קרי השתדלות שמביאה (ע"פ רוב) לתוצאות רצויות. לחלוק על עובדה זו היא פשוט התעלמות מהמציאות שבה אנו חיים. אדם עם חום שיבלע כדור אקמול חומו ירד (ברוב עצום של המקרים) לא חשוב באם הוא ירא שמים או לא, אם הוא יהודי או עובד עבודה זרה.
הרב פפר הציע "נדמה כי אחד המרכיבים המרכזיים שבה היא הניסיון לגבש תפיסה המתאימה לעידן של פרישות מן העולם" ואני תוהה האם יש מקום לגבש תפיסה מוטעת (המכחישה את המוחש) כדי להתאימה לעידן של פרישות?
אולי אפשר לטעון טענה אחרת והיא שההחלטה על פרישות וההסתגרות בבית המדרש והניתוק הפיזי והנפשי מעולם כפי שהוא, גרם ליצירת תאולוגיה מופרכת שנזקיה גדולים על יתרונותה. תאולוגיה מוטעת יוצרת פער בין התנהלות בפועל של האדם המצוי לבין מה שהוא שומע או קורא מדברי המשגיח בישיבה. פער זה לא יחזק את יראת השמים. לכן יש לחזור לברים הפשוטים והברורים של חז"ל בשבח ההשתדלות.
ר' יהושע לא כל כך הבנתי מה בעצם עומד מאחורי העמדה וההנחות שלך במאמר והקביעה שלך כי אנחנו כבר לא בעידן של פרישות אלא בעידן של מעורבות בעשיה בכל התחומים , כלפי מי אתה מכוון את הדברים,כלפי הציבור בכללותו שעומד בצד ולא עושה מעשה? כלפי בחורי הישיבות שאינם מתגייסים ולא נוטלים ולא נושאים בעול בפרט מאז השביעי באוקטובר ונכפתה עלינו מלחמה,מלחמת קיום בכמה חזיתות ובכל דובר צ.ה.ל מודיע 'הותר לפירסום' אם דבריך מכוונים נגדם ראוי שתאמר את הדברים ולא להסתתר כביכול מאחורי דיון תיאולוגי . איני מבין גם לשיטתך על עידן של מעורבות בעשיה ,האם זה אומר בהכרח או מוכיח שהציבור החרדי ובפרט חברת הלומדים מנותקים מעולם המעשה והם חיים בעולם של פרישות באיזה תיבת נח' , ממש לא!!!
תודה על ההערה, אך לא הבנתי מה לא מובן. אני מדבר על תפיסה שמשפיעה עמוקות עלינו – תפיסה שההשתדלות היא חסרת ערך מול ביטחון בה'. תפיסה זו היא גם חריגה בנוף ההיסטורי של העם היהודי, ואני מציע שהסיבה לנוכחותה המרכזי בקרבנו היא יסוד הפרישות מחלקים רחבים של המציאות שנהוג בקרב היהדות החרדית בעשורים האחרונים, כמובן בתגובה להשכלה, לחילון, לציונות וכך הלאה. אני גם מצביע על כך שכיום אנחנו נמצאים בעידן אחר: אנחנו משפיעים עמוקות על המדינה, במובן הפוליטי, הכלכלי, התעסוקתי, וכך הלאה. בעל כורחנו אנחנו נשאבים לתוך המציאות הארצית, וזאת מכמה סיבות (גודל, חשיפה, ישראליזציה), ובהתאם לכך צריכים לעיין מחדש ביסודות התיאולוגיים שאינם תואמים את מעורבות שלנו במציאות ואף עושקת מאתנו את היכולת שלנו להביא בשורה יהודית-תורנית לתוך המציאות הארצית. מקווה שהתקציר עזר קצת… האם יש השלכה על גיוס חרדים? על סוגיה זו כתבתי לא מעט ובפירוש במאמרים נוספים (כגון כאן: https://iyun.org.il/sedersheni/jewish-identity-and-haredim-recruitment/), וכמובן שיש קשר מסוים בין הדברים.
אנחנו רואים שבמקרה של צורך בניתוח חרדים רבים יחפשו את המנתח הטוב ביותר בארץ או בעולם ויהיו מוכנים לשלם הרבה-מכספם או ממגביות.
אם אין צורך בהשתדלות-למה לא ללכת למרפאה ציבורית ולקחת את הרופא שהם מציעים?
(אגב לפעמים מרפאות ציבוריות עושות עבודה מצוינת ואנשים לפעמים מתעקשים ללכת דוקא דרך שר"פ)
היית פעם במרפאה ציבורית?
שתתנסה דבר איתי.זה לא עובר מינימום השתדלות
פעמים רבות מספור
שבוע טוב.
רבי יהושע ידידי, קראתי את תגובך ןאני חוזר ודוחה את מה שאתה מגדיר ומייחס איזה תפיסה של פרישות לציבור החרדי,ובכן הציבור החרדי אומנם לא מוצא את מקומו ואינו משתלב בחיי החברה החילונית ,אבל הוא גם חי בעוה"ז נהנה גם מהעוה"ז נוסע לנפוש ולטייל בחו"ל ואני רואה אותם ומכל גווני הציבור החרדי והם לא פוסחים גם על חופשות בבתי מלון בארץ ואני לא מדבר על דצ'ה בהרי שוייץ והרי האלפים בצרפת ועוד שאר
הנאות וחוויות מהחיים. איך זה מסתדר עם תפיסת הפרישות שאתה מייחס לציבור הזה?
ואגב , יש גם נציגים חרדים לפחות שנים שמשתתפים קבוע באחת התכניות שמשודרת באחד הערוצים באולפני הטלויזיה ואין צורך להזכיר אתרים חרדיים אחרים כמו כיכר השבת..רוצה לומר שהציבור החרדי להוציא מיעוט קנאי חי ונושם בעולם הזה ורחוק מחיי פרישות.
בן אור, לא הבנתי – זו הרי ההגדרה היסודית המבחינה בין החרדיות לבין האורתודוקסיה המודרנית: זו פורשת מהעולם (המודרני) וזו מעורבת בו. דוגמאות: עולם הכוללים – פרישות מדרך ארץ במובן הפשוט; העדר לימוד מקצועות חול – פרישות מעולם המדע והידע הכללי; עיסוק פוליטי שכולו "להציל מידם" – פרישות מפוליטיקה במובן המקובל; העדר תפיסה "אזרחית" – פרישות מדרך ארץ במובן האזרחי; העדר עיסוק תורני בהגות, בשאלות הגדולות של החיים – פרישות תורנית. והרשימה עוד ארוכה. כמובן שזה לא אומר שחרדים לא נהנים מהחיים – למרות שדמויות ההוד החרדיות מציבות אידיאל של פרישה גם בתחומים האישיים; הכוונה לפרישות במובן עמוק ומשמעותי יותר. עם זאת, אופיה של הפרישות אינו סטטי, ובזמן האחרון הוא משתנה לא מעט. מכאן (בין היתר) המאמר.
אני לא מרגיש בנוח עם ההצעה שהחפץ חיים, הרב חיים שמואלאביץ, הסטייפלר והרב דסלר לא הבינו דברי חז"ל וראשונים בהרבה מקומות, והמציאו השקפה שהיא נגד התורה כדי להצדיק הדרך שלהם.
יוסף, הרשה לי להרחיב קמעה. תקופות שונות בהיסטוריה קובעות תפיסות שונות ותיאולוגיה שונה. מובן מאליו שאופי האמונה שלנו בקב"ה אינה סטטית. תחשוב על דור המדבר, תקופת המלכים, עולי בבל, חכמי פרובנס, גולי ספרד, חכמי ארץ ישראל, חכמי פולין, רבני גרמניה, חכמי בגדאד, וכך הלאה. אין ספק שנמצא הבדלים עצומים בתפיסות תיאולוגיות בין דורות אלו, המושפעות מתוך הסביבה, האתגרים האינטלקטואלים, ותנאי החיים עצמם – כפי שבא לידי ביטוי בכתבים של גדולי הדורות. וכך גם היום. לא מדובר ב"מזימה", "רבנים שבאים להצדיק את הדרך שלהם", אלא בדגשים בתורה שנובעים מתוך תנאי החיים ושינוי הדורות. מעבר לכך, אשמח לכתיבה מעמיקה בנושא מכיוונים נוספים, אדרבה.
שוב אני לגמרי לא מסכים עם דבריך אא"כ את מתכוון רק לחברת הלומדים לבחורי הישיבות ולאברכים שעוסקים יומם ולילה בהוויות של אביי ורבא,אבל בעשור האחרון אם לא לפני זה מתחולל שינוי בחברה החרדית נפתחו מסגרות שונות להכשרה והכוונה מקצועית למגזר החרדי והשתלבות בשוק התעסוקתי כגון מרכזי מפתח מטעם משרד העבודה
והרווחה בתחומים שונים המוגדרים כמקצועות חול כולל קורסים באנגלית .אתה יכול למצא אברכים לשעבר כיועצי משכנתאות ונדל"ן, יש גם כתבים ועתונאים חרדים וח"כ ושרים ויושבי ראש ועדות חרדים ולא רק כדי "להציל מידם" ,שר הבריאות הוא לא שר הבריאות רק של בני ברק וכן שר הפנים וגפני הוא לא רק יו"ר ועדת הכספים של בני ברק ואין שום פסול אם הם דואגים לאיטרסים הציבוריים של המגזר שאותו הם מייצגים ולשם כך נשלחו לשם כשלוחא דרבנן,אם כי לא בהצלחה רבה אם בכלל ,אבל פרנסה יש להם בשפע…, והם בטח לא חיים בפרישות כלל ועיקר.
ב"א, אז אתה מסכים שיש שינוי משמעותי בעשור האחרון שמביא אותנו מעידן של פרישות מרבית לעידן חדש. אני מסכים, והשינוי רלוונטי בתחומים רבים, לא רק בתעסוקה וחינוך – מה שדורש חשיבה מעמיקה על התמודדות עם המציאות החדשה ויכולת להשפיע בתוכה לטובה.
ראשית הערה מתודולוגית:
בקדמת המאמר מופיעה ההיררכיה הבאה: מאפיינים תרבותיים וסוציולוגיים – מקורם באידיאולוגיה. מאחורי האידיאולוגיות עומדת תיאולוגיה.
נמצא לפי ההגיון הזה שמקור הדברים נמצא בתיאולוגיה. וזה הגיוני מאוד.
בדיון שאח"כ הכיוון הפוך – שאלת ההשתדלות "נתפרה" לפי צרכי האידיאולוגיה של התבדלות (פרישות בלשון הכותב, ראה הערה 4).
לעיקר הדברים:
1. ברור שהגישה הנכונה היא זו שבקדמת המאמר. הגישה שבדיון נכונה בניתוח המציאות-איך נולד העיוות הזה שכמעט אף אחד אינו חי לפיו, ונכתבה בהיסוס יחסי (משיקולים ברורים).
2. הסבר הרמב"ן שנצרך ל"עדינות המחשבה" לא הצליח ולא יצליח. מחד ברור לכל אדם שההשתדלות משפיעה. מאידך לומר שהכל כפוף לטבע אך גם בטבע יש השגחה הוא משפט מעגלי (אא"כ הכוונה שהכל גלוי וידוע מראש והטבע תוכנן מראש להגיב לבחירת האדם הידועה מראש).
3. איך אפשר לבנות תיאולוגיה על סמך דיוקים בדברי אחרוני בעלי המוסר? זה קצת תמוה…. וראוי לצטט את דברי הרמב"ם באיגרתו לחכמי מרשילייא על האיצטגנינות אודות האמונה באסטרולוגיה: "וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו"….. וההמשך אינו ולא נתעסקו בתורה ומצוות, כצפוי לכאורה אלא "ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות". וד"ל.
4. הגישה הנכונה היתה צריכה להיות פרישות מהנאות גשמיות ולא פרישה מידע והנחלת בורות. הגישה הקיימת הינה פרישה מידע ומעורבות, אבל לא חלילה ממצוי הנאות העולם. אשרי המאמין שהיא תצליח.
לא מצאתי שום רמב"ן על הפסוק ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה.
הרמב"ן נמצא בפירוש על בראשית ב, ח. ועי' גם בראשונים על הפסוק המוזכר – אבן עזרא, חזקוני, בכור שור, ועוד. ועי' גם בבראשית רבה טז, ה. ואין המקרא יוצא מפשוטו.
יישר כח גדול! מאמר חשוב מאוד. כתבת בטעם מבלי לזלזל בגדולים שכתבו אחרת. תודה!
כשזה מגיע לביזנס הכל נגמר
כמה מהגדולים שהוזכרו לעיל היו אנשי עסקים ממולחים.
גם ניהול הישיבות נעשה בדרכים רציונליות, כולל השקעות.
ומדהים איך שרבנו של עולם שם לפנינו כאלו מכשולים. בדורות שהמדע עוד לא התקדם אנשים מתו בצעירותם והאוכלוסיה כמעט ולא התרבתה. בימים שהמדע התקדם, קרו כל הנסים והנפלאות האלו. איך הקב"ה העמיד אותנו בניסיון כזה?
100% השתדלות ו100% ביטחון.
שלילית חשיבות ההשתדלות בדורינו מקורה פעמים רבות בעצלות המחשבה והמעשה.
אין למה לבוא בתלונות אם לא נקפת אצבע, ומקובלנו שאחרי "אתערותא דלתתא" מגיעה "אתערותא דלעילא".
נוצר תאנה יאכל פריה
אין חולק שהשתלדות היא מטבעו של עולם.
ומי שרוצה להשיג דבר מוכרח להשתדל בכדי להשיגו, לתכנן ולחשב דרכו. ואין אדם החושב שהאוכל ימצא אותו כדוגמת "זושא רעב".
וכן ברוחניות פשוט לכל בר דעת שהשתדלות האדם היא דרך האדם לגדול. אמנם כותב המאמר בודאי מסכים שאין אנו חיים בעולם מופקר, מוזנח ונטול השגחה. והמעפיל בהר על אף שחזק הוא ועז העפלתו לא תצלח. כי זקוק הוא שה' יעלה עמו. והאומר "כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" הרי ודאי חוטא הוא בחטא הכפירה במזיד, לא שוגג. א"כ זקוקים אנו לבניית כח ועוצם בכדי להילחם, אך בד בבד ובעיקר זקוקים אנו שיעלה ה' איתנו למלחמה. ומאמינים בני מאמינים אנחנו שה' הוא המחזק ידנו והנלחם לנו בצרינו.
א"כ אמת פשוטה היא שאין ההשתדלות משגת התוצאה, אלא רצון ה' לבדו, והשגחתו בנו. ובכלל רצונו שנשתדל בדרך ראויה לא נמעיט ואך לא נרבה יתר על המידה, ובזה יעזרנו. ורק יחידי סגולה ניתן להם בגודל אמונתם ובטחונם לשנות סדרי עולם ולשדד מערכי הטבע. שאין לדידם כל חילוק בין נס לטבע. ו"אין עוד מלבדו כתיב". ומהם נלמד באמת שהכל נס אין טבע כלל.
ןכל מה שהבאת מגדולי האחרונים, לא באו אלא לעורר את זה הענין, מפאת שבדורות האחרונים רבו המשתדלים ונתמעטו המאמינים, חגרו הם מותניהם כישמעלים להילחם בדעות הכוזבות ולחזק האמונה התמימה שאין עוד מלבדו. וכל זה לא בא למנוע ההשתדלות בכלל. ופוק חזי מאי עלמא דבר.