בין הפרט לציבור: חובת הירידה למקלטים בשעת מלחמה

באחד מימי חול המועד פסח דרש ראש ישיבה מסוים בבית כנסת שכונתי. כמקובל. הנושא לעומת זאת היה פחות מקובל: האם יש חיוב לרדת למקלטים בשעת מתקפת טילים? ובמילים אחרות: האם עלינו להישמע להנחיות פיקוד העורף?

לצערי, לא ידעתי על האירוע מבעוד מועד ולכן לא נכחתי בו. אך מסקנת דבריו נמסרה לי מפי כמה מן המשתתפים. ראשית, וזה עיקר לענייננו, הבהיר ראש הישיבה שאין חובה להישמע להנחיות פיקוד העורף ולרדת למקלט. מבחינה סטטיסטית, כך טען, לא מדובר באירוע המוגדר "סכנה" במידה המחייבת ירידה למקלט.

השיעור התמקד בנושאים נוספים. אם אדם יבחר לרדת למקלט בעת מתקפת טילים, האם מותר לו לחלל לשם כך את השבת? אמנם אין חובה לרדת, אך שמא יש כאן "מתיר" – מעשה שמותר לעשותו מדין וָחַי בָּהֶם, גם במחיר חילול שבת. כמו כן, אם אדם חילל שבת כדי לרדת למקלט, ולא נפל טיל, ונמצא שחילול השבת היה שלא לצורך, האם ייתן על כך את הדין בעונשי גיהנום?

למרות שכבר עסקו בהן האחרונים, שאלות אלו מעלות תמיהה. אם הירידה למקלט היא מעשה שמותר לחלל עליו את השבת, האם ניתן לומר שאין בו חובה? אם המעשה חשוב עד כדי כך שהוא דוחה איסור חמור של חילול שבת, כיצד יתכן שאין בו חיוב? ואם מדובר במעשה רצוי – מעשה שהקב"ה חפץ בו – מדוע ייענש עליו האדם?

ואולם, לא בכך אעסוק במסגרת מאמר זה, אלא אתמקד בנקודה הראשונה והעיקרית: הקביעה שאין חובה לרדת למקלט בשעת מתקפת טילים ובשמיעת קול אזעקה. הדברים ראויים לעיון.

 

תלמידי הרב מבריסק

ראשית, חשוב לציין כי חשובי הרבנים החרדיים הורו, הצהירו וחתמו על חובת הירידה למקלטים. מהרב דב לנדו ועד הרב מסעוד בן שמעון, מהרב שריאל רוזנברג ועד הרב אשר וייס – כולם קראו בשפה נחרצת ובלתי מתפשרת להישמע להנחיות פיקוד העורף. "חובה להקפיד מאד על ההנחיות," הורה הרב דב לנדו, "ואסור להקל בזה. זה חיוב דאורייתא של 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'".

ואולם, הצהרות הרבנים לחוד ומנהג העולם לחוד. בפועל, רבים נוהגים לפי הוראת ראש הישיבה הנ"ל: אינם יורדים למקלטים. בבתי כנסת גדולים אין מקלטים או ממ"דים המסוגלים להכיל את ההמונים המתקבצים לתפילה, ללימוד, לשיעורים, לקניות וכדומה. בשעת אזעקה – גם כאשר יש מקלט זמין – הרוב לא קם ולא זע ממקומו. למעט מעטים, שטף החיים נמשך. חבר מבני ברק הסביר לי בטוב טעם: אין מקום בטוח יותר מבית המדרש.

בבתים פנימה המצב שונה מעט. יש המקפידים לרדת, קל וחומר לאחר פגיעות שגבו מחיר קשה בנפש, ויש שאינם. אכן, אין דומה בית לבית כנסת, הן מפני זכות התורה והתפילה והן מפני שנוכחותם של אשה וילדים משנה את ההכרעה. ואולם, גם בבתים יש שנמנעים מכניסה למרחבים מוגנים, בפרט כאשר מדובר בטרחה מרובה: ילדים ישנים, הורים מבוגרים, מקלט ציבורי, אמצע הלילה וכיוצא בזה.

ויש גם אמרות וסיפורים רבים התומכים לכאורה בגישה זו. אחד המפורסמים שבהם מתייחס לרב מבריסק: בזמן מלחמת העצמאות ניסו רבים לשכנעו להיכנס למקלט, ללא הועיל. לבסוף, בשעת הפגזה כבדה במיוחד, נעתר וירד למקלט. בדיוק אז פגע פגז ירדני במיטה שעליה היה אמור לשבת.

מופתע מן ההתנהגות הבלתי־בריסקאית, שאל אותו מיד: "אתה בדרך למקלט?" השיב לו הלה: "איני מפחד על עצמי, אלא חושש אני שמא ייפול טיל על הבית שלי. אני ממהר הביתה כדי לוודא שלא ייפול שם."

כשבני המשפחה עלו למעלה והתפעלו מגודל הנס, הגיב הרב מבריסק שההפך הוא הנכון: "אתם חייבים לי פיצוי על המיטה! אילולא ירדתי למקלט, הפגז לא היה נופל שם." ואכן, אחד סיפר לי כי ראה לאחרונה בריסקער רץ למקלט עם הישמע האזעקה. מופתע מן ההתנהגות הבלתי־בריסקאית, שאל אותו מיד: "אתה בדרך למקלט?" השיב לו הלה: "איני מפחד על עצמי, אלא חושש אני שמא ייפול טיל על הבית שלי. אני ממהר הביתה כדי לוודא שלא ייפול שם."

בשם הרב יצחק קולודצקי, חתנו של הרב חיים קנייבסקי זצ"ל, נאמר: עדיף להישאר בבית עם הילדים ולא לרדת למקלט. הטראומה לילדים היא נזק שרואים מיד. עדיף שיישנו טוב בלילה. ובשם הרב אברהם ישעיהו גריינמן נאמר שאדם המוכן לשלם אלף שקלים כדי להגיע למקלט, רשאי – ואולי אף חייב – להפסיק מתורתו ולרדת. ומכלל הן אתה שומע לאו.

אחד האדמו"רים הסביר שאין חובה להיכנס למקלט, שכן הדבר דומה לתאונות דרכים: כשם שאין אוסרים נהיגה בשל הסבירות לתאונות, כך אין חובה לרדת למקלט. אמנם אירעו אסונות, וההבטחה שלא ייפלו טילים בבני ברק כבר איבדה את תוקפה, אך אין בכך לשיטתו כדי לשנות את עיקר הדין. כאשר נשאל הרב קולודצקי על הזירה הקשה בבית שמש, השיב שמדובר בסיכוי של אחד למיליון. אין חוששים לכך.

אינני סבור שהחרדים חריגים במיוחד. המספרים אולי גבוהים יותר, אך ברור שבכל ציבור וקבוצה בישראל יש שיורדים למקלטים ויש שלא. הנהרגים והפצועים במתקפות הטילים – שכמעט כולם נפגעו מחוץ למרחב המוגן – יוכיחו. ואולם, אצל הציבור החרדי שאלת הירידה למקלטים מקבלת, ובצדק, גוון תורני־הלכתי.

ועל כך אבקש להוסיף מילים אחדות.

 

בין הפרט לציבור

כאשר מדובר בשאלה פרטית, יש בהחלט מקום להרהר ולדון בחובה ההלכתית של ירידה למקלטים. מבחינה סטטיסטית – בזכות "כיפת ברזל" ושאר הנסים שזוכה להם מדינת ישראל במלחמה הנוכחית – יתכן שרבים מאתנו עושים דברים מסוכנים יותר משהייה בבית או בבית מדרש בשעת מתקפת טילים. בלי לקבוע מסמרות, הסיכוי להיפצע בחופשת סקי אולי גדול יותר משל פגיעה במתקפת טילים.

כיצד שיעורים סטטיסטיים משפיעים על פסיקת ההלכה בכלל, ועל חובת וָחַי בָּהֶם בפרט – וכן על שאר המקורות המחייבים שמירת הנפש: וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, ועוד? בשאלה זו כבר דנו פוסקים רבים והגיעו למסקנות שונות.

לעניות דעתי, העיקר לעניין זה אינו הניתוח הסטטיסטי אלא תחושת הפחד והאופן שבני אדם תופסים את המציאות. דבר המעורר פחד בלבנו, ושבני אדם מתייחסים אליו כמסוכן, נחשב סכנה – הן לעניין החובה להימנע ממנו והן לעניינים הלכתיים נוספים, כגון ברכת הגומל במקרים המתאימים. ההגדרות שההלכה תלויה בהן אינן מתמטיות אלא אנושיות; כך לעניין ברכות הראייה, כך לעניין הלכות בורר בשבת, וכך גם בענייני סכנה.

אפשר אפוא לטעון שאמנם הסיכוי הסטטיסטי אינו גבוה, אך עדיין קיימת חובה להימנע מן הסכנה, שכן טילים במשקל טון מאיראן הם דבר מסוכן. ומנגד, יש להתחשב בקושי של משפחות ברוכות ילדים שאין בביתן ממ"ד לרדת למקלט מרוחק כמה פעמים בלילה. אלה דיונים ראויים, הן במבט ההלכתי והן במבט הפרקטי של כל משפחה ומשפחה.

ואולם, ברצוני להעלות נקודה אחרת: ההבחנה בין שאלה פרטית לשאלה ציבורית. חופשת סקי היא עניין פרטי: כל אדם ישקול את שיקוליו וינהג לפי הכרעתו. מלחמה, מנגד, היא עניין ציבורי – וזה עושה את כל ההבדל. אציין בהקשר הזה שתי נקודות מרכזיות.

מבחינת המנהיגות הרבנית של בני ברק בשנות החמישים, הציבור החרדי יכול היה להתנהל על פי כללי הפרט: מדינת ישראל לחוד והחרדים לחוד.

האחת: אם אזרחי מדינת ישראל לא ירדו למקלטים, וישהו מחוץ למרחבים מוגנים בשעת מתקפות טילים, ברור לחלוטין שיהיו הרוגים ופצועים רבים. מכאן שכאשר מדובר בהוראה ציבורית – הוראה הנוגעת לכלל הציבור – אין ספק שיש חובה מוחלטת לרדת למקלטים, שכן ללא כניסה למרחבים מוגנים יהיו בוודאות נפגעים בנפש.

בעבר היה מקובל לחשוב שבני ברק מוחרגת מהוראת רבים זו. ואולי היה בכך היגיון מסוים. בתחילת שנות המדינה היתה היהדות החרדית מיעוט קטן ומובחן. הסיכוי לפגיעת טיל ביישובים חרדיים היה נמוך מאוד, ובתור מיעוט זניח, לא השפיעה הנהגת החרדים על ריכוזים גדולים במדינת ישראל. מבחינת המנהיגות הרבנית של בני ברק בשנות החמישים, הציבור החרדי יכול היה להתנהל על פי כללי הפרט: מדינת ישראל לחוד והחרדים לחוד.

כיום ברור שאין זה המצב. הציבור החרדי הוא ציבור גדול, משמעותי ומשפיע בתוך מדינת ישראל. אם כלל החרדים לא ירדו למקלטים, ברור שיהיו נפגעים חלילה, ומספר הנפילות המשמעותי בתחום בני ברק יוכיח. כמו כן, הוראות הרבנים החרדיים מתפרסמות הרחק מעבר לגבולות היישובים החרדיים, ויש להן השפעה גם על הציבור הכללי. כלומר, גם אם נניח שבעבר היה מקום להבחנה זו, כיום אין לחרדים הפריבילגיה להתנהל כיחידים. נרצה בכך או לא, כולנו חלק מן הציבור הכללי – כולנו שותפים במלחמה.

הנקודה השניה, ולא פחות חשובה, היא השלכותיה של פגיעה.

מי שנפצע בחופשת סקי או בתאונת דרכים אינו משפיע על עניין ציבורי כלשהו. יתכנו אמנם השפעות רוחב עם הצטברות של מקרים, אך בעיקרון הסיכון שהוא נוטל והפציעה, אם תהיה, הם עניין פרטי.

לא כן פגיעה בנפש בשעת מלחמה. כאן כל מקרה של פגיעה, ובוודאי של הרג, משפיע על מאמץ המלחמה כולו. נכחתי פעם במחיצת מו"ר הרב אשר וייס כאשר פסק, בשאלה רגישה הנוגעת לפעילות צבאית, שפגיעה במורל הציבור בשעת מלחמה נחשבת עניין של פיקוח נפש – שכן הניצחון והתבוסה תלויים גם במורל הציבור.

החשש מפני פגיעת טיל אינו אפוא עניין פרטי אלא ציבורי, ומידת הזהירות המתחייבת שונה בהכרח: לא זהירות מפני סכנה פרטית בלבד, אלא זהירות מפני סכנה לציבור כולו. גם אם אין חובת ירידה למקלט מצד וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, עולה חובה זו מצד האחריות הרובצת עלינו כלפי כלל הציבור וכלפי מאמץ המלחמה.

החשש מפני פגיעת טיל אינו עניין פרטי אלא ציבורי, ומידת הזהירות המתחייבת שונה בהכרח: לא זהירות מפני סכנה פרטית בלבד, אלא זהירות מפני סכנה לציבור כולו.

מלחמה היא המצב האולטימטיבי של "פיקוח נפש דרבים" – קטגוריה הלכתית הקובעת לעצמה דינים הנבדלים מפיקוח נפש רגיל של יחיד. בניגוד לנסיבות רגילות, במלחמה מחללים את השבת גם במצבים שאין בהם סכנת חיים מיידית: "עד רדתה – אפילו בשבת" (שבת יט, א). ובעיר ספר מחללים את השבת במלחמה גם כאשר האויב צר על עסקי ממון בלבד, "שמא ילכדוה, ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם" (עירובין מה, א, ורש"י שם).

וכן בענייננו: שאלת הירידה למקלטים אינה מוגבלת לפיקוח נפש של יחידים, אלא נוגעת לפיקוח נפש של רבים – ובעיקר למאמץ המלחמה. מתוך פרספקטיבה זו, נדמה שחובת הירידה למקלטים נעשית חדה ודחופה יותר.

אין זה אומר שאין מקרים מורכבים – משפחות גדולות, בניינים ישנים, מקלטים מרוחקים. מבקרי החברה החרדית מבחוץ אינם ערים להם, ויש בכך עוול. זה כן אומר שעלינו להפנים את האחריות הציבורית הגדולה שלנו בתקופה הזו.

 

מודעות הרחוב של בני ברק

במה עוסקות מודעות הרחוב של בני ברק בימים אלה? באיסור על פאה נוכרית. בהתנגדות ל"צבא השמד". בפרסומות של עסקים פרטיים: ביגוד, קורסים, כינוסים וכדומה. ומה באשר להוראות הרבנים לציית להנחיות ולרדת למקלטים בשעת אזעקה? אלו משום מה נעדרות מרחובות העיר.

העובדה שהוראות הרבנים אינן מתפרסמות תורמת לתחושה הרווחת שמדובר בהוראות ל"ציבור הרחב", אך לא לאנשים פרטיים. כפי שמקובל לעתים בציבור החרדי, דין אחד לציבור ודין אחר לפרט: "הציבור" צריך לרדת למקלטים; הפרטים – כולל המונים המתכנסים מסיבות שונות – פטורים מכך.

כמו הבתים במצרים, המרחבים המוגנים מחברים אותנו לעם אחד, הזוכה לשמירתו הנדירה של הקב"ה בתקופה נפלאה וסוערת זו.

בדברים דלעיל ביקשתי להדגיש שבכל הנוגע לירידה למקלטים, קשה לערוך את ההבחנה המקובלת בין הפרט לבין הכלל. זוהי נקודה המתאימה במיוחד לחג הפסח שאנו עדיין בעיצומו. בליל הפסח כל משפחה אכלה את קרבן הפסח בביתה הפרטי, אך מתוך תודעה לאומית של היווצרות עם, התרחשות שאירעה דוקא בתוך אותם בתי ישראל. כך היה הלילה לליל שימורים: הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.

כשאנו שוהים במקלטים, אנו חווים תחושה דומה. אין אנו יורדים למקלט רק למען בטחוננו האישי; אנו שוהים בו, גם בזמנים הקשים, למען בטחון העם כולו ולמען הניצחון במלחמה מול אויבינו. כמו הבתים במצרים, המרחבים המוגנים מחברים אותנו לעם אחד, הזוכה לשמירתו הנדירה של הקב"ה בתקופה נפלאה וסוערת זו.

הלוואי שמתוך נאמנותנו לה' ולעמו נזכה לראות בקיום הכתוב: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו).

 

בתמונה: מקלט ישראלי ישן (Bigstock).