לאחרונה, המילה משיחיות הפכה להיות מילת גנאי בשיח הישראלי. היא מוצמדת בדרך כלל באופן שלילי לעמדות שנתפסות לאומיות מידי או לאנשים שפועלים כדי לקדם חזון דתי או לאומי תוך הזנחת המימד הריאלי. אולם, לפי הוגים וחוקרים רבים, המשיחיות מהווה חלק יסודי מה-DNA של עם ישראל והיא פושטת צורה ולובשת צורה בכל תקופה.
המשמעות הפשוטה של המושג משיחיות היא חתירה לעולם מתוקן, מוסרי ואוטופי. אך לגבי תוכן המצב האוטופי, דהיינו הגאולה, יכולים להיות דעות שונות ומנוגדות. למשל יש הרואים בגאולה מצב שבו המציאות הטבעית תעבור שינוי רדיקלי למציאות ניסית ועל טבעית,[1] ויש הסבורים שעולם כמנהגו ינהג, אלא שתרבה החכמה ומצב החברה יהיה מתוקן.[2] יש הסבורים שהגאולה הינה בעיקר מצב מדיני שבו תשוב מלכות ישראל לגדולתה אך עדיין תתקיים לאדם אפשרות בחירה בין טוב לרע, ויש הרואים בו מצב נעלה בו הרע יבוער לגמרי ויגיע "ימים שאין לי בהם חפץ", כלומר, תתבטל הבחירה חופשית.[3] ועוד כהנה. ברם, למרות ההבדלים הגדולים בתוכן הגאולה ובדרכים להגיע אליה, היסוד המשיחי ביהדות בתור ציפייה וחתירה לקרבת אלוקים ולעולם מתוקן, משותף לכל התקופות והזרמים השונים, אף בימינו.[4]
האם יש לנו הדרכה מהמקורות ל"משיחיות בריאה"? האם ניתן למצוא במקורותינו דיון בתפקידה של המשיחיות – יתרונותיה וסכנותיה?
וכאן עולה השאלה, האם יש לנו הדרכה מהמקורות ל"משיחיות בריאה"? האם ניתן למצוא במקורותינו דיון בתפקידה של המשיחיות – יתרונותיה וסכנותיה? מתי המשיחיות הופכת לפאנטיות מסוכנת ודחיקת הקץ ועלייה בחומה, ולחילופין מתי המשיחיות הינה הכרחית להמשך קיומו של עם ישראל ונדרשת לשם קידום המטרה האלוקית של הבריאה?
דומני שאחד המקורות הראשונים והיסודיים ביותר העוסקים במחיר המשיחיות, ביתרונותיה וחסרונותיה, מצוי בחלקו האחרון של ספר בראשית העוסק בפרשיית יוסף ואחיו. פרשיות אלו מציגות את דמותו של יוסף וכנגדם את דמותו של יהודה, ואת יחסו של אביהם יעקב לחלומות יוסף. דרך יחסו המשתנה של יעקב ליוסף, ובחירתו לבסוף ביהודה לאבי המלכות בישראל, ננסה לעמוד על תפיסת התורה לגבי היחס הראוי למימד המשיחי ולשאלה עד כמה מתפקידיה של המנהיגות הפוליטית לקדם את החזון המשיחי של עם ישראל. במהלך הדיון ניגע בזהירות בחומר הנפץ שנקרא 'משיחיות'. נעשה זאת מתוך הקשר אקטואלי על רקע השסע החברתי העמוק הפוקד כיום את מדינת ישראל הבירור יעשה דרך העיון בשני הנציגים האולטימטיביים של שתי הגישות שהצגתי: הדגם האקטיביסטי המיוצג ע"י יוסף והדגם השמרני המיוצג ע"י יהודה.[5]
חמורו של משיח או חמור גרידא?
בשנים האחרונות התעצמה התפיסה המשיחית בקרב קבוצות מסוימות בציבור הדתי-לאומי. רעיונות כמו סיפוח יהודה ושומרון (ועזה), עלייה להר הבית, והישענות על עוצמה צבאית מונעים מתוך חזון גאולי אקטיביסטי. גישה זו קיבלה תנופה לאור ההצלחות הצבאיות הכבירות בשנה החולפת, והולכת ומתגבשת תפיסה לפיה עם ישראל איננו עוד כבשה בין שבעים זאבים, אלא דומה יותר לזאב בין שבעים כבשים. כמו כן שנאת ישראל המסורתית ממנה חששו יהודים לאורך דורות רבים, כבר תשש לכאורה כוחה ויש קולות הטוענים שאסור שהיא תהווה שיקול בקביעת המדיניות של המדינה היהודית הריבונית העצמאית. כתוצאה מכך הולכות ומתחדדות שאלות היסוד של קיומנו כאן בארץ, והדבר מעצים את השסע החברתי הקיים בחברה הישראלית.
המשבר החברתי הנוכחי איננו עוסק בשאלות פרוזאיות כמו כלכלה או ביטחון אלא נוגע ללב הזהות הלאומית והדמוקרטית של המדינה. השאלה העומדת על הפרק היא האם המדינה הרצויה אמורה להיות בעלת אופי אמוני-דתי מובהק, והיסוד הדמוקרטי שבה אמור להיות משני או אף להתבטל, או שמא המדינה צריכה להיות נייטרלית לשאלות של דת, והיסוד הדמוקרטי-קונסטיטוציוני אמור להיות המצפן החוקתי של מדינת ישראל. שאלות אלו מחזירות אותנו לדיונים היסודיים של ראשית הציונות.
כבר בראשיתה של התנועה, הכילה הציונית פלגים שונים ורעיונות מנוגדים, וכל קבוצה חתרה לקידום יעדים אחרים. למשל, הרצל ביקש להקים מדינה סוציאל-דמוקרטית (כפי שהוא משרטט ב'אלטנוילנד') בסגנון מערב אירופי, מדינה יהודית במובן הצר. יש טוענים שהוא התכוון למדינה של יהודים בלבד, וגם אם התכוון למדינה יהודית (בסגנון ספרו 'מדינת היהודים'), הרי שהיא רזה בהיקפה. לעומתו, אחד העם ביקש להבליט את היסוד התרבותי-לאומי של המדינה העתידה ואת אופייה היהודי. הוא חתר לקידום הרוח הלאומית של עם ישראל באמצעות חינוך לערכים ותרבות יהודיים-חילונים מתוך ארון הספרים היהודי. בניגוד לשניהם, הציונים הדתיים בחרו למקד את פעילות התנועה בתחום ההגשמה ולא לעסוק בשינויים תרבותיים-אידיאולוגים של הנוער. הם ביקשו להתמקד במימד המעשי בלבד, תוך דרישה שהמדינה העתידה תתנהל לפחות בפרהסיא בתור מדינה דתית. זרמים אחרים הדגישו יעדים סוציאליסטיים ואפילו מרקסיסטיים שהמדינה העתידה צריכה להכיל.
הרצל דגל בתפיסה הרואה במדינה מנגנון פוליטי-מעשי, ללא מחויבות למימוש חזונות משיחיים. ניתן לומר שהוא ביקש שהמדינה לא תהיה חמורו של משיח אלא חמור גרידא
כל הזרמים הרעיוניים הללו, שחלקם סותרים אלו את אלו, הובילו לפולמוסים שונים: פולמוס הקולטורה, פולמוס אוגנדה, ועוד, אך בסופו של דבר הלכה והתקבלה התפיסה ההרצליאנית ביחס לתפקידה של התנועה הציונית: יש להניח בצד את המחלוקות האידיאולוגיות ולהתרכז במימד הארצי של הקמת המדינה.
הרצל דגל בתפיסה הרואה במדינה מנגנון פוליטי-מעשי, ללא מחויבות למימוש חזונות משיחיים. ניתן לומר שהוא ביקש שהמדינה לא תהיה חמורו של משיח אלא חמור גרידא. המפעל הציוני נוסד, אפוא, מתוך השעייה של השאיפות המשיחיות של כל אחד מהזרמים, באמצעות הסכמה, במוצהר או במובלע, לראות במדינה ההולכת ומקומת מימוש חלקי בלבד של שאיפותיו האידאולוגיות.
המפנה המהפכני-משיחי של זמננו
כאמור, בתחילת דרכה, התנועה הציונית בחרה להניח בצד מחלוקות אידיאולוגיות לטובת מטרה משותפת: הקמת מדינה. אולם, בשנים האחרונות התרחקנו מהתפיסה ההרצליאנית לטובת השתלטות אידיאולוגית על זהות המדינה. קבוצות שונות מנסות להשתלט על זהותה של המדינה ולראות בה כלי למימוש חזונה המשיחי. הרדיקליזם הפוליטי, המלווה בהשפעת הרשתות החברתיות, מעצים את השסע בין הקבוצות השונות ומעמיד בסכנה את לכידות החברה הישראלית.
ההיסטוריה שלנו מלאה דוגמאות לתפיסות משיחיות לא-מרוסנות שהובילו לבסוף לחורבן לאומי. דוגמאות כמו חורבן בית שני, מרד בר כוכבא והשבתאות מלמדות על הסכנות הטמונות בהנהגה המתנתקת משיקולים ריאליים ומתמסרת לאוטופיה. מצד שני, כאמור, החזון המשיחי הוא חלק בלתי נפרד מהיהדות.
לאור זאת יש להבין: מהו המינון המשיחי הנכון וכיצד ניתן לנווט בין הנהגה ריאלית לצורך בחזון משיחי מדריך? מתי משיחיות הופכת למסוכנת, ומתי היא מהווה כלי חיוני להגשמת החזון האלוקי?
המתח בין שתי תפיסות אלה מלווה את עם ישראל לאורך הדורות וניכר כאמור גם במציאות של ימינו. בהמשך הדברים אנסה להראות כי שני הדגמים היסודיים, האקטיביסטי-משיחי והפסיבי-ריאלי, המיוצגים על ידי דמויותיהם של יוסף מחד ויהודה מאידך, יכולים ללמדנו כיצד עלינו לנווט בתוך המתח הזה.
ההנהגה הכריזמתית-משיחית של יוסף
דמותו של יוסף המתוארת בסוף ספר בראשית מציגה אדם שמתייחס לחלומותיו ברצינות תהומית. בדרך כלל, חלומותיו של האדם נתפסים אצלו לכל היותר כביטוי למשאלה כמוסה. יוסף, לעומת זאת, מתייחס לחלומותיו בתור נבואה שאמורה להתממש בעתיד ואולי אפילו בעתיד הקרוב ממש. יתר על כן, יוסף סבור שהחלומות הנבואיים שלו אינם רק תחזיות לעתיד אלא מהווים עבורו קריאה למימושם בפועל. הם מטילים עליו תפקיד גדול להגשים אותם. יוסף מציג דגם אחר של נביא: נביא שהוא גם אקטיביסט היסטורי. הוא אמור לקחת את החזיונות שקיבל ולהוביל לכדי מימושם במציאות, יהא המחיר אשר יהא. יוסף סבור שתפקידו של האדם הינו להגשים את התוכנית האלוקית של ההיסטוריה ולא להמתין באופן פסיבי שהקב"ה יסובב אותה. האדם אינו סטטיסט במחזה של הקב"ה אלא שחקן אקטיבי.
האופן שבו יוסף פועל כדי לממש את חלומותיו מעלה תמיהה רבתי. יוסף מעורר עליו את שנאת האחים ועם זאת הוא מצפה שהם ישתפו פעולה עימו בהגשמת החלומות. כבר בפתיחת הצגת דמותו של יוסף, התורה מספרת שיוסף היה מביא את דיבתם הרעה של אחיו אל אביהם. ברור שמטרתו לא היתה לזרוע שנאה ופילוג אלא להחזירם למוטב, אבל קשה להבין כיצד התנהגות זו תגרום לאחיו לקבל את תוכחותיו. לאחר מכן הוא חולם את חלומותיו, שאותם הוא מפרש באופן שאביו ואחיו תפסו כמגלמוני. יוסף סבור שהם מציגים תחזית לפיה הוא יימלוך על כל משפחתו.
מעבר ליחסו הרציני לחלומות שחלם ומעבר לפרשנותו הרדיקלית, התנהגותו של יוסף בסיפור החלומות לאחיו תמוהה עוד יותר. כיצד ייתכן שיוסף משתף את אחיו בחלומות האלו הגם שהם לא יכלו דברו לשלום? בנוהג שבעולם אדם משתף את חלומותיו עם חבריו ואוהביו ולא עם שונאיו, שכן הוא מצפה לקבל אמפתיה וההשתתפות במבוכתו. יתירה מזו, כיצד יוסף משתף אותם בחלומותיו הרומזים לכך שהוא ימלוך עליהם והם יהיו עבדיו? האם הוא חשב שהדבר ייתקבל על ליבם. האין זה ברור שהדבר יוסיף על שנאתם כלפיו? התבוננות מהצד על התנהגותו של יוסף מעלה שהוא לכאורה היה חסר הבנה חברתית מינימלית.
האם אכן היה יוסף מנותק רגשית, חסר הבנה חברתית בסיסית, ולא ידע לקרוא את יחסם של אחיו כלפיו? האם יוסף היה מרוכז בעצמו בלבד והיה אטום להלך הרוח שסביבו ולשנאת האחים כלפיו שבעבעה מכל עבר? לדעתי, ברור שלא ניתן לומר כך. יוסף מתואר בתורה כאיש מצליח הנושא חן בעיני כל רואיו. יכולותיו החברתיות המזהירות של יוסף משתקפות בהצלחתו ובאמון הרב שרכש בביתו של פוטיפר שמינהו לאחראי על ביתו ולאחר מכן לאחראי על בית האסורים של שר בית הסוהר, ולבסוף מינויו המטאורי למשנה למלך האימפריה. אדם חסר הבנה חברתית ופוליטית לא היה מסוגל להגיע להישגים מזהירים אלו. יוסף היה איש מצליח בכל מובן שהוא.
נראה לומר שהתנהגותו של יוסף מציגה דגם הנהגה חדש ועוצמתי: 'מנהיג נבואי'. התנהגותו לא נבעה מתוך אטימות רגשית, אלא מתוך תפיסה של איש חזון. החלומות של יוסף הם נבואה שניתנה לא רק עבורו אלא גם לכל סביבתו. בעיני יוסף, התוכנית האלוקית המדויקת לעתיד גלויה וברורה ולפיה הוא, יוסף, אמור להיות המלך על צאצאי בית יעקב. זו אינה יומרה אישית אלא הכרעה אלוקית. משום כך, סובר יוסף שיש צורך ליידע את אחיו על תפקידם המיועד להם, גם אם הדבר יעורר אצלם מרמור. יוסף חי בתודעה היסטורית על-זמנית ועל-ארצית. החזון המשיחי שקיבל איננו נתפס אצלו כהבטחה בלבד אלא כקריאה לפעולה כמשימה המוטלת עליו להגשימה.[6] בתפיסת יוסף, הוא איננו פועל בשם עצמו אלא הוא שליח האלוקים שאמור ליישם את התכנית הגאולית של העולם.
לאור זאת, ניתן גם להבין את התנהגותו הקשוחה של יוסף כלפי אחיו בירידתם למצרים. עלילת המרגלים שהוא מטיח בהם, מאסרו של שמעון, פקודתו להוריד את בנימין, עלילת הגביע ומאסרו של בנימין – כל אלו לא היו בבחינת סגירת חשבון של יוסף עם האחים. להיפך, אטימותו הרגשית של יוסף היתה רק כלפי חוץ. שמונה פעמים מופיע בתורה שיוסף בכה, והדבר מעיד על אהבתו ורגישותו הרבה כלפיהם. התנהגותו של יוסף נובעת מתוך תפיסה משיחית גאולית. יש לו נבואה לקיים והוא יודע בדיוק כיצד היא אמורה להתממש. הוא מודע שיש לכך מחירים רבים בסבל שנגרם למשפחתו, והוא איננו חסר רגש, אך דבר ה' ניצב מעל הכל.
התפיסה האקטיביסטית של יוסף מנוגדת לעמדה השגורה שננקטה על רוב בנין ורב מנין של חכמי ומנהיגי ישראל לאורך הדורות. באופן כללי, הגישה הרווחת הינה שאין לנו עסק בנסתרות, ואין לאדם לעסוק בימות המשיח ושירטוט מדויק של פני הגאולה העתידה, אלא לעשות את שמוטל עליו בהווה
יוסף תופס את עצמו כשליח אלוקים בעולם. כך הוא מודיע לפרעה טרם שיפתור את חלומותיו: "בלעדי האלהים יענה את שלום פרעה". כלומר פתרוני משקף את דבר הא-ל ולא את דברי שלי. וכן לאחר התוודעותו לאחיו הוא אומר להם – "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים".[7] כלומר, מדובר כאן על מהלך אלוקי ארוך טווח בו אתם, האחים, שותפים שלא מדעת. יש כאן מעין פטרנליזם של האיש היודע כיצד אמורה להיראות הגאולה.
התפיסה האקטיביסטית של יוסף מנוגדת לעמדה השגורה שננקטה על רוב בנין ורב מנין של חכמי ומנהיגי ישראל לאורך הדורות. באופן כללי, הגישה הרווחת הינה שאין לנו עסק בנסתרות, ואין לאדם לעסוק בימות המשיח ושירטוט מדויק של פני הגאולה העתידה, אלא לעשות את שמוטל עליו בהווה. "בהדי כבשי דרחמנא למה לך".[8]
דגם נביא-מנהיג שהציג יוסף הינו על כן חריג מאוד בנוף היהודי. בדרך כלל התקיימה הפרדה ברורה בין המלך לנביא. תפקידו של המלך היה לנהוג באופן ריאלי, ואילו הנביא היה מציב את החזון ארוך הטווח שסתר לעיתים רבות את מדיניות המלך. ברם, לעיתים ספורות בהיסטוריה היהודית הבליחו דמויות של מנהיגים-נביאים. היו אלו מנהיגים שגזרו מדיניות אופרטיבית קונקרטית על יסוד החזון המשיחי שלהם. לא תמיד היו אלו נביאים ממש, לעיתים היו אלו אנשי רוח או אידיאולוגים שסברו שיש לטשטש את הפוליטיקה הריאלית לטובת ניהול מדיניות של חזון משיחי.
דגם נביא-מנהיג שהציג יוסף הינו על כן חריג מאוד בנוף היהודי. בדרך כלל התקיימה הפרדה ברורה בין המלך לנביא. תפקידו של המלך היה לנהוג באופן ריאלי, ואילו הנביא היה מציב את החזון ארוך הטווח שסתר לעיתים רבות את מדיניות המלך
כך, למשל, נהג יאשיהו מלך יהודה שהכחיד את נביאי הבעל בעקבות הספרים שמצא במקדש, ויצא למלחמה בפרעה מלך מצרים למרות האזהרות שקיבל. כך נהגו גם מתתיהו ויהודה המכבים שהרימו את נס המרד בצבא האדיר היווני והתכחשו לכל שיקולים ריאלי. משיח השקר שבתאי צבי, שבהשפעת נתן העזתי בדה מעין יהדות חדשה תוך התרסה ברורה באימפריות השולטות בזמנו (ורבים חלל הפיל בעם ישראל), הוא דוגמה נוספת. אליהם אפשר להוסיף את את בנימין זאב הרצל, שייסד חזון חלוצי ומפורט על תקומתה של מדינה יהודית, דבר שנחשב עד זמנו כפנטזיה דמיונית בלבד. הרב צבי יהודה קוק וממשיכי דרכו בימינו (כמו הרב טאו) מצטרפים אף הם, בסוברם כי תפקידה של מדינת ישראל הנוכחית היא להיות יסוד כיסא ה' בעולם.
אלו אנשים שהחליטו לקחת את ההיסטוריה של עם ישראל על הכתפיים שלהם ולשנות אותו מן הקצה אלא הקצה. היו כאלו ,כמו יהודה המכבי, שהובילו לישועה, והיו כאלו, כמו שבתאי צבי ולהבדיל יאשיהו מלך יהודה, שהובילו לחורבן. היו גם כאלה, כמו הרצל והרצי"ה קוק, שמפעלם עדיין תלוי ועומד להכרעה.
מודל המנהיגות הריאלית של יהודה
תפיסת הנבואה באור אקטיביסטי מנוגדת לדגם ההנהגה החלופי שמציג יהודה, הנהגה שסיסמתה "בהדי כבשי דרחמנא למה לך". במחלוקת הקשה בין האחים, שחלק מהפרשנים מתארים כמחלוקת לשם שמיים שעסקה בשאלה מהו אופי ההנהגה הראוי של עם ישראל, יהודה נוהג באופן ארצי וריאלי ומאוד לא משיחי. הוא מסרב לפתור באופן סופי את המחלוקת על-ידי העלמתו של יוסף מהזירה. למרות שעתידה ואופיה של האומה מונח על כף המאזנים, הרי שיהודה מתעקש להביט בעיניו של האדם שמולו ולהתייחס אליו עדיין בתור אחיו הצעיר. לדעת יהודה אין זה תפקידם של האחים להתערב בהיסטוריה העתידית, אפילו באופן פסיבי. תפקידו של המנהיג הוא לנקוט בגישה ריאלית המחויבת בראש וראשונה לאתגרים הנוכחיים שעומדים בפניו. ההכרעות הגדולות שייכות לקב"ה.
תפיסת ההנהגה של יהודה מאופיינת בענווה ובאחריות כלפי הסובבים אותו וסירוב ללכת בגדולות. ענוותנותו של יהודה באה לידי ביטוי מובהק בחטאו עם תמר כלתו. גם כאן הוא יכול היה לבחור במדיניות 'ארוכת טווח' הצופה פני עתיד שתעלים את חטאו של ראש המשפחה. הוא יכול היה לטעון שגילוי קלונו של ראש המשפחה ברבים ירופף את סמכותו בעיני הדורות מהבאים והנזק יהיה רב על התועלת. כבוד התורה או כבוד האומה מחייב שדמותו של הסמכות הרוחנית תהיה נקיה מכל רבב וטהורה כשלג כדי שתוכל לשמש כמודל לחיקוי לצאצאיו ולבית ישראל. אך יהודה לא חשב כן. הוא הכריז "צדקה ממני" והודה בקלונו. הוא העדיף לבזות את עצמו כדי לא להפיל את תמר לכבשן האש, ובכך הורה דרך תשובה לדורות. מעלתו של יהודה לא היתה של 'צדיק גמור', כמו יוסף הצדיק שעמד בניסיון של אשת פוטיפר, אלא של 'בעל תשובה' המכיר בחטאו ומוכן להודות קבל עם ועדה שיצרו תקפו גם אם הדבר יוביל לערעור מעמדה של משפחת יעקב. האחריות כלפי הנוכח וסבלו העכשווי גוברת אצל יהודה על פני השיקול ארוך הטווח של מעמד האומה. זו אינה הפקרות או הסתכלות קצרת טווח המתעלמת מההשלכות העתידיות, אלא אמירה עקרונית אודות תפקידה של ההנהגה.
לדעת יהודה, המנהיג איננו קבלן ביצוע למימוש את 'ההיסטוריה הנכונה'. תפקידו הוא לקבל החלטות שיהפכו את האומה להיות ראויה למלכות ולהנהגה נכונה. הגאולה לא יכולה להגיע באמצעות הפוליטיקה הארצית המשתמשת בכח ובתכסיסים פוליטיים: לא משום שהם אינם לגיטימיים, אלא משום שהמצב המשיחי איננו ידוע לאדם. "לא ידע איך יהיה עד שיהיה".[9] לפי תפיסה זו, הגאולה והמצב השלם של עם ישראל יגיעו על-ידי הקב"ה, וזאת רק אם נהיה ראויים אליה. יהודה סבור שישנן שאלות והחלטות שאינן מוטלות לפתחו של המלך, ובוודאי לא לפתחו של האדם הקטן. הן שייכות לקב"ה בלבד. אופייה המדויק של הגאולה נשאר מכוסה מבני האדם ואל לנו להכריע מהי דמותה המדויקת של הגאולה.
אחד הביטויים המובהקים למודל ההנהגה של יהודה, הנהגה ריאלית ולא משיחית, מופיעה אצל המייצג המובהק של מלכות יהודה – דוד המלך. דוד המלך אמנם נחשב למשיח, אך הנהגת מלכותו היתה ריאלית ולא משיחית. דוד מממש בקנה מידה רחב את דגם ההנהגה של יהודה. הוא מעדיף לעסוק באתגרים העכשוויים העומדים לפתחו ומשתמט באופן עקבי מהכרעות משיחיות, התלויות בהשגחה העליונה. הוא מסרב להכתיב להיסטוריה את המהלך הנכון בו היא אמורה לפסוע, אלא לעשות את הדבר הנכון באותו מקום ולאותה שעה.
הביטוי המובהק לנסיגתו של דוד מהכרעה על דמותו של המצב האידאלי, הוא סירובו העקבי לשלוח יד במשיח ה'. במהלך המירדף של שאול אחר דוד, פעמיים ניקרה בידו ההזדמנות להיפטר משאול המלך, ובשתי הפעמים הללו דוד מסרב בכל תוקף ואומר, "חלילה לי מה' לשלוח יד במשיח ה'"
הביטוי המובהק לנסיגתו של דוד מהכרעה על דמותו של המצב האידאלי, הוא סירובו העקבי לשלוח יד במשיח ה'. במהלך המירדף של שאול אחר דוד, פעמיים ניקרה בידו ההזדמנות להיפטר משאול המלך, ובשתי הפעמים הללו דוד מסרב בכל תוקף ואומר, "חלילה לי מה' לשלוח יד במשיח ה'" (שמואל א, כו,יא). ובהמשך, דוד רואה בחומרה רבה את מעשיו של הגר העמלקי שהתרברב בפניו שהרג את שאול, והוא זועק כנגדו "איך לא יראת לשלוח יד במשיח ה'". בהתאם לכך, דוד נוהג באופן פסיבי מאוד בכל הנוגע לחיסול מתמודדים אחרים על המלכות. מלבד סירובו לחסל את שאול המלך, דוד מסרב לפגוע באבנר בן נר שר צבאו של שאול, משום שתפקידו הוא לשמור על משיח ה'.
הפסיביות של דוד בנוגע לשאלת זהות מלך ישראל באה לידי ביטוי מוקצן בשתיקתו מול קיללתו הנמרצת של שמעי בן גרא. העלבונות והקללות שהטיח שמעי בדוד לפיהם גנב את המלכות מבית שאול, והוא איש דמים ובן בליעל, נתקלו בשתיקה גמורה של דוד. התנהגותו התמוהה של דוד בנוגע למלכותו משתקפת גם בטיפולו מול מתמודדים נוספים על המלוכה: איש בושת ואבשלום. דוד הורג את רכב ובענה על שהביאו לו את ראש איש בשת בן שאול, ומדמה זאת להריגת שאול המלך, ואילו בנוגע למרד אבשלום בנו דוד מסרב להיפטר מאבשלום על אף שביקש להורגו, והוא מזהיר את לוחמיו לבל ייפגעו בבנו אבשלום שקשר כנגדו. "לאט לי לנער אבשלום". לאחר שנודע לו על מותו של בנו אבשלום במרד, התאבל דוד על מות בנו המורד ובכך הפך את תשועת ישראל הגדולה לאבל כבד. מצב זה הוביל את יואב שר צבאו להטיח בו דברים קשים לפיהם המדיניות של דוד היא "לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך".
מה פשר התנהגות זו של דוד? האם היה דוד פסיבי וחסר יוזמה במלחמותיו מול אויביו? האם היתה זו פייסנות טהרנית גרידא שנרתעה ממאבקים קשים? ודאי שלא ניתן לומר כן, שהרי דוד המלך מתואר בנביא בתור לוחם עז נפש, תכסיסן שאינו נרתע מנטילת סיכונים, ואמיץ בצורה יוצאת דופן. תחת הנהגתו הוא אף התאכזר לחלק מאויביו וידע לנהלם ביד קשה. כיבושיו העצומים של דוד ומלכותו שנכונה מאוד הם אלו שמנעו ממנו לבנות בית לה'. מה אם כן מנע בעדו לסלק את המתמודדים האחרים על מלכותו?
נראה שעמדתו העקרונית היא שבכל הנוגע לענייני משיח יש להשאיר את ההחלטה בידי הקב"ה. משיח ה' הוא אכן משיח שנקבע על-ידי הקב"ה בלבד ואין לאדם סמכות להכריע בנושא זה. דוד מבין שהמלכות איננה קריירה ולא הישג אישי שלו אלא הכרעה אלוקית לגבי מנהיגות ישראל. כך היה לגבי משיחת שאול על-ידי שמואל הנביא וכך היה לגבי משיחתו שלו על-ידי שמואל. מלכות ישראל נקבעת בנבואה, והיא שייכת לתחום המטא-פוליטי. דוד מנתק באופן חריף את התחום המשיחי מהתחום האנושי וסובר שאין זו סמכותו של המנהיג הארצי להכריע בשאלות מסוג זה.
המתח הפורה בין אקטיביזם משיחי לריאליזם פוליטי
אם ננסה להבין את משמעותה הערכית של הכרעתו של דוד, נוכל להסיק שלדעתו, השיקולים שאמורים להנחות את המנהיג אמורים להיות ריאליים ולא משיחיים. הם אמורים להתחשב באילוצי הזמן והמקום ולא לדחוק את הקץ. מדובר בהנהגה ענוותנית יותר שאיננה מתיימרת לדבר בשם ה' ואיננה טוענת שהיא יודעת את האמת המוחלטת.
הנהגה ריאלית קיצונית הנעדרת ממד משיחי […] עלולה להוביל את האדם לאדישות מוסרית ולכהות חושים ולהתעטפות בד' אמותיו: הרי מה שהיה הוא שיהיה, ולא יחדל אביון מקרב הארץ. עקירת הממד המשיחי מההנהגה הארצית יכולה לייבש את שאיפותיה לתיקון החברה ותיקון העולם בכללו
מצד שני, הנהגה ריאלית קיצונית הנעדרת ממד משיחי מכילה גם חסרונות. היא יכולה להיות חסרת מעוף ומתבוססת בעמק הבכא של המציאות הלקויה. היא גם יכולה להתמכר למציאות הפגומה ולעשות לה אידאליזציה. היא יכולה לשכוח את העוול והסבל שבמציאות הנוכחית ולהפוך אותה לגזירת גורל. גרוע מכך, היא עלולה להוביל את האדם לאדישות מוסרית ולכהות חושים ולהתעטפות בד' אמותיו: הרי מה שהיה הוא שיהיה, ולא יחדל אביון מקרב הארץ. עקירת הממד המשיחי מההנהגה הארצית יכולה לייבש את שאיפותיה לתיקון החברה ותיקון העולם בכללו.
אם נחזור לימינו ונשווה את שני המודלים לדגמי ההנהגה הפועלים בפוליטיקה שלנו, ניתן לומר שהתפיסה החרדית הקלאסית מעדיפה באופן מובהק את דגם ההנהגה הריאלית בגירסתה המוקצנת. לשיטתה, אין זה תפקידו של האדם להיכנס לנעליים של הקב"ה ולהכתיב לו כיצד תבוא הגאולה. אין לנו עסק בנסתרות. מסופר על הרב מבריסק שבזמן ההפצצות על ירושלים במלחמת השחרור רצה לברוח מהעיר. אמר לו הרב הרצוג: מדוע אתה בורח, הרי מסורת בידינו שבית שלישי לא יחרב. ענה לו הרב מבריסק – מסורת בידי שאם יורים צריך לברוח…
בשל כך, ההשקפה החרדית משכה ידיה מכל עיסוק בהכרעות מדיניות הנוגעות ליחסי ישראל והעמים, או מהכרעות אסטרטגיות שנועדו לשנות את מצבו של עם ישראל. כך היה בעבר בהימנעות המנהיגות החרדית מנטילת צד בשאלה המדינה היהודית ובסירובה לעודד עלייה המונית לארץ ישראל, וכך בימינו בסירובם של הרבנים להורות לתלמידי ישיבות להשתתף במאמץ המלחמתי. "חדש אסור מהתורה". הגישה החרדית לקחה את הגישה הריאלית עד הקצה ומסרבת לכל סוג של מדיניות אסטרטגית. מבחינתה, תפקיד ההנהגה הוא לשמר את המציאות הנוכחית, יהא המחיר אשר יהא.
עוצמתה של התפיסה המשיחית היא בכך שהיא חדורת רוח תיקון עולם ובקשה של שלימות מוסרית. היא תופסת את האילוצים הריאליים כקטנות אמונה, פחד, עצלות ויאוש. היא תובעת מהעם להבין שהגאולה אינה שמיימית אלא תלויה בידינו ממש
לעומת המודל השמרני-ריאליסטי של ההנהגה החרדית, הרי שהמודל הציוני-דתי הינו משיחי באופן מובהק. הוא מהפכני במהותו ומבקש לשלול באופן טוטלי את הממד הגלותי של היהודים. השיבה לארץ ישראל כרוכה בהשבת הממד האלוקי לתוך חיי האומה, ולכונן כאן ממלכת כהנים וגוי קדוש. ומשום כך, היא תובעת מאיתנו לנקוט במדיניות של זקיפות קומה לאומית, וזניחת ההתרפסות בפני האומות. התפיסה המשיחית הזו מתורגמת למדיניות אופרטיבית מעשית. עוצמתה של התפיסה המשיחית היא בכך שהיא חדורת רוח תיקון עולם ובקשה של שלימות מוסרית. היא תופסת את האילוצים הריאליים כקטנות אמונה, פחד, עצלות ויאוש. היא תובעת מהעם להבין שהגאולה אינה שמיימית אלא תלויה בידינו ממש. ההצלחה של מדינת ישראל משמשת בידה עדות לכך שרק החולמים מעפילים לבסוף אל ראש ההר.
בסופו של דבר, ההיסטוריה מלמדת שהנהגה המעדיפה שיקולים משיחיים אוטופיים לא מחזיקה מעמד ומובילה לקריסה
ברם, למדיניות אקטיביסטית-משיחית זו ישנם גם חסרונות. בראש וראשונה, היא יכולה להוביל לתפיסה של כוחי ועוצם ידי, לא רק במובן השגור של התעלמות מהשגחת ה', אלא אף במובן של שימוש בכח (להשגת המטרה הנעלה) המקדש את כל האמצעים. היא שועטת למימוש החזון תוך התעלמות משורה של שיקולים הכרחיים ונוטה להתעלם ממגבלות הכח, מהצורך בליכוד חברתי-פנימי, מהצורך במדיניות כלכלית ריאלית, או מסבלם של אנשים רבים. בסופו של דבר, ההיסטוריה מלמדת שהנהגה המעדיפה שיקולים משיחיים אוטופיים לא מחזיקה מעמד ומובילה לקריסה.
המנהיגות הדואלית
מהי אם כך ההנהגה הראויה לעם ישראל? איך מיישבים בין סכנת ההתפוררות שבהנהגה משיחית-אוטופית לבין סכנת הניוון והשקיעה האיטית שקיימת בהנהגה שמרנית? האם ניתן למצוא רמז לכך בפרשיות יוסף ואחיו? לדעתי אכן כך. ייתכן שבחירתו של יעקב בסוף ימיו להענקת המלוכה ליהודה, תוך שימור כוחו של יוסף, היא הנוסחה שמציג יעקב לדורות.
מדוע בחר יעקב ביהודה למלך ישראל ולא מינה באופן טבעי את בנו האהוב יוסף? ייתכן שבחירה זו נובעת מהחששות מהנהגתו של יוסף. יעקב ביקש הנהגה מתונה יותר, ענוותנית יותר, המדגישה את השיקולים של ההווה ואת המצוקות של הנוכח מאשר את האידאולוגיות הגדולות – הנהגה שמעדיפה להציל בעת מצוקה את 'יבנה וחכמיה' מאשר להיאבק למען אידיאל שאינו בר-השגה. ברם, מינויו של יהודה למלך ישראל ניתן לו עם הגבלה. יוסף מושם לצידו בתור מנהיגות משנה אידיאולוגית.
יוסף זוכה לברכתו הנדיבה של יעקב שבה מפורטים מעלותיו התרומיות של יוסף, ושם הוא מתמנה ל"קודקוד נזיר אחיו".[10] גם ברכתו של יעקב לבני יוסף מעניקה ליוסף מעמד מיוחד ביחס לאחיו: הוא זוכה להיחשב כשני שבטים, מקבל שכם אחד נוסף על אחיו (כדינו של הבכור), ומתנבא על אפרים שזרעו יהיה מלא הגויים.[11] השבחים, תארי הגבורה וההדר שזכה להם יוסף בברכת יעקב הינם גדולים ומשמעותיים מאלו של יהודה. נראה שבכך קבע יעקב שני סוגים של מנהיגים לעם ישראל.
לפי דגם זה, המנהיגות הפוליטית תהא שייכת ליהודה, ואילו המנהיגות הכריזמתית,[12] זו הנובעת מתוך מעלותיו התרומיות, שייכת באופן טבעי ליוסף. יעקב מציב כאן דגם דואלי של מנהיגות: מנהיגות פוליטית-ריאלית ולצידה מנהיגות אינטלקטואלית-רוחנית. המנהיגות הפוליטית, המלוכה על כל זרועותיה ("שבט ומחוקק"), שייכים ליהודה. מלכי יהודה הם המנווטים והם המוציאים והמביאים. ברם, לצידו של יהודה ישנו כח רוחני שנועד להזכיר ולקדם את הרעיונות האוטופיים של האומה. את אורו של משיח. תפקידו להזכיר למלוכה את ייעודה ולהיות כח דומיננטי פועל אל מעבר לכאן ועכשיו. לעומת זאת, תפקיד המנהיגות הפוליטית לשקלל ולאזן את האילוצים הריאלים עם השאיפות האידאליות לעתיד ובכך להציג הנהגה שלימה.
ייתכן שאלו שני העצים שמזכיר יחזקאל:[13] עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו, ועץ יהודה ובית ישראל חבריו. שני העצים ייתאחדו לעתיד, אך עבדי דוד מלך עליהם. שני הכוחות הללו אמורים להתאחד ולהיות אחדים בידך, ודוד עבדי נשיא להם לעולם.
[1] ראו אברבנאל ישועות משיחו, כז
[2] רמב"ם הלכות מלכים פרק יא-יב
[3] רמב"ן על התורה דברים, ל, ו
[4] דוד בן גוריון למשל גרס שהמשיחיות הינה הכרחית להמשך קיומה של מדינת ישראל. "ישראל היא היצירה של האמונה המשיחית… אנו זקוקים לאמונה הזאת כדי להמשיך במאבק שלנו" .
[6] הרמב"ן (בראשית מב, ט) סבור שהתנכרותו של יוסף לאחיו וסירובו לשלוח לאביו "אפילו כתב אחד" על היותו מלך במצרים, נבע מתוך רצונו לקיים את חלומותיו. וראו בנושא זה את מחלוקתם המעניינת של הרב יואל בן נון והרב יעקב מדן מעל דפי כתב העת מגדים גיליון א', ו-ב'.
[7] בראשית, מה, ח
[8] מקורו של הביטוי הוא במדרש הידוע (ברכות ,י) על חזקיה המלך שלא נשא אשה כיון שראה שיצא ממנו בן רשע – מנשה. על כך הוכיחו ישעיה הנביא וטען: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד".
[9] כלשון הרמב"ם הלכות מלכים פרק יב
[10] בראשית, מט, כו
[11] שם, מח,יט
[12] הסוציולוג מקס וובר עסק בהרחבה בטיפוס הכריזמטי וראה בו מנהיג טבעי. ראה מ. וובר, על הכאריזמה ובניית המוסדות עמ' יב.
[13] יחזקאל, לז.
יישר כוח על המאמר, נתן מילים למחשבות ולבלבול שמבעבע בשטח… אכן נשמע כיוון שכדאי לקחת ברצינות.