לאחרונה, המילה משיחיות הפכה להיות מילת גנאי בשיח הישראלי. היא מוצמדת באופן שלילי לעמדות שנתפסות לאומיות מדי או לאנשים שפועלים כדי לקדם חזון דתי או לאומי תוך הזנחת הממד הריאלי. אולם לפי הוגים וחוקרים רבים, המשיחיות היא חלק יסודי מה־DNA של עם ישראל והיא פושטת צורה ולובשת צורה בכל תקופה.
המשמעות הפשוטה של המושג משיחיות היא חתירה לעולם מתוקן, מוסרי ואוטופי. אך לגבי תוכן המצב האוטופי, דהיינו הגאולה, עשויות להיות דעות שונות ומנוגדות. למשל יש הרואים בגאולה מצב שהמציאות הטבעית תעבור שינוי רדיקלי ותהיה למציאות נסית ועל טבעית,[1] ויש הסבורים שעולם כמנהגו ינהג, אלא שתרבה החכמה ומצב החברה יהיה מתוקן.[2] יש הסבורים שהגאולה היא בעיקר מצב מדיני, שמלכות ישראל תשוב לגדולתה, ועדיין תהיה לאדם בחירה בין טוב לרע, ויש הרואים בה מצב נעלה שהרע יבוער לגמרי ויגיעו "ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ", כלומר, תתבטל הבחירה החופשית.[3] ועוד כהנה. ברם, למרות ההבדלים הגדולים, היסוד המשיחי ביהדות – הציפיה והחתירה לקרבת אלוקים ולעולם מתוקן – משותף לכל התקופות והזרמים.[4]
האם יש לנו הדרכה מהמקורות למשיחיות 'בריאה'? האם ניתן למצוא במקורותינו דיון על המשיחיות – יתרונותיה וסכנותיה?
וכאן עולה השאלה, האם יש לנו הדרכה מהמקורות למשיחיות 'בריאה'? האם ניתן למצוא במקורותינו דיון על המשיחיות – יתרונותיה וסכנותיה? מתי המשיחיות הופכת לפנאטיות מסוכנת ודחיקת הקץ ועלייה בחומה, ולחילופין מתי המשיחיות הכרחית להמשך קיומו של עם ישראל ולקידום המטרה האלוקית של הבריאה?
אחד המקורות הראשונים והיסודיים ביותר העוסקים במשיחיות, ביתרונותיה וחסרונותיה, מצוי בחלקו האחרון של ספר בראשית, בפרשת יוסף ואחיו. פרשה זו מציגה את דמותם של יוסף ושל יהודה, ואת יחסו של אביהם יעקב לחלומות יוסף. דרך יחסו המשתנה של יעקב ליוסף, ובחירתו לבסוף ביהודה לאבי המלכות בישראל, ננסה לעמוד על תפיסת התורה לגבי היחס הראוי לממד המשיחי ולשאלה עד כמה מתפקידה של המנהיגות הפוליטית לקדם את החזון המשיחי של עם ישראל. במהלך הדיון ניגע בזהירות בחומר הנפץ שנקרא 'משיחיות'. נעשה זאת מתוך הקשר אקטואלי על רקע השסע החברתי העמוק הפוקד כיום את מדינת ישראל. הבירור ייעשה דרך העיון בשני הנציגים האולטימטיביים של שתי הגישות שהצגתי: הדגם האקטיביסטי המיוצג על ידי יוסף והדגם השמרני המיוצג על ידי יהודה.[5]
חמורו של משיח או חמור גרידא?
בשנים האחרונות התעצמה התפיסה המשיחית בקרב קבוצות מסוימות בציבור הדתי־לאומי. רעיונות כמו סיפוח יהודה ושומרון (ועזה), עלייה להר הבית והישענות על עוצמה צבאית מונעים מחזון גאולי אקטיביסטי. גישה זו קיבלה תנופה לאור ההצלחות הצבאיות הכבירות בשנה החולפת, והולכת ומתגבשת תפיסה שעם ישראל איננו עוד כבשה בין שבעים זאבים, הוא דומה יותר לזאב בין שבעים כבשים. כמו כן שנאת ישראל המסורתית, כבר תשש לכאורה כוחה ויש קולות הטוענים שאסור שהיא תהיה שיקול בקביעת המדיניות של המדינה היהודית הריבונית העצמאית. בעקבות זאת הולכות ומתחדדות שאלות היסוד של קיומנו כאן בארץ, והדבר מעצים את השסע החברתי בחברה הישראלית.
המשבר החברתי הנוכחי איננו עוסק בשאלות פרוזאיות כמו כלכלה או ביטחון. הוא נוגע ללב הזהות הלאומית והדמוקרטית של המדינה. השאלה העומדת על הפרק היא אם המדינה הרצויה אמורה להיות בעלת אופי אמוני־דתי מובהק, והיסוד הדמוקרטי שבה אמור להיות משני או אף להתבטל, או שמא המדינה צריכה להיות נייטרלית לשאלות של דת, והיסוד הדמוקרטי־קונסטיטוציוני אמור להיות המצפן החוקתי של מדינת ישראל. שאלות אלו מחזירות אותנו לדיונים היסודיים של ראשית הציונות.
כבר בראשיתה של התנועה הכילה הציונית פלגים שונים ורעיונות מנוגדים, וכל קבוצה חתרה לקידום יעדים אחרים. למשל, הרצל ביקש להקים מדינה סוציאל־דמוקרטית (כפי שהוא משרטט ב"אלטנוילנד") בסגנון מערב אירופי, מדינה יהודית במובן הצר. יש טוענים שהוא התכוון למדינה של יהודים בלבד, וגם אם התכוון למדינה יהודית (בסגנון ספרו "מדינת היהודים"), הרי שהיא רזה בהיקפה. אחד העם לעומת זאת ביקש להבליט את היסוד התרבותי־לאומי של המדינה העתידה ואת אופיה היהודי. הוא חתר לקידום הרוח הלאומית של עם ישראל באמצעות חינוך לערכים ותרבות יהודיים חילוניים מתוך ארון הספרים היהודי. בניגוד לשניהם, הציונים הדתיים בחרו למקד את פעילות התנועה בתחום ההגשמה ולא לעסוק בשינויים תרבותיים אידאולוגים של הנוער. הם ביקשו להתמקד בממד המעשי בלבד, תוך דרישה שהמדינה העתידה תתנהל לפחות בפרהסיא כמדינה דתית. זרמים אחרים הדגישו יעדים סוציאליסטיים ואפילו מרקסיסטיים שהמדינה העתידה צריכה להכיל.
הרצל דגל בתפיסה שהמדינה היא מנגנון פוליטי מעשי, ואין לה מחויבות למימוש חזונות משיחיים. ניתן לומר שהוא ביקש שהמדינה לא תהיה חמורו של משיח אלא חמור גרידא
כל הזרמים הרעיוניים הללו, שחלקם סותרים אלו את אלו, הובילו לפולמוסים שונים: פולמוס הקולטורה, פולמוס אוגנדה ועוד, אך בסופו של דבר הלכה והתקבלה התפיסה ההרצליאנית ביחס לתפקידה של התנועה הציונית: יש להניח בצד את המחלוקות האידאולוגיות ולהתרכז בממד הארצי של הקמת המדינה.
הרצל דגל בתפיסה שהמדינה היא מנגנון פוליטי מעשי, ואין לה מחויבות למימוש חזונות משיחיים. ניתן לומר שהוא ביקש שהמדינה לא תהיה חמורו של משיח אלא חמור גרידא. המפעל הציוני נוסד אפוא מתוך השעיה של השאיפות המשיחיות של כל אחד מהזרמים, באמצעות הסכמה, במוצהר או במובלע, לראות במדינה ההולכת ומקומת מימוש חלקי בלבד של שאיפותיו האידאולוגיות.
המפנה המהפכני־משיחי של זמננו
כאמור, בתחילת דרכה בחרה התנועה הציונית להניח בצד מחלוקות אידאולוגיות לטובת מטרה משותפת: הקמת מדינה. אולם בשנים האחרונות התרחקנו מהתפיסה ההרצליאנית לטובת השתלטות אידאולוגית על זהות המדינה. קבוצות שונות מנסות לראות במדינה כלי למימוש חזונן המשיחי. הרדיקליזם הפוליטי, המגובה ברשתות החברתיות, מעצים את השסע בין הקבוצות השונות ומעמיד בסכנה את לכידות החברה הישראלית.
ההיסטוריה שלנו מלאה דוגמאות לתפיסות משיחיות לא מרוסנות שהובילו לחורבן לאומי. חורבן בית שני, מרד בר־כוכבא והשבתאות מלמדים על הסכנות הטמונות בהנהגה המתנתקת משיקולים ריאליים ומתמסרת לאוטופיה. מצד שני, כאמור, החזון המשיחי הוא חלק בלתי נפרד מהיהדות.
לאור זאת יש להבין: מהו המינון הנכון וכיצד ניתן לנווט בין הנהגה ריאלית לצורך בחזון משיחי מדריך? מתי משיחיות נעשית מסוכנת, ומתי היא כלי חיוני להגשמת החזון האלוקי?
המתח בין שתי תפיסות אלה מלווה את עם ישראל לאורך הדורות וניכר כאמור גם במציאות של ימינו. בהמשך הדברים אנסה להראות כי שני הדגמים היסודיים, האקטיביסטי־משיחי והפסיבי־ריאלי, המיוצגים על ידי דמויותיהם של יוסף ויהודה, יכולים ללמדנו כיצד לנווט את דרכנו בתוך המתח הזה.
ההנהגה הכריזמתית־משיחית של יוסף
דמותו של יוסף המתוארת בסוף ספר בראשית מציגה אדם שמתייחס לחלומותיו ברצינות תהומית. בדרך כלל, חלומותיו של האדם נתפסים אצלו לכל היותר כביטוי למשאלה כמוסה. ואילו יוסף רואה בחלומותיו נבואה האמורה להתממש בעתיד. יתר על כן, יוסף סבור שהחלומות הנבואיים שלו אינם רק תחזיות לעתיד. יש בהם גם קריאה למימושם בפועל. הם מטילים עליו תפקיד להגשים אותם. יוסף מציג דגם אחר של נביא: נביא שהוא גם אקטיביסט היסטורי. הוא אמור לקחת את החזיונות שקיבל ולהוביל למימושם במציאות, יהא המחיר אשר יהא. יוסף סבור שתפקידו של האדם הוא להגשים את התכנית האלוקית של ההיסטוריה ולא להמתין באופן פסיבי שהקב"ה יסובב אותה. האדם אינו סטטיסט במחזה של הקב"ה אלא שחקן אקטיבי.
האופן שיוסף פועל כדי לממש את חלומותיו מעלה תמיהה רבתי. יוסף מעורר עליו את שנאת האחים ועם זאת הוא מצפה שהם ישתפו פעולה בהגשמת החלומות. כבר בפתיחת הצגת דמותו של יוסף, התורה מספרת שיוסף היה מביא את דיבתם הרעה של אחיו אל אביהם. ברור שמטרתו לא היתה לזרוע שנאה ופילוג אלא להחזירם למוטב, אבל קשה להבין כיצד התנהגות זו תגרום לאחיו לקבל את תוכחותיו. לאחר מכן הוא חולם את חלומותיו, שהוא מפרש באופן שאביו ואחיו תפסו מגלומני. יוסף סבור שהם מציגים תחזית שהוא ימלוך על כל משפחתו.
מעבר ליחסו הרציני לחלומות שחלם ומעבר לפרשנותו הרדיקלית, התנהגותו של יוסף בסיפור החלומות לאחיו תמוהה עוד יותר. כיצד יתכן שיוסף משתף את אחיו בחלומות האלו הגם שהם לא יכלו דברו לשלום? בנוהג שבעולם אדם משתף את חלומותיו עם חבריו ואוהביו ולא עם שונאיו, שכן הוא מצפה לקבל אמפתיה וההשתתפות במבוכתו. יתרה מזו, כיצד הוא משתף אותם בחלומות הרומזים לכך שהוא ימלוך עליהם והם יהיו עבדיו? האם הוא חשב שהדבר יתקבל על לבם? האין זה ברור שהדבר יוסיף לשנאתם כלפיו? התבוננות מהצד על התנהגותו של יוסף מעלה שהוא לכאורה היה חסר הבנה חברתית מינימלית.
האם אכן היה יוסף מנותק רגשית, חסר הבנה חברתית, ומתקשה לקרוא את יחסם של אחיו כלפיו? האם יוסף היה מרוכז בעצמו ואטום להלך הרוח סביבו? ברור שלא ניתן לומר כך. יוסף מתואר בתורה איש מצליח הנושא חן בעיני כל רואיו. יכולותיו החברתיות המזהירות של יוסף משתקפות בהצלחתו ובאמון הרב שרחש לו פוטיפר. הוא התמנה לאחראי על ביתו של פוטיפר ולאחר מכן על בית האסורים של שר בית הסוהר, ואחר כך היה למשנה למלך האימפריה. אדם חסר הבנה חברתית ופוליטית לא היה מסוגל להגיע להשגים מזהירים אלו. יוסף היה איש מצליח בכל מובן שהוא.
נראה לומר שהתנהגותו של יוסף מציגה דגם הנהגה חדש ועוצמתי: מנהיג נבואי. התנהגותו לא נבעה מאטימות רגשית, אלא מתפיסה של איש חזון. החלומות של יוסף הם נבואה שניתנה לא רק עבורו אלא גם לכל סביבתו. בעיני יוסף, התכנית האלוקית המדויקת גלויה וברורה. הוא, יוסף, אמור להיות המלך על צאצאי בית יעקב. זו אינה יומרה אישית אלא הכרעה אלוקית. משום כך סובר יוסף שיש צורך ליידע את אחיו על התפקיד שנכון להם, גם אם הדבר יעורר אצלם מרמור. יוסף חי בתודעה היסטורית על־זמנית ועל־ארצית. החזון המשיחי שקיבל לא נתפס אצלו כהבטחה בלבד אלא כקריאה לפעולה, כמשימה המוטלת עליו להגשימה.[6] בתפיסת יוסף, הוא איננו פועל בשם עצמו אלא הוא שליח האלוקים האמור ליישם את התכנית הגאולית של העולם.
לאור זאת, ניתן גם להבין את התנהגותו הקשוחה של יוסף כלפי אחיו בירידתם למצרים. עלילת המרגלים שהוא מטיח בהם, מאסרו של שמעון, פקודתו להוריד את בנימין, עלילת הגביע ומאסרו של בנימין – כל אלו לא היו בבחינת סגירת חשבון עם האחים. להפך, יוסף גילה אטימות רק כלפי חוץ. שמונה פעמים מופיע בתורה שיוסף בכה, והדבר מעיד על אהבתו ורגישותו הרבה כלפיהם. התנהגותו של יוסף נובעת מתוך תפיסה משיחית גאולית. יש לו נבואה לקיים והוא יודע בדיוק כיצד היא אמורה להתממש. הוא מודע שיש לכך מחירים רבים, והוא איננו חסר רגש, אך דבר ה' ניצב מעל הכל.
התפיסה האקטיביסטית של יוסף מנוגדת לעמדה השגורה שננקטה על ידי רוב מניין ובניין של מנהיגי ישראל לאורך הדורות. הגישה הרווחת היא שאין לנו עסק בנסתרות, ואין לאדם לעסוק בימות המשיח ובשרטוט מדויק של פני הגאולה העתידה, אלא לעשות את שמוטל עליו בהווה
יוסף תופס את עצמו כשליח אלוקים בעולם. כך הוא מודיע לפרעה טרם שיפתור את חלומותיו: "בלעדי – האלהים יענה את שלום פרעה." כלומר פתרוני משקף את דבר הא־ל ולא את דברי שלי. וכן לאחר התוודעותו לאחיו הוא אומר להם: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים."[7] כלומר, מדובר כאן במהלך אלוקי ארוך טווח שבו אתם, האחים, שותפים שלא מדעת. יש כאן מעין פטרנליזם של האיש היודע כיצד אמורה להיראות הגאולה.
התפיסה האקטיביסטית של יוסף מנוגדת לעמדה השגורה שננקטה על ידי רוב בניין ומניין של מנהיגי ישראל לאורך הדורות. הגישה הרווחת היא שאין לנו עסק בנסתרות, ואין לאדם לעסוק בימות המשיח ושירטוט מדויק של פני הגאולה העתידה, אלא לעשות את שמוטל עליו בהווה. "בהדי כבשי דרחמנא למה לך."[8]
דגם הנביא־מנהיג שהציג יוסף הוא על כן חריג מאד בנוף היהודי. בדרך כלל התקיימה הפרדה ברורה בין המלך לנביא. תפקידו של המלך היה לנהוג באופן ריאלי, ואילו הנביא הציב את החזון ארוך הטווח שסתר לעתים רבות את מדיניות המלך. ברם, לעתים ספורות בהיסטוריה היהודית הבליחו דמויות של מנהיגים־נביאים. היו אלו מנהיגים שגזרו מדיניות אופרטיבית קונקרטית על יסוד החזון המשיחי שלהם. לא תמיד היו אלו נביאים ממש, לעתים הם היו אנשי רוח או אידאולוגים שסברו שיש לטשטש את הפוליטיקה הריאלית לטובת ניהול מדיניות של חזון משיחי.
דגם הנביא־מנהיג שהציג יוסף הוא על כן חריג מאד בנוף היהודי. בדרך כלל התקיימה הפרדה ברורה בין המלך לנביא. תפקידו של המלך היה לנהוג באופן ריאלי, ואילו הנביא הציב את החזון ארוך הטווח שסתר לעתים רבות את מדיניות המלך
כך למשל נהג יאשיהו מלך יהודה. הוא הכחיד את נביאי הבעל בעקבות הספרים שמצא במקדש, ויצא למלחמה בפרעה מלך מצרים למרות האזהרות שקיבל. כך נהגו גם מתתיהו ויהודה המכבים כשהרימו את נס המרד בצבא האדיר היווני והתכחשו לכל שיקול ריאלי. משיח השקר שבתאי צבי, שבהשפעת נתן העזתי בדה מעין יהדות חדשה תוך התרסה ברורה מול האימפריות השליטות (ורבים חלל הפיל בעם ישראל) הוא דוגמא נוספת. אליהם אפשר להוסיף את בנימין זאב הרצל, שייסד חזון חלוצי מפורט על תקומתה של מדינה יהודית, דבר שנחשב עד זמנו פנטזיה דמיונית בלבד. הרב צבי יהודה קוק וממשיכי דרכו בימינו מצטרפים אף הם, בסברם כי תפקידה של מדינת ישראל היא להיות יסוד כסא ה' בעולם.
אלו אנשים שהחליטו לקחת את ההיסטוריה של עם ישראל על כתפיהם ולשנות את המצב מן הקצה אל הקצה. היו מהם שהובילו לישועה, דוגמת יהודה המכבי, והיו מהם שהובילו לחורבן, דוגמת שבתאי צבי ולהבדיל יאשיהו מלך יהודה. היו מהם גם, כמו הרצל והרצי"ה קוק, שמפעלם עדיין עומד וממתין להכרעה.
מודל המנהיגות הריאלית של יהודה
תפיסת הנבואה באור אקטיביסטי מנוגדת לדגם ההנהגה החלופי שמציג יהודה, הנהגה שסיסמתה "בהדי כבשי דרחמנא למה לך". במחלוקת הקשה בין האחים, שחלק מהפרשנים מתארים כמחלוקת לשם שמיים שעסקה בשאלה מהו אופי ההנהגה הראוי של עם ישראל, יהודה נוהג באופן ארצי וריאלי ומאוד לא משיחי. הוא מסרב לפתור באופן סופי את המחלוקת על-ידי העלמתו של יוסף מהזירה. למרות שעתידה ואופיה של האומה מונח על כף המאזנים, הרי שיהודה מתעקש להביט בעיניו של האדם שמולו ולהתייחס אליו עדיין בתור אחיו הצעיר. לדעת יהודה אין זה תפקידם של האחים להתערב בהיסטוריה העתידית, אפילו באופן פסיבי. תפקידו של המנהיג הוא לנקוט בגישה ריאלית המחויבת בראש וראשונה לאתגרים הנוכחיים שעומדים בפניו. ההכרעות הגדולות שייכות לקב"ה.
תפיסת ההנהגה של יהודה מאופיינת בענווה ובאחריות כלפי הסובבים אותו וסירוב ללכת בגדולות. ענוותנותו של יהודה באה לידי ביטוי מובהק בחטאו עם תמר כלתו. גם כאן הוא יכול היה לבחור במדיניות 'ארוכת טווח' הצופה פני עתיד שתעלים את חטאו של ראש המשפחה. הוא יכול היה לטעון שגילוי קלונו של ראש המשפחה ברבים ירופף את סמכותו בעיני הדורות מהבאים והנזק יהיה רב על התועלת. כבוד התורה או כבוד האומה מחייב שדמותו של הסמכות הרוחנית תהיה נקיה מכל רבב וטהורה כשלג כדי שתוכל לשמש כמודל לחיקוי לצאצאיו ולבית ישראל. אך יהודה לא חשב כן. הוא הכריז "צדקה ממני" והודה בקלונו. הוא העדיף לבזות את עצמו כדי לא להפיל את תמר לכבשן האש, ובכך הורה דרך תשובה לדורות. מעלתו של יהודה לא היתה של 'צדיק גמור', כמו יוסף הצדיק שעמד בניסיון של אשת פוטיפר, אלא של 'בעל תשובה' המכיר בחטאו ומוכן להודות קבל עם ועדה שיצרו תקפו גם אם הדבר יוביל לערעור מעמדה של משפחת יעקב. האחריות כלפי הנוכח וסבלו העכשווי גוברת אצל יהודה על פני השיקול ארוך הטווח של מעמד האומה. זו אינה הפקרות או הסתכלות קצרת טווח המתעלמת מההשלכות העתידיות, אלא אמירה עקרונית אודות תפקידה של ההנהגה.
לדעת יהודה, המנהיג איננו קבלן ביצוע למימוש את 'ההיסטוריה הנכונה'. תפקידו הוא לקבל החלטות שיהפכו את האומה להיות ראויה למלכות ולהנהגה נכונה. הגאולה לא יכולה להגיע באמצעות הפוליטיקה הארצית המשתמשת בכח ובתכסיסים פוליטיים: לא משום שהם אינם לגיטימיים, אלא משום שהמצב המשיחי איננו ידוע לאדם. "לא ידע איך יהיה עד שיהיה".[9] לפי תפיסה זו, הגאולה והמצב השלם של עם ישראל יגיעו על-ידי הקב"ה, וזאת רק אם נהיה ראויים אליה. יהודה סבור שישנן שאלות והחלטות שאינן מוטלות לפתחו של המלך, ובוודאי לא לפתחו של האדם הקטן. הן שייכות לקב"ה בלבד. אופייה המדויק של הגאולה נשאר מכוסה מבני האדם ואל לנו להכריע מהי דמותה המדויקת של הגאולה.
אחד הביטויים המובהקים למודל ההנהגה של יהודה, הנהגה ריאלית ולא משיחית, מופיעה אצל המייצג המובהק של מלכות יהודה – דוד המלך. דוד המלך אמנם נחשב למשיח, אך הנהגת מלכותו היתה ריאלית ולא משיחית. דוד מממש בקנה מידה רחב את דגם ההנהגה של יהודה. הוא מעדיף לעסוק באתגרים העכשוויים העומדים לפתחו ומשתמט באופן עקבי מהכרעות משיחיות, התלויות בהשגחה העליונה. הוא מסרב להכתיב להיסטוריה את המהלך הנכון בו היא אמורה לפסוע, אלא לעשות את הדבר הנכון באותו מקום ולאותה שעה.
הביטוי המובהק לנסיגתו של דוד מהכרעה על דמותו של המצב האידאלי, הוא סירובו העקבי לשלוח יד במשיח ה'. במהלך המירדף של שאול אחר דוד, פעמיים ניקרה בידו ההזדמנות להיפטר משאול המלך, ובשתי הפעמים הללו דוד מסרב בכל תוקף ואומר, "חלילה לי מה' לשלוח יד במשיח ה'"
הביטוי המובהק לנסיגתו של דוד מהכרעה על דמותו של המצב האידאלי, הוא סירובו העקבי לשלוח יד במשיח ה'. במהלך המירדף של שאול אחר דוד, פעמיים ניקרה בידו ההזדמנות להיפטר משאול המלך, ובשתי הפעמים הללו דוד מסרב בכל תוקף ואומר, "חלילה לי מה' לשלוח יד במשיח ה'" (שמואל א, כו,יא). ובהמשך, דוד רואה בחומרה רבה את מעשיו של הגר העמלקי שהתרברב בפניו שהרג את שאול, והוא זועק כנגדו "איך לא יראת לשלוח יד במשיח ה'". בהתאם לכך, דוד נוהג באופן פסיבי מאוד בכל הנוגע לחיסול מתמודדים אחרים על המלכות. מלבד סירובו לחסל את שאול המלך, דוד מסרב לפגוע באבנר בן נר שר צבאו של שאול, משום שתפקידו הוא לשמור על משיח ה'.
הפסיביות של דוד בנוגע לשאלת זהות מלך ישראל באה לידי ביטוי מוקצן בשתיקתו מול קיללתו הנמרצת של שמעי בן גרא. העלבונות והקללות שהטיח שמעי בדוד לפיהם גנב את המלכות מבית שאול, והוא איש דמים ובן בליעל, נתקלו בשתיקה גמורה של דוד. התנהגותו התמוהה של דוד בנוגע למלכותו משתקפת גם בטיפולו מול מתמודדים נוספים על המלוכה: איש בושת ואבשלום. דוד הורג את רכב ובענה על שהביאו לו את ראש איש בשת בן שאול, ומדמה זאת להריגת שאול המלך, ואילו בנוגע למרד אבשלום בנו דוד מסרב להיפטר מאבשלום על אף שביקש להורגו, והוא מזהיר את לוחמיו לבל ייפגעו בבנו אבשלום שקשר כנגדו. "לאט לי לנער אבשלום". לאחר שנודע לו על מותו של בנו אבשלום במרד, התאבל דוד על מות בנו המורד ובכך הפך את תשועת ישראל הגדולה לאבל כבד. מצב זה הוביל את יואב שר צבאו להטיח בו דברים קשים לפיהם המדיניות של דוד היא "לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך".
מה פשר התנהגות זו של דוד? האם היה דוד פסיבי וחסר יוזמה במלחמותיו מול אויביו? האם היתה זו פייסנות טהרנית גרידא שנרתעה ממאבקים קשים? ודאי שלא ניתן לומר כן, שהרי דוד המלך מתואר בנביא בתור לוחם עז נפש, תכסיסן שאינו נרתע מנטילת סיכונים, ואמיץ בצורה יוצאת דופן. תחת הנהגתו הוא אף התאכזר לחלק מאויביו וידע לנהלם ביד קשה. כיבושיו העצומים של דוד ומלכותו שנכונה מאוד הם אלו שמנעו ממנו לבנות בית לה'. מה אם כן מנע בעדו לסלק את המתמודדים האחרים על מלכותו?
נראה שעמדתו העקרונית היא שבכל הנוגע לענייני משיח יש להשאיר את ההחלטה בידי הקב"ה. משיח ה' הוא אכן משיח שנקבע על-ידי הקב"ה בלבד ואין לאדם סמכות להכריע בנושא זה. דוד מבין שהמלכות איננה קריירה ולא הישג אישי שלו אלא הכרעה אלוקית לגבי מנהיגות ישראל. כך היה לגבי משיחת שאול על-ידי שמואל הנביא וכך היה לגבי משיחתו שלו על-ידי שמואל. מלכות ישראל נקבעת בנבואה, והיא שייכת לתחום המטא-פוליטי. דוד מנתק באופן חריף את התחום המשיחי מהתחום האנושי וסובר שאין זו סמכותו של המנהיג הארצי להכריע בשאלות מסוג זה.
המתח הפורה בין אקטיביזם משיחי לריאליזם פוליטי
אם ננסה להבין את משמעותה הערכית של הכרעתו של דוד, נוכל להסיק שלדעתו, השיקולים שאמורים להנחות את המנהיג אמורים להיות ריאליים ולא משיחיים. הם אמורים להתחשב באילוצי הזמן והמקום ולא לדחוק את הקץ. מדובר בהנהגה ענוותנית יותר שאיננה מתיימרת לדבר בשם ה' ואיננה טוענת שהיא יודעת את האמת המוחלטת.
הנהגה ריאלית קיצונית הנעדרת ממד משיחי […] עלולה להוביל את האדם לאדישות מוסרית ולכהות חושים ולהתעטפות בד' אמותיו: הרי מה שהיה הוא שיהיה, ולא יחדל אביון מקרב הארץ. עקירת הממד המשיחי מההנהגה הארצית יכולה לייבש את שאיפותיה לתיקון החברה ותיקון העולם בכללו
מצד שני, הנהגה ריאלית קיצונית הנעדרת ממד משיחי מכילה גם חסרונות. היא יכולה להיות חסרת מעוף ומתבוססת בעמק הבכא של המציאות הלקויה. היא גם יכולה להתמכר למציאות הפגומה ולעשות לה אידאליזציה. היא יכולה לשכוח את העוול והסבל שבמציאות הנוכחית ולהפוך אותה לגזירת גורל. גרוע מכך, היא עלולה להוביל את האדם לאדישות מוסרית ולכהות חושים ולהתעטפות בד' אמותיו: הרי מה שהיה הוא שיהיה, ולא יחדל אביון מקרב הארץ. עקירת הממד המשיחי מההנהגה הארצית יכולה לייבש את שאיפותיה לתיקון החברה ותיקון העולם בכללו.
אם נחזור לימינו ונשווה את שני המודלים לדגמי ההנהגה הפועלים בפוליטיקה שלנו, ניתן לומר שהתפיסה החרדית הקלאסית מעדיפה באופן מובהק את דגם ההנהגה הריאלית בגירסתה המוקצנת. לשיטתה, אין זה תפקידו של האדם להיכנס לנעליים של הקב"ה ולהכתיב לו כיצד תבוא הגאולה. אין לנו עסק בנסתרות. מסופר על הרב מבריסק שבזמן ההפצצות על ירושלים במלחמת השחרור רצה לברוח מהעיר. אמר לו הרב הרצוג: מדוע אתה בורח, הרי מסורת בידינו שבית שלישי לא יחרב. ענה לו הרב מבריסק – מסורת בידי שאם יורים צריך לברוח…
בשל כך, ההשקפה החרדית משכה ידיה מכל עיסוק בהכרעות מדיניות הנוגעות ליחסי ישראל והעמים, או מהכרעות אסטרטגיות שנועדו לשנות את מצבו של עם ישראל. כך היה בעבר בהימנעות המנהיגות החרדית מנטילת צד בשאלה המדינה היהודית ובסירובה לעודד עלייה המונית לארץ ישראל, וכך בימינו בסירובם של הרבנים להורות לתלמידי ישיבות להשתתף במאמץ המלחמתי. "חדש אסור מהתורה". הגישה החרדית לקחה את הגישה הריאלית עד הקצה ומסרבת לכל סוג של מדיניות אסטרטגית. מבחינתה, תפקיד ההנהגה הוא לשמר את המציאות הנוכחית, יהא המחיר אשר יהא.
עוצמתה של התפיסה המשיחית היא בכך שהיא חדורת רוח תיקון עולם ובקשה של שלימות מוסרית. היא תופסת את האילוצים הריאליים כקטנות אמונה, פחד, עצלות ויאוש. היא תובעת מהעם להבין שהגאולה אינה שמיימית אלא תלויה בידינו ממש
לעומת המודל השמרני-ריאליסטי של ההנהגה החרדית, הרי שהמודל הציוני-דתי הינו משיחי באופן מובהק. הוא מהפכני במהותו ומבקש לשלול באופן טוטלי את הממד הגלותי של היהודים. השיבה לארץ ישראל כרוכה בהשבת הממד האלוקי לתוך חיי האומה, ולכונן כאן ממלכת כהנים וגוי קדוש. ומשום כך, היא תובעת מאיתנו לנקוט במדיניות של זקיפות קומה לאומית, וזניחת ההתרפסות בפני האומות. התפיסה המשיחית הזו מתורגמת למדיניות אופרטיבית מעשית. עוצמתה של התפיסה המשיחית היא בכך שהיא חדורת רוח תיקון עולם ובקשה של שלימות מוסרית. היא תופסת את האילוצים הריאליים כקטנות אמונה, פחד, עצלות ויאוש. היא תובעת מהעם להבין שהגאולה אינה שמיימית אלא תלויה בידינו ממש. ההצלחה של מדינת ישראל משמשת בידה עדות לכך שרק החולמים מעפילים לבסוף אל ראש ההר.
בסופו של דבר, ההיסטוריה מלמדת שהנהגה המעדיפה שיקולים משיחיים אוטופיים לא מחזיקה מעמד ומובילה לקריסה
ברם, למדיניות אקטיביסטית-משיחית זו ישנם גם חסרונות. בראש וראשונה, היא יכולה להוביל לתפיסה של כוחי ועוצם ידי, לא רק במובן השגור של התעלמות מהשגחת ה', אלא אף במובן של שימוש בכח (להשגת המטרה הנעלה) המקדש את כל האמצעים. היא שועטת למימוש החזון תוך התעלמות משורה של שיקולים הכרחיים ונוטה להתעלם ממגבלות הכח, מהצורך בליכוד חברתי-פנימי, מהצורך במדיניות כלכלית ריאלית, או מסבלם של אנשים רבים. בסופו של דבר, ההיסטוריה מלמדת שהנהגה המעדיפה שיקולים משיחיים אוטופיים לא מחזיקה מעמד ומובילה לקריסה.
המנהיגות הדואלית
מהי אם כך ההנהגה הראויה לעם ישראל? איך מיישבים בין סכנת ההתפוררות שבהנהגה משיחית-אוטופית לבין סכנת הניוון והשקיעה האיטית שקיימת בהנהגה שמרנית? האם ניתן למצוא רמז לכך בפרשיות יוסף ואחיו? לדעתי אכן כך. ייתכן שבחירתו של יעקב בסוף ימיו להענקת המלוכה ליהודה, תוך שימור כוחו של יוסף, היא הנוסחה שמציג יעקב לדורות.
מדוע בחר יעקב ביהודה למלך ישראל ולא מינה באופן טבעי את בנו האהוב יוסף? ייתכן שבחירה זו נובעת מהחששות מהנהגתו של יוסף. יעקב ביקש הנהגה מתונה יותר, ענוותנית יותר, המדגישה את השיקולים של ההווה ואת המצוקות של הנוכח מאשר את האידאולוגיות הגדולות – הנהגה שמעדיפה להציל בעת מצוקה את 'יבנה וחכמיה' מאשר להיאבק למען אידיאל שאינו בר-השגה. ברם, מינויו של יהודה למלך ישראל ניתן לו עם הגבלה. יוסף מושם לצידו בתור מנהיגות משנה אידיאולוגית.
יוסף זוכה לברכתו הנדיבה של יעקב שבה מפורטים מעלותיו התרומיות של יוסף, ושם הוא מתמנה ל"קודקוד נזיר אחיו".[10] גם ברכתו של יעקב לבני יוסף מעניקה ליוסף מעמד מיוחד ביחס לאחיו: הוא זוכה להיחשב כשני שבטים, מקבל שכם אחד נוסף על אחיו (כדינו של הבכור), ומתנבא על אפרים שזרעו יהיה מלא הגויים.[11] השבחים, תארי הגבורה וההדר שזכה להם יוסף בברכת יעקב הינם גדולים ומשמעותיים מאלו של יהודה. נראה שבכך קבע יעקב שני סוגים של מנהיגים לעם ישראל.
לפי דגם זה, המנהיגות הפוליטית תהא שייכת ליהודה, ואילו המנהיגות הכריזמתית,[12] זו הנובעת מתוך מעלותיו התרומיות, שייכת באופן טבעי ליוסף. יעקב מציב כאן דגם דואלי של מנהיגות: מנהיגות פוליטית-ריאלית ולצידה מנהיגות אינטלקטואלית-רוחנית. המנהיגות הפוליטית, המלוכה על כל זרועותיה ("שבט ומחוקק"), שייכים ליהודה. מלכי יהודה הם המנווטים והם המוציאים והמביאים. ברם, לצידו של יהודה ישנו כח רוחני שנועד להזכיר ולקדם את הרעיונות האוטופיים של האומה. את אורו של משיח. תפקידו להזכיר למלוכה את ייעודה ולהיות כח דומיננטי פועל אל מעבר לכאן ועכשיו. לעומת זאת, תפקיד המנהיגות הפוליטית לשקלל ולאזן את האילוצים הריאלים עם השאיפות האידאליות לעתיד ובכך להציג הנהגה שלימה.
ייתכן שאלו שני העצים שמזכיר יחזקאל:[13] עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו, ועץ יהודה ובית ישראל חבריו. שני העצים ייתאחדו לעתיד, אך עבדי דוד מלך עליהם. שני הכוחות הללו אמורים להתאחד ולהיות אחדים בידך, ודוד עבדי נשיא להם לעולם.
[1] ראו אברבנאל ישועות משיחו, כז
[2] רמב"ם הלכות מלכים פרק יא-יב
[3] רמב"ן על התורה דברים, ל, ו
[4] דוד בן גוריון למשל גרס שהמשיחיות הינה הכרחית להמשך קיומה של מדינת ישראל. "ישראל היא היצירה של האמונה המשיחית… אנו זקוקים לאמונה הזאת כדי להמשיך במאבק שלנו" .
[6] הרמב"ן (בראשית מב, ט) סבור שהתנכרותו של יוסף לאחיו וסירובו לשלוח לאביו "אפילו כתב אחד" על היותו מלך במצרים, נבע מתוך רצונו לקיים את חלומותיו. וראו בנושא זה את מחלוקתם המעניינת של הרב יואל בן נון והרב יעקב מדן מעל דפי כתב העת מגדים גיליון א', ו-ב'.
[7] בראשית, מה, ח
[8] מקורו של הביטוי הוא במדרש הידוע (ברכות ,י) על חזקיה המלך שלא נשא אשה כיון שראה שיצא ממנו בן רשע – מנשה. על כך הוכיחו ישעיה הנביא וטען: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד".
[9] כלשון הרמב"ם הלכות מלכים פרק יב
[10] בראשית, מט, כו
[11] שם, מח,יט
[12] הסוציולוג מקס וובר עסק בהרחבה בטיפוס הכריזמטי וראה בו מנהיג טבעי. ראה מ. וובר, על הכאריזמה ובניית המוסדות עמ' יב.
[13] יחזקאל, לז.
יישר כוח על המאמר, נתן מילים למחשבות ולבלבול שמבעבע בשטח… אכן נשמע כיוון שכדאי לקחת ברצינות.
יפה מאוד.
דוד המלך לחם והשתלט על ממלכות רבות והרחיב את שטח ארץ ישראל הרבה מאוד, ויזם מלחמות ופתח בהן למען עם ישראל. נלחם בגוליית ללא כל שיקול ריאלי אלא משיחי אמוני יוקד. פתח במלחמת מחיית עמלק וכמעט שהצליח למחותו.
אסף במודע כסף וזהב רב מאוד מכל הגויים הכבושים אשר סביבותיו למען בניין בית המקדש. כתב את ספר התהילים שמבחינה אמנותית ספרותית הינו יוזמה נדירה ואמיצה מאוד לתעד ולפרסם ולהנחיל בשיח הציבורי מהלכי לב רגש ומחשבה של דבקות עזה שאין דומה לה בהשם יתברך.
ככה שלומר עליו שבכל הנוגע למשיחות היה פסיבי זה ממש ממש לא נכון!! אמנם בהחלט נכונה ההבחנה בדבר הענוה האישית ונתינת הכבוד והזכות לאנשים אחרים להיחשב למשיחי השם לא פחות ממנו.
יישר כח!
אכן דוד המלך היה אמיץ במלחמותיו, יזם מהלכים מדיניים וצבאים נועזים, וכן רוחניים רבים, ומבחינה זו היה אקטיביסט מלא.
אבל תוכנית העבודה שלו התבססה על שיקולים ריאלים ולא משיחיים. כיבושיו נעשו על בסיס שיקולים ריאליים. בניגוד למשל ליאשיהו המלך שנלחם בפרעה מלך מצרים, ללא צורך אמיתי ומסיבות משיחיות, או אמציה מלך יהודה שפתח במלחמה מול מלך ישראל, לאחר שגבה ליבו בדרכי ה' ורצה לאחד מחדש את ממלכתו, ולבסוף הובס.
או בר כוכבא שפתח במלחמה חסרת סיכוי ברומיים והובס גם הוא.
יישר כח על התגובה!
עכשיו נשאל, איך הולכים לאורו של דוד המלך כיום??