"ביטול תורה" – מימי התלמוד ועד לישיבות ימינו

^[1]המונח 'ביטול תורה' הוא מושג יסוד ביהדות החרדית. הוא אולי נתפס כמושג אחד מתוך המכלול של הפרקטיקום הדתי, עיקרון של 'ניצול זמן' למיטיבי לכת, אך האמת היא שזהו מושג מעצב תודעה אצל בני ישיבות. ראוי להתחקות אחריו ועל ההשלכות שלו על התפיסות של תלמידי הישיבות, בעיקר צעירים. מודעות מוגברת לכך עשויה לצמצם תופעות שליליות הנלוות לאתוס המקובל.

 

אידאולוגיית הישיבה: מוולוז'ין ועד היום

אפתח בסקירה היסטורית מהירה כדי להבין את האתוס הישיבתי החרדי. נתחיל מישיבת וולוז'ין, ומן האתוס המכונן שלה שעדיין יש לו השפעה על אופי הישיבות בזמנינו. את הישיבה הקים רבי חיים מוולוז'ין [1748–1821] כדי לטפח את עולם התורה שלדבריו היה בשפל בתקופתו. בישיבה ביקש ר' חיים להעלות את קרנה של התורה, לקיים את האידיאל של תלמוד תורה ולייצר מקום גידול לאליטה למדנית שתוכל להרבות תורה באזורים רבים.^[2] ואכן, בישיבה למדו תלמידים שגילו חריפות וכשרונות ייחודיים. בישיבתו הטמיע ר' חיים אידאולוגיה ייחודית ביחס לעליונות התורה, שלימוד התורה אינו עוד מצוה אלא עיקר הדת, ומעלתה היא מעל ומעבר למעשי מצוות של דבקות בבורא. הלימוד עצמו הוא הדבקות הגדולה ביותר.^[3]

אידאולוגיה דתית־חינוכית זו מופיעה בספרו "נפש החיים". ר' חיים מציג בו את לימוד התורה כמיצוי ההוויה הדתית. ואכן, הוא חינך את תלמידיו לשקידה בתורה יומם ולילה והנהיג אורח חיים של התמסרות ללימוד התורה. הוא נתן בישיבה ביטוי דרמטי לאמונתו כי לימוד התורה מספק הצדקה רוחנית לקיום העולם. הלכה למעשה, ר' חיים קבע נהלים להבטיח שבישיבתו יהיה בכל עת, יום וליל, לפחות אחד שעוסק בתורה,^[4] שהרי "אם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום" (נפש החיים שער ד, יא). כך שלובים זה בזה שני מפעלי חייו: הישיבה והספר "נפש החיים", שמטרתם להקים עולה של תורה בישראל. לא בכדי כונתה ישיבת וולוז'ין "אם הישיבות", שכן היתה אב־טיפוס לישיבות שקמו בעקבותיה.

האידאולוגיה החינוכית שמימש רבי חיים בישיבתו מבוססת על דרכו של רבו, הגאון מווילנא. ממשיכים אותה בנו ר' איצלה, ולאחריו הנצי"ב (רבי נפתלי צבי יהודה ברלין), שניתן לומר שהוא המוציא לפועל של חזון רבותיו.^[5] שושלת זו של מעצבי הזרם הישיבתי הלמדני השפיעה על עולם התורה בדורות הבאים. אידאולוגיית עליונות התורה מכוננת את הישיבות עד ימינו, והן ספוגות באווירת התמסרות ללימוד תורה, ובאופן ספציפי – ללימוד גמרא.

ממוסד דגל המיועד לנבחרת מצומצמת וליחידי סגולה, המנוהל ביודעין באופן קפדני ביותר, הפכה הישיבה על מכלול דרישותיה – כולל התמסרות מלאה ללימוד התורה – לאופציה בלעדית לכל נער חרדי באשר הוא.

הישיבות הליטאיות באירופה טרם השואה נועדו, כמו ישיבת וולוז'ין, לפיתוח אליטה למדנית ודתית, ויועדו במקורן למתי מעט צעירים בעלי יכולות למידה גבוהות וייחודיות (עילויים). למדו בהן בסך הכל אלפים ספורים של בחורים.^[6] גם בישראל של ראשית שנות החמישים העלו מעטים בלבד על דעתם את האפשרות שנער יפנה את כל זמנו ואונו ללימוד בישיבה וימצא בו סיפוק רוחני וייעוד חברתי.^[7] אולם בשל חורבן ישיבות יהדות אירופה, עלתה שאיפה להצמיח אותן מחדש בארץ ישראל. תחילה היה מספר תלמידי הישיבות בישראל קטן, אך עם הזמן הוא גדל משמעותית. מגמה זו הלכה והתרחבה בקרב הזרמים היהודים האורתודוקסיים בישראל, ובפרט בקהילה החרדית. היא הלכה והתבססה כ'חברת לומדים', עד למצב שלימוד בישיבה (והמשך לימוד ב'כולל') הוא ברירת המחדל לכל נער חרדי.

מעבר לכך, הלימוד בישיבה מוצג כדרך החיים הבלעדית למימוש הייעוד האישי, הדתי והרוחני, ואף כמקור לסיפוק רוחני לכלל התלמידים, תוך צמצום ממדי החיים הגשמיים^[8] וצמצום ההצטיינות לתחום היכולת ללמוד היטב גמרא בעיון. כפי שהיה בישיבת וולוז'ין, ההקפדה להימנע מביטול תורה היא מעקרונות הישיבה החרדית בת זמננו, כמו גם התביעה למסירות נפש לתורה שהיא מעקרונות החרדיוּת. כך, ממוסד דגל המיועד לנבחרת מצומצמת וליחידי סגולה, המנוהל ביודעין באופן קפדני ביותר, הפכה הישיבה על מכלול דרישותיה – כולל התמסרות מלאה ללימוד התורה – לאופציה בלעדית לכל נער חרדי באשר הוא.

 

יסוד "ביטול תורה"

מטבע הלשון "ביטול תורה" מופיע לראשונה בתלמוד בתור עוון (בבלי, שבת לג, א). הוא מבוסס על פרשנות לגבי היקף חיוב מצות לימוד תורה במסורת היהודית. התלמוד^[9] מציג דיון עקרוני דרך מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי. רבי ישמעאל טוען שעל האדם לעמול לפרנסתו לצד קיום מצות לימוד תורה, ואילו לדעת רבי שמעון בר יוחאי יש לעסוק בתורה והפרנסה תגיע מן השמים. המחלוקת מבוססת על הפער שבין הפסוקים "ואספת דגנך" (דברים יא-יד) ו"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א-ח). רבי ישמעאל מתייחס לפסוק "ואספת דגנך" כהנחיה מרכזית לאדם לנהוג בדרך העולם של עבודה לשם פרנסה. רבי שמעון מתייחס לפסוק "והגית בו יומם ולילה" כבסיס, היות שאם יעסוק אדם בשדה לפרנסתו לא תוכל התורה להתקיים. את הפסוק "ואספת דגנך" הוא מפרש כהבטחה ללומד התורה שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים והוא יקצור את הפירות.

התלמוד מסיים את הדיון בתיאורו של אביי, אמורא בדור מאוחר יותר: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בר יוחאי – ולא עלתה בידן" (בבלי, ברכות לה, ב). ואכן, לאורך ההיסטוריה היהודית קומץ תלמידי חכמים השקיע עצמו בלימוד התורה, ושאר העם ניהלו חיי דרך ארץ של פרנסה, כשיטת רבי ישמעאל.

במקום אחר בתלמוד מצוין שחובת לימוד התורה, המוטלת על כל אדם, יכולה להתמלא בקריאת שמע שחרית וערבית: "מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי, אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים 'לא ימוש'" (בבלי, מנחות צט, ב). לאור מרחב ההגדרה של חיוב לימוד תורה – בשני מקורות תלמודיים אלה ואחרים – גם הגדרת ביטול תורה רחבה ונתונה לפרשנות מגוונת.^[10]

בדורות מאוחרים יותר מקובלת היתה הלכה למעשה שיטתו של רבי ישמעאל, לצד ההכרה ששיטתו של רשב"י טובה ורצויה עבור יחידי סגולה. הרמב"ם פוסק בכמה מקומות באופן החלטי כשיטת רבי ישמעאל. למשל בהלכות תלמוד תורה ג, ט-יא:

ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל; ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה…

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא.

כך גם בהלכות תלמוד תורה ד, ו:

מצות והגית בו יומם ולילה, שהותרה מכללה במה שנאמר: "ואספת דגנך וגו'", אמרה תורה "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", ויוכל לצאת ידי חובה בקביעות עתים ביום ובלילה, ואפילו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית בשעת הדחק כשאין לו פנאי מפני טרדת פרנסתו שהוא חיי הגוף, וכל שכן וקל וחומר כשעוסק בחיי נפש לדבקה בה' חיים. על זה אמרו חכמים (משנה ראש פרק קמא דפאה) שתלמוד תורה הוא מדברים שאין להם שיעור.

לצד עמדתו העקרונית של הרמב"ם ביחס לכלל, מובאת באופן מרומז מעט האפשרות לקיים את שיטתו של רשב"י – התמסרות מלאה ללימוד התורה – על ידי יחידי סגולה, בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג, יג):

ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.

ר' חיים מוולוז'ין צידד, גם להלכה וגם למעשה, בגישה הפרשנית המרחיבה את חיוב לימוד התורה ואת המשמעות של ביטול תורה. שער ד' בספרו נפש החיים עמוס בדרישה להתמסרות ללימוד ולהימנעות מביטולו. ר' חיים לא מתבסס רק על הגישה המחמירה בתלמוד, אלא מלקט ציטוטים רבים מהספרות היהודית לאורך ההיסטוריה לכדי קובץ המציג תפיסה מוסמכת לגבי חומרת הרפיון מלימוד תורה אף לרגע דל וחומרת עונשו של המבטל תורה. כלל התיאורים והטיעונים המובאים בשער ד' מטעינים גודש רגשי על המושג ביטול תורה.

בישיבת וולוז'ין הונהגה הלכה למעשה הגישה הפרשנית הרחבה ביותר ביחס לחובת לימוד תורה, ברוח האידאולוגיה הדתית של מייסדה. גישתו הפרשנית של נפש החיים ויישומה המעשי נוכחים בעולם הישיבות, ועליהן מתבססות הישיבות החרדיות בישראל כיום. גישתו של ר' חיים בספר "נפש החיים" אומצה בישיבות החרדיות עד כדי כך שהרב מבריסק כינה את הספר "שלחן ערוך בהשקפה".^[11] למעשה, בישיבות החרדיות כיום התפתח המושג ביטול תורה לכדי איסור ביטולה הן בכמות והן באיכות. בכמות – שהרי כל זמנו של הגבר, למעט עיסוק מינימלי בקיום הגוף, אמור להיות מוקדש ללימוד התורה; ובאיכות – בדרישה ללימוד מעמיק, לאור ההתייחסות לתורה כערך עליון ובלעדי.

 

פיתוח המושג "ביטול תורה" בישיבות זמנינו

המושג הישיבתי "ביטול תורה"^[12] אשר רווח בישיבות הן להלכה והן למעשה מבוסס אם כן על המקור התלמודי. מקור זה עוצב בתהליך התפתחותי לכדי יישומו הכוללני והמחייב כיום. דברי התלמוד קיבלו את הפרשנות המחמירה על ידי ר' חיים מוולוז'ין ב"נפש החיים" המציבה דרישה גבוהה להתמסרות ללימוד תורה. מושג זה קיבל לאורך השנים פרשנות מחמירה נוספת על המקור התלמודי ועל האמור ב"נפש החיים". החמרת הדרישה נעשתה הן בעל־פה – בשיחות של ראשי ישיבות ומשגיחים לתלמידיהם, והן בכתב – בספרי עזרה עצמית המעודדים תלמידי ישיבות להתמסר לתלמודם.^[13]

בישיבות רווחת סוגה ספרותית של ספרי עזרה עצמית שהתפתחה בהשראת "נפש החיים", המתבססת עליו ומציינת אותו לא מעט, והרואה בר' חיים מוולוז'ין מנחיל המורשת החינוכית הישיבתית. לשם ההמחשה אציין את הספר "בנין עולם". הספר נכתב לפני כשישים שנה בעילום שם, ועל אף האנונימיות שלו הוא נפוץ ביותר בישיבות. הספר, בדומה ל"נפש החיים", כולל ליקוטים ממקורות שונים המעודדים התמסרות ללימוד התורה. שיטת הליקוט מחדדת את הסבירות שהספר נכתב בהשראת "נפש החיים". "נפש החיים" מצוטט בו לא מעט, הוא נשען על מסריו ומעצים אותם. בשער הספר מוצגים תוכנו ומטרתו: "יתבאר בו עוצם חיוב לימוד התורה המוטל על כל אחד ואחד, והזהירות שלא לבטל אפילו רגע קטן."

אביא דוגמא אחת להמחשת ההתפתחות שמתרחשת בספר "בנין עולם". "נפש החיים" כאמור מפתח את המושג ביטול תורה לכדי איסור. המקור הוא בדברי הזוהר, והם מקבלים ב"נפש החיים" מסגרת מעצימה, עד כדי התייחסות לביטול תורה כ'אזהרה נוראה':

נצטוינו באזהרה נוראה מפיו יתברך לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. וכמ"ש בהקדמת הזוהר: ת"ח כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא וכמה הוא עלאה על כולא כו'. ובג"כ [ובגין כך] בעי ליה לב"נ [נדרש האדם] לאשתדלא באורייתא יממא וליליא ולא יתעדי מנה, הה"ד והגית בו יומם ולילה. ואי אתעדי או אתפרש מנה כאלו אתפרש מאילנא דחיי. ובתד"א סא"ז פי"ג אמר וישתדל אדם בעצמו בד"ת שד"ת הן משולים בלחם ובמים כו'. ללמדך שכשם שא"א לו לאדם לעמוד בלא לחם ובלא מים כן א"א לו לאדם לעמוד בלא תורה שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' (נפש החיים, שער ד, לג).

המקור המקראי לדרישה לעסוק בתורה "והגית בו יומם ולילה" מקבל העצמה בספר הזוהר – עוזב התורה מושווה למי שפורש מאילן החיים. מסר זה מועצם עוד וממוסגר כ'אזהרה נוראה' ב"נפש החיים". הספר "בנין עולם" מעניק העצמה נוספת לדברים. בפרק ב, שכותרתו "שישתדל ללמוד בכל רגעיו", מוצג חישוב, בשם החפץ חיים בספרו תורת הבית, של כמות אדירה של מצוות שניתן לקיים בזמן מועט של לימוד תורה. התיאור הכמותי (המבוסס על חישוב של מאתיים מילים לדקה) מוצג כרווח שאין להפסידו, ונועד לעודד לימוד תורה מסיבי וללא הפסק. בהמשך הפרק מרוכזת ההמלצה להתמקדות טוטאלית בלימוד התורה, בכמות ובאיכות:

כמה חובה מוטלת עלינו בפרט בהיותנו עסוקים בלימוד, שלא להעיף מבטים לצדדים, כי על ידי כך חושב ומהרהר במה שרואה, ולא בלימודו, ונמצא בטל מתורה, ואפילו להביט במשך חלק קטן מהרגע כנ"ל. ונוסף לעוון ביטול תורה עוד מקלקל הצלחת לימודו, דתורה נעשית על ידי זה קרעים קרעים (בנין עולם, טו).

וכגודל החיוב ללימוד התורה, כך חמור ביטולה. נדרשת הקפדה על זמן הלימוד "כי כל רגע ורגע בביטול התורה […] עברה היא בידו" (שם קעו), שהרי "אפילו ברגע כל דהוא כאשר יסיר האדם דעתו מהתורה יכול לפול לבור שחת שלא יוכל לקום עוד" (שם, קעז). לחיזוק הדברים מצטט הכותב מספר אור יחזקאל: "אל לו לאדם שעבר עליו יום בביטול תורה לחשוב שיבוא בדין [רק] עבור אותו היום, אלא לחלקו לפרטים, שהיום מורכב מרגעים רגעים, ועל כל רגע ורגע של ביטול תורה חייב" (שם, קסח-קסט).

כמודל אידאלי של שקידה מובאים ב"בנין עולם" סיפורים על תלמידי חכמים בנערותם, הממחישים איך שקדו על התורה וכמה נמנעו מביטולה. בהמשך מובאת הנחיה מדוקדקת כיצד להימנע ביטול תורה גם באמצעות גורם עקיף. למשל מי שעַצֵב בטבעו ונאלץ לשוחח כדי להפיג דאגתו, יעשה זאת בתכלית הקיצור (שם, קונטרס דברי חן, קסז-קסח), כן מומלץ להיזהר ממאכלים מכבידים שמביאים לעייפות, כי היא תגרע מיכולת הלימוד (שם, קעב). כסגירת מעגל, בקונטרס 'דברי חן' המודפס בסוף הספר, בפרק שכותרתו "בענין זהירות בן תורה על זמן לימודו" (שם, קעד) מצוטטת האזהרה הנוראה של "נפש החיים" מפני ביטול רגע אחד של לימוד תורה.

הספר מזהיר כי "ביטול תורה הוא הדבר החמור ביותר" ומרחיב את האזהרה ל"ביטול תורה דרבים" כגון בזמן הדלקת הנרות בחנוכה או שירה לכבוד חתנים

כאמור, הספר "בנין עולם" הוא דוגמא לספרות פופולרית בקרב תלמידי ישיבות בני זמנינו, הכוללת מסרים מפורטים על ערך לימוד תורה ואיסור ביטולה. אלה מבוססים על "נפש החיים" ומעצימים את מסריו. ספרים נוספים מבוססים על ספרות תורנית כמו הספר "ודברת בם" (פרידמן, תשנ"ט), הכולל ארבעה שערים. בכך, מעבר לתוכנו,^[14] הוא משמש בבואה ל"נפש החיים". לצדם ישנם ספרי הדרכה כמו הספר "שאיפות" (הרשקוביץ, תשס"ג), שכותרת המשנה שלו מעידה על תוכנו: "מאמרי חיזוק והתעלות עובדות והנהגות מגדולי ישראל המעוררים שאיפה ורצון למימוש האפשרויות הגלומות בכל אחד ואחד מאתנו להתעלות ל'גדול בישראל'".

ספרי הדרכה נוספים כוללים "נפש הישיבה" (פרידמן, תשנ"ז), "שטייגן" (פרידמן, תשס"ג), וספרים המבוססים על שיחות ראשי ישיבות כמו "אורחות הישיבה" (ברגמן, תשע"ח) המתאר "אורחות, הנהגות, הדרכות, מאמרים ושיחות" מאת הרב שך, "המעוררים הרגשים ושאיפות להתעלות במעלות התורה, ויראת שמים המדריכים בנתיב העליה בשלבי הסולם המביא אל פסגת ההצלחה והסוללים את הדרך להתמודדות עם נסיונות ומוקשי החיים" (שם, א). ספר זה מציג ביתר שאת את חובת ההתמסרות ללימוד התורה, והתרשלות בלימוד אינה אופציה שהרי "חוץ מלימוד התורה אין עוד שום דבר אחר בעולם! אלו הן החיים, ואין בלתם!" (שם, קנז). הספר מזהיר כי "ביטול תורה הוא הדבר החמור ביותר" ומרחיב את האזהרה ל"ביטול תורה דרבים" כגון בזמן הדלקת הנרות בחנוכה או בשירה לכבוד חתנים (שם, קנא).

 

השלכות המושג ביטול תורה על תלמידי הישיבות

"ביטול תורה" עוצב כמושג מכונן בישיבות. משמעותו שעל התלמידים להשקיע את כל זמן ואונם ללימוד תורה לאורך כל חייהם. כפי שהצגתי, המושג התלמודי "ביטול תורה" עבר התפתחות. הוא הועצם להלכה בספר "נפש החיים" ולמעשה בישיבת וולוז'ין, מעבר לעמדה המחמירה בתלמוד. הוא התפתח והועצם יותר בדורות הבאים באמצעות מסורת בכתב ובעל־פה, וזאת תוך פרשנות מוקצנת של המסרים ב"נפש החיים" – אשר יועדו מלכתחילה לקבוצת עילית, אך התקבעו כמות שהם בישיבות בנות זמנינו כשיטה בלעדית ומחייבת כל. לאור זאת אתייחס להשלכות של עקרון "ביטול תורה" על תלמידי ישיבות בימינו.

הציווי הנחרץ והמסרים נגד ביטול תורה מעצבים את אורח החיים בישיבות. תלמידי הישיבות מקבלים את הגרסה המחמירה ביותר של המושג "ביטול תורה" כברירת המחדל, מבלי יכולת לעמוד על מקורה ועל גלגוליה. הדבר מוביל להתפתחות מנהגים ישיבתיים הראויים להתפעלות והערצה כמו שקידה אינטנסיבית על הגמרא, יצירת חבורות לימוד והקדשת לילות שלמים ללימוד תורה. הדרישה ללימוד מתמיד ובלתי פוסק יוצרת אווירה רוחנית של התמסרות לוהטת, מעין תרבות ייחודית של מצוינות אקדמית דתית הדוחפת את התלמידים קדימה בלימודיהם.

תלמידים המתקשים לעמוד בציפיות הגבוהות עלולים לחוות רגשות אשם, נקיפות מצפון וחרדה.

מאידך גיסא, הסטנדרטים הגבוהים הללו, שבמקורם נועדו ליחידי סגולה, הם אתגר קשה מדי לחלק מתלמידי הישיבות. יתרה מזאת, האזהרות החמורות לגבי העונש על ביטול תורה עלולות גם ליצור לחץ נפשי. תלמידים המתקשים לעמוד בציפיות הגבוהות חווים רגשות אשם, נקיפות מצפון וחרדה.^[15] כאשר אינם מצליחים ללמוד או כשהם לומדים באיכות ירודה, הם עשויים לחוש ריקנות או להרגיש שהם מבזבזים את הזמן ולא מממשים את ייעודם בחיים. תחושות אלה – גם החיוביות וגם השליליות – הן תמונת ראי למרכזיות של לימוד התורה בחיי בני הישיבות.^[16]

נזקים אלה שכיחים בקרב תלמידי ישיבה קטנה (גיל תיכון). אלה מצויים בעיצומו של גיל ההתבגרות, המאופיין בלהט אידאולוגי במקביל לתהליכי התבוננות וחקירה עצמית.^[17] כמו כן, הלימוד בישיבה הקטנה מפוקח וכולל שיעורי עיון ובקיאות. בישיבה גדולה התלמידים כבר רכשו מיומנויות בלימוד גמרא, והם זוכים לעצמאות רבה יותר בלימוד ביחס לישיבה הקטנה, המתבטאת במספר שיעורים קטן בהרבה.^[18] משום כך, כמות המסרים שסופגים תלמידי הישיבה הקטנה בעניין ביטול תורה גדולה יותר, והיא מעצימה את הקשיים המתוארים.

כמובן, לא כל הישיבות שוות, אך רובן מגדירות את עצמן "ישיבה למצוינים". הדבר כולל באופן מובן מאליו את האתוס המחמיר של מסירות טוטאלית ללימוד תורה. כמו כן, לא כל התלמידים שווים, והם יגיבו לכך בהתאם לחינוך מהבית, לנסיבות חברתיות ולאופיים האישי. כך או כך, התופעות הנ"ל ידועות היטב הן בקרב הציבור והן במחקר.

 

פרשנות ויישום אלטרנטיביים

כפי שראינו, כבר בתלמוד יש פרשנויות אלטרנטיביות ולגיטימיות לגדרי חובת לימוד תורה. פרשנותו של רבי חיים מוולוז'ין, המחייבת הלכה למעשה את הגישה המרחיבה לגבי חובת לימוד תורה, לא היתה רווחת במהלך ההיסטוריה היהודית, ואף כשהונהגה בישיבת וולוז'ין היא יועדה לקבוצת עילית. התקבלותה הכמעט בלעדית של הגישה הזו דחקה את הגישות האחרות שרווחו לאורך ההיסטוריה. עם זאת, הגישות הפרשניות האחרות – למרות שאינן פופולריות במרחב החרדי – נוכחות ומוצעות כאלטרנטיבות. אציג כמה מהן בתמציתיות.

כבר בתקופת הראשונים נידונה השאלה אם לימוד תורה הוא חיוב תמידי. מפירושם של הרא"ש והריטב"א נראה כי אין חובה ללמוד תורה מעֵבר לקריאת שמע ערב ובוקר. לימוד שהוא מעבר לכך הריהו רשות. הר"ן סובר שיש חיוב ללמוד כל הזמן, אולם חיוב זה אינו כאחד מחיובי עשה מן התורה. אלטרנטיבות פרשניות מאוחרות נוסחו על ידי חכמי תורה שהכירו את ההתפתחות הפרשנית של בעל "נפש החיים" ויישומה בישיבות. בעל ה"אור שמח" טוען כי ביטול תורה אינו מושג הלכתי, ומסקנתו דומה למסקנת הריטב"א שהחיוב ההלכתי של תלמוד תורה עומד אך ורק על קריאת שמע בוקר וערב, ומה שמעֵבר לזה אינו נכלל בהלכה הפורמלית ונותר לבחירתו של כל אדם לפי יכולתו. גם אם אדם יכול ללמוד תורה מעֵבר לשיעור המינימלי – אין עליו חיוב הלכתי לעשות כן. הביסוס לטענתו הוא שההלכה היא אוניברסלית ומידות החיוב שלה אחידות, וחיוב שתלוי ביכולות ספציפיות אינו כלול במרחב החיוב ההלכתי.

הגישות האלטרנטיביות האחרות אמנם רואות בלימוד התורה חיוב הלכתי, אך הוא מצומצם. הסטייפלר, בעל ה"קהילות יעקב", עסק בסוגית "העוסק במצוה פטור מן המצוה" (קהילות יעקב, שבת יא וברכות טו) וטען שהחיוב בלימוד תורה הוא ללמוד כפי היכולת, ומעבר לכך לא חל על האדם חיוב כלל. וכן, כאשר על האדם מוטלת מצוה אחרת ואי אפשר לו לקיים את שניהם, אזי חיוב לימוד תורה אינו חל כלל. הרב איסר זלמן מֶלצר בספרו "אבן האזל" על משנה התורה לרמב"ם מציג אלטרנטיבה פרשנית מינימליסטית יותר, שהחיוב ללמוד תורה חל על אדם כל עוד הוא לא עוסק בשום דבר אחר. הוא מדגיש שהכוונה היא גם לעיסוקי פנאי ותענוגות: "הדיוט [כלומר יהודי שאינו מלך ישראל] מותר לו להתענג, אף שזה יגרום לביטול תורה ע"י השכרות או בעילות נשים, ולהדיוט אינו אסור אלא לבטל תורה בלי כל סיבה, שאז הוא מסיר את לבו מן התורה" (קהילות יעקב, הלכות מלכים ג, ו).^[18]

העמדות האלטרנטיביות מצויות אמנם בכתובים, אך הן צצות ומופיעות לעתים גם במרחב הישיבתי. לפני מספר שנים התקיים פולמוס בין קודקודי חינוך חרדיים מהזרם הליטאי שעסק בדרישה לניצול כל רגע ללימוד. הפולמוס^[19] התפתח בעקבות התבטאותו של הרב שטיינמן שסייגה את האמור ב"נפש החיים", שהיעדר עיסוק בתורה רגע אחד יוביל להחרבת העולם.^[20] הסתייגותו נתמכה בטענה שהחשש אינו קיים כאשר יש צדיקים שמגנים על העולם. דברי הרב שטיינמן זכו למתקפה של הרב משה מרדכי שולזינגר – הוא דרש לקבל כפשוטה את עמדתו המחמירה של "נפש החיים" ולהמשיך לשמר אותה בישיבות הלכה למעשה.

בקרב היהדות החרדית נדמה שראוי להכיר בכך שקיימות גישות פרשניות פחות טוטאליות כלפי חובת לימוד תורה וכלפי המושג ביטול תורה: חובת הלימוד לפי היכולת ומידת הפניות, או הגדרת ביטול תורה לפי איכות ולא על פי כמות.

כמובן, אין לצפות מהישיבות לשנות את האתוס המהותי של החמרה בחיוב לימוד תורה ואיסור ביטול תורה. אולם נדמה שראוי להכיר בכך שקיימות גישות פרשניות פחות טוטאליות כלפי חובת לימוד תורה וכלפי המושג ביטול תורה: חובת הלימוד לפי היכולת ומידת הפניות, או הגדרת ביטול תורה לפי איכות ולא על פי כמות. הצגתן של גישות שונות עשויה להקל על תלמידים שמתקשים לעמוד בחובה להתמסרות מלאה. כך, מוסדות חינוך תורניים השואפים להתאים עצמם ליכולותיהם הריאליות של התלמידים יוכלו להוציא מבין כתליהם תלמידים שאף הם 'מצוינים', גם אם פחות 'טוטאליים'.

 

קרדיט תמונה: bigstock

---

 

^[1] מאמר זה מבוסס על מאמר קודם: גאדו, תהילה (2025). "ביטול תורה: התהוותו של אתוס ישיבתי והריאליה שלו". לקסי־קיי, 23, 28-33. https://doi.org/10.54301/IXKS9565

^[2] מירסקי, ש"ק (1955). ישיבת וולאז'ין. בתוך: ש"ק מירסקי (עורך), מוסדות התורה באירופה בבנינם ובחורבנם (עמ' 1–86). הוצאת עֹגֶן על־יד ההסתדרות העברית באמריקה.

שטמפפר, ש' (1995). הישיבה הליטאית בהתהוותה. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

^[3] אטקס, ע' (1971). שיטתו ופועלו של ר' חיים מוולוז'ין כתגובת החברה ה"מתנגדית" לחסידות. Proceedings of the American Academy for Jewish Research, 38/39, 1–45.

שוח"ט, ר' (2020). ר' חיים מוולוז'ין והפולמוס עם החסידות על פי נפש החיים וספרות השאילתות. מורשת ישראל, 18(2), 269–297.

^[4] וירצבורג, ו"ש (1968). רבי חיים מוולוז'ין. בתוך א' יונג (עורך), נוטרי מורשת: פרשיות חיים (עמ' 26–38). מוסד הרב קוק.

^[5] שטמפפר, שם.

^[6] אטקס, שם.

^[7] מלחי, א' (2020). "חנוך לנער על פי דרכו": מסגרות חינוך חלופיות לנערים חרדים. המכון הישראלי לדמוקרטיה.

^[8] חקק, י' (2005). רוחניות מול גשמיות בישיבות הליטאיות. מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.

^[9] המחלוקת הזו מופיעה לראשונה במקור תנאי מוקדם יותר (ספרי דברים, מב) והתלמוד הבבלי חוזר עליה.

^[10] לסקירה ראו למשל: אברהם, מ' (תשס"ז). בין זמן לפנאי. בתוך: ש' וינברגר וע' ביטנר (עורכים), החזית שבעורף (עמ' 435–454). ספריית בית־אל.

^[11] טענה זו מובאת בשמו של הרב מבריסק והיא דורשת אימות. היא מופיעה בכמה מקומות, כמו בערך "נפש החיים" בוויקיפדיה או באתרי אינטרנט שבהם מוצג הספר למכירה, אך ללא אזכור המקור הראשוני שלה.

^[12] אציין כי איסור ביטול תורה, כמו גם חיוב לימוד תורה, מוטלים בתרבות היהודית על גברים ולא על נשים, ולכן הדיון בהם הוא ביחס לגברים ולמוסדות לימוד גבריים כמו הישיבות.

^[13] גאדו, ת' (2024). ספר נפש החיים ובניית דמותו של תלמיד הישיבה הליטאי־חרדי. דברים, 16(ב): 219–243.

^[14] שער א' הוא "שער רציפות הלימוד, בענין חשיבות ומעלת הלימוד ברציפות, וחומר העוון והפגם בהפסקה בדברים בטלים"; שער ב', "שער ביטול תורה, בו יבואר חומר איסור ביטול תורה כי רב ועצום הוא. וגם עצות היאך להמלט מזה"; שער ג', "שער כח וקדושת הדיבור"; שער ד' הוא "שער ניצול הזמן, ובו ישא מדברותיו כי לכל רגע ורגע יש תפקיד ומטרה, ועצות היאך לנצל כל רגע ורגע".

^[15] גאדו, שם.

^[16] שליף, י' (1995). המניעים ללימוד תורה והתפתחותם אצל בחורי ישיבה ואברכי כולל, עבודת גמר לתואר מוסמך. האוניברסיטה העברית בירושלים.

^[17] גאדו, שם.

^[18] טבילה, ב' (2023). הישיבה התיכונית החרדית. רסלינג.

^[19] לסקירה הכוללת את ציטוטי המקורות ראו: אברהם, שם.

^[19] ראו אצל גאדו, 2024: 232.

^[20] נפש החיים, שער ד, פרק כה: "אבל אם היה ח"ו העולם פנוי לגמרי אפילו רגע אחת ממש מעסק והתבוננות עם סגולה בתו"הק. תיכף כרגע היו כל העולמות נחרבים ונבטלים ממציאות לגמרי ח"ו. ואף גם איש א' מישראל לבד. רב כחו. שבידו להעמיד ולקיים את כל העולמות והבריאה בכללה ע"י עסקו והתבוננותו בתו"הק לשמה. כמ"ש בחלק (צ"ט ב') כל העוסק בתורה לשמה כו'. רי"א אף מגין על כל העולם כולו."