במאמרה "תלמידי ישיבות: האמנם קרבנות קורונה"[1] קבלה הגב' תמר פפר על השיח הציבורי המצייר את בחורי הישיבות אובדי דרך לנוכח סגירת הישיבות. לדבריה, יש טעם לפגם בהצגת בחורי הישיבה בתור יצורים כה חלשים וחסרי אונים, שאינם מסוגלים להתקיים שעה אחת ללא המסגרת. לדבריה, דווקא תקופת הקורונה היא הזדמנות לעודד אחריות אישית ולבנות את החוסן הפנימי, כדי שלא תהיה תלות נצחית בין עמידותם של הבחורים לבין מסגרת זו או אחרת.
גם אם יש בחורים שלהם מתאימה גישת האחריות האישית שהומלצה במאמרה, לא ניתן להתעלם מרבים אחרים החווים משבר רוחני וחברתי גדול בחודשים האחרונים, ומסתובבים בחוץ בשעמום הולך וגובר. עבורם, עולם הישיבות הוא חממה, עיר מקלט, "תיבת נח" למבול המשתולל בחוץ
מאמרה של הגב' פפר גרר תגובות רבות. רבים ציינו, ובצדק, שגם אם יש בחורים שלהם מתאימה גישת האחריות האישית שהומלצה במאמרה, לא ניתן להתעלם מרבים אחרים החווים משבר רוחני וחברתי גדול בחודשים האחרונים, ומסתובבים בחוץ בשעמום הולך וגובר. עולם הישיבות הוא עבורם חממה, עיר מקלט, "תיבת נח" למבול המשתולל בחוץ. בדבריה אמנם התייחסה פפר לנפילות העלולות להתרחש, אך היא קבעה כי נפילות הן חלק מתהליך הגדילה, ומהן קמים מחוזקים ומחושלים יותר. אך מה באשר לאלו שלא יקומו, אלא יקמלו בתנאי השטח הקשים? האם נפקיר אותם לגורלם?
בין איכות לכמות
אפשר לראות בטענות אלו ויכוח עקרוני בין שתי גישות בענין העדיפות של איכות או כמות. הגישה האחת מבקשת שעולם הישיבות יעלה באיכותו, באמצעות הגדרה עצמית אליטיסטית של "למצוינים בלבד", גם אם מחירה הוא שרק משתתפים בעלי משמעת עצמית גבוהה, המסוגלים להוכיח שרידות בתנאי שטח קשים, יישארו במערכת. הגישה השניה מעדיפה את הכמות, את הגדלת מספר ספסלי בית המדרש, גם במחיר של הורדת האיכות.
ניתן לומר כי הגישה שהגב' פפר מציגה במאמרה מצדדת בעד גידול השתילים בתנאי שטח מאתגרים, לפחות במידה מסוימת, כך שאלו שיכו שורש ויצמחו יהפכו ברבות הימים לאילנות גדולים וחזקים. נכון, חלק לא ישרדו בתנאי השטח ויבלו, אבל זהו מחיר המצוינות. היא מעדיפה לגדל את בחורי הישיבות בתנאי מזג אויר קשים, שכן בכך הם מקבלים הזדמנות לפתח חסינות ואחריות אישית. כפי שהיא כותבת: "בחור ישיבה בתום תקופת הקורונה יכול לחזור בוגר יותר, מחוזק יותר, ומוכן יותר לחיים מהבחור שיצא ממנה בפורים תש"פ." היא בוודאי תודה שחלק מאלו שיצאו בפורים תש"פ לא יחזרו כלל לפקוד את ספסלי בית המדרש, אבל נראה שהיא מוכנה לשלם את המחיר.
הגישה שהגב' פפר מציגה במאמרה מצדדת בעד גידול השתילים בתנאי שטח מאתגרים, כך שאלו שיכו שורש ויצמחו, יהפכו לאילנות גדולים וחזקים. נכון, חלק לא ישרדו בתנאי השטח ויבלו, אבל זהו מחיר המצוינות. היא מעדיפה לגדל את בחורי הישיבות בתנאי מזג אויר קשים, משום שבכך הם מקבלים הזדמנות לפתח חסינות ואחריות אישית
התפיסה השניה, הרואה אסון בהתפרקות המסגרות, מעדיפה לבנות חממה ולגדל את כל השתילים בצורה אחידה ושוויונית. החממה מספקת תנאים אופטימליים לגידולו של השתיל. היא מווסתת את הטמפרטורה, מדשנת, משקה, מגנה מרוחות, חוסמת מזיקים המצויים בשדה הפתוח, ומשמידה טפילים וחרקים העלולים לפגוע בצמח. כמוה אף עולם הישיבות במתכונתו כיום, בניגוד לישיבות אירופה שלפני המלחמה. הישיבה מספקת לתלמיד את התנאים האופטימליים ללימוד תורה, היא חממה הדואגת שאף שתיל לא יוזנח. המחיר של תנאי גידול אלו הוא ילדי תפנוקים שאינם מפתחים יכולת השרדות, ואינם כשירים להתמודד עם 'פגעי הטבע' בעולם שמחוץ לכתלי הישיבה. כפי שציינה הגב' פפר, יתכן שרבים מהקשיים שצעירים חווים אחרי החתונה היו נחסכים לו היינו מטפחים בהם יכולת להתמודד עם החיים.
היתרון בגישת החממה הוא אפוא הכמות: היבול רב יותר. החיסרון בה הוא האיכות: היא אינה מספקת הזדמנות לחשל את הצמחים מפני פגעי הטבע, ואינה מניחה להם להעמיק את שורשיהם בקרקע ולפתח עמידות. בישיבות מפורסמת אמרה בשמו של החזון איש: "הישיבות הרסו את המצוינים והצילו את הבינוניים."
הטענה העקרונית של מצדדי הכמות היא שאין מדובר כאן בקישואים או באבטיחים אלא באנשים. אי אפשר לדבר על "כמות לעומת איכות" כאשר עוסקים בחיי אדם. כל נפש היא עולם מלא ולכל אחד תפקיד ייעודי בבריאה, ומוטלת עלינו החובה לדאוג לכל נשמה לבל תאבד. אחריות זו היא שהביאה לפתיחתם של מוסדות כמו ישיבות לבחורים מתקשים. הציבור התורני אינו מוכן להותיר אף ילד מאחור. הגישה הציבורית היא שאסור לוותר על אף אחד מילדינו, גם במחיר פגיעה במצוינות של החזקים שבחבורה.
הטענה העקרונית של מצדדי הכמות, היא שאין מדובר כאן בקישואים או באבטיחים אלא באנשים. אי אפשר לדבר על "כמות לעומת איכות" כאשר עוסקים בחיי אדם. כל נפש היא עולם מלא ולכל אחד תפקיד ייעודי בבריאה, ומוטלת עלינו החובה לדאוג לכל נשמה לבל תאבד
אולם, דומני שבהצגה זו איננו עושים צדק עם העמדה שהביעה הגב' פפר. גישת האחריות אינה קוראת להפקרת החלשים. אדרבה, הרציונל שעומד בבסיסה הוא כי בסופו של דבר, גם החלשים שבחבורה יצאו נשכרים אם נניח להם להתמודד (במידה, כמובן) עם העולם שבחוץ. היא אינה קוראת להפקרת הילדים להתמודדות בלתי מבוקרת עם העולם שבחוץ, שבה רק החזקים ביותר ישרדו, אלא להכוונה מפוקחת ללקיחת אחריות, כל אחד לפי מידתו. היא בוודאי תסכים שלא ראוי לזרוק נער צעיר אל ניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו, אלא שהיא סבורה כי כמה חודשים בבית הם ניסיון שנער ממוצע יכול לצמוח ממנו.
דומני אפוא שהוויכוח בין העמדה של הגב' פפר לאחרות אינו האם להעדיף את הכמות על האיכות, אלא עד כמה מסוכן העולם שבחוץ. הגב' פפר סבורה שהעולם שבחוץ אינו כה הרסני עבור בחורי ישיבות, והם מסוגלים לשרוד כמה חודשים מחוץ לחממה. האחרים טוענים נגדה כי העולם שבחוץ הוא מקום מסוכן מאד, ואסור להשאיר בו נער צעיר ללא השגחה, ולו לרגע אחד.
חממה או אקו-סיסטם
גישת האחריות חולקת אפוא על תפיסת העולם העומדת בבסיס דימוי הישיבה לחממה. דימוי החממה רומז כי לא ניתן לגדל בחורי ישיבות בתנאי השטח. כלומר, בחור ישיבה הוא גידול שאינו מתאים לאקלים המקומי. צריך לייצר עבורו תנאי מעבדה מלאכותיים כדי שהוא יצמח. אנחנו שומעים זאת כל הזמן: "האוויר בחוץ רעיל"; "העולם של היום הוא כמו מבול"; "הרחוב הוא סכנת נפשות"; "אנחנו חיים במדבר שממה" – כל הדימויים האקלימיים הללו רומזים כי אי אפשר לגדל היום ילדים בחוץ, באוויר הפתוח. אנחנו חיים בתנאי קיצון חמורים, אומרים לנו המשגיחים; שום דבר אינו יכול לצמוח על קרקע הטרשים שם בחוץ; אנחנו זקוקים לחממות בשביל להתקיים.
שאלת הליבה שמעלה משבר בני הישיבות בקורונה אינה "האם בחורי הישיבות חזקים או חלשים?" כפי שמשתקף במאמרה של הגב' פפר, אלא "האם מציאות החיים בימינו מאפשרת לגדל בני תורה שלא בתנאי מעבדה?". ככל הנראה, לא נמצא הרבה ראשי ישיבות או משגיחים שיתנגדו באופן עקרוני לכך שבחורי ישיבה יקבלו על עצמם אחריות רבה יותר. השיח הציבורי מודאג כל כך ממצבם של בני הישיבות, משום שגדלנו על האמונה ש"האוויר בחוץ רעיל"
אולם, מי שמאמין באחריות אישית, רומז כי אולי כן אפשר לשרוד "שם בחוץ". גישת האחריות אומרת כי האדם מסוגל להתמודד עם העולם, כי "החוץ" הוא מקום שאפשר לשרוד בו, ואולי אפילו לפרוח ולשגשג. גישת האחריות מעדיפה לגדל את הילדים בתנאי הטבע, באקו-סיסטם עשיר. היא מאמינה כי ילדים הגדלים בתנאים אלו בריאים יותר, עמידים יותר ומגוונים יותר. כולם מרוויחים מכך – גם החלשים שבחבורה. כמובן, גם בחוץ צריך לעדור ולהשקות, לגזום ולטפח, לשמור מפני מזיקים ומפני הקרה, להגן ממחלות ולנכש עשבים שוטים. אולם, המערכת האקולוגית מביאה לידי איזון. הצמחים החזקים מעמיקים שורשים ומחזיקים את הקרקע. הצמחים החלשים נהנים מהצל והלחות שמספקים החזקים, ובתמורה מתחחים את הקרקע ועושים אותה עשירה יותר. כולם תורמים וכולם נתרמים. ובעיקר, כולם יכולים ליהנות מהאוויר ומהשמש שבחוץ.
לאור האמור, שאלת הליבה שמעלה משבר בני הישיבות בתקופת הקורונה אינה "האם בחורי הישיבות חזקים או חלשים?" כפי שמשתקף במאמרה של הגב' פפר, אלא "האם מציאות החיים בימינו מאפשרת לגדל בני תורה שלא בתנאי מעבדה?". ככל הנראה, לא נמצא הרבה ראשי ישיבות או משגיחים שיתנגדו באופן עקרוני לכך שבחורי ישיבה יקבלו על עצמם אחריות רבה יותר. החרדה למצבם של בני הישיבות רבה כל כך משום שגדלנו על האמונה ש"האוויר בחוץ רעיל". אנו חוששים לבחורי הישיבות לא משום שאנו סבורים שהם חלשים מבני גילם המשרתים בצבא, אלא מכיוון שאנו חושבים שתנאי השטח קשים עבורם הרבה יותר. אנו מאמינים שהעולם בחוץ הוא ג'ונגל המלא חיות טורפות, ובמקום מאיים כזה – גם האנשים החזקים ביותר אינם שורדים.
הקורונה כמשל
קטונתי מלהכריע בשאלה העקרונית, עד כמה העולם שבחוץ מסוכן לבחורי הישיבה. אולם, ברצוני לטעון שאין לנו פנאי לוויכוחים עקרוניים. המצב בשטח הוא שהחממה המגוננת מתמלאת סדקים ופרצות, ושתילים רבים יותר ויותר חשופים לפגעי מזג האוויר, נעדרים עמידות בסיסית לרוחות, המצויות ושאינן, המנשבות בחוץ.
אין זה משנה עד כמה מסוכן בעינינו העולם שבחוץ. אנו חייבים לפתח את 'שריר האחריות האישית' של התלמידים, אנו חייבים לתת להם כלים להתמודדות בחוץ, גם אם אנו סבורים שמדובר בג'ונגל. הסיבה לכך פשוטה: אנשים יוצאים אל העולם, נרצה או לא נרצה. גם אם ננסה להשאיר את החניכים בחממת הישיבה, היא לא תוכל להגן על כולם ולא לאורך זמן
מתוך כך, אני סבור שאין זה משנה עד כמה מסוכן בעינינו העולם שבחוץ. אנו חייבים לפתח את 'שריר האחריות האישית' של התלמידים, להעניק להם (או לאפשר להם לפתח) כלים להתמודדות בחוץ, גם אם אנו סבורים שמדובר בג'ונגל. הסיבה לכך פשוטה: אנשים יוצאים אל העולם, נרצה או לא נרצה. לא משנה כמה ננסה להשאיר את החניכים בחממת הישיבה, היא לא תוכל להגן על כולם ולא לאורך זמן. הקורונה אינה אלא המחשה בקנה מידה גרנדיוזי לכך שהחממה אינה יכולה להגן עלינו לנצח. פתאום, בבת אחת, אלפי צעירים שוהים מחוץ לכותלי בית המדרש ונחשפים לעולם שבחוץ, ללא כל הכנה לאתגרים ולבעיות הרוחניות והגשמיות. נכון, קשה לצפות שרבים מהם לא יקמלו. אולם ההכנה להתמודדות היתה צריכה להתרחש הרבה לפני פרוץ הקורונה. האם דבר חדש הוא שאנשים יוצאים ונחשפים לעולם שבחוץ? האם אנשים לא יצאו ונפגעו עוד לפניה?
אנו חיים בעולם שבו אנשים רבים יותר ויותר יוצאים מבית המדרש ורואים עולם אחר, שונה מזה שהם הכירו ושגדלו בו. בחלק מהמקרים מדובר באנשים היוצאים לעבוד וללמוד ונחשפים לדעות ולנורמות שונות, ובחלק מהמקרים מדובר בבחורים שפשוט מצאו פרצה בחממה, והם יוצאים ונכנסים דרכה כל הזמן. האם צריך קורונה כדי שבחורי ישיבה יוכלו להסתובב במדרחוב בעיר? האם לפני הקורונה לא היתה לבחורים כל גישה לאינטרנט? האם לפני הקורונה בחור שחיפש דרכים להשתמט מחובותיו לא היה יכול למצוא אותן, ובתוך מסגרת הישיבה? דרכים לצאת החוצה היו גם לפני הקורונה, אבל כלים להתמודדות עם החוץ – אין.
מערכת החינוך הישיבתית אינה נותנת מענה לאתגרי העולם שבחוץ. משום מה, מניחים שהאדם יישאר סגור כל חייו בחממת הישיבה, ולא יפגוש משהו או מישהו שיערער את עולמו. אך מה לעשות? האדם אינו עציץ המחובר לקרקע, אלא רוח ממללא, מלאת סקרנות, ההולכת ובאה כרצונה. ואם בעבר היה ניתן להניח שרוב נכבד של תלמידים אכן ימשיכו, לפחות בעתיד הנראה לעין, לחיות בתוך גבולות החממה, היום תהיה זו נאיביות לסמוך על כך.
עולם הישיבות החרדי אינו נותן מענה לאתגרי העולם שבחוץ. משום מה, מניחים שהאדם יישאר סגור כל חייו בחממת הישיבה, ולא יפגוש משהו או מישהו שיערער את עולמו. אך מה לעשות? האדם אינו עציץ המחובר לקרקע, אלא רוח ממללא, מלאת סקרנות, ההולכת ובאה כרצונה.
משכך, אני סבור כי ראוי להכין את האדם כבר בישיבה למפגש עם העולם, במקום שהבחור יפגוש אותו לראשונה בחודשים הארוכים שנכפה עליו להיות מחוץ לישיבה, או בגיחות האסורות שלו אל 'הרחוב'. מן הראוי לעסוק בישיבות במפגש עם העולם בדרך החיוב, קרי: עיסוק בליבת היהדות, אמונה, הגות, זהות, והצעת תשובות לכל אתגר שעתיד העולם החיצוני להעמיד בפני הצעירים – עבודה או השכלה גבוהה, צבא או אינטרנט. לא שכל תלמיד יגיע למחוזות אלו; ודאי שלא. אך הרבה מאד יצטרכו להתחכך עם המציאות הזו על בסיס יומיומי. החינוך של הישיבות צריך להתכתב עם האתגרים שמזמן העולם הזה, ולא לבנות על כך שהתעלמות מהם תציל את החניך.
תקופה זו על אתגריה צריכה לשמש קריאת השכמה מצלצלת וכואבת למחנכים וראשי ישיבות, הסבורים שהישיבות עודן יכולות לתפקד כחממות. היא צריכה לעורר את תשומת לבם לכך שאי אפשר להערים על הטבע לנצח. בסופו של דבר, צריך להתמודד.
אחתום בברכה שיתקיימו בנו דברי הנביא ירמיה: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (ירמיהו יז, ז).
[1] https://iyun.org.il/sedersheni/yeshiva-students-during-the-pandemic/.
תמונה: Adarsh Kummur on Unsplash
תודה רבה!!
מאמר מדהים ומנוסח היטב!!
דובר אתה לנו,
דובר מישרים המוציא את מילותינו חוצה,
המיטיב לבטא את דעתינו הנחרצת על דורות עלומים,
באין שר ואין מושל בישראל,
קמת לבער קוצים מכרם וליטוע בו גפן רעננה,
לך בדרכך זו והושעת את ישראל!
יישר כוחו של הכותב.
מילה בסלע… מאמר מצוין ומתבקש…
רציתי להוסיף רק,
שיתכן וכשעולם הישיבות יתחיל לטפל בבעיות שיש בתוך ה'חממות' שלו.
אזי ממילא השוהים בין כתליו יצאו ראויים יותר להתמודד עם ה'חוץ'.
כל זמן שאין קול ואין קורא, התורה מקודשת והעבודה מאוסה.
וממילא כל שימוש עם מה שמסביב לפרנסה כגון; קימה בזמן, אחריות, התחככות ב'עולם בזה'…
כל זה נעדר.
כותב הדברים לא הציע פתרון קונקרטי לנ"ל. אבל גם העלאת הדברים שוב ושוב
היא בבחינת אבנים, שחקו מים.
מי יתן והמילים יחלחלו להיכן שהם צריכים לחלחל.😑
"עולם הישיבות החרדי אינו נותן מענה לאתגרי העולם שבחוץ."
יש עולם בחוץ?
ראש ישיבה ליטאי יודע מהו בעל בית? תראו את מאמרו של הרב יגאל אריאל על ר' אברהם שפירא
"כאשר נפטר הרבי מבויאן, והוא ידע שמשפחתנו קשורה לחסידות זו, אמר לי: זו אבידה גדולה. לא הבנתי כיצד ליטאי
מובהק כמוהו מביע הערכה גדולה כזאת דווקא לרבי החסידי. שאלתי אותו מדוע, והוא אמר לי: "הרבע'ס מבינים בהנהגת ציבור. כל אחד מהם מנהיג עדה. במיוחד הרבי מבויאן, שהיה זקן הרביים באמריקה. גם רבנים שעסקם עם הציבור מבינים בזה קצת, אבל ראשי הישיבות לא מבינים בהנהגת הציבור כלום. הם מנותקים מן הציבור והמציאות, ויכולים להרשות לעצמם לטפס על הקירות, בלי שום אחריות והבנה".
https://asif.co.il/download/kitvey-et/zor/zhr%2032/zhr%2032%20(11).pdf
חח על מה בכלל מדובר?
הישיבות פתוחות!
אוניברסיטאות סגורות, סטודנטים לא יכולים לסיים את התואר… אבל בחוצפה חרדית קלאסית, לא רק שהישיבות עדיין פתוחות אלא גם שכנעו את שר הבריאות לאשר כניסת בחורים מרחבי העולם לקראת אלול – דבר שכנראה יגדיל את התחלואה בארץ.
בחור ישיבה שקורס אם הוא לא יכול להגיע פיזית לישיבה אלא צריך ללמוד טלפונית עם החברותא הרגיל, או לחילופין – שומו שמים – ללמוד עם מישהו בקרבתו שאינו החברותא הרגיל שלו, הוא אכן חלש ולא מחונך. יש הבדל גדול בין חינוך לאילוף, והמסגרות החרדיות, ברובן, מאלפות ולא יודעות לחנך.
הגיע הזמן שיחנכו לאחריות.
הי, בוא נדייק.
האוניברסיטאות לא סגורות, הן עברו למתכונת לימודים מרחוק.
אני מסיימת עכשיו תואר ראשון באוניברסיטה אחת, רשומה ישנה הבאה באוניברסיטה אחרת, ועולם כמנהגו נוהג….
הקורונה מזקקת בירור נוקב של המציאות, והמאמר מזקק את המסר הנוקב.
יש כאן משפטים שדומני והרבה מראשי הישיבות והמופקדים על החינוך צריכים לגזור ולתלות ליד המיטה!…
הגישה החרדית הקלאסית היא לא חינוך. היא סתם בריחה מהמציאות.
אז ברור שבחור ישיבה מצוי לא באמת יודע מה עושים כשמנפצים לו את החלון של המעבדה הסגורה שהוא היה שרוי בה..
אנשים באמת האמינו שאלפי בחורים לא יגיעו לרחוב ברגע שהישיבות נסגרו?
ברור ללא ספק שבדורנו יש צורך ללמוד וללמד את עיקרי האמונה ויסודות היהדות, אבל מה הכותב הנכבד מציע?
שנוציא את הבחורים לפני הזמן? מה העניין?
בשביל מה להוציא אותו בגיל 17 או 20,
מה רע שיחכה שנתיים שלוש, יתחתן יתבסס טיפה, ואז יצא לעולם הגדול?!
מה בוער כ"כ שיצא בגיל 18, גם בגיל 24 הוא עדיין ילדון.
מנסיון, הוא לא מפסיד כלום, ציק צ'ק משלימים פערים בחוץ.
יש את הבעיה של הבגרויות, אבל אפשר לחשוב שבחינוך הדתי/ממלכתי כולם בעלי תארים, ומשכורות מנופחות,
בסוף רובם עובדים בעבודה כל שהיא, ומרוויחים שכר ממוצע,
נראה לי שהכותב לא מבין את הבסיס או העיקרון של עולם הישיבות ובמיוחד גברת פפר (שאגב ובלי לזלזל ההשקפה חרדית תמיד נובעת מגדולי הדור ופתאום מגיעה גברת פפר ודנה בעתידו של עולם הישיבות), זה שישנם בעיות חמורות בעולם הישיבות ידוע (אני בחור ישיבה בן 22 בסקאלה הגבוהה של עולם הישיבות) אך הבחירה להשאיר את כולם בישיבות פחות מהערך של לימוד התורה זה בבחינת הרע במיעוטו גם אם היה אפשרות להיות בחוץ ולשרוד מה שלא נתפס בהיגיון ושכל ישר לא משנה כמה ננסה לומר זאת עד כמה שיש מבנה לציבור והוא לא ישתנה אין סיכוי שיצליחו יחידים או רבים ככל שיהיו לשרוד בדרך כי הציבור מושתת על עולם הישיבות ואז חתונה וגם אם נשנה את זה בכלל נלך לאבדון כפי שקרה בתנועת המזרחי אין מה לעשות צריך להכיר במציאות הזאת ככל שלא תיראה או תרגיש לנו שרק השמרנות תנצח ומשום מה יש לי תמיד תחושה שבאתר הזה יש המון רוחות זרות מנסים לשנות תמיד בלי להבין שהיסודות החרדים זה השמרנות תהרוס את זה הרסת את הכול.
מילים כדורבנות
צודק !
נכון שהדרך הנוכחית לא מושלמת השאלה היא האם יש דרך יותר טובה
לענ"ד אין כזאת ולכן א"א לשנות את המצב הקיים
מאמר נפלא על העלאת הדברים והצורך לתת עחיהם מענה. מזדהה מאוד עם כל מילה!
יש בעיה כללית בעולם הישיבות שאם פעם באירופה ולפני חמישים שנה פה בארץ
הבחורים היו יותר בוגרים ולמדו מתוך התורה הגמ איך לנהוג בעולם הזה כלומר מחוץ לישיבה
כמ"כ גם הניסיונות שיש היום לבחור הם פי אלף מפעם
אז במצב היום הבחורים פחות בוגרים בשביל ללמוד איך להתנהג מול העולם
ורוב ראשי הישיבות לא מלמדים זאת בצורה פרטנית
לכך כיום בחור שיוצא לתקופה ארוכה מהישיבה נמצא בסיכון יתר
חשוב להוסיף שאם בחור יגדל לאורך זמן יותר ארוך בין כותלי בית המדרש (לאחר החתונה) הוא כן ילמד כיצד להתמודד מול העולם שכן הנסיון שלו קטן יותר
היה רב אחד שהיה מלמד כיצד להתמודד מול העולם ובאמת תלמידיו גם מי שיצא מבין כותלי בית המדרש יודעים כיצד להתמודד
לרב קראו ר יאיר ישראלי זצ"ל שנפטר ני כשנה ןחצי
נראה לי שזה לא נכון להעמיד את כל הבעיה על שאלת המוכנות של בחורי ישיבה לפגוש את העולם שבחוץ.
בחור ישיבה בן 23 ומטה אינו מפרנס משפחה ואף אחד לא מצפה ממנו לעשות זאת. הוא לא עוסק בלימודי תעודה כל שהם, עם מבחנים שיקבעו את עתידו, ואנו גם לא רוצים שיעשה זאת בשלב זה בחייו.
ומה הוא כן עושה וצריך לעשות ללמוד לשם לימוד והגדלת הידיעה בתורה.
תבררו כמה אנשים בעולם יכולים לשמר על מסגרת כזו באופן עצמאי, לא חצי שנה, שבוע.
אז מה התלונה על בחור שבמסגרת הישיבה למד מצוין אבל בלי שום מסגרת מצליח הרבה הרבה פחות, והוא מתוסכל, מה שגורם שיצליח עוד פחות.
גם החברה שבישיבה גם מחממת את הלימוד וגם עוזרת לנקות ראש בין הסדרים, אינה בנימצא כל אחד תקוע בביתו, אפשר לדבר בטלפון, אבל זה לא אותו דבר, וגם יש בחורים שהחברה שלהם זה הקבוצה ולא חברים אישיים.
אז מה אתם רוצים מהבחורים
נדמה לי שהישיבות צריכות להשקיע זמן ומרץ ואולי גם כסף כדי לשמר על קשר עם כל הבחורים שנמצאים בבית ולכוון אותם בכל הבעיות שנוצרות במצב היום. ובמקומות שהקהילה חזקה גם היא יכולה לפעול
מסכים עם כל מילה
האתגר הוא בעצם החיים של לימוד לשם לימוד
צריך יותר לחדד בישיבות את ההבנה שהלימוד הוא בשביל האדם עצמו (גם בעולם הזה)
א"א לצפות מבחורים להתמקד במטרה כשלא מספיק ברור מה היא נותנת לאדם בעצמו
מאמר יפה מאד. תודה רבה
כל כך כואב שהציבור החרדי לא מאמין בכלל בכך שלתורה יש כוח, ושתפקידה להשפיע בעולם ולעשות את העולם למתוקן יותר, ולא רק לברוח ולהתנתק מהעולם, כאילו העולם לא יכול להסתדר עם יהדות.
איך אפשר לחיות ולהאמין כך, שלתורה אין שום כוח והשפעה בעולם, והסיכוי היחיד לשמור את התורה הוא פשוט להתנתק, אנחנו אמורים לדעת איך לחיות את העולם בצורה תורנית.
איך יתכן לחיות באופן שלא נותן כלים להתמודד בעולם, מה נעשה אם הציבור החרדי יגדל עוד? העולם פשוט יקרוס? או שניתן לגויים לשלוט?
חייבים להתחיל לחנך שלתורה יש איזה שהוא כוח והיא לא רק בריחה מהתמודדויות.
לע"ד צריך להוסיף במסגרת הישיבה וועדים על ידי אנשי חינוך מקצועים ולהביא את גישת והבנת התורה הקדושה על כל נושא ואתגר בו יכול כל צעיר למצוא את עצמו.
פעם אולי היה מספיק להשאר בתוך התיבה כדי להתגונן מהעולם שבחוץ היום לא לטמון את הראש בחול המציאות שונה וסוף כל סוף כל בחור ימצא את עצמו מול דברים ומצבים שהו לא יודע להתמודד איתם כי לא לימדו אותו איך!
ואם נעשה זאת התוצאה היא שיש לך בחורים יותר אחראים ויותר מבוגרים אם אפשרות לחשוב ויודעים יותר איך להתמודד ויודיעם למה עושים מה שעושים ולמה לא עושים מה שלא עושים! ואכמ"ל וד"ל.
יש היבט נוסף למשבר והוא לא נדון.
יש היום מאות ואולי יותר בחורי ישיבה שנפלטו מהמסגרות. זו עובדה, היא המציאות, אין מכחיש. חלקם יסתדרו, חלקם יאבדו דרך, חלקם יגיע לתהומות רח"ל. מה עושים איתם? מי אמור להיות אחראי לעתידם?
המשפחות נשארות לבדן עם ההתמודדות. ה "כבש שחור" יפגע בשם המשפחה ובשידוכי האחיות, ובהרבה מקרים המשפחה תבחר לפלוט החוצה את ה "בעיה". עכשיו הוא ברחוב, ושהרחוב ידאג לו. הקהילה החרדית נוקשה ולא משאירה מקום לבחור הנפלט להרגיש רצוי בתוכה. הדרך לרחוב פתוחה גם מבחינת הקהילה.
כאן ההזדמנות של ראשי הישיבות להתרומם למעלת מלאכים. דאגו לפליטים, לא רק לישיבה שלכם. בחור היה שלכם ועזב, הרגישו שהוא עדיין שלכם, לעולם, עם כל הלב. נכון, לישיבה הוא לא יחזור, לא מבחינתו ולא מבחינתכם. שוחחתם איתו שיחת פרידה אוהבת, השארתם קו פתוח? הוא זקוק לזה כדי לא להסתובב כל החיים עם תחושת הדחייה, ועם טינה כלפי מי שדחה אותו.
חישבו גבוה באמת, מה באמת טוב לו במצב הזה? מה שהכי לא טוב לו זו הבטלה, תדאגו שלא יהיה שם בכל מחיר. תמצאו לו עבודה, תכוונו אותו ללימודים למרות שלהשקפתכם זה בדיעבד. אפילו, שומו שמיים, תשלחו אותו ללשכת הגיוס עם הכוונה למסלול חרדי, רק שלא יסתובב בטל ואבוד. כן, לפעמים אתם, ראשי הישיבות יכולים לראות פתרונות מחוץ לישיבה, אם תחשבו על הבחור שבמצוקה ולא רק על הפארת הישיבה שלכם. יאמרו שבחורים שלכם מתגייסים, אולי זה לא עושה טוב לשם של הישיבה, אבל זה מוחין דקטנות. יותר טוב שיאמרו שבישיבה שלכם דואגים לכולם ואוהבים את כולם ללא תנאי. גם תתפלאו לגלות שיש לצה"ל הצלחות רבות בשיקום נוער מתמודד, גם בתחום הרוחני.
ואולי מעז יצא מתוק, והפליטים של היום, שעתידם בבית המדרש לא נראה אפשרי, יהיו הגבירים ותומכי התורה של הדור הבא.
המאמר מנוסח מצוין. יישר כח.
כמה הארות חשובות.
א. הישיבות חייבות להישאר כתיבת נח, מכרח המציאות ולא כאג'נדה.
אין חולק על כך שעדיף שבחורי הישיבה והאברכים ישפיעו ויתקנו את כל העולם, אבל כרח המציאות והנסיבות חייבו אותנו לשנות גישה, בעולם הדל"י והחרדל"י אחוזי הנשירה למחצה לשליש ולרביע גבוהים מאד, ובאם אנחנו רוצים להמשיך ולהשפיע כבוד ה' בעולם הדבר הראשון שאנחנו צריכים לדאוג הוא להמשך קיום המצוות כפי שנתנו בסיני עלינו להמשיך בדרך החינוך שהוכחה כמוצלחת ומועילה ביותר.
ב. הבעיה האמיתית בעולם הישיבות הוא פשוט מחסור באנרגיה חיובית.
כשראש ישיבה בישראל לא רוצה לפתוח את הישיבה הוא פשוט בורח מכל אחריות, רצון ואמביציה לתקן את המצב.
עוד לפני הקורונה יכולנו להשים לב שיש הרבה ראשי ישיבות שהרצון להרשים ו"לנצח" גדול אצלם מכל רגש אחר, ולא, לא חסר ראשי ישיבות שתפקדו מעט מאד אם בכלל, זו בוודאי לא הבעיה אלא רק הסימפטום, לדור של ראשי ישיבות שהם לא הכירו בחייהם שום התמודדות, ולכן הם פשוט לא מכירים במציאות שנקראת התמודדות.
צוות צעיר, דינמי, ומכיל הוא חובה בכל הישיבות, ייקח לבחורים קצת זמן להסתגל ולהתגבר על הגאווה שלהם אבל בסוף נצא מורווחים.
הגיע הזמן שהציבור החרדי יתחיל להפנים את הבעיות שלו במקום להתעלם מהם!!!
ויש מלא , שיתחילו לדבר בישיבות על אמונה השקפה וצורת חיים ולא רק על דברים מנותקים מלפני מאות שנים!!
הגיע הזמן שההנהגה תתאים את עצמה לציבור ולא שימשיכו לחכות שהציבור החרדי יתאים את עצמו להנהגה , ני זה לא יקרהץ
כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו. צריך לעודד פעילות גם בעולם המעשה.
איידי דטריד לפלוט לא בלע, יש להשפיע יהדות ולחיות עם תודעה של שליחות גם כתלמיד ישיבה.
הרבה ניסו כר' שמעון ולא עלתה בידם, יש לתת מקום לספקטרום ביחס ללימוד התורה, לא כולם שטייגניסטים.
העולם שבחוץ כבר הגיע לכל פינה וכרגע אנחנו בשלב של "ומלאה הארץ" זו עצימת עיניים והתעלמות מוחלטת של ההנהגה מכך שלא ניתן להחזיק בחורים פיקחים עם כיסוי על העיניים כמו סוסים. אין מציאות של חממה וכאן טועה הכותב והמבקרת, אם היתה חממה הייתי אומר שויין, חבי כמעט עד יעבור זעם אבל מה שיש היום זה טיוח ועיוורון, גם אחרי שמסיימים את הישיבה הנחש מקשקש וטוען את שלו סיימת ישיבה גדולה אבל אתה עדיין תינוק שנשבה, את העולם לא ראית ולא עשית. זה משפיע בנישואין ובעבודה ובכל מקום.
צרעך להפנים, אין חממה! ועכשיו למצוא עצה כיצד לשכלל את התפיסה החרדית.
הגענו לשלב של "מלאה הארץ" וצריך שיהיה "דעה את השם".
הקורונה אינה הבעיה אלא הסימפטום זו האמת הכואבת שהתגלתה
אילו בישיבות היו מחנכים לתורת אמת לתורת ד
אילו הלימוד היה מגיע מתוך מטרה להידבקות במלך העולם שהכניס עצמו בתורה כמובא בזוהר הקדוש 'אנא נפשי כתבית יהבית' מתוך יגיעה שהקבה ישראל ואוריתא חד הם אז לא היינו רואים נפילה שכזאת בהתרחקות מבית המדרש הטבעי כי הלא הקבה והתורה נמצאים בכל מקום
אממה כשמחנכים ילד שילמד טוב כדי שיוכל להתקבל לישיבה הכי נחשבת כדי שהוריו יוכלו חהשתבח בהישגיו וכשחנכים בחור בישיבק שיתמיד כדי שיתקבל לישיבה גדולה הכי סטייליסטית וכשמחנכים בחור בישב"ג שיתאמץ להפגיז חידושים כדי שיוכל לקבל דירה ובדרך אגב גם אשה אז מה הפלא שכהתעררו מוסדות תבל ואין את מי להרשים קרסה כל השיטה
ואם ראשי הישיבות היו נקיי דעת ודורשי רצון ד בתמימות וזכות היו מיד בשבוע הראשון שהישיבות נסגרו שולחים את הבחורים ללמוד בקבוצות קטנות בערי מגוריהם בבתי הכנסיות השכונתיים יחד עם בחורים משאר ישיבות תחת עידוד ושיתוף של אברכים מקומיים
ואיך דחו בבוז את האברכים שניסו להקים ולייצר אווירה שכזו
מה תלמיד של…….. ילמד עם כל אלו מ………
אז הנה הוא אכן לא לומד אתם ולא לומד בכלל
אך אם הדאגה היא שהישיבה שלי תישאר בליגה ובשורה הראשונה ושההיכל שאני ואני ואני בניתי יהיה מלא ושלמקום שלי במזרח יהיה משמעות ושלשיטה שניסיתי לשדר תניד לתלמידי שהיא ורק היא ההשקופה האמיתית אז מה לנו כי נלין על בנינו
אם העדיפו רבותיהם שתיחרב יבנה אם הם לא במזרחה
והנה דווקא אצל אחינו החסידים מתגלה שהנזק קטן בהרבה
מתברר שאצליהם כמה שגחכנו תמיד שהם פחות למדנים ואין להם את בעלי הסבורות כמונו אך הנה הוכח בזאת שתורתם אמת ומקורה בטהרה וגם כעת כשלקחו מהם את המפרשים לא טבעה הספינה
שמעתי פעם מדרשן חסידי שצייר את היהודי האמיתי בעבודתו כאחד שאם ניקח אותו מאזור מחייתו הטבעי ונניח אותו באי בודד ללא חברה ומכרים והוא ימשיך בסדר יומו ובהנהגותיו ולימודו הקבועים הרי הוא היהודי השלם
אך אל לנו להתייאש אלא ללמוד ולשנות דרכינו ולהתחיל להנחיל לילדינו תורת אמת שלא לשם כבוד ומעמד אלא כדי להידבק בד ובתורתו נשנן להם שהתורה היא חיינו בכל וריאציה ובכל מקום וניתן להגות בה לדבוק בה ולאהבה בכל בית מדרש שכונתי והאל הטוב יהיה בעזרינו
אתה צודק לחלוטין אני רוצה להוסיף משהו ׳ שלדעתי יש פה עוד עניין חוץ מנושא המעמדות , יש בעיה שעולם הישיבות דוחף כל הזמן שהבחורים יהיו נשענים אך ורק על המסגרת (וגם ישיבות שהיו נחשבות ״פתוחות ״ כגון חברון כבר מתחילים להצטמצם ) כשיטת אור ישראל וממילא כשמגיע זמן של קורונה שאין מסגרת ואין מקק וראש ישיבה אז הבחורים מרגישים חופשיים כי אין מי שישב עליהם , ואם הראשי ישיבות יחנכו יותר לגדלות ( לא קטן קטן ממש אלא זה צריך …. ) אז אולי הבחורים יהיו קצת יותר יודעים להתנהל עם החיים שלהם . גם אחרי החתונה , וגם בזמן קורונה .
מסכים אתך לחלוטין. אם היו מדברים אמונה ומקשרים את לימוד התורה לנותנה,אזי יש כלי חזק שעומד איתן בכל מצב,כי התכלית היא להתקרב לקבה.אך מה לעשות ,ששכחו את השם,ותורתו הופכת לסם המוות.לא מבין מה הפליאה הגדולה שזה המצב שאליו הגענו.כולם צריכים לחזור בתשובה ומהר.השם רוצה לגאול אותנו.
אתה ממש צודק.רק רציתי להוסיף שלא צריך להגיע לחתונה בשביל שהבחור יחשף לעולם.יש את בין הזמנים כמה פעמים כל שנה שהבחורים בלי מסגרת.ועוד משהו..יש את הישיבה שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה בסופו של דבר.בחור יכול להעלם בערב לאיפה שהוא רוצה.הוא יכול להחזיק בכיס מה שהוא רוצה.והוא יכול לחשוב במוח על מה שהוא רוצה.אף אחד לא מונע זאת ממנו.
אני הייתי מגדיר את מה שאתה כותב קצת אחרת.עולם הישיבות לא מנסה (וגם לא ניסה אי פעם למטיב ידיעתי) לחנך את הבחורים אלא לאלף אותם.ש"יראו" בחורים טובים.לא ש"יהיו" בחורים טובים.
ישיבה טובה היום זה ישיבה שיש בה הכי הרבה שטייגען וריתחא דאורייתא.והבחורים ממלאים את הסדרים.ברור אם המטרה זאת הישיבה אז באמת הישיבה ממש לתפארת.אבל אם המטרה היא הבחור אז הם פישלו בגדול.המדד הוא לא איך הבחור בישיבה אלא איך הוא מחוץ לישיבה.בבין הזמנים.בשישי-שבת שאין סדרים רשמיים.ורוב הבחורים לא עומדים במדד הזה( שלא באשמתם לדעתי) וזה בגלל שלא עובדים בישיבות על הפנימיות אלא על החיצוניות.הישיבה אמורה ללמד את הבחור למה הוא בוחר ללמוד ולא למה בוחרים לו שילמד.עובדה.מגיע בין הזמנים או שבת אתם אומרים לא ללמוד.הרי אין סדרים.לא אתם צריכים לבחור לו את החיים.הוא ילד גדול.הוא צריך לבחור בעצמו אם ללמוד או לא,כמה ללמוד ואיך ללמוד.
אין ספק שעולם הישיבות חטף מכה רצינית , ואולי באמת הראשי ישיבות יפנימו שצריך לחנך את הבחורים לעצמאות ולבגרות ולא שכל היראת שמים שלהם נשנעת על המסגרת של הישיבה , ואולי זה סימן משמים
אני רוצה לראות שבחור "אחד" מחזיק במסגרת ישיבתית לא שנה ולא שנתיים "שבוע" אני שם כסף שתוך פחות מכמה ימים הוא מתפרץ משם בזעף אז
כל האנשים ש'דואגים' לעתידה של עולם הישיבות בבקשה לסתום ובמיוחד גב' פפר תתעסקי בשטויות שלך ואל תדברי על בחורי ישיבות כי עובדים קשה פי 10 ממך
בקיצור.. הגיע הזמן ללמוד מחב"ד.. לחיות בעולם מתוך השפעה החוצה ואמונה שהתורה קדמה לעולם ומשפיעה על העולם ולא להסתגר בפחד מהעולם
לכו ללמוד את תורתו של הרבי מליובאוויטש
קודם כל ולפני הכל אני מלא הערכה והשתוממות על כל בחור ישיבה שלמרות כל מה שקורא בחוץ (ובד"כ בחורי ישיבות יודעים טוב טוב מה קורה…) יש מלא בחורי ישיבות שאפילו לאחר החינוך הנורא חיצוני עד שלצערנו אדם שרוצה ליפתוח את הראש ולהתבונן קצת זה לא הכי מצוי ,
ולמרות הכל יש הרבה בחורים שלא מרגישים שיותר טוב בחוץ. ונשארים בפנים.
הבעיה האקוטית והחמורה הרבה יותר לדעתי זה מחסור חמור מאד
ב- למה?
למה אני לומד כל היום?
למה אני צריך לישמור תורה ומצוות?
ופה אני עוצר כי זה רק דוגמה אבל לכל אחד יש את הלמה שלו שלפעמים אפילו הוא בעצמו מתקשה לישמוע ולהקשיב לזה…
ועוד דבר זה הקשר הבלתי אמצעי עם הקב"ה . אם אדם משקיע אבל אין לו כמעט חיבור עם ה', דבקות, עונג, אהבה , יראה, מה ידחוף אותו להמשיך?
והלוואי שישפרו בישיבות את הנושאים האלו אולי זה ימנע נשירה.
קטע מתוך המאמר:
"גם אם ננסה להשאיר את החניכים בחממת הישיבה, היא לא תוכל להגן על כולם ולא לאורך זמן"..??
משהו לא מובן לי פה:
מה זאת אומרת להשאיר??? אף אחד לא מכריח את הילד לשבת ללמוד
גם אם זה בא בכוח הילד צריך להבין שזה בשבילו!!! הישיבה היא מגנה לאורך כל החיים!! מי שפורש מישיבה וחש משבר כלשהו זה לא אומר שמסגרת ישיבתית לא מגנה…. הילד פשוט לא מגן על עצמו בכך שעוזב את מושב לימודו..