חינוך הבנים הוא ענין מרכזי ביהדות. על אברהם אבינו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו" (בראשית יח, יט). כן הצטווינו בפסוקים רבים להעביר את האמונה ואת התורה לדור הבא: "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט). כך שגורים על פינו מילות הפסוקים "ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם", "והגדת לבנך", ועוד רבים מאוד.
בדורות הראשונים היה חינוך הילד מוטל על האב כפשוטו. הבן שהה עם אביו במשך כל היום, ליווה אותו בעבודתו ולמד עמו לעת ערב. לימים ראו חז"ל שאבות רבים אינם עומדים במשימה, והפקידו "מלמדי תינוקות" כדי שהם ילמדו את הילדים תורה בשליחותו של האב, כמסופר על יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא, א). עוד מבואר בגמרא (מכות ח, ב) שכמו שמחובת האב ללמד את בנו תורה, כך מחובתו ללמדו אומנות, ואף לייסרו לצורך כך. גם לכך משמש מלמד התינוקות שליחו של האב, כמבואר שם שנגר הרודה את חניכו ללמדו את המקצוע הנדרש לו לפרנסתו מקיים מצוה, כמו רב הרודה את תלמידו ואב הרודה את בנו.
אנשים מרגישים שלו היו מונעים משיקולים של יראת שמים בלבד, הם היו שולחים את הילד ל"חיידר". בחירתם במודל ת"ת מלווה בתחושת השלמה שדי להם ברמה דתית נמוכה יותר, כי הם אינם "בני תורה" השואפים למקסימום רוחני
במהלך הדורות התמסד מסלול החינוך, על פי צרכי השעה ועל פי האפשרויות הקיימות. בעיירות קטנות יחסית היה מלמד תינוקות אחד, או לכל היותר מספר קטן של מלמדים, ויכולת הבחירה בין מסלולי הלימוד היתה מצומצמת למדי. כיום, בעידן השפע, גם תחום החינוך הממוסד רווי למדי באפשרויות שונות ומגוונות. ניצבת לפתחנו משימה יקרה וחשובה: לבחור את שליחינו לחינוך בנינו. מן הראוי אפוא לברר מה הם השיקולים הראויים לבוא בחשבון בבחירת מוסד לימודים, ואילו שיקולים פסולים ומוטעים. מצוה גדולה זו מעצבת את חיי הדור הבא בכל המובנים, ומשכך את הדורות הבאים כולם; בוודאי אין מן הראוי לקיימה כלאחר יד מתוך שגרה וחוסר מחשבה, או חלילה מהיגררות אחר מוסכמות חברתיות. עתיד ילדינו יקר מכדי ש"מה יאמרו" או סתם עצלות המחשבה יהיו הגורמים המעצבים אותו.
לעתים קרובות נראה שנלקחים בחשבון שיקולים כמו יוקרתו של המוסד החינוכי, שיוך חברתי, או רמת לימוד הגמרא בצורה למדנית-ישיבתית. קבוצות המנהלות אורח חיים מסוים נוהגות לשלוח את הילדים למוסד הנוקט קו המתאים לאורח חיים זה. בדברים שלהלן ננסה לבדוק האם השיקולים הללו מעוגנים בחז"ל ובפוסקים, והאם הם ראויים. מנגד, נראה אילו שיקולים נגזרים ישירות מן המקורות ואולי נשכחו מעט, ומן הראוי להאירם ולהשיבם אל מרכז ההחלטה הרת הגורל הזו.
בתור שמות קוד כוללניים, נבחן את מודל ה"חיידר" אל מול מודל ה"תלמוד תורה" [ת"ת]. המודל הראשון מאופיין בדרך כלל בהתמקדות רבה בלימוד גמרא בשיטה ישיבתית, בהעדר כמעט מוחלט של לימודי חול, ובסגנון משפחות 'אברכי'. המודל השני מאופיין בלימוד 'רך' יותר, בשיעורים מוגברים בחומש ובנביא, בלימוד הלכה ובשיעורי חינוך כלליים, ואף לימוד הגמרא הוא בסגנון פשטי יותר. מנגד, לימודי החול הם ברמה גבוהה יותר, וכוללים אנגלית ומתמטיקה, וגם החברה ככלל 'פתוחה' והטרוגנית יותר.
אנשים המתלבטים לאיזה מוסד לשלוח את ילדיהם מרגישים שלו היו מונעים משיקולים של יראת שמים בלבד, הם היו שולחים את הילד ל"חיידר". בחירתם במודל ת"ת מלווה בתחושת השלמה שדי להם ברמה דתית נמוכה יותר, כי הם אינם "בני תורה" השואפים למקסימום רוחני, והם משלבים גם "עולם הזה". הם יודו בינם לבין עצמם שת"ת אינו המודל שהרמב"ם, הגר"א או רעק"א היו בוחרים בו. ואכן, במושכל ראשון נראה שלימוד ישיבתי נעלה יותר מלימוד פשטני קליל, לימודי חול הם למעשה ביטול תורה, וחברה תורנית שמרנית היא לא רק המלצה אלא חובה כדי לשמור על נפש הילד מפני השפעה שלילית.
ואולם, כאשר בוחנים את המודלים השונים לאור דרישות החינוך העולות ממקורות ההלכה, מגלים כי ההנחה הרווחת הנ"ל אינה כה פשוטה, ומבחינות מסוימות, יהודי החרד על שמירת ההלכה צריך לשקול ברצינות דווקא העדפה של מודל הת"ת.
חובת לימוד תורה בחז"ל
שנינו בברייתא (קידושין כט, א): "האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים." הבא לבטל או לשנות מדברי חז"ל, שלאורם הלכו כל הדורות, עליו לדרוש למצוא מענה לשאלות האם, מי וכיצד ביטלו הלכות פסוקות אלה, באילו נסיבות ומאיזה טעם. יתכן בהחלט שנדרשות התאמות כדי לקיים מצות חיים זו, שהרי תנאי החיים השתנו מאז זמן חז"ל, אלא שהתאמות כאלה יש לעשות בעיון היטב ובשיקול דעת של קיום מצוה, ובראש ובראשונה מתוך מגמה לקיים את המטרות שהציבה לנו התורה, וכפי שניסחו ותיקנו לנו חז"ל.
לגבי חובת האב למול ולפדות את בנו, אין עוררים ואין חולקים. חובה זו ברורה ופשוטה, ויש רק דרך אחת לקיים אותה. אולם, לגבי חובתו "ללמדו תורה וללמדו אומנות", ובעיקר לגבי היחס בין שני אלה, אנו מוצאים שהדברים אינם נחרצים ואינם מוסכמים, ואפשר שכבר במשנה נחלקו תנאים בדבר.
תלמוד תורה המגדל תלמידים שיודעים יותר תורה שבכתב, ומקנה להם ידיעה רחבה יותר במשנה ובהלכה למעשה, עדיף על תלמוד תורה שבו יצאו הנערים למדנים גדולים יותר על חשבון ידיעות פשוטות יותר
ראשית, ראוי לברר מעט את מצות "ללמדו תורה", שעל עצם חשיבותה אין חולק, אך פרטיה וגבולותיה אינם בהירים כל צרכם. לפי המבואר בגמרא שם, התורה שיש ללמד את הבן היא "מקרא, משנה ותלמוד". בתרגום למושגי ימינו, יש ללמדו תורה שבכתב במידה רבה ככל האפשר [מקרא], הלכות פסוקות כך שיידע לקיים את המצוות [משנה], וכללי למידה והבנה שיוכל להבין ולהעמיק במה שהוא לומד [תלמוד]. אין חובה ללמדו איך מחדשים חידושים שאינם נוגעים כלל למעשה, אלא שיש תועלת ברכישת כלים להבנה טובה יותר של התורה שהוא לומד על מנת לקיים. כך גם יוכל ללמוד ולהבין את כל חלקי התורה כפי יכולתו (ראה רמב"ם הלכות ת"ת, שו"ע יו"ד רמו, ד; שו"ע הרב סי' רמה, ד-ו וערוה"ש שם). מכל מקום, דומה שמוסכם על כל רבותינו שעיקר חובת לימוד תורה לתינוקות הוא הקניית ידיעת התורה על מנת לקיימה, ולשם כך לא יועילו במיוחד פלפולים וסברות למדניות.
אגב, יש הממעיטים בערך לימוד מקרא, מפני דבריו של רבנו תם בתוספות (קידושין ל, א ד"ה לא צריכא), שהתלמוד הבבלי בלול ממקרא משנה ותלמוד. אלא שדבריו נאמרו ביחס לחובתו של אדם בוגר להשליש את זמן לימודו בין מקרא, משנה ותלמוד, ועל כך אמר ר"ת שיוצאים ידי חובת לימוד מקרא יומי בפסוקים המובאים בבבלי (ראה בית יוסף, בדק הבית יו"ד רמו; ושמא כוונת ר"ת למי שבכל מפגש עם פסוק בבבלי ניגש אל התנ"ך ולומד את הפסוק בהקשרו המלא, וכך גם עומד במקרים רבים על כוונת חז"ל בדרשתם, ואין כאן המקום להאריך בדוגמאות). אך מעולם לא קבע ר"ת, ולא גדול אחר בישראל, שאין חובת האדם ללמוד מקרא בימי חייו כלל, ושאין מצוה וחובה ללמד את התינוקות מקרא, כאילו לא ניתנו ספרי המקרא לישראל כדי ללומדם ולדעת אותם. אחרים מצדיקים את צמצום לימודי מקרא בחיידרים בטענת "מנעו בניכם מן ההגיון", ובחשש (שראשיתו בתקופת ההשכלה) מפני הוצאת הדברים לפשוטם הנמוך וגילוי פנים בתורה שלא כהלכה. אך גם על כך יש להשיב: יש ללמוד מקרא מתוך יראת שמים טהורה, על פי חז"ל ופירושי גדולי הראשונים והאחרונים, ולא להיפטר מכך כלאחר יד.
אם כך, עולה שתלמוד תורה המגדל תלמידים שיודעים יותר תורה שבכתב, ומקנה להם ידיעה רחבה יותר במשנה ובהלכה למעשה, עדיף על תלמוד תורה שממנו יצאו הנערים למדנים גדולים יותר על חשבון ידיעות פשוטות. בוודאי חשוב מאד להקנות לתלמידים טעם בלימוד וחשק להשקיע ולעמול בתורה כל חייהם, אולם קודם לכך בסדר העדיפויות הצורך לדעת תורה, לשנן וללמוד על מנת לעשות, שזוהי חובת האב הפשוטה והבסיסית. לא מצאנו מצוה להקדים את לימוד הגמרא לכיתה נמוכה יותר, על חשבון לימוד ספרי נ"ך ומסכתות משנה נוספים. אין הרצון לגדול בתורה ולזכות בכתר למדנותה דוחה את החובה הבסיסית של כל יהודי לדעת את המעשה אשר יעשה.
חובת לימוד אומנות
חובת לימוד אומנות דורשת בירור, ודומה שבדורותינו רבים נוהגים כאילו אינה נוהגת בזמן הזה. המשמעות הפשוטה של חובה זו היא לתת ביד הבן יכולת להתפרנס בכבוד ממעשה ידיו, שלא יזדקק לבריות או חלילה ילסטמן כשיגדל. כמו בכל דיני התורה והליכות האדם, אין סומכין על הנס או על כשרונותיו המיוחדים של הבן, בתקווה שיוכל להתפרנס ללא רכישת היכולות בדרך המקובלת באותו מקום ובאותו זמן. אם כן, חובה גמורה ללמד את הבן לימודי חול בסיסיים עד לרמה המתאימה לצורך רכישת מקצוע מפרנס, וכן לדאוג לו למסלול לימודים כל עוד הוא סמוך על שולחן האב לסיפוק כל צרכיו. חז"ל לומדים זאת מהמילים "ראה חיים": "ללמדו אומנות מנלן? אמר חזקיה, דאמר קרא: 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת' (קהלת ט, ט), אם אשה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, אם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות" (קידושין ל, ב). כלומר, האב חייב לדאוג לא רק למטרות החיים אלא גם לאמצעי קיומן. האב חייב להשיא את בנו אשה וללמדו תורה, אך ללא אומנות, האדם לא יוכל "לראות חיים" עם האשה ועם התורה.
אדם ירא שמים ההולך בדרכי רבותינו, כשהוא בא לבחור בית ספר לילדו הפעוט, לאחר שבדק את תכנית לימודי הקודש כאמור לעיל, עליו לוודא שתכנית הלימודים כוללת לימודי מקצועות חול בסיסיים ברמה ראויה, לכל הפחות במידה שתאפשר לו להמשיך ללימודי תיכון ולבחינות בגרות, כדי שיוכל לרכוש מקצוע ללא קשיים מיוחדים
רבים טוענים ומערערים על כך מכוח מחלוקת תנאים, לכאורה, ומעדיפים לנהוג כדברי רבי נהוראי: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה", ושלא כדברי רבי מאיר: "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה" ושאר התנאים ההולכים בשיטתו (קידושין פב, א). אולם, הברייתא (לעיל) הלא סתמה וחייבה כל אב ללמד את בנו אומנות, והגמרא הביאה פסוקים כמקור לכך ללא חולק. גם הרמב"ם שלא הביא חובת לימוד אומנות לבן בהלכה בפני עצמה, הביא את סוגיית הגמרא במסכת מכות (לעיל) שרב או אב המכה את בנו או תלמידו כדי ללמדו "תורה או חכמה או אומנות" נחשב עוסק במצוה ופטור מגלות אם מת החניך בשוגג (הלכות רוצח פ"ה ה-ו). וכבר פירשו גדולי רבותינו שאין מחלוקת בדבר, אלא שדברי רבי מאיר הם הלכה לרבים, ודברי רבי נהוראי הם משנת יחידים, וכך נפסק גם להלכה (שו"ע או"ח סי' קנו ורמ"א יו"ד רמו, כא; וראה ביאור הלכה סי' קנו וסי' רלא לבי חובת הכלל מול הנהגת היחידים). גם אם לדעת רבים מהפוסקים, בבגרותו יכול האדם להיפטר מעול מלאכה בהשפיעו מתורתו לרבים, הרי לגבי כלל הילדים והנערים אמרו חז"ל: "בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאין מהן מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהם אחד להוראה" (קהלת רבה פרשה ז).
אם בדור הקודם היה מקום לדון בטענה שבני התורה המועטים הם היחידים הנוהגים כרבי נהוראי, ושרוב עם ישראל הלוואי שינהגו כרבי מאיר, הרי בדורנו שרבו ופרצו בנים ובני בנים בלעה"ר כן ירבו, לא ניתן להעלות על הדעת שמגזר שלם ייחשב יחידים הפטורים מלנהוג במנהגו של עולם, כהדרכת חז"ל והפוסקים לכלל. אם מעגל של כמיליון איש אינו "כלל", כלל מהו?
נמצא שאדם ירא שמים ההולך בדרכי רבותינו, כשהוא בא לבחור בית ספר לילדו הפעוט, לאחר שבדק את תכנית לימודי הקודש כאמור לעיל, עליו לוודא שתכנית הלימודים כוללת לימודי מקצועות חול בסיסיים ברמה ראויה, לכל הפחות במידה שתאפשר לו להמשיך ללימודי תיכון ולבחינות בגרות, כדי שיוכל לרכוש מקצוע ללא קשיים מיוחדים. והיה אם אז במעלליו יתנכר נער שחשקה נפשו בתורה בלבד ודבק בה, אולי יש מקום לשקול דחייה של לימוד אומנות תוך מחשבה זהירה ועם השארת האפשרות להשלים זאת לכשידרש. אך במסלול הרחב המיועד לרוב הילדים והנערים, לא ניתן לסטות ממנהגו של עולם, וכמבואר באר היטב בסוגיה ובפוסקים בכל הדורות.
הרחק משכן רע
בחנו אפוא שניים מהפרמטרים המבחינים בין החיידר לת"ת, ומצאנו כי לפי קריטריונים אלו בלבד מורים חז"ל להעדיף את השני על פני הראשון. אולם, מלבד עניין תכני הלימוד, ישנה גם סוגיית החברה.
אופי החברה בכיתה ובמוסד הלימוד הוא כמובן סוגיה חשובה ביותר, שלעתים עשויה לגבור על שיקול איכות הלימוד ולפסול מוסד לימודים, אם אכן יש בו סיכון לחינוכו של הילד הרך. הלא על אדם בוגר כתב הרמב"ם: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמד ממעשיהם" (הלכות דעות ו, א). על אחת כמה וכמה הדבר נכון לילדים רכים שאישיותם אינה מעוצבת. חבר רע עשוי להשפיע עליהם לרעה, ולהרוס את חינוכם ואת המשך התפתחותם הרוחנית. לכן, אם האב סבור שיש חשש ממשי שהבן יגדל לזלזל במצוות ובהלכות או בלימוד התורה בגלל אופי החברה במוסד הלימודים, ודאי שחובתו להעדיף בית ספר אחר אף אם אין מקיימים בו את כל הנחיות חז"ל, ולהשלים לבנו את החסר מחוץ לשעות בית הספר, בחוגים פרטיים או בכל דרך אחרת.
אם האב סבור שיש חשש ממשי שהבן יגדל לזלזל במצוות ובהלכות או בלימוד התורה, בגלל אופי החברה באותו בית ספר, ודאי שחובתו להעדיף בית ספר אחר אף אם אין מקיימים בו את כל הנחיות חז"ל, ולהשלים לבנו את החסר מחוץ לשעות בית הספר, בחוגים פרטיים או בכל דרך אחרת
אולם, הדברים אמורים רק כאשר החשש הוא מחברה מקולקלת שתסיט את הילד מעבודת ה', שעבור "סור מרע" לעתים אין ברירה אלא להתפשר על "עשה טוב" – לא ניתן להתעלם מחשש קלקול רוחני כדי ללמוד תורה כראוי. אך צריך להתבונן היטב האם אמנם זהו המצב ובאמת יש סכנה כזו, או שמא כל העניין הוא שהחברה אינה בדיוק מה שהאב רגיל לה, או שיש להורי חלק מהתלמידים דעות שונות משלו באי אלו עניינים, אך אין סיבה ממשית וריאלית שהדבר עלול להשפיע לרעה על הילד. במקרים אלו נראה פשוט שאין היתר הלכתי להעדיף בית ספר שאינו מקיים את ההלכות שפורטו לעיל, רק מפני חששות רחוקים ובלתי סבירים להשפעות סגוליות שאינן ניתנות להוכחה. לא זו בלבד, אלא אדרבה, ילד הגדל רק עם הדומים לו אינו לומד לכבד את מי שאינו דומה לו, ויש בכך חינוך פגום למצוות שבין אדם לחברו. מוטב שלא יחמיר כל חייו חומרות שונות במצוות שבין אדם למקום, ובלבד שלא יקל קולות אסורות במצוות שבין אדם לחברו.
עסקנו בהתוויית הכיוון הרצוי, אך לא תמיד זהו גם המצוי. לעתים, בית ספר שתכנית הלימודים שלו תואמת יותר את החובה ההלכתית עשוי להיות מאתגר יותר מבחינה חברתית או ליצור קשיים רגשיים מסיבות שונות. כמובן שיש לקחת כל זאת בחשבון ולהחליט בכל מקרה לגופו על פי מכלול השיקולים.
מעל הכל, יש לזכור ולהפנים שחובת החינוך לדרך ה' מוטלת על האב עצמו, והוא אינו נפטר מכך בשלחו את בנו לבית הספר. בן שהוריו מגדלים ומחנכים אותו בבית תדיר בעינא פקיחא אינו אמור להיפגע מכל חבר לכיתה שיש לו דוד שאולי אינו נוהג כשורה. אם הבית מחנך נכון והלב גבוה בדרכי ה', אין סיבה לחשוש מהשפעת חברים מבתים שאינם זהים לבית הילד, כל עוד אין מדובר בקלקול של ממש.
מבחינה היסטורית ההבדל בין 'חדר' לת"ת הוא שהראשון היה המוסד החינוכי הקלאסי, ה'חדר' החמים (או שלא וכידוע) בבית המלמד שאליו היו שולחים כולם את ילדיהם. הת"ת היה בנין ממוסד שהקהילה הקימה לעניים שלא היה להם כסף לשלוח למלמד פרטי, ובו למדו יותר ילדים ובצורה ממוסדת ופחות חמימה. לימים, התערבבו המושגים ונעשה ההבדל ביניהם סמנטי בלבד. היה נכון יותר לדבר ברחל בתך ולהשתמש במונחים ת"ת מול ממלכתי או ממ"ח. (ואפילו בזה יש בלבול. יש לי תלמיד בממ"ח שמשתמש במונח 'חיידר'.)
התלמוד תורה נוסד בגלל רשת "יסודי התורה", בה הפולנים אילצו את היהודים ללמד את ילדיהם לימודים כלליים, כחלק מהמאמץ להעלות את הרמה הכלכלית של פולין לאחר מלחמת העולם הראשונה.
היה חדר של אגודת ישראל והיה חדר של המזרחי.
דבר ראשון
אני מקווה שכותב המאמר הנכבד לא מדומיין שמישהו קובע את חינוך ילדיו על פי דיון בעיתון כלשהו, אם זה דיון הלכתי או דיון כלכלי וכו' וכו'.
דבר שני
אני מקווה שהכותב הנכבד מודע לכך שלא נכנסים לתא של הטייס לומר לו אייך ומה ומתי. כלומר לבוא להתווכח בהלכה או בהשקפה, מול לומדי תורה והשקפה כל חייהם, נשמע לי – וסליחה, דבילי לגמרי. ופוגע באינטליגנציה של הקוראים. הרי ברור לכולנו שזה בדיוק התחום = תורה והשקפה, שמעניין אותנו וזה כל משמעות חיינו. אז מה בדיוק פספסנו?
לעצם תוכן הנאמר כאן.
היהדות זה לא האתמול בוודאי לא לפני אלפיים שנה שאפשר להביא לנו את חז"ל או את התנ"ך בחזרה. יהדות שלא מתקדמת מדור לדור, נראית כמו היהדות החילונית או הלאומנית. כלומר חוזרים לאחוז בחרב, חוזרים להיות כובשים, חוזרים להקים ריבון יהודי בכפיה על יהודים. חוזרים להיות עבדים לאליל הכסף והקניין.
האמת, לא רק חזרו, אלא חזרו יותר גרוע ממה שהיו בזמן התנ"ך או בזמן חז"ל. אם כי עם כל מה שהיה בתקופתם, בכל זאת יצרו את המשנה ואת התלמודים ואת מדרשי חז"ל וכו' וכו'. בימינו מכאלה מה יוצא? בני משטרים במקרה הטוב ולאומניים פנאטים במקרה הרע.
לסיכום:
יש כאן הנחה שטחית שלא מובן להרבה תיירים שמבקרים (תרתי משמע) ביהדות. היהדות כמו שהיא היום, זה הקידמה בחינוך ובמוסר וערכים מול בני המשטרים שחזרו אלפי שנות דור. מה שאנו רואים היום ביהדות האותנטית זה תוצאה של ניסוי וטעיה של אלפי דור ודור. זה כמובן לא התוצר הסופי כי האדם הוא דינמי והתפתחותית, כמעט אין סופית, ולכן יש עוד הרבה לשפר, אבל לא לכיוון ללכת רח"ל אלפי שנות אחורה. נוו באמת יש גבול כמה פתטיים אפשר להיות בכדי לכתוב כזה מאמר.
לסיום הסבר מהי חינוך ביהדות.
היסוד של החינוך היהודי המודרני, מושתתת על מדעי המוח החדשים (כן, הגענו לזה בלי המדע, אלא עם ניסוי וטעיה של אלפי שנות דור). שזה אומר "הרגל נעשה טבע". כלומר כמה שתשקיע בילד תורה ומעשים טובים בגיל הינקות וההתבגרות, ככה יש סיכוי יותר שהוא יהיה אדם טוב בהכל באופן טבעי ממש. כלומר לא יהיה לו מה שנקרא מלחמת היצר. לא יהיה לו אינסטינקטים לא רצויים כמו שיש אצל נוער אפי' באומות המתוקנות.
להגיע למצב הזה על ההורים החובה ההלכתית וההשקפתית, לא רק לחנך אותם בגיל הינקות וההתבגרות אלא עד החתונה שזה כולל כמובן להשיא את בנו אישה.
כלומר מיום הלידה עד החתונה, אין רגע ושניה מיותר, כל העמל של ההורים הם חינוך = הרגל נעשה טבע.
עכשיו כל מה שילמד בשנים האלה חוץ מתורה ומעשים טובים, הוא יסבול מהם בהמשך הדרך, אם זה סבל מול היצר ואם זה סבל בהתנהגותו מול האישה והילדים. ואפי' סבל בעבודה מול אחרים ומול הבוס. כלומר הוא לא יקים משפחה בריאה, ולא יהיה לו מקום עבודה טובה. אפי' שיעשה הכל להיות נורמטיבי, הוא יסבול ובלי להרגיש הוא יפסיד את משפחתו ואת מקום העובדה לבסוף.
כלומר מה שלא יעשה, הוא יסבול כי הוריו דילגו על השנים הקריטיות לחנך אותו.
ולכן ביהדות שכל הולדה היא כפייתית (הרי נמנו וגמרו שלא טוב לו שנברא משנברא), אין להורים זכות מוסרית וערכית לדלג על השנים הקריטיות האלה ולהביא לו סבל לכל החיים בהמשך.
אולי בקניית מקצוע לילד, יהיה לו פרנסה טובה (זה תמיד אקראי הרי בעולם המתוקן כל בני המשטרים מקבלים מקצוע ביד, בכל זאת רובם עניים), אבל כיהודי הוא יסבול, כל תפילה במניין יהיה אצלו מלחמה. כל וויתור על תענוגות יהיה אצלו מלחמה. להביא ילד לעולם יהיה לו עול. ללמוד שיעור דף היומי יהיה אצלו עול. לחנך את ילדיו יהיה אצלו עול. מרוב סבל הוא יחפש חופש ואז לאט לאט הוא יפרוק עול החיים, גם הגשמית וק"ו הרוחנית.
לסיום:
יהודי אותנטי שהתחנך בתלמוד תורה אותנטי, תמיד מאושר ומקים בדרך כלל משפחה עם מינימום עשר ילדים ועוד מרגיש מאושר.
יהודי שהתחנך לא בחינוך אותנטי, פתאום הכל עול. והוכחה כמובן זה גודל המשפחה. וכל זה כי אולי ואולי יהיה לו פרנסה?! כלומר מיהם אלה ההורים שמסוגלים להביא ילד לכזה סבל?! לא אושר ולא יהדות ולא נחת ולא כלום אלא פרנסה?! וכנ"ל פרנסה טובה זה אקראי לגמרי. כלומר אנו מכירים אותנטיים שמשתכרים פי אלף מאלה שלמדו מקצועות.
בקיצור, אל תזלזלו בניסיון של אבותינו. אל תהיו חכמולוגים. במיוחד שעומדת כאן על הפרק הילדים שלכם שזה העולם הבא שלכם לדורי דורות.
תגובה לא נכונה בעליל.
התורה באמת מתפתחת, אבל משמעות הדבר היא שהתורה מתרחבת, לא מצטמצמת- מבחינתך ההתפתחות התורנית היא יאוש- יאוש מההדרכות של חז"ל שהבינו שהתורה בגודלה ותפארתה אמורה להקיף ולקדש את כל מערכות החיים החיצוניות והפנימיות של עם ישראל ושל האדם מישראל- שבכל חלקי הנפש שלו יהיה שלם עם ה' אלוקיו, ושעם ישראל יחיה חיים של גוי קדוש בארץ ישראל, ואתה ב"חכמתך" הבנת שהדרך הקשה לתכלית זו, שעם ישאל צועד אליה מאז לידתו עם הרבה משברים לצערנו, הדרך הזו שלמענה נבחר עם ישראל היא קשה מידי ומסוכנת מידי, ויותר פשוט לבנות חברה כלואה שיודעת לאלף ילדים שיעשו מצוות מעשיות כמו שצריך. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
ראשית, אמנם אדם מן השוק לא יכנס לתא הטייס לומר לו מה לעשות, אך טייס מנוסה כמותו אכן יכול לעשות זאת, וכמובן שיש לטייס כל זכות להתווכח כשווה.
בנוסף, מה פירוש ”מה פספסנו”? הרי כותב המאמר סבור כנראה שלא תהיה לכם תשובה טובה לטענות, ולכן נראה שפספסתם. הקריאה ”לא יתכן שפספסו” היא כשל לוגי, ויש להציג טענות לגופו של עניין (ונראה שיש כאן, יאמר לזכות המגיב).
ההסבר על החינוך ביהדות פשוט מחריד. נשמע שאתה חי בעולם קטסטרופלי בו כל אדם שלא למד בחיידק סגור חי במלחמות יצר עזות השכם והערב ואינו שולט בעצמו, וכן הוא מרגיש עול על כל חייו, ובכלל בעל מחשבות אבדניות ואינו שליו עם עצמו. פוק חזי מאי עמא דבר. אני למדתי בתלמוד תורה עם לימודי חול ובישיבה תיכונית, תפילה במנין היא דבר טריוויאלי בשבילי (ואיני מוכן לוותר עליו כלל או על זמן התפילה. השווה בחורי ישיבה גדולה ממוצעים), ואני מרגיש מסופק לגמרי בחיי שכל כולם עבודת ה’.
פרנסה טובה זה אקראי? אמנם לא לחכמים לחם, אך הכוונה שאין פה הכרח, אך צא וחפש אדם שלא למד מקצוע ובכלל מצליח למצוא מקום עבודה. בודאי שברובא דרובא המקצוע מועיל (ראה סטטיסטיקות על תארים כתנאי קבלה למקצוע)
אני כלל לא משוכנע שבמקומות שלומדים פחות גמרא יודעים יותר תורה נביאים וכתובים.
בחז"ל נאמר ש"בעתיד" יבטלו נביאים וכתובים. ומבחינת זה ה"עתיד" כבר כאן מזמן ואני הסביר.
יש הרבה בחז"ל על ה"עתיד", בעתיד יהיה כך וכך וכו' וכו'
הנחת היסוד של חז"ל היא שהאדם הוא דינמי ומתפתח ולכן לא צריכים כבר את ניסיון העבר הרחוק מאוד, כלומר הם לא רלוונטיים לנו. למשל במקרא לא מדברים על ללמד שליטה בעשיית צרכים או ללמד את הילד ללכת על שני רגלים.
כל דבר שכבר מובן מאליו בכל תרבות אנושית, לא צריך לדבר עליו יותר.
אז ישאל המעמיק, אוקיי סיפורי הנביאים והכתובים לא רלוונטיים היום, אבל מה רע בללמוד את זה? כלומר בכל זאת זה ספרי קודש?!
התשובה: אפי' שאנו יוצאים בהנחה שבני אנוש מתקדמים, מהר מאוד אפשר לחזור אחורה. כלומר חלק מהתקדמות בני אנוש היא הלא "מודעות". למשל עדיף לא להיות מודע שהיה קניבליות אפי' שרחוק שהידע כשלעצמו יכול לפגוע באדם המודרני. אבל בוודאי נודה שעדיף לא להיות מודע לפשע ולאונס ולבגידה ולפדופיליה. ק"ו לא להיות מודע ולהחזיק חרב\אקדח משום הגנה.
אנו רואים עובדתית בחינוך ילדים, כמה שהם פחות מודעים, עדיף להם לתרגל את האינסטינקטים שלהם ככה שלעולם לא רק שלא יעלה על מחשבתם לעשות רע ולא רק שלא יהיה להם זמין אקדח סכין וכו' וכו', אלא גם לא האינסטינקט תביא אותם לפינות שכאלה.
שבנקאי דתי שחט את כל משפחתו באמצע הלילה – שמנה במספר אישתו וילדיו. כולם הבינו שזה טרגדיה שאין את מי להאשים הרי בוודאי זה קרה ברגע נפשי שקשה לשפוט את המעשה. אבל רבי מורי אמר בזמנו: למה היה לו זמין באותו רגע את האמצעים לכך?! למה היה לו מושג אייך הורגים אנשים?! היעוד של היהדות היא לא להיות מודעים ושלא יהיה את האמצעים למי שכן מודע וכן יודע מכל סיבה שהיא אייך הורגים אדם.
היהדות האותנטית מראש בשביל רמת המוסר האישית, לא מקים עליו שוטר, ככה שאי אפשר לסמוך על כך שיש שוטר בסביבה ולכן יש אחריות על חינוך במרה גבוהה. מה שאין כן בני המשטרים לא מפחדים לא לחנך כי יש שוטר, ואז בן המשטר לא באמת מחונך מבחינת תת מודע = אינסטינקטים. מה עוד יש אצלם את האמצעים ואת המודעות למה שקורה בסביבה כמו פשע רצח אונס בגידה ופדופיליה וכו' וכו'.
לסיום יש עוד סיבה למה השקפתית לא לומדים נ"ך בתלמוד תורה ובישיבה (לומדים, אבל מלמעלה). כי הלאומניים אימצו את יהושע ואת גיבורי הנ"ך לעצמם. כלומר בכדי לחזור אחורה ברמת המוסר והערכים ולאחוז בחרב ובכיבוש, צרכו גושפנקה יהודים, ולכן עלו באוב את שחקני הנ"ך.
ולכן שלומדים נ"ך לומדים את זה עם משקפיים חז"ליות ובמשקפיים של אחרוני המפרשים האותנטיים. שמתבגרים ולומדים נ"ך כמו שצריך מבינים את ההפך הגמור מאייך שלומדים אותם אלה שרוצים לחזור ברמה התרבותית של אלפי דור אחורה.
יישר כוח על המאמר, יש בו בהחלט נקודות חשובות.
1. בנוגע ללימוד תורה, מעבר לשאלת התוכן של לימוד מקרא, משנה, תלמוד והלכה, ישנה משמעות גדולה לאמצעים הפדגוגיים שמשתמשים בהם ללמידה והוראה. לא הרי הוראה לתלמידים כישרוניים ומהירי תפיסה, כהרי הוראה לתלמידים בעלי תפיסה איטית, וכן על זה הדרך. יש לכל תלמיד שיטות הוראה מתאימות יותר עבורו, וחשוב מאוד שהמלמדים יכירו שיטות הוראה שונות ועדכניות, וגם ישתמשו באמצעי עזר שיש היום מעבר ללוח וטוש (או גיר). כמדומני שבחיידרים ישנה פחות מודעות לצורך בהכשרה של המלמדים, לעומת תלמודי תורה שמכירים יותר בצורך.
2. בנוגע ללימודים כלליים בשל הצורך ללמד אומנות, ניתן לטעון שבעולם שלנו שאנשים נכנסים לעולם העבודה בגיל מאוחר, ניתן להמתין עם הלימודים הללו, בעוד שבזמן חז"ל כבר בגיל צעיר האדם היה נדרש לפרנס את עצמו מעבודה. לדעתי, יש חשיבות לגיוון הלימודי גם בשל טבעו של האדם, שמבקש להרחיב את דעתו בדברים שונים, ותלמידים רבים מאבדים טעם בלימודי קודש בלבד.
3. ההשפעה של תלמידים אחרים נוגעת כמובן לתחומי דעת ועניין, ובוודאי שבימינו הדבר שכיח בחשיפה לאינטרנט ולתכנים שונים, ולכן לא ניתן לבטל במחי יד את החשש של ההורים על השפעה לא רצויה בעיניהם מהחברה של הילדים בכיתה. באופן אישי, אני סבור שלמרות הכל יש יתרון גדול לכיתה הטרוגנית, אבל אני מבין היטב את אלו שלא מקבלים את עמדתי.
מאמר יפה רק חבל שאין לו קהל רק מי שכבר נכווה ,נחרדתי מאחת התגובות שלימוד נ"ך דבר ה' היא חזרה לסוג של ברבריות שהעולם התקדם ממנה זו גישה פשוט חילונית שמאפיינת את גורמי השמאל הכי שונאי תורה ולדעת אותו מגיב לא מובן הרי בתורה גם יש מעשה שמעון ולוי מחיית עמלק דברים כאילו פוסלים את כל התנ"ך ,לענין המאמר בסופו של יום אדם יכול להכיר במציאות ולהגיב או בשלילתה ונסיון להקים לה תחליף רק שלמציאות יש הרגל מעצבן מי שסוגר לה את הדלת היא תכנס מהחלון או ניסון לא לוותר על ערכיו וגם לא להכחיש את המציאות ולהבין שזה מאבק מתמיד קשה שאין לו פתרון אחיד רק מאבק על כל עניין בפני עצמו כל החיים (זוכרים כמו יצר הרע אין פתרון שמסיים הכל אילו החיים…)