"ועשו לי מקדש": על חובת בניין המקדש בימינו

ועשו לי מקדש: על חובת בניין המקדש בזמנינו

התורה מצווה על עשיית המשכן: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. הוטל על משה רבנו ובני ישראל לבנות את המשכן לפי ההוראות המדויקות שהתקבלו מאת ה': כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ. (שמות כה, ב–ח).

רש"י מוסיף לפרש שמדובר במצוה לדורות: "וכן תעשו – לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים, או כשתעשו לי כלי בית עולמים כגון שלחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם."

כך גם פסק הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה – שמדובר במצוה הנוהגת לדורות:

"מצות עשה לעשות בית לה', מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבנו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה" (א, א).

בהמשך דבריו ביאר הרמב"ם כי פרטי בניינו של שלמה מפורשים בספר מלכים, ואילו בניין המקדש לעתיד לבוא אינו מפורש, אך הוא מופיע בספר יחזקאל (הלכה ד): "ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא, בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל." בהלכה ה' ביאר הרמב"ם את "הדברים שהן עיקר בבנין הבית".

מבואר אפוא שיש חובה מן התורה לבנות את בית המקדש. ואמנם רש"י (סוכה מא, א) הביא מדברי המדרש שהמקדש ירד מן השמים, וכן הובא בכמה ראשונים. אבל רש"י עצמו בפירושו ליחזקאל כתב דברים ברורים על פסוק שבעצמו ברור דיו: וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָיו וְכָל תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם. (מג, יא). רש"י מפרש: "ילמדו ענייני המדות מפיך שידעו לעשותם לעת קץ." ובעניין הסתירה למדרש הנ"ל האריכו כמה אחרונים, ועיין בספר "אם הבנים שמחה" שעסק בכך.

מצוה זו של בניין המקדש נוהגת גם נוהגת; היא אינה 'הלכתא למשיחא', ועלינו לחשב מחשבות כיצד להביא אותה לידי קיום

גם בתלמוד ירושלמי (מגילה א, יא), על הפסוק "עורי צפון ובואי תימן", מבואר שבניין המקדש יהיה מעשה אדם: "לכשיתעוררו הגליות שהן נתונות בצפון ויבואו ויבנו בית המקדש שהוא נתון בדרום." והרי הפסוק שציין רש"י במסכת סוכה, "מקדש ה' כוננו ידיך", נדרש בגמרא (כתובות ה, א) על מעשה אדם: "גדולים מעשיהם של צדיקים ממעשי שמים וארץ […] ואילו במעשיהם של צדיקים כתיב 'מקדש ה' כוננו ידיך'." וכן כתוב בפסוק אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ (תהלים קכז, א), והם נקראים בוניו למרות שה' בונה, כי הקב"ה פועל על ידי בני אדם.

למרות שנראה שיש חובה גמורה לבנות את המקדש, עדים אנו שאין בכך עיסוק משמעותי. יש לכך סיבות שונות, ביניהן פוליטיות וטכניות, אך השתרשה בציבור הרחב תפיסה שמצוה זו כלל אינה נוהגת. הסיבה לכך אינה ברורה. במאמר זה אבקש לטעון שמצוה זו של בניין המקדש נוהגת גם נוהגת; היא אינה 'הלכתא למשיחא', ועלינו לחשב מחשבות כיצד להביא אותה לידי קיום.

המצוה לדורות של בניין בית המקדש

ב"כסף משנה" על דברי הרמב"ם הנ"ל ציין ללשון הספרי: "שלש מצוות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. הנה התבאר שבנין בית המקדש מצוה בפני עצמה." כדברי הספרי מבואר גם במסכת סנהדרין (כ, ב).

ה"כסף משנה" הביא את דברי הסמ"ג, שביאר את סדר המצוות, כפי שנאמר במקורות הנ"ל – תחילה מינוי המלך, לאחר מכן מחיית עמלק, ולבסוף בניין בית המקדש: "זמן מצוה זו של בנין בית הבחירה לא הגיע עד ימי דוד וכן הוא אומר בדוד ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה."

אולם מדבריו מבואר שמה שקבעו חכמים כי זמן המצוה של בניין הבית הוא רק לאחר מינוי המלך וכריתת זרעו של עמלק, הכוונה לבניין בית קבע של אבנים שיהיה במקום קבוע לעולם: מצוה זו חלה רק מימי דוד ושלמה, אחרי שהניח לבני ישראל מכל אויביהם מסביב. אולם המצוה הכללית של "ועשו לי מקדש" התקיימה כבר מימי משה ועד ימי דוד ושלמה.

זו הסיבה כנראה שהרמב"ם נקט את הפסוק "ועשו לי מקדש", ולא הזכיר את הפסוק שהובא בספרי: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם (דברים יב, יא). פסוק זה, הקובע גם את סדר המצוות – הוא מופיע אחרי הפסוק וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח (יב, י) – עוסק במקדש קבע, שמצוותו אחרי מינוי המלך ומלחמת עמלק, ואילו הרמב"ם קובע את המצוה היסודית של עשיית מקדש, בין עראי ובין קבע.

מבואר אפוא שיש מצוה תמידית של עשיית מקדש – אם משכן זמני ואם מקדש קבוע – ומצוה זו אינה תלויה בסדר הדברים של מינוי מלך ומחיית עמלק

על דרך זו כבר ביאר ב"ערוך השלחן העתיד" (הלכות בית המקדש, סימן א), בהדגישו את הסיפא של הפסוק במילים "וכן תעשו", כפי שדרשו חז"ל במסכת סנהדרין (טז, ב): "וכן תעשו – לדורות הבאין." כלשונו:

"דוודאי כולהו ידענא מקרא ד'ועשו לי מקדש', וכמו שכתבתי מסיומא דקרא: 'וכן תעשו'. וזה שהרמב"ם הביא במלכים קרא דלשכנו תדרשו, עניין אחר הוא ולא לעניין המצות עשה […] דבניין ביהמ"ק הוא אחר מלחמת עמלק ואחר מינוי מלך, דנחלת ירושלים הוה אחר כל זה, וזהו כוונת הרמב"ם שם." (סעיף ח)

מבואר אפוא שיש מצוה תמידית של עשיית מקדש – אם משכן זמני ואם מקדש קבוע – ומצוה זו אינה תלויה בסדר הדברים של מינוי מלך ומחיית עמלק.

בתינו מול בית ה'

הנושא של בניין הבית עלה בתקופת "ביאה שניה", כאשר זרובבל עלה עם כארבעים ושניים אלף איש מבבל וזכה לרשותו של כורש מלך פרס לבנות את הבית. העולים בנו תחילה מזבח והתחילו להקריב קרבנות, ולאחר מכן החלו להביא עצים לבנות את המקדש. אולם השומרונים העלילו למלך שאם ייבנה המקדש ימרדו בו היהודים, ובשל כך ביטל המלך את האישור וביטלו את עבודת הבנייה. איסור זה נותר בתוקף עד לשנה השנית לדרייוש מלך פרס.

בראש חודש אלול של אותה שנה התנבא חגי הנביא לעם היושב בציון, וגער בהם על כך שלא בנו את בית המקדש: הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית יְהוָה לְהִבָּנוֹת. וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר. הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?. נדמה שטענת העולים דמתה לטענות הנשמעות גם היום: כפילות המילה 'עת' מלמדת כי טענתם היתה שבתקופה זו לא הגיע הזמן לבנות.

תשובת הקב"ה בנבואת חגי היא חד־משמעית:

יַעַן מֶה נְאֻם ה' צְ־בָאוֹת יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ. עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ. וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ […] וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם.

חגי אינו אומר להם, "ה' החליט שהגיע הזמן לבנות את הבית", אלא גוער בהם על שלא הבינו מעצמם שעליהם לבנות את הבית. לטענתם שלא עת בוא עת בית ה' להיבנות משיב הקב"ה תשובה פשוטה: האם ראוי שתשבו אתם בבתיכם, לכך הגיעה העת, אך לא הגיעה העת שהבית שלי ייבנה? כלומר היה לכם להבין שאם השבתי אתכם לירושלים ואתם יושבים בה בבתיכם, אתם חייבים גם לבנות את ביתי!

על דרך זו מבואר בתהלים בדברי הפסוק הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם – אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ פָרִים (נא, כ–כא). כלומר, אם רואים שהקב"ה היטיב את ציון ובנה חומות ירושלים, ברור שהוא שב לחפוץ זבחים ועולות ומצפה שנבנה מזבח ומקדש ונקריב לפניו.

אם זכינו שהקב"ה השיב אותנו לארצנו, פרק עול שעבוד מלכויות מעל צווארנו, חיזק את כוחנו ונתן לנו את הארץ ואת הר קדשו […] אזי ברור הדבר שחפץ ה' שנבנה גם את המזבח ואת המקדש

ומכאן לקח פשוט לימינו: אם זכינו שהקב"ה השיב אותנו לארצנו, פרק עול שעבוד מלכויות מעל צווארנו, חיזק את כוחנו ונתן לנו את הארץ ואת הר קדשו; אם זכינו לגור בארצנו, להתרבות בה בברכה גדולה ורחובות העיר מלאו ילדים וילדות משחקים; אם גם הכלכלה משגשגת וההצלחה גוברת והולכת ומתפרסמת בין העמים – אזי ברור הדבר שחפץ ה' שנבנה גם את המזבח והמקדש ונשוב לקיים את כל המצוות הקשורות בהם.

יש לזכור שלא מדובר רק במצות בניית המקדש. על ידה אנו אמורים לקיים עוד מאות מצוות שמתקיימות רק במקדש או בזמן המקדש. החפץ חיים ב"ספר המצוות הקצר" הראה שנשארו לנו מעט מתוך תרי"ג מצוות שנוהגות למעשה בזמננו כיון שאין מקדש. אם כן בניית המקדש מאפשרת לקיים את כל המצוות התורה בלי לוותר על כשליש מהן!

בניין הבית בתקופת גלות ובטומאה

גם בתקופת הגלות מצאנו נסיונות לקיים את מצות בניין המקדש.[1]

בבראשית רבה נאמר: "בימי ר' יהושע בן חנניה גזרה מלכות שיבנה בית המקדש, הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין מעכו ועד אנטוכיא, והיו מספיקים לעולי גולה" (פרשה סד אות כט). מבואר שם כי רצו לבנות את הבית ברשות הקיסר, אלא שהכותים שכנעו את הקיסר לחזור בו ולצוות לשנות את מיקום המקדש. כשהגיעו אגרות הקיסר שבישרו על ביטול הרשות בכו העם ורצו לצאת על כך למלחמה ברומאים, עד שבא ר' יהושע ודיבר על לבם כי אין למרוד במלכות רומי כשה' מסרנו בידם.

גם בימי מרד בר כוזבא, שרבי עקיבא אמר עליו כי הוא מלך המשיח, רבים סבורים שעיקר המרד היה השאיפה לבנות מחדש את המקדש. כך או כך, ברור שזו היתה משאת נפשם של המורדים, ושאכן ניסו לעשות זאת, ולדעת חוקרים אחדים אכן בנו את המקדש והקריבו בו למשך כמה שנים – מסקנה שיש לדון בה מתוך דברי המשנה והתלמוד.

אפילו בימי האמוראים רב פפא והלל השני ראש הסנהדרין שבארץ ישראל, כאשר מלך הקיסר יוליאנוס הכופר ששב לעבודת אלילים אחרי שהקיסרים שלפניו נטו לנצרות, אמר יוליאנוס ליהודים לבנות את בית המקדש ולהשתמש גם בחומרים מאוצרות המלך. היהודים אכן אספו חומרים וריכזו אותם בדרום הר הבית, והרסו קירות שהיו שם כדי להתחיל לבנות מחדש. אולם בליל ל"ג בעומר ד'קכ"ג (636 למניינם) ארעה רעידת אדמה עצומה (שאת עקבותיה מוצאים הארכיאולוגים במקומות רבים בכל הארץ) שהרסה הרבה ומתו בה יהודים רבים וגם פרצה שם שרפה שכילתה את חומרי הבנייה שהכינו, וחודש לאחר מכן נהרג הקיסר בקרב מול הפרסים והקיסר הבא אחריו כבר ביטל את הרשות לבנות.

ומעט לפני הכיבוש הערבי בא ח'וסרו השני מלך פרס להילחם בקיסר הביזנטי הרקליוס, ובשנת ד'שע"ד (614) כבש את ירושלים בעזרת אלפי חיילים יהודיים שעזרו לו תמורת הבטחה שייתן להם את ירושלים לעשות בה כרצונם. הוא מינה את נחמיה בן חושיאל מזרע בית דוד למושל ירושלים, והלה הקים מועצת חכמים וניגש לבנות את בית המקדש. בינתיים בנה בית כנסת על הר הבית, ויש טוענים שאת הבסיס למבנה כיפת הסלע הניח הוא באותם הימים.

לדעת חוקרים רבים בנו היהודים אז את המזבח והתחילו להקריב קרבנות ולהתכונן לבניית המקדש, ויש לזה תימוכין גם בפיוט של רבי אלעזר הקליר בן התקופה

לדעת חוקרים רבים בנו היהודים אז את המזבח והתחילו להקריב קרבנות ולהתכונן לבניית המקדש, ויש לזה תימוכין גם בפיוט של רבי אלעזר הקליר בן התקופה. אלא שח'וסרו חזר בו מהבטחתו ושיתף פעולה עם הנוצרים ומנע את בניית המקדש. הדבר גרם ליהודים להחליף צד ולעזור להרקליוס תמורת הבטחות דומות. הרקליוס הנוצרי גם הוא הפר את הבטחותיו אחרי שהתירו לו חכמי הנוצרים, וירושלים נותרה חרבה.

בתקופה מאוחרת יותר העיד בספר כפתור ופרח על ר' יחיאל מפריז שביקש לבנות מזבח ולהקריב עליו קרבנות, גם ללא גאולה וללא קיבוץ גלויות, וזה לשונו:

"גם כי אמר אלי [הכוונה למה"ר ברוך ז"ל שנזכר שם] בירושלים כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו, שרבנו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבוא לירושלים, והוא בשנת שבע עשרה לאלף הששי, ושיקריב קרבנות בזמן הזה. ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו ואנה הכהן המיוחס. אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה."

כלומר, אין מניע מבניין הבית, למרות שאנו בחזקת טמאים ואין לנו פרה אדומה להיטהר בה, שכן כוונתו להלכה הפסוקה "וכל קרבן שקבוע לו זמן, בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד – דוחה את השבת ודוחה את הטומאה" (הלכות ביאת המקדש ד, ט–יח). וכן לגבי בניית המקדש כתב הרמב"ם כי "בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל […] מצוה שיהיו הנכנסין כהנים תמימים […] מצוה בטהורים, לא מצאו טהורים ייכנסו טמאים, שהטומאה דחויה בציבור" (הלכות בית הבחירה ז, כג; מקור ההלכה לגבי בנייה בתוספתא כלים א, ט).

בניין הבית בעת החדשה

לפני כ־200 שנה התעורר הרב צבי הירש קאלישר זצ"ל ועורר הרבה את חכמי הדור לדרוש את בניין המזבח והמקדש ולחדש את עבודת הקרבנות, וכתב על זה כמה ספרים (כגון "דרישת ציון") וגם הדפיס את מכתביו לחכמי הדור ואת תשובותיהם אליו, ובפרט את התכתבותו עם רבו המובהק המפורסם מגדולי דורו ר' עקיבא איגר זצ"ל. בתשובתו כתב ר' עקיבא איגר כמה פקפוקים בעניין בניין המקדש. אולם במכתב לחתם סופר כתב לחתנו שיבקש משרי ירושלים של האימפריה הטורקית רשות לבנות מזבח ולהקריב קרבנות.

מבואר שסבר ר' שמעון סופר שקיימת חובה לבנות את המקדש, ככל שיש אפשרות כזו, והרב זוננפלד לא התפלמס עמו בכך אלא השיב שאין היתכנות שהבריטים יתמכו במעשה הבניין

כנראה סבר ר' עקיבא איגר שעלינו מוטל להשתדל בזה גם אם עדיין לא הגענו לפתרונן של כל הבעיות והספקות ההלכתיים, ועם ההשתדלות יש לקוות שיעזרנו ה' לפתור את כל הנושאים ולפשוט את הספקות. ויש גם לציין שבתשובת חתם סופר (יו"ד סימן רלו) השיב לחותנו כי אין לחוש לא מפני טומאה (שהותרה בציבור) ולא מפני הצורך לכהן מיוחס, ואף את שאר החששות דחה שם, והסיק שאם נוכל צריכים אנו לבנות מזבח ולהקריב לכל הפחות קרבן פסח.

גם ר' שמעון סופר, מצאצאי החתם סופר, כתב אל ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, שישתדל אצל השלטון הבריטי דאז לתת רשות לבנות מזבח במקומו ולהקריב קרבנות. ועל כן השיב הרב זוננפלד שלא יחשוב שהבריטים בצד שלנו, כי אפילו לגבי הכותל המערבי היתה מריבה גדולה עם הערבים והבריטים עשו צרות גם בעניין הזה (שו"ת לרי"ח זוננפלד סי' קי). ובכל אופן, מבואר שר' שמעון סופר סבר שיש חובה לבנות את המקדש, אם יש אפשרות כזו, והרב זוננפלד לא התפלמס עמו אלא השיב שאין היתכנות שהבריטים יתמכו במעשה הבניין.

***

החובה של מצות בניית המקדש אינה רק על מנהיגי הציבור. כתב הרמב"ם: "והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר" (בית הבחירה א, יב). אם כן, בימינו על כל יחיד ויחידה מוטלת החובה לעשות כל מה שביכולתם מבחינה ארצית, כספית או רוחנית, למען קידום בניית המקדש עד להשגת מטרה קדושה זו בפועל.

ההיסטוריה מלמדת שדברים גדולים מתרחשים מתוך השפעה עמוקה של רוח הזמן, רוח הנושבת בלבם של המוני אנשים המהדהדים יחדו את המסר החדש של התקופה

לכל אדם יש יכולות שונות ומידת השפעה משתנה על המדיניות הציבורית ביחס לענייני ירושלים והמקדש. אך יש חשיבות למה שמכונה "צייטגייסט" – רוח הזמן. ההיסטוריה מלמדת שדברים גדולים מתרחשים מתוך השפעה עמוקה של רוח הזמן, רוח הנושבת בלבם של המוני אנשים המהדהדים יחדו את המסר החדש של התקופה. עלינו להדהד את המסר של בניין המקדש, לא רק את הכמיהה לחזון אלא אף את המוכנות לפעול למימושו.

הלוואי שנבנה המקדש במהרה והר ציון יתמלא, ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה, והרחמן הנקדש יתברך ויתעלה.

[1] לכמה פרשיות ועדויות על נסיונות בניין הבית והמזבח לאורך השנים, ראו לדוגמא אצל ארנון סגל, הבית (סלע מאיר, 2021).