בספרו "הקץ המגולה והמדינה היהודית" משנת 1993, הציע פרופ' אבי רביצקי לחלק את יחסם של יהודים דתיים למדינת ישראל לשלוש גישות עיקריות. גישות אלו מוכרות היטב, אתמצת אותן בקצרה.
גישת השלילה שוללת עקרונית ייסוד מדינה יהודית ביוזמה אנושית, שכן נאסר עלינו לעלות בחומה. גישה זו היתה נפוצה למדי בראשית ימי התנועה הציונית, וכיום היא מזוהה בעיקר עם חסידות סאטמר.
הגישה הפרגמטית רואה במדינה יהודית מסגרת קהילתית־מדינית רגילה, ללא מטען היסטורי מיוחד. גישה זו אפיינה תחילה את תנועת המזרחי, שמייסדה, הרב יצחק יעקב ריינס, הדגיש בעקביות כי בעיניה הציונות נטולת משמעות גאולית ואין לה קשר מהותי לגאולת ישראל. לימים חדלה גישה זו לאפיין את המזרחי, ובמידה רבה עברה לאפיין את המיינסטרים החרדי. ביטוי תמציתי לה אפשר למצוא במכתבו הידוע של הסטייפלר, המסביר כי אין הבדל עקרוני בין הצבעה לאגודת ישראל במדינת ישראל לבין הצבעה לה בפולין: מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות, ויש לשאוף לקשרים קורקטיים ובונים עמה, כפי שנהגנו בכל ארצות גלותנו.
מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות, ויש לשאוף לקשרים קורקטיים ובונים עמה, כפי שנהגנו בכל ארצות גלותנו.
מנגד ניצבת הגישה המשיחית. כבר בימי ספרו של רביצקי ראתה מרבית הציונות הדתית במדינת ישראל את "ראשית צמיחת גאולתנו". עצם הקמת המדינה נתפס בעיניה אירוע יהודי־היסטורי של קץ הגלות, התקדמות ממשית לקיבוץ גלויות ולכינון מלכות ישראל.
על רקע זה, מצדדי הגישה המשיחית מבקשים לא פעם לאתגר את היחס החרדי הקורקטי למדינה, בהצביעם על ההישגים הבולטים של הציונות במימוש החזון הפוליטי של נביאי ישראל בדורות האחרונים. המדינה שקמה נושאת את השם ישראל; שפתה היא עברית; חגיה הם חגי ישראל; היא כבר עתה המרכז המובהק של החיים היהודיים בעולם, ומסתבר שאנו קרובים מאד למצב שרוב יהודי העולם יושבים בה. גם הצלחותיו המרשימות של צה"ל נראות בעיני רבים ביטוי מובהק לסיעתא דשמיא. האם כל אלו אינם מחייבים בחינה מחודשת של היחס למדינה? האם אין הם מחייבים מעבר מלחיצת יד מנומסת לחיבוק של ממש?
גישה רביעית: גאולה ללא חיבוק
טענת הגישה השלישית נשמעת חזקה, ונדמה שהיא מקשה על הגישות האחרות. אולם אפשר להציע עמדה רביעית: מדינת ישראל אכן עשויה להיות תופעה משיחית, ובכל זאת אין הכרח להזדהות עמה הזדהות מלאה. לא כל גילוי של גאולה מחייב חום, אמון או התמסרות. לעתים גם כלפי משיח נכון לנקוט נימוס ולא חיבוק.
דומני שעמדה זו אפיינה כמה מן הרבנים החרדים הידועים. מתוך ספרו של הרב וולבה "בין ששת לעשור" ניכר שראה במדינת ישראל את תקומתו ההיסטורית של העם היהודי. הוא כותב על כך בהתלהבות בולטת. ועם זאת הזדהה כמתנגד לציונות.
מדינת ישראל אכן עשויה להיות תופעה משיחית, ובכל זאת אין הכרח להזדהות עמה הזדהות מלאה. לא כל גילוי של גאולה מחייב חום, אמון או התמסרות.
כמו כן, על הרב אשר פריינד מסופר (בספר "ר' אשר מפי תלמידיו") שהצטער מאד על דרכה של מדינת ישראל. הוא סירב בתוקף לקבל תקציבים מן המדינה, וראה במוסדות המדינה "מוכס העומד מאליו". מסופר שביום העצמאות ה־47 הוא זעק על חילול השם בכך ש"המדינה הכפרנית" האריכה ימים יותר משלטון דוד המלך. אך הרב אשר גם ראה במדינת ישראל פוטנציאל היסטורי ייחודי. הוא העריך את הישגיה, ולא פעם התבטא שנכון וראוי "להעביר את השלטון על ארץ ישראל לידיים של יהודים שומרי תורה ומצוות". ההסתייגות אינה מן ה"מה", אלא מן ה"איך".
כדי להמחיש את ההיגיון שבעמדה זו, כדאי לשוב אל ימי שלמה המלך. שלמה היה ללא ספק משיח בן דוד: בנו של דוד, ומשוח כהלכה. הרמב"ם בהלכות תשובה מתאר את המשיח כחכם כשלמה; ובהלכות מלכים הוא מתארו כנביא. שלמה עצמו עונה בוודאי על שתי הדרישות גם יחד.
ואולם, האם משום כך היינו מבקשים לשוב אל החברה היהודית של ימי שלמה? לא בהכרח. מבחינה רוחנית, שלטונו של שלמה לא התאפיין במאבק בעבודה זרה. איננו יודעים בדיוק מה היה מצב לימוד התורה באותם ימים, אך כאשר כל הגברים מבלים חודש אחד מכל שלושה בלבנון בכריתת עצים ואת יתר הזמן מקדישים לעבודת השדה, קשה להניח שנותר מרחב רב ללימוד תורה, לא כל שכן לתרבות של מסירות המונים ללימודה.
גם מבחינה מוסרית קשה להתפעל מן החברה ההיא. כאשר באו לפני שלמה "שתי נשים זונות", חכמתו אכן האירה את הדרך לבירור דינו של היילוד. אולם עצם הסיפור אינו מלמד רק על כושר השיפוט של המלך, אלא גם על מרקם חברתי שבתוכו מציאות כזו היתה מוכרת דיה. נראה שמנהיגות בת זמננו היתה נבחנת לא רק לפי תבונתו בפתרון הסכסוך הפרטי, אלא גם לפי אחריותו לעצב מציאות שבה נשים צעירות אינן נדחקות מלכתחילה למצוקה כלכלית ומוסרית.
תקופתו של שלמה מכונה אצל חז"ל "סיהרא בשלמותא" – הירח במילואו. ובכל זאת נזרעו בה זרעי פורענות, שפירותיהם הקשים הביאו עד מהרה להתפלגות הממלכה. האם אנו מבקשים לחזור אליה?
מכאן גם עולה שאלה תיאולוגית מטרידה ביחס לרעיון הגאולה: האם אכן סביר לצפות שגאולה תופיע בצורה אוטופית, נקייה מכל כשל מוסרי, רוחני וחברתי? מקורותינו אינם מחייבים תמונה כזו. ימי דוד ושלמה עצמם, שהם הדגם המובהק של מלכות ישראל, לא היו ימי שלמות פשוטה. הם היו ימי ריבונות, עוצמה, השראת שכינה והתקדמות היסטורית, אך גם ימי חטא, מתח ושבר.
יתכן אפוא שהגאולה ההיסטורית אינה מופיעה כקפיצה ישירה אל אחרית הימים של וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, אלא דוקא כחזרה אל החיים המדיניים של ישראל – על גודלם ועל הסיכונים הכרוכים בהם.
יתכן אפוא שהגאולה ההיסטורית אינה מופיעה כקפיצה ישירה אל אחרית הימים של וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, אלא דוקא כחזרה אל החיים המדיניים של ישראל – על גודלם ועל הסיכונים הכרוכים בהם. אם כן, העובדה שתהליך מסוים הוא גאולי אינה אומרת שהוא כבר אוטופי; היא אומרת שהוא נושא אפשרות, כיוון וייעוד.
לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל
רב פלוני קבל על היחס הקריר של הציבור החרדי למדינת ישראל, וטען כי החרדים שבים כביכול על קריאתם של ישראל בימי רחבעם: מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד, וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי; לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל. אלא שראוי להתבונן בהקשר של הדברים. הנביא מבהיר שסיבת הקריאה היתה התנהלותו של רחבעם: הוא עזב את עצת הזקנים, נועץ בילדים, ו"לא שמע המלך אל העם". הרושם העולה מן הכתוב הוא שסירובם של ישראל לדבוק בבית דוד לא נבע מכפירה בעקרון המלוכה של בית דוד, אלא מכשלונו המוסרי והמדיני של נושאה באותה שעה.
ומכאן לעניין מדינת ישראל. כאשר שואלים אם מוסדות המדינה ראויים לתמיכה, לא די לשאול אם הם מממשים חזון היסטורי. השאלה המכרעת היא אם הם מממשים חזון ראוי.
כאשר שואלים אם מוסדות המדינה ראויים לתמיכה, לא די לשאול אם הם מממשים חזון היסטורי. השאלה המכרעת היא אם הם מממשים חזון ראוי.
אני נזכר בתגובתו של רבי חיים מצאנז, בעל ה"דברי חיים", לקריאתו של הרב קלישר באמצע המאה התשע עשרה לחדש את עבודת הקרבנות. רבים מרבני הדור סברו שהקשיים ההלכתיים כבדי משקל ואינם מאפשרים את הדבר. אך ה"דברי חיים" התבטא שגם אילו ניתן היה להתגבר על המכשולים ההלכתיים, "לא לשם כך התייסרנו אלפיים שנה בגלות, כדי להקריב קרבנות בחסות השלטון העות'מאני ובנדיבות לבו של השר מונטיפיורי."
האם אפשר להסתייג מבשורה גאולית־נבואית? בחז"ל יש רמזים שהתשובה יכולה להיות חיובית, בנסיבות מסוימות. במסכת יומא (סט, ב) מסופר שבתחילת ימי הבית השני, חכמי ישראל ביקשו לבטל את היצר לעבודה זרה, בטענה "לא איהו בעינן, ולא אגריה בעינן" – לא רוצים לא אותו ולא את שכרו. הרב צדוק הכהן ("שיחת מלאכי השרת הוספות", תנחומא סוף פרשת משפטים) טוען שבמעשה זה חכמי ישראל ביטלו למעשה את הנבואה מישראל – בכך "ניטלה מעלת הנבואה מן הנביאים". הם ביקשו לסמוך על מעלת החכם, שכן "חכם עדיף מנביא" (ב"ב יב, א).
גם במסכת יומא (ט, ב) מסופר שבדור הוא נסתלקה אמנם רוח הקודש מישראל, אך "עדיין היו משתמשין בבת קול". ואילו בדור מאוחר יותר, קובע התנא רבי יהושע (ב"מ נט, ב) ש"אין אנו משגיחין" אפילו בבת קול, שכן "לא בשמים היא". רבי יהושע לא הכחיש שמסר מאת ה' תמך בעמדתו של רבי אליעזר; הוא גם לא שלל כל אפשרות להיעזר במסר כזה. רבי יהושע עמד על כך שמסר כזה צריך להיבחן על פי הכלים והקריטריונים שנמסרו לחכמי ישראל.
השאלה העיקרית איננה רק מי נושא את הדגל ההיסטורי, אלא איזו חברה קמה תחתיו: האם היא חברה צודקת יותר, נקייה יותר, ראויה יותר; האם היא מגנה על חלשיה; האם היא מטפחת חיים של תורה ומצוות; האם היא מעצבת מרחב ציבורי מוסרי.
קשה להכחיש את הממד ההיסטורי־גאולי שבתקומת ישראל בדורות האחרונים. אך ממד זה לבדו עדיין אינו מחייב יחס של חום ועידוד כלפי המדינה. יתכן בהחלט ששלטון יישא בשורה משיחית של ממש, דוגמת מלכות רחבעם, ובכל זאת התגובה הראויה תהיה "לאהליך ישראל". השאלה העיקרית איננה מי נושא את הדגל ההיסטורי, אלא איזו חברה קמה תחתיו: האם היא חברה צודקת יותר, נקייה יותר, ראויה יותר; האם היא מגנה על חלשיה; האם היא מטפחת חיים של תורה ומצוות; האם היא מעצבת מרחב ציבורי מוסרי. אני משער שהמתח לכאורה ביחס למדינת ישראל שאנו מוצאים אצל רבנים כמו הרב וולבה והרב פריינד נעוץ בדאגה כנה לדרכה של המדינה. משום כך הם קראו לחרדים לדבר ה' לשוב לאהלה של תורה. הם חשו חובה לצפות מן הצד על אירועי הגאולה, ולעשות כמיטב יכולתם לנתב אותם בכיוון חיובי על פי הכלים שנמסרו לחכמי ישראל.
מדינת ישראל של היום
אוסיף שמדינת ישראל של היום עומדת בפרמטרים הללו באופן מרשים. יש בה מערכת בריאות ציבורית מן הטובות בעולם ורשת ביטחון סוציאלית אפקטיבית, כך שנדיר שלחץ כלכלי ידחק אנשים דלים למעשים לא מוסריים. זנות מאורגנת אסורה בה על פי חוק; הפלות מאושרות במסורה. חינוך תורני זוכה בה לתמיכה ציבורית רחבה, ואף ישיבות וכוללים נהנים מתקצוב שלא היה כמותו בנכר. קיימת בה נורמה ציבורית נרחבת של סגירת מקומות עבודה בשבתות ובחגים, ומי שמבקש מוצרים לא כשרים נדרש לחפש אותם במקומות ייעודיים.
בעיני, השאלה עד כמה יש לחגוג את עצמאות ישראל ועד כמה יש לחבק את מוסדות המדינה אינה נבחנת לפי מידת המימוש ההיסטורי של חזון הנביאים, אלא לפי מידת המימוש של החזון המוסרי שלהם. אף שיש עוד הרבה מה לתקן, בחשבון הכולל אנו עדים לקדמה ערכית־יהודית שהולכת יד ביד עם הקדמה ההיסטורית. עם זאת, אני מקבל את העובדה שלא כולם יסכימו לכך.
תמונה: Nano Banana
לדעתי, רוב העם מרגיש שיש יד ה' בהקמת המדינה ובמיוחד אחרי השואה. כל הניסים הגלויים והנסתרים, כל ההצלחות שהן בלתי רציונאליות, מי אם לא הקב"ה מוביל אותנו? ואם הוא מוביל מי אנחנו שנתנגד?
בנוסף המדינה היום צעדה צעד ענק לכיוון הדתי. שם ה' מוזכר בה בכל מקום ובכל אירוע (רק לדוגמא בטקס של ערב יום העצמאות כמעט כל מדליקי המשואה הזכירו וברכו את ה' או אלוקים במידה כזו ואחרת. הטקס היה כמעט דתי…. אז כאן נעצור?
זה נשמע קצת ילדותי
בשיטה זו אפשר להכשיר כל דבר
כי נדמה שה' מוביל… ומי אנחנו שנתנגד
טוב, אז ה' ברא גם יה"ר ושקרים ועוד הרבה דברים שאנחנו כן מצווים להתנגד אליהם גם אם הם מצליחים.
ולאן בדיוק אתם רוצים להמשיך, יש איזו תוכנית? או פשוט לנסות לממש את חוקי האמונה בתוך חוקים שהם היפך ממנה עד איפה שידכם מגעת…
בכל מקרה, לשת"פ עם ארגון של כפירה כדי לגרד כמה אמירות של אמונה זה מה שאנו מצווים.
ולגבי המאמר
ידוע הדין שאסור לדון בערכאות נכריים שלא ע"פ התוה"ק.
אז להקים כאלו מותר?
בוודאי שיהודים שמקימים לכתחילה ארגון או כש"כ מדינה שדנה דוקא שלא ע"פ התוה"ק, ואף אם יתנו איזה ביטוי וחופש דת, אינם אלא פושעים, מסיתים ומדיחים, וכש"כ כשמחנכים לכך את ילדי ישראל.
אז גם אם הם יהיו סופר מוסריים ומתקדמים, אין לנו שום היתר לגלות תמיכה מינימלית בכך.
אולי מכורח הנסיבות, לא נצליח לחיות בניתוק ונצטרך למצוא פתרונות יצירתיים כדי להתקיים בכזו מין מציאות עגומה.
אך מחובתנו היא להשמיע את התנגדותנו לכך ולא ח"ו תמיכתנו כי מצאנו כמה סממנים חיצוניים יהודיים.
זו בדיוק התרמית, בה מסמאים את עיני המאמינים בססמאות, כסף וקצת התחשבות ומקבלים תמיכה מליאה ועידוד להמשיך במפעל הכפירה הגדול בהיסטוריה.
באופן עקרוני, להבנתי הבעיה היסודית במשיחיות כתפיסה קובעת מדיניות היא שהיא מקדמת מדיניות שאינה מבוססת בעיקרה על שימוש בקריטריונים מדעיים\ כלכליים\ חברתיים\ מוסריים, אלא מכניסה בנוסף קריטריון של התאמה תאולוגית. זאת בפני עצמה בעיה, ואף חמור מכך: ההתאמה התאולוגית סותרת לעיתים קרובות את הקריטריונים האחרים – מה שהופך אותה לסכנה לעתיד ישראל.
באופן משעשע לטעמי, הכותב אף מסביר באופן "כמותי" מדוע ישראל עומדת לטענתו בקריטריון ההתאמה התאולוגית בסיפא של דבריו – "הרבה" לימוד תורה (איך בכלל מכמתים דבר כזה מבחינה איכותית ? הרי דווקא מבחינה תאולוגית זה לא עניין טכני סטטיסטי), מעט הפלות (לא מדוייק), תמיכה סוציאלית "מרשימה" (לא מדוייק). זה דפוס מאוד מקובל בעולם המשיחי – הנסיון לכמת את ההצלחה בקריטריונים של כמה שטחים תפסנו – בין טריטוריאליים ע"י מאחזים והתנחלויות, בין ב"מרדף היומי" – שטחי נדל"ן של טקס בגמרא, כמה ארוכה ובולטת הציצית, כמה הנצחון על האוייב "מוחלט", כמה אנו בכלל "כפסע" ממנו, כמה גבוהה המחיצה בין גברים לנשים וכדומה.
בנוסף, להלן כמה אי דיוקים בטענות לעיל:
1) טענת הכותב שישראל "עומדת בפרמטרים הללו [סטנדרטים חברתיים] באופן מרשים" הכוללים "רשת ביטחון סוציאלית אפקטיבית" אינה נכונה. בוודאי לא באופן "מרשים" ביחס לרוב מדינות ה OECD.
אפשר לראות זאת בכל מיני מדדים השוואתיים, כמו ההוצאה הציבורית על רווחה להלן:
https://www.oecd.org/en/topics/social-spending.html
זאת בין היתר כיוון שסדר העדיפויות של המדינה מקדם מטרות דתיות משיחיות כמו התנחלויות וחינוך פונדמנטליסטי ומשתמט, בין היתר על חשבון הרווחה – והרי זה בדיוק מה שהכותב מוצא כחיובי לפי דבריו.
זה מתבטא לדוגמא בקריסת מערך בריאות הנפש בישראל – תופעה רבת שנים (אני אישית מכיר חולי נפש במצב מאוד מאוד קשה, ופגועי מלחמה, שזוכים לתמיכה סוציאלית מגוחכת בתחתית של התחתית).
עוד דוגמא- הרצח בחברה הערבית הוכפל ושולש מאז עליית בנגביר – אך אלו מימלא לא נחשבים הרי בני אדם (לא כתבו על זה מילה אחת בצ"ע לדוגמא).
עוד דוגמא – ההפקה של תושבי בצפון ובדרום במהלך המלחמה, לצד המשך הזרמת הכספים
לאברכים (מה שהכותב מגדיר כתופעה חיובית … ).
https://www.youtube.com/shorts/aM65ElE0Uu8
וכך הלאה – תקצר היריעה מתיאור עוולות נתניהו ועדת מאמיניו. הכותב מייפה את המציאות.
2) לגבי העניין התאולוגי:
נכון שתאולוגיות כמו אלו של הרב ריינס אינן מבוטאות באופן פוליטי מפלגתי, אבל לאמר שאינן נוכחות באופן עמוק בחברה הישראלית זה לא נכון. זאת כיוון שדתיים\יות שתפיסת עולמם אינה משיחית נוטים לחבור ממילא למפלגות ליברליות כלליות, חילוניות, ולא לאלה שמקדמות חזון תיאוקרטי משיחי\פונדמנטליסטי שממילא זר להם.
אישית אני מכיר מספיק דתיים\יות שתפיסותיהם\ן אינן משיחיות.
גם המושג דתי\חילוני הוא לא בהכרח קשיח – דתיות יהודית אינה בהכרח הלכתית, כלומר כזו שמקבלת את הפסיקה הרבנית, ולעיתים יש דגש רב על מצוות אדם לחברו וכדומה ושלילה של מטא-פיזיקה כעבודת אלילים. מפתיע שהכותב לא מכיר את החברה בה הוא לכאורה חי.
ולגבי שלמה המלך – אין נתונים ארכאולוגיים היסטוריים המראים שהיה מלך כזה. יש הוכחה לגבי קיום שושלת דוד (כתובת תל דן), אבל שלמה – לפחות לפי מה שטוענים היסטוריונים – יש ספק בכך מכמה סיבות. תאולוגית, אין על מה להתווכח כמובן
תודה על המאמר, חשוב ומעניין. אבל גם תמים. הרבי מצאנז היה פשוט אנטי-ציוני. הוא היה נגד מעשה אנושי ובעד פסיביות, כמו כל חבריו האדמו"רים. הוא ביקש לשרוף את ספרו של הרב קלישר. יפה שהכותב דן אותו לזכות, אבל זה לא משכנע. גם הרב פרוינד היה אנטי-ציוני, בערך כמו כל השאר. הרב וולבה באמת שונה. הוא היה יותר ידידותי כלפי הציונות, אבל קיבל על עצמו כפיפות מוחלטת לממסד הרבני החרדי.
ומה בדיוק הפשע הגדול בלהיות אנטי ציוני?
זו בדיוק שטיפת המוחות וההסתה שלכם
יישר כוח, אבל לא הבנתי: על הרבה פחות ממה שיש לנו היום תיקנו את חנוכה. נדרשת מידה גדושה ועצומה של כפיות טובה כדי להתעלם מהמדינה ופלאיה, והטענה ש"זוהי גאולה מאכזבת" מתאימה לטיעונים לענישה, בוודאי לא לשלב של גמר הדין.
נכון, זו לא גאולה מאכזבת אלא כלל לא.
באמת שלטון החשמונאים היה פחות מוצלח בחינוך לכפירה וחילול ש"ש
"גאולה מאכזבת" ביחס למה? מי כותב את התסריט, מי אמור לקבוע? אז מה, נעדיף שלא תהיה גאולה?
יש אוכל יותר טוב ופחות טוב
ויש אוכל מקולקל
כך גם יש מהלכים שמנסים לזייף גאולה וגורמים רק לקילקולים וצרות
הציטוט מהאדמו"ר מצאנז מרתק, אבל לא מצאתי אותו בחיפוש. מהיכן הציטוט?
אני מודה לכולם על התגובות, למדתי מכולן. אגיב פה במרוכז.
התנגדות למדינה כי היא נוסדה באיסור: המאמר למעשה מציג עמדה ששאלת היתר ייסוד המדינה אינה מעניינת. גם אם השלטון נוסד בהיתר, או במצווה, יש מקום להסתייג אם הוא מתנהל בצורה בעייתית; כמו כן, גם אם הוא נוסד באיסור יש לתמוך בו במידה שהדבר טוב ליהודים, ובכלל זה טוב לשמירת התורה. לחלק מן הדעות מלכות החשמונאים נוסדה באיסור, אבל אנחנו עדיין חוגגים את ההישגים שלה. הרב יוסף אליהו הנקין כתב במפורש שאסור היה לייסד מדינת ישראל, שכן זה נוגד את השבועות, אבל עכשיו שהיא נוסדה יש חובה לתמוך בה. (נראה לי שזה נמצא בקובץ "לב איגרא".) הרב אליהו כי טוב תוהה על אופן יסוד המדינה, אך כותב שהוא לא מוצא אפשרות להכחיש את ממד ההשגחה האלוהית שבייסוד שלה. (במהדורה האנגלית של ספר התודעה; בעברית הדברים פורסמו בחוברת שהוא כינה "כבשי דרחמנא" כדי להביע את פליאתו.) המאמר שלי מציע לשים פחות דגש על המעמד ההיסטורי-יהודי של מדינת ישראל, לטוב (תקומת ישראל) או למוטב (עליה כחומה), ויותר דגש על התרומה המהותית שלה לחיי העם, ברוחניות ובגשמיות.
אם כבר מכירים ביד ה' בתקומה הלאומית, מי אנחנו להתנגד? אכן יש בתזה של המאמר חידוש: גם כאשר יד ה' ניכרת בתהליך היסטורי מסוים, יש מקום לשמור על איפוק. "עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק". אליהו הנביא הכיר שהקב"ה העניק מלוכה לאחאב, ושינס מתניו לרוץ לפניו, אבל הוא העדיף להתרחק ככל האפשר מקשר עם אחאב ועם שלטונו. אני משער שהיו אנשים חרדים לדבר ה' שקיימו בעצמם "אל תתוודע לרשות" גם בימי מלכי בית דוד.
תמימות: אני מבין את הביקורת. המאמר הקצר נותן רושם שלדעתי, גם המתנגדים לציונות מכירים בקדמה ההיסטורית. אני יודע שזה לא תמיד נכון. התזה בצורה מורחבת, ומדויקת יותר, טוענת שאפשר להבין גם הסתייגות מעצם התהליך ההיסטורי, המיוחל כביכול. לפי גרסה אחת, אחת השבועות היא "לא לדחוק את הקץ". משמע, שאכן ניתן לדחוק את הקץ אבל זה דבר לא טוב. במצב נתון של דחיקת הקץ, רצוי לכאורה על כל פנים לא להאיץ בו עוד יותר. ובכן, בדבריי אני מכיר בלגיטימיות של התנגדות לקץ לא טוב, כמו כן בצורך לתמוך בהתפתחות שהיא לא קץ, אם היא טובה. ובסך הכול יש להתרכז בהערכת המצב ולפעול לתיקונו, ופחות לפלפל במעמד ההיסטורי-נבואי.
חנוכה: הביקורת בהחלט במקומה. הרמב"ם אכן כותב בהלכות מגילה וחנוכה "והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". לדעת הרמב"ם, אנחנו מהללים את שיבת המלכות גם אם היא מלכות בעייתית. מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל היה מרבה לצטט את הרמב"ם הזה כדי להדגיש שיש להלל את הקמת המדינה גם אם רואים את המצב בו גרוע למדי. בתגובה לביקורת אומר בכנות שהמאמר הוא במידה רבה פרי התחושה שאני היום פחות מזדהה עם דברים אלו של הרמב"ם. התחושה שלי היא, שגם חז"ל זיהו קושי בהילול שיבת השלטון שלוקה כל כך בחסר, ובשל כך הם שמו את הדגש על נס פך השמן, ועל חידוש העבודה במקדש, ופחות על שיבת המלוכה.
הציטוט מה"דברי חיים" – מצאתי פה: https://minchasasher.com/he/shiur/uncategorized-he/%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%96%D7%94-%D7%AA%D7%A9%D7%A2%D7%98/
בקשר לאמור: "כמו כן, גם אם הוא נוסד באיסור יש לתמוך בו במידה שהדבר טוב ליהודים, ובכלל זה טוב לשמירת התורה. לחלק מן הדעות מלכות החשמונאים נוסדה באיסור, אבל אנחנו עדיין חוגגים את ההישגים שלה"
1. לא פשוט בכלל לתמוך באיסור, אשמח להבין איך זה מעוגן בהלכה ואלו תקדימים כאלו היו, מלבד הדוגמה של חנוכה שאליה אתייחס. ומלבד ההמלצה של "מוטב יהיו שוגגים" כי כאן מדובר בנזק של ממש וחילול ש"ש.
2. מה כ"כ טוב ליהודים?
מלבד עצם האיסור שמגיע מתוך כפירה בהבטחת הגאולה (ניקח גורלנו בידנו), קמה מדינה שלכתחילה דוגלת, מיישמת ומחנכת לכפירה וחוקי ערכאות, ובנוסף מסכנת את כל יהדות העולם ובמיוחד ארה"ק, אין יום שלא שומעים על תקרית או ר"ל נפגעים.
אז ממש לא מובן מה כ"כ טוב שאנחנו צריכים לתמוך בכאלו איסורים חמורים.
3. אנחנו חוגגים (לכל הדעות) את הניצחון על היוונים והניסים שנעשו, מה שקרה אח"כ לא קשור כלל לחנוכה אלא רק מבחינה כרונולוגית, מה שרמב"ם מציין לא מחייב שהוא קושר את זה דווקא למנהגי חנוכה מה גם שלא הוזכר כזה דבר בחז"ל.
ובכלל, לפני שמנסים לתקן את המצב, אנחנו חייבים להתבסס בעמדה ברורה ויציבה שאין רצוננו במציאות זו ומשם לפעול עד כמה שאפשר ובמה שמותר לנו.