יהודים רבים בישראל ובעולם ימקדו את מחשבות הפסח השנה בחטופים – מי שכבר זכו לצאת לחירות, מי שעדיין מוחזקים בשבי האכזרי – הלוואי שיזכו בקרוב לצאת מאפלה לאורה – ומי שכבר לא יזכו, לדאבון נפש, לראות את זוהר אור היום. שלא במפתיע, לקראת חג הפסח תשפ"ה יצאה לאור הגדה של פסח חדשה: הגדת החרות, בהוצאת מטה משפחות החטופים. ההגדה ממסגרת את ליל הסדר בתוך סיפור החטופים: מכתבים, מנגינות, מפגשים וכל הקשור לכך.
לאורך שנות הגלות היתה החרות הלאומית בלתי מושגת, ולעתים קרובות תפסה החרות האישית את מקומה
אין חדש בשימוש בסיפור ההגדה בקונטקסט של חרות הפרט. כך נעשה בכל התנועות השונות לשחרור עבדים. גם ספרות החסידות והמוסר הדגישה את הממד של שחרור אישי – חרות מיצר הרע ותיקון המידות. לאורך שנות הגלות היתה החרות הלאומית בלתי מושגת, ולעתים קרובות תפסה החרות האישית את מקומה.
אולם חובה להדגיש שאין זה העיקר. עיקרה של יציאת מצרים אינו שחרור אישי אלא חרות לאומית: החרות להיות ברשות עצמנו, החרות לעבוד ולקיים קשר עם ה' ולא להיות תחת עמים ואלוהים אחרים. כפי שאבאר בקצרה, לתובנה זו יש השלכות רבות, מסוגיית החטופים ועד שאלת גיוס החרדים.
השמטת משה רבנו
הנקודה הבולטת ביותר בטקסט המכונן של הגדה של פסח היא דוקא השמטה: משה רבנו, המנהיג שמגיע בשליחות הא־ל להוציא את בני ישראל ממצרים, אינו מוזכר ולו פעם אחת לאורך ההגדה. מובן מאליו שאין זו השמטה מקרית. נדרשה השקעה כבירה כדי לדאוג ששמו של משה לא יוזכר בלילה המציין את יציאת מצרים.
הסיבה הפשוטה להשמטה היא הרצון להדגיש באופן בלעדי את מקומו של הקב"ה בסיפור הנס. כפי שמצהירים בהגדה של פסח, הקב"ה גאל אותו בכבודו ובעצמו – לא מלאך, לא שרף, ולא שליח: אֲנִי ה' – אני הוא ולא אחר. שם ה' אינו מופיע במגילת אסתר, כדי להדגיש את מעשיהם של בני אדם. הקב"ה נוכח בצל. בהגדה של פסח, הזרקור הוא על הקב"ה לבדו.
החרות שאנו חוגגים בליל הסדר אינה החרות האישית הנחגגת במערב – חרות האחראית להתפתחות היחיד אך גם לניוונו המוסרי – אלא חרות לאומית
אך יש סיבה נוספת, לא פחות עמוקה. בסיפור יציאת מצרים, אין מקום לאינדיבידואלים. יצאנו ממצרים בתור עם, גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי. החרות שאנו חוגגים בליל הסדר אינה החרות האישית הנחגגת במערב – חרות האחראית להתפתחותו של היחיד אך גם לניוונו המוסרי – אלא חרות לאומית. לצד זאת שהקב"ה בכבודו ובעצמו גאל אותנו, ההגדה של פסח מדגישה את העם – את העם כולו, יחידה אחת שכלפיה יקיים הא־ל את הבטחתו לאבות ואִתה יכרות את בריתו.
חמץ של אינדיבידואליזם
במובן הזה, האינדיבידואליזם בימי הפסח דומה לחמץ. כל השנה אנחנו חיים כשורה עם חמץ, המייצג את דרכי הטבע הטובות והנאות. במצרים, שם הומצאה תרבות הלחם המודרנית (תפיחת העיסה על ידי מחמצת), אותן דרכי הטבע היו לאמצעי לסילוק השגב והרוממות מתוך העולם. הטבע של מצרים נעדר הארה א־לוהית. הטבע נעשה האלוהים עצמו.
לאורך השנה אנחנו נוהגים לברור את אורחינו לפי הטבע והמזג, לפי מה שמתאים לאופי הסעודה, לפי שאר האורחים וכך הלאה. בליל הסדר, כָּל דִצְרִיךְ – כל מי שצריך – יֵיתֵי וְיִפְסַח
תמורת זאת, בפסח אנו אוסרים את החמץ וחוגגים את המצה – מאכל המסרב להיכנס לתבנית הטבעית. זה עניין ה'חיפזון' של יציאת מצרים. המהירות המאפיינת את פסח מצרים וגם את פסח דורות מסמלת את החריגה מדרכי הטבע. חג הפסח מדגיש את החדירה של הקודש לעולם – חדירה של מערכת זרה לטבע הפשוט של החמץ.
כך גם האינדיבידואליות שלנו. היותנו אינדיבידואלים, כל אחד עם האופי שלו, עם תכונותיו, כוחותיו ונטיותיו, היא ה'טבע' שלנו, המזג שלנו. אין בכך כל רע, ולהפך, כמו העולם הטבעי, האינדיבידואליות שלנו היא כלי נפלא המשמש אותנו לאורך השנה בתחומי הקודש והחול. אולם בימי הפסח אנו שמים את אותו הטבע בצד ומדגישים את הממד הלאומי, החורג מהטבע האישי שלנו.
כך אנחנו פותחים את ליל הסדר, בהצהרת השתייכות לאומית שביטויה בהזמנה פתוחה. לאורך השנה אנחנו נוהגים לברור את אורחינו לפי הטבע והמזג, לפי מה שמתאים לאופי הסעודה, לפי שאר האורחים, וכך הלאה. בליל הסדר, כָּל דִצְרִיךְ – כל מי שצריך – יֵיתֵי וְיִפְסַח. שמים את הנטיות האישיות בצד, ומתאחדים לעם.
ממשפחה לעם
בליל הסדר אנחנו מתייחדים כמשפחות. המשפחה היא פתח הכניסה לעם היהודי ולחיבור שלו עם הקב"ה. כך אכלנו את קרבן הפסח, שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת – וכך עושים היום. בתור משפחות, אנו מצהירים על השתייכותנו המוחלטת לעם ה', לעם שכל עניינו קודש: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה (ירמיהו ב, ג). שמים בצד את הזהות האישית והמשפחתית, את הממד של 'חול' שכה נוכח לאורך השנה, ומדגישים את הזהות הלאומית, את קדושת ישראל.
כלומר, הממד הלאומי שלנו הוא הכלי שדרכו חודר השגב הא־לוהי לתוך הטבע. עם ישראל הוא שגרירות א־לוהית בעולם של חול. מדי שנה אנו מציינים בפסח את מועד פתיחת השגרירות – מועד היווצרותנו לעם – תוך שלילה מוחלטת של האתוס המצרי הנוגד את המעורבות הא־לוהית, את דרך ה' בעולם. עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, קראנו בהפטרת פרשת ויקרא, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ (ישעיהו מג, כא).
התובנה הבסיסית של היותנו עם – עם שתפקידו להביא לעולם את ההארה הא־לוהית, את ערכיו הנעלים ואת טובו האינסופי – היא התובנה שאנו מפנימים בלילה הגדול הזה
חוויית יציאת מצרים של ליל הסדר היא נקודת הפתיחה שלנו. כאן אנחנו מתחילים. בלילה הגדול הזה אנו מפנימים את התובנה הבסיסית של היותנו עם – עם שתפקידו להביא לעולם את ההארה הא־לוהית, את ערכיו הנעלים ואת טובו האינסופי. גם לאורך השנה, בזמן של אכילת חמץ ושל אינדיבידואליזם – עלינו לפעול לאור תובנה זו.
נקודה זו רלוונטית לכל שאלה ציבורית באשר היא. לענייננו, היא רלוונטית לסוגיית החטופים. והיא רלוונטית גם לסוגיית גיוס חרדים.
סוגיית החטופים וסוגיית הגיוס
לאחרונה פרסמו מיכה גודמן ואפרת רוזנברג-שפירא טור (בעיתון "מקור ראשון") ובו קראו לשחרור החטופים תמורת סיום המלחמה (ושחרור אלפי מחבלים שיצטרפו מחדש לשורות החמאס). לדעתם, היותם של החטופים אחינו מחייב זאת.
אין ספק שפדיון שבויים הוא ערך עצום במסורת היהודית, קל וחומר כשמדובר בחטופים רבים המוחזקים בשבי כבר שנה וחצי. אולם חובה לזכור שמעמד "אחים" נוצר ביציאת מצרים, עת הפכו משפחות ישראל לעם. קיימת אפוא סתירה פנימית באמירה (בטור הנ"ל) "אנחנו מוכנים לסכן את הביטחון הלאומי שלנו כדי להוציא את אחינו מהגיהנום".
אני מסכים שסוגיית החטופים חורגת מהממד האינדיבידואלי. החטופים הפכו לסמל לאומי. הם לא רק אינדיבידואלים הנמקים בשבי, והעם, במובן מסוים, שבוי אתם. ואולם רק במובן מסוים. הגדת הפסח היא סיפור של עם ולא של יחידים – גם משה רבנו לא מוזכר בה, והיא קוראת אותנו לנאמנות לה' ולעמו. הפרטים רבים ומורכבים, אך אין ספק כי הפרספקטיבה הזו שוללת את הקריאה ל"שחרור בכל מחיר".
פסח מדגיש את מרכזיות הממד הלאומי לא רק מול האינדיבידואל, אלא אף מול הממד המשפחתי והקהילתי
ובעניין גיוס החרדים, פסח מדגיש את מרכזיות הממד הלאומי לא רק מול האינדיבידואל, אלא אף מול הממד המשפחתי והקהילתי. בתקופות עברו, ההשתייכות הלאומית שלנו התבטאה בקשר לקהילה בלבד. הנאמנות הלאומית התבטאה בדבקות בתורה ובמצוה.
כיום יש לנאמנות הלאומית ביטוי נוסף. בין אם רצינו בכך ובין אם לאו, מדינת ישראל היתה לנציגה הפוליטית המובהקת של העם היהודי: העולם כולו מכיר בכך, קל וחומר לאחר ה־7.10, וגם אנחנו בכלל. השתייכות הלאומית של ליל הסדר גוזרת עלינו אפוא את האחריות לכונן חיים יהודיים במסגרת המדינה, שמתעלים על חיי הקהילה בגולה. כמו הממד האינדיבידואלי, תורת הקהילה נעשית חול כלפי תורת העם.
הרטוריקה החרדית קובעת כי ההשתייכות הלאומית של ימינו אינה שונה משל דורות קודמים. שיבת מיליוני יהודי לארץ הקודש וקום המדינה אמנם מאפשרים לנו את המגורים בארץ, אך מבחן היהודי הטוב מנוסח באותם פרמטרים של העבר. הוא אינו מבחין בין יהודי הארץ לבין יהודי לייקווד, לונדון ואנטוורפן.
הרטוריקה החרדית קובעת כי ההשתייכות הלאומית של ימינו אינה שונה משל דורות קודמים. שיבת מיליוני יהודי לארץ הקודש וקום המדינה אמנם מאפשרים לנו את המגורים בארץ, אך מבחן היהודי הטוב מנוסח באותם פרמטרים של העבר
אולם כולנו יודעים היא שלא ניתן להפטיר כדאשתקד. חיינו הלאומיים השתנו כליל, והאחריות הלאומית שלנו חורגת כיום מגבולות הקהילה. לצד התורה והמצוה, היא מדגישה את חיי האומה והמדינה, ועלינו להיות אחראים להם באופן אקטיבי. חוד החנית הוא כמובן הגיוס לצה"ל.
נקודה נוספת: שתי הסוגיות הנ"ל, החטופים וגיוס החרדים – לצד סוגיות נוספות – עומדות במוקד של ויכוח ציבורי עמוק. טוב ולגיטימי להתווכח. עם זאת, טובת העם מחייבת להתווכח באופן שאחדות העם תישמר. בלעדיה, זו תהיה מחלוקת שאין סופה להתקיים.
קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ
השבוע, שבוע של ערב פסח, נתתי שיעור לקבוצת תמיכה חדשה: נשות מילואימניקים חרדיות. בעליהן נעדרים מהבית חודשים ארוכים, חלקם אף למעלה משנה. אולם נשים אלו אינן זוכות למארג התמיכה המקובל בקהילות שאינן חרדיות, ואף לא גדלו עם האתוס הלאומי המקדש את השרות הצבאי. קידוש השם של אותן נשים הוא ההשראה לטור זה.
מדובר בינתיים בקבוצה קטנה. אך היא מצטרפת לציבור הולך וגדל בתוך היהדות החרדית שרואה את עצמו חלק מסיפור העם היהודי השב לארצו, הכולל אלפי משרתים
מדובר בינתיים בקבוצה קטנה. אך היא מצטרפת לציבור הולך וגדל בתוך היהדות החרדית שרואה את עצמו חלק מסיפור העם היהודי השב לארצו, הכולל אלפי משרתים. יש לחזק את ידיהם. הצטרפות האדם החרדי למפעל הריבונות היהודית אינה משנה את זהותו החרדית, אך היא קובעת כי הזהות החרדית היא משנית לזהות הראשונית: היהודית והלאומית. כך זוכה אותו אדם להיכנס לספֵרה חדשה של קדושת העם, וליטול חלק חיוני בבניינו.
בחג הפסח, ובפרט בשנה זו, קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ.
בתור התחלה,
בשם מי נאמרו כל ההבנות האלו?
זה נראה כמו ניסיון לעצב חשיבה
למעשה זה לא חדש, המזרחי גם משתמש במושגים תורניים כדי לקדם לאומיות, ההבדל החיצוני הוא לא תמיד כ"כ בולט ולכן מתאפשר הדימוי בין תו"מ ללאומיות.
אולם במבט מעמיק יותר רואים הבדלים מהותיים.
ישנם הרבה מקורות שדווקא מדגישים את העובדה שקיום העם היהודי לא תלוי במדינה וגבולות ארציים עד כמה שזו באמת מטרת העל.
אמנם הרבה מצוות חסרות בחו"ל אך התורה חיה וקיימת גם שם, ולא סתם קיבלנו אותה דווקא במדבר שזה מקום הפקר.
האר"י הקדוש מסביר שגם לגלות יש תפקיד שכשהוא יסתיים, נחזור לא"י.
לענ"ד דווקא הלאומיות הנוכחית גורמת לפירוד, קודם כל בין היהודים ה"ישראלים" לאחיהם בחו"ל, לא צריך להיות שום הבדל כפי שציין כותב המאמר שאין הבחנה בין יהודי תושב ארה"ק לתושב ארה"ב- וכך באמת התפיסה הנכונה (אע"פ שיש חשיבות לקרבה גיאוגרפית כש"כ "עניי עירך קודמים אך לא בתור תפיסה לאומית אלא דווקא קהילתית).
תירוץ הדה פקטו הידוע של האגודה בתור השלמה עם המצב הנתון והפתרון שבא בעקבותיו בצורת ההצטרפות המסוייגת למוסדות הלאומיים כדי לדאוג למוסדות הלא לאומיים יצר את הבילבול הגדול והטשטוש בין הנאמנות שלנו לתורה ובין הרגש הלאומי שמצליח לקנות שביתה בלב העם שלא זכה לגלות את האמת הגלויה לעין כל מי שלא עוצם את עיניו.
עד כדי שכותב המאמר מנסה לייצר חיוב כביכול מהתורה לעזור ולהשתתף יחד עם אלו שכופרים בה ע"ב המציאות הקיימת.
הייתכן כי הקב"ה שהוא "קל קנא" יורה להשתתף בע"ז שהוא מצווה לבער?
כך גם הוא לא יורה להשתתף בכפירה ומינות והחטאת הרבים.
האם נח הצטרף לדורו?
האם אברהם הצטרף לנמרוד כי הוא היה עובדה קיימת?
האם שבט לוי הצטרף לשיעבוד מצריים ולמעשה העגל כי זו היתה המציאות?
האם כך עשו השופטים והנביאים?
האם כך עשה אליהו הנביא שהרגיש שנשאר לבדו נביא לה'?
האם כך נהג ירמיה הנביא?
האם כך נהג מרדכי היהודי?
החשמונאים, ריב"ז?
גם בימי הש"צ שר"י הלוחמים נגדו היו מועטים.
כך שרואים שכל המהות שלנו היא אמונה בה' ותורתו ובענייני אמונה לא מתחשבים במה שכבר קרה אלא נצמדים בכוח לאמת.
כך גם בעניין הגיוס עד כמה שזה נראה לא נעים, אין שום היתר להשתתף איתם אפילו לשם מה שנראה כמו הצלה.
דווקא עניין החטופים מראה עד כמה הם עושים שימוש במצוקה של אותם יהודים מסכנים כדי להפוך אותם ל"סמל לאומי" ולקדם אינטרסים פוליטים.
כבר דיבר ע"כ הרב יצחק יוסף בזמנו ואמר שחייהם קודמים לסכנה בשיחרור מחבלים מפני שהיא הרבה יותר וודאית ומיידית.
אך היום לצערנו מכניסים נרטיבים אכזריים להמון העם שמקורם בתפיסה הציונית האכזרית שהמציאה את המשפט השגור בצה"ל "עדיף למדינה חייל מת מחייל חטוף" כך מעידים חיילים ששמעו אתו במו אזניהם בתדריכים.
דווקא הדאגה לחיי אדם בסכנה איומה וייסורים נוראיים וקיום מצוות "לא תעמוד על דם רעך" היא היציאה מאינדיוודואליזם.
והדאגה לכבוד הלאומי עם החשש מהעתיד הלא וודאי הוא ביטול מצווה זו.
לסיכום: חג הפסח הוא בראש ובראשונה חג של אמונה וחג של ציפייה לגאולה ע"י הקב"ה לבדו.
ויש שתי צורות לכפור בכך:
אחת היא להתייאש ממנה ולהיטמע בגויים.
השנייה היא לא לחכות ולנסות להביא אותה בכח כמו בני אפרים והמעפילים
ל"לא פשוט", בא נעשה תרגיל של דמיון מודרך: מה קורה כאשר החרדים הם רוב במדינה? מה אתה עושה? מה עושים החרדים? אתה ממשיך להתנער מאחריות? ממשיך להשתמט משרות צבאי? ממשיך להמתין לגאולת בדרך נס? מתוך התרגיל הלא-מסובך, בא תפנים שזה המצב שלנו היום. החרדים הם חלק ענק מהרוב היהודי במדינה, בוודאי מהרוב היהודי שמעוניין לראות את מדינת ישראל קשורה למסורת של תורה ומצוות. פשוט לא מבין איך אתה מצדיק את הגישה של "עולם כמנהגו נוהג".
בנוסף, חבל שאתה הולך למקומות דמגוגיים. מה קשור ההצטרפות לרוב, ואיזה רוב בדיוק? הנושא כאן אינו הצטרפות לרוב אלא מה ה' אלקנו דורש מאתנו. גישתך: להתעלם מהמציאות החדשה שלנו ולהעמיד פנים שמדינת ישראל היא פולין. לא אומר שהיא לא אפשרית, אבל זה לא מה שעשו החשמונאים… וגם לא שאר הרשימה שלך (אברהם אבינו שיצא למלחמה כדי להציל את לוט!). הם ממש לא אמרו לעצמם, "בא ננהג כמו שעשינו בעבר" אלא היו קשובים למציאות ושאלו את עצמם תמיד: מה ה' אלקינו דורש מאתנו לאור הנסיבות.
לאור התגובות שלך לבכ"מ ספק רב אם אתה קשוב לשמוע דעות שונות ממה שאתה רגיל. באופן כללי, חבר'ה שגדלו בחינוך חרדי אינם נוטים לשנות את דעתם, "ועשית וכו'", אבל אולי קוראי 'צריך עיון' שונים…
לפני שאתה עושה לי תרגילי דמיון מודרך
כדאי לך להשתפר בהבנת הנקרא.
אני קודם מברר מה מותר ומה אסור
לפני שאני חושב על פתרונות מעשיים.
ואם לשיטתך אני צריך לקפוץ מהגג כי ככה החליטו הכופרים שמפקירים את נפשות האזרחים כאן כבר יותר מ-100 שנה ומתחזים למצילים.
אז להבנתי זה הדבר הכי רחוק מאחריות.
אתן לך דוגמה מדבריך לדמגוגיה (על ראש… בוער הכובע).
בדימיון המודרך שאלת מה אם נהיה הרוב וכשטענת שזה המצב אז אמרת שהחרדים הם חלק מהרוב.
וזו בדיק הטענה שלי- אם הרוב טועה אחרי השקר שגלוי לעיני כל אז אני לא מחוייב אליו אלא אך ורק לאמת הברורה שאני מציג ועדיין אף אחד לא סיפק טיעונים ממשיים או ראיות נגד.
רק מפמפמים ססמאות בלופ, מילים מפוצצות כמו אחריות והשתמטות לא יכסו על חוסר התייחסות לגופו של עניין.
אך בכל זאת אני אתקן כמה מהאמירות שכתבת.
מדינת "ישראל" היא באמת לא פולין, בעוד שאחרונה מקיימת מצוות בתי דין כפי שמצווים בני נח וכיום יש בה שלטון מסודר שמקנה שוויון זכויות ולא מאפשר אנטישמיות, הראשונה עוברת בכל רגע בקיומה על איסור 3 השבועות כך שגם אם קיים בה איזשהו ציבור שמורכב מקבוצות שיש להן אינטרס לתוכן יהודי, כ"א מסיבותיו, זה לא פותר שום בעיה.
כש"כ כשהכל זיוף אחד גדול ואינטרסים פוליטים ואימפרייליסטים שאין להם שום קשר ליהדות אלא רק משתמשים בה לקידומם.
וכמו שאברהם אבינו לא השתתף עם מלך סדום במלחמה, כך גם אנחנו מצווים לא להשתתף אתם.
אז או שנלחם את מלחמתה של תורה ונצעק צעקה גדולה ומרה בכל העולם נגד הזיוף הגדול בהיסטוריה וחילול ה' בעל העולם ע"י אלו שלקחו לעצמם את ההנהגה בכח הזרוע, או שלפחות לא נצטרף אליו.
אני שומע הרבה דעות שונות מדעתי וגם מתייחס אליהן כפי שאפשר לראות בהרבה דיונים.
אז באמת מספיק עם הדמגוגיה.
החטופים הם עניין משני כיוון ששחררום בתנאי החמאס. שימור הקואליציה היא מפתח לאבטחת חירותו האישית של נתניהו, גם בעניין משפט השחיתות, גם בעניין התחמקותו מהקמת וועדת חקירה ממלכתית למחדל השבעה באוקטובר, גם בענייני הפדלשטיינים, האייהורנים, ומה לא. זו מהות הפקרת החטופים – תלותם בניגוד ענייניו האישיים של המאכר שמספסר בנפשותיהם. לכן אין משמעות רבה להבעת תקווה לחזרתם בלי התייחסות לבעיית ניגוד העניינים.
ולגבי ססמת "קדושת ישראל": השאלה מה משמעותה. המסורת היהודית והציונית קידשה את חיי האדם, את הערבות ההדדית, ואת ההתעקשות לא להפקיר את הפצועים והחלשים בשטח, אבל זו נחלת העבר וכיום ה"קדושה" היא ססמא משיחית. פסטיבל ההפקרות החל לפני כשנתיים ומשהו כשהגועליציה ושר האוצר שלה ביטלו את מס המשקאות הממותקים ובכך חשפו המונים לסכרת וסרטן. מאז, הזלזול בקדושת חיי אדם פשה בכל. גם ההתעלמות ממצאי וועדת החקירה לאסון מירון (ודום שתיקה בנושא בצ"ע). גם אסון השבעה באוקטובר וחוסר לקיחת האחריות מצד המשטר. גם שילוש מקרי הרצח בישראל. גם נירמול פרעות נערי הגבעות. וגם הפלגמתיות בעניין החטופים.
באלפיים שנות גלות היהדות השכילה כנראה לפתח סוג של סובלימציה למושג כדוגמת "קדושת ישראל" ע"י העברתו מייצוג בית המקדש, הכהונה והממלכה לייצוג היחסים הקהילתיים בין אנשים, אבל עכשיו משמעותה הראשונית האטביסטית של הקדושה חוזרת כאידאל משיחי תחת ססמאות כמו "חירות האומה", שנתפס כנשגב ועצום כל כך שמתירים לו להחליף ולהשמיד כל ערך אחר.
ל"אפרופו", את הכל אפשר לחבר ל'כן ביבי' מול רל"ב ואז אין משמעות לשום דבר בעולם ואין אפשרות לקיים דיון על שום דבר בעולם, כי הכל עניין של ביבי ולא ביבי. חבל.
בדיון לגופו של עניין, באלפיים שנות גלות היהדות שמרה על הלכידות הלאומית באמצעות הקהילה וההלכה. מה שהמאמר מפספס הוא שעליית הלאומית באה ביחד עם החילון. כלומר, כאשר כבר לא הייתה אפשרות לשמר את הזהות הלאומית בערוץ של דת והלכה, באה האופציה החדשה של הציונות. אם את ציונית, שאכן חידשה את הרעיון ה'משיחי' של שיבת ציון ותקומה יהודית בארצה – קראו את כתבי הרצל. אפשר כמובן לדון והתווכח על הפרטים, אבל בסוף, מי שרואה במשיחיות מילה גסה הוא פשוט אנטי-ציוני.
ומילה על ההערה בנוגע למשטר. 'המשטר' שלנו מורכב מנבחרי ציבור, והמשך או אי-המשך תפקידם צריך להיות מוכרע בקלפי. כמה פשוט. בניגוד לפקידים, שהם בהחלט צריכים להתפטר או להיות מפוטרים.
לגבי ססמתך: "את הכל אפשר לחבר ל'כן ביבי' מול רל"ב ואז אין משמעות לשום דבר". אציג טענה שאינה ססמא: את הכל אפשר לחבר ל`שום דבר לא קשור לביבי ולא להתנהלות הממשלה , ולא לאידאולוגיה והמנטליות של הציבור שתומך בה, ולא לכלום` ואז אין משממעות לשום דבר. מה שכתבתי, בניגוד לססמתך, זו לא ססמא, כי הבסיס לכל דיון משמעותי הוא ביסוס קשר בין סיבה לתוצאה, לדוגמא – בין התנהלות ראש ממשלה וקואליציה לאידאולוגיה שהם משקפים.
לגבי ססמתך: "מי שרואה במשיחיות מילה גסה הוא פשוט אנטי-ציוני", מה הבסיס הלוגי לססמתך ההזויה ?
לגבי ההכללה הדוגמתית שלך שהציונות "אכן חידשה את הרעיון ה'משיחי'" , מה הבסיס ההיסטורי שלה? זה אנכרוניזם היסטורי מגמתי וסלקטיבי, בבחינת pick and choose
כשמכריעים בנושאים קיומיים לאורן של דרשות אני נאחז חלחלה, וזאת ללא התייחסות להכרעה הסופית (שבמקרה זה היא נכונה).
אגב בדרברי ריה"ג המובאים בהשוואה כמה מכות לקו בים נזכר דרך אגב משה "ויאמינו בה' ובמשה.."
באמת אין שום הבדל בין יהודי בישראל ליהודי בלייקווד, לונדון ואנטוורפן. הלאום היהודי מושתת על מחויבות לתורה ולא קשור כלל ללאום הישראלי, המושתת על מדינת ישראל והציונות.
למי אתה שייך הרב פפר – ללאום היהודי או הישראלי?
גם בתקופת בית ראשון, קל וחומר בתקופת בית שני, היו יהודים רבים מחוץ לגבולות הארץ, אך יש מעלה ליושבי הארץ ואלו שמקדמים את היישוב בארץ – וכיום כמובן במסגרת מדינת ישראל.