צריך עיון > סדר שני > יחיד או קהילה – מהו "הבייסיק" שלנו?

יחיד או קהילה – מהו "הבייסיק" שלנו?

pfeffer-tikvah2
הרב יהושע פפר עורך ראשי, כתב-העת "צריך עיון"

משבר הקורונה הביא רבים לדבר על חזרה אל הבסיס, אל "הבייסיק". בציבור החרדי, היו אלו שפירשו זאת בתור חזרה לבית על חשבון הקהילה. אולם, האם באמת יסוד הקיום של האדם היהודי הוא חיים אינדיבידואליים, או שמא "הבייסיק" שלנו הוא דווקא חיי הקהילה?

י"ג אייר תש"פ

"לחזור לבייסיק". זה המסר שעליו הצביעו המונים בעולם כולו לנוכח משבר הקורונה. "Back to basics" – עלינו לחזור ליסודות הפשוטים. הרי הגיע הזמן. דא עקא, שלא תמיד ברור מהו ה"בייסיק" שאליו אנחנו רוצים לחזור. רבים כתבו על חזרה לחיים פשוטים יותר, שקטים יותר. יש שהדגישו את החזרה לאורחות חיים בריאים, נטולי המתח ההרסני של היומיום בימי טרום-הקורונה, ויש שדיברו על חזרה לחיים צנועים יותר מבחינה כלכלית. אחרים בחרו להעלות דווקא את המתח שבין האינדיבידואל לבין הקהילה: גם בנושא הזה עלינו לחזור לבייסיק.

הנושא האחרון, המתח בין הקהילה לבין הפרט, זכה לתשומת לב מיוחדת בהקשר של הציבור שלנו. כותבים חרדים, אם על-גבי במה זו ואם מחוצה לה, העלו על נס את הצורך לחזור אל הבית. הרב אריה מלכה מבכה ברוח זו את המצב: "הציבור הפך תחליף לא-ל", "ערכי היהדות לנורמות סוציאליות", ו"קדושת הציבור היתה לערך הראשון במעלה". הוא רואה בתקופת הקורונה הזדמנות לחזור ל"אני הפנימי" של כל אחד. ברוח דומה, אלי שטרן מבקש מאתנו "להיות יהודים בביתנו" ולעסוק בשאלות הקשות שהשהייה בבית מעלה: "מי אתה בתור בן אדם בודד? האם רק העולם בחוץ מגדיר אותך או גם הבית פנימה?" בנימה אחרת, אך לא בלי קשר, מבקש מאתנו הרב ראובן לויכטר לכוון מחדש את השאיפות שלנו לגדלות, באופן ש"השאיפה שלנו לגדלות תיקבע במקום פרטי יותר, ביתי יותר ואנושי יותר".

בעולם הכללי נשמע קול שונה בתכלית. שם, הדיבור על החזרה לבייסיק עוסק בתנועה הפוכה. הוא מבקש מאתנו להבין עד כמה האינדיבידואליזם הפרוע המאפיין חלקים רבים של העולם המערבי דווקא עושה לנו רע. הוא דורש מאתנו לנצל את תקופת הבדידות כדי להפנים שאנו זקוקים לקהילה, שהאדם אינו בנוי לחיי בדידות אלא לחיי חברה, לחיי קהילה

בעולם הכללי נשמע קול שונה בתכלית. שם, הדיבור על החזרה לבייסיק עוסק בתנועה הפוכה. הוא מבקש מאתנו להבין עד כמה האינדיבידואליזם הפרוע המאפיין חלקים רבים של העולם המערבי דווקא עושה לנו רע. הוא דורש מאתנו לנצל את תקופת הבדידות כדי להפנים שאנו זקוקים לקהילה, שהאדם אינו בנוי לחיי בדידות אלא דווקא לחיי חברה, לחיי קהילה. הלכנו לאיבוד בתוך בליל של אינדיבידואליזם הקוטע את הקשרים הבינאישיים הבסיסיים שלנו, וכעת הזמן לחזור הביתה – לקהילה.

אחד הפרשנים הזכיר בהקשר הקורונה את דברי ד"ר ברט פורד, פסיכולוגית באוניברסיטת טורונטו: היא מצאה הבדל מעניין בין אנשים שונים המנסים באופן יזום להעלות את מידת האושר שלהם. מי שחי בתרבות אינדיבידואלית ניסה להעלות את רמת האושר על-ידי עשיית דברים עבור עצמו (קידום בעבודה, פינוק עצמי), ולא הצליח במשימה. מנגד, מי שחי בתרבות קהילתית פעל דווקא למען הזולת, המשפחה או הקהילה, ובכך הצליח להגביר את רמת האושר שלו. מחקר אחר שהוזכר בהקשר זה הוא "המחקר להתפתחות מבוגרים של אוניברסיטת הרווארד" (שנמשך בינתיים כשמונים שנה), שגילה כי הגורם המשפיע ביותר על מצבו הכללי של אדם, אם בריאות ואם אושר ושביעות רצון, הוא קשריו הבינאישיים. בדרך הקשה, אמרו אותם כותבים, מזכירה לנו הקורונה את הערך החיוני של קהילה לאושר שלנו.

אז מהו באמת ה"בייסיק" שלנו: יותר קהילה או פחות קהילה?

 

 

מי אני או מי אנחנו?

לפני קרוב לעשור פרסמה דבורה פלדמן ספר אוטוביוגרפי המתאר את בריחתה מקהילת סאטמר בניו יורק – קהילה המוצגת בתור חברה כוחנית ואכזרית, השולטת שליטה אבסולוטית על חסידיה ואינה מאפשרת להם מימוש עצמי – לחיי חירות בברלין, חיים המאפשרים לאדם לחלום רחוק ואף להגשים את החלום. "סיפור הגבורה" של פלדמן זכה לאחרונה לתהילה מחודשת בעקבות גילומו (בערך) על "המסך הקטן"; התיאור, כמובן מזווית הראייה הסובייקטיבית של הכותבת, מיטיב להדגים את המתח שבין חיי קהילה לבין חיי ה"אני הפרטי".

האם חיים של אינדיבידואליזם רדיקלי, המיוחסים לברלין, יכולים לספק לאדם את תחושות הביטחון, השייכות והמשמעות שחיי קהילה יודעים לספק? ומנגד, מהם המחירים של חיי קהילה? האם חיי קהילה גוזרים בהכרח ויתור על המימוש העצמי? האם מדובר במשחק סכום אפס בין קונפורמיזם אינסופי לבין חירות ללא גבולות?

העלילה מעלה לדיון שאלות רבות, ובעקבות הסדרה הן ממלאות כיום את מרחבי הרשת. האם חיי גיבורת הסיפור יהיו "טובים יותר" בברלין מכפי שהיו יכולים להיות בקהילת סאטמר? האם חבריה הגרמניים החדשים, שזה עתה הכירה, היו מוכנים לנסוע סביב העולם כדי למצוא אותה, כפי שעשה בעלה? האם חיים של אינדיבידואליזם רדיקלי, המיוחסים לברלין, יכולים לספק לאדם את תחושות הביטחון, השייכות והמשמעות שחיי קהילה יודעים לספק? ומנגד, מהם המחירים של חיי קהילה? האם חיי קהילה גוזרים בהכרח ויתור על המימוש העצמי? האם מדובר במשחק סכום אפס בין קונפורמיזם אינסופי לבין חירות ללא גבולות? לחלק משאלות אלו עוד נחזור בהמשך, אך נדמה שהשאלה המהותית ביותר העולה מהן היא שאלת הזהות.

עמדה על הנקודה יפה כתבה הסורקת את הסדרה בעיתון "ניו יורק טיימס". הכתבה מציינת סצנה של ליל הסדר המנוהל על-ידי אחד מזקני הקהילה, וזה מסביר כיצד יציאת מצרים מזכירה לנו את עקרון הנבדלות היהודית: "כאשר אנו שוכחים מי אנחנו, אנו מזמינים את חרון האף של האלוקים." לטענת הפרשן, אף גיבורת הסדרה יוצאת למסע "מעבדות לחירות", והנושא העיקרי של בריחתה הוא לגלות מי היא: "בסופו של יום, היא רודפת אחר אותה תובנה ששכניה הקודמים מצאו בפולחן הדתי. היא רוצה לגלות את זהותה." הייתי מדייק את הדברים יותר. השכנים בקהילה החרדית חיים בתוך זהות קולקטיבית, קהילה העובדת את ה'; העיקר עבורם הוא לדעת "מי אנחנו". בניגוד לכך, ה"המורדת" מואסת בזהות קהילתית ומאמצת לעצמה זהות אינדיבידואלית. היא אינה מעוניינת ב"מי אנחנו", אלא רודפת אחר הגדרה חדשה, "מי אני".

עבור העולם הליברלי – ברלין של היום, לצורך העניין – הגרעין שסביבו מתארגנת החברה הוא האדם היחיד: הוא ולא אחר. האינדיבידואל. גישה זו תסבור שהאדם חי חיים אמתיים רק כאשר הוא "מספר לעצמו את סיפור חייו". עליו, ועליו בלבד, לקבל את ההחלטות המנווטות אותו בצמתים הראשיים של חייו

עבור העולם הליברלי – ברלין של היום, לצורך העניין – הגרעין שסביבו מתארגנת החברה הוא האדם היחיד: הוא ולא אחר. גישה זו תסבור שהאדם חי חיים אמתיים רק כאשר הוא "מספר לעצמו את סיפור חייו" (הניסוח מושאל מיוסף רז). עליו, ועליו בלבד, לקבל את ההחלטות המנווטות אותו בצמתים הראשיים של חייו. על-פי תפיסה זו, אין לך אדם "אמתי" יותר מבחורה צעירה בשלהי גיל הנעורים המורדת במוסכמות החברה ובוחרת בדרך שלה. כאשר נשאל את האדם שהפנים הלך רוח זה את שאלת זהותו – "מי אתה?" – תשובתו העיקרית תציין את שמו הפרטי. סיסמת החיים של אדם זה, בהרחבה קלה על זו של דקארט, היא "אני חושב לעצמי, משמע אני קיים".

אולם, האדם המסורתי, שטרם הפנים ערכים אלו, חושב במונחים אחרים. עבורו, החברה אינה מתארגנת סביב היחיד אלא להפך: הקבוצה שאליה הוא משתייך – קהילה, שבט או עם – מעניקה משמעות לקיום הפרטי של האדם. חיים אמתיים עבורו הם הליכה בדרך המסורת ולא ביטוי פרטי של האותנטיות האישית. השאלה העיקרית שהוא שואל היא "מהי ההלכה?", ואילו שאלת "המימוש העצמי" (והמתח מול הלכה קהילתית) כלל אינה עולה על השולחן. קונפורמיות לנורמות הקבוצה אינה מעלה אצל אדם זה תחושה של "חיים בשקר" או חוסר אותנטיות, שכן הוא חי אמת אחרת: לא האמת הסובייקטיבית שלו, אלא האמת האובייקטיבית של הקבוצה כולה, שהיא זהותו העיקרית. כאשר נשאל אותו מיהו, תשובתו העיקרית תציין את קבוצתו: "אני יהודי".

התורה מבוססת על תפיסה זהותית זו – הזהות הקבוצתית. לא יצאנו ממצרים כיחידים, אלא כאומה – "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא) – וכך גם קיבלנו תורה ונכנסנו לארץ ישראל. הייעוד היהודי, מימי אברהם אבינו ועד היום, הוא כינון חיי אומה בארץ ישראל, מקום השראת שכינת ה', ובהם התורה היא חוקת העם. אברהם אבינו אמנם כרת ברית עם הקב"ה בתור יחיד, אך מתחילת הדרך התעתדה הברית להתקיים דווקא במישור הלאומי, ברית של עם ולא ברית של יחידים. כך אירע בסיני: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע […] וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (שמות כה, ז-ח). גם תפקוד ההלכה נגזר מהאופי הלאומי של עם ישראל: ההלכה אינה נחלת הפרט אלא נחלת הכלל: "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח" (ויקרא כד, כב).

המילים הפשוטות "אני יהודי" קיפלו בתוכן לאורך הדורות משמעות עצומה ואף מחויבות עמוקה. הן גזרו על האדם את היותו "בן-ברית" – ברית שהגדירה את זהותו הפנימית – וחייבו אותו לקבל את הכרעות חייו לאורה, מתוך נאמנות לה' ולתורתו. הן אף הגדירו נאמנות נוספת: נאמנות לעם שאליו הוא שייך, שכל פרטיו נקראים "אחיך"

המילים הפשוטות "אני יהודי" קיפלו בתוכן לאורך הדורות משמעות עצומה ואף מחויבות עמוקה. הן גזרו על האדם את היותו "בן-ברית" – ברית שהגדירה את זהותו הפנימית – וחייבו אותו לקבל את הכרעות חייו לאורה, מתוך נאמנות לה' ולתורתו. הן אף הגדירו נאמנות נוספת: נאמנות לעם שאליו הוא שייך, שכל פרטיו נקראים "אחיך". מיליונים, לאורך ההיסטוריה ועד ימינו אנו, היו מוכנים למסור את נפשם למען צמד המילים "אני יהודי", המבטא שייכות למשהו גדול הרבה יותר מה"אני הפרטי".

ואז הגיעה המודרנה – אותה מודרנה ש"המורדת" כה מטיבה לייצג – וטרפה את הקלפים.

 

ליברליזם וחרדיות

תופעת החילון בת-זמננו, המוצגת יפה במהפך של "המורדת", אינה נעוצה בשאלות של קיום הא-ל, בהשגחתו על בריותיו או במשמעות קיום המצוות, אלא בשאלת הסמכות. לגרסה הזו של ליברליזם אין בעיה עקרונית עם רגשי דת באשר הם; אנשים ליברלים רבים ממשיכים להאמין באלוקים ולקיים בעצמם חיים דתיים. נקודת החיכוך העיקרית בין תפיסת העולם הליברלית למסורתית היא שאלת הסמכות: האם "תפיסת הטוב" של האדם נקבעת על-ידי הקהילה, או שמא רשאי (וחייב) כל אדם לקבוע תפיסת טוב משלו? החופש של ברלין מאפשר (ואף מעודד) בחירה חופשית בעקרונות אמונה ובקיום מצוות; כל אדם רשאי לבחור במה שמתאים לו. אך בינגוד לדת כשלעצמה, הוא מואס עמוקות במוסדות הדת הכופים תפיסת טוב מסוימת על הנמנים עליהם.

נקודת החיכוך העיקרית בין תפיסת העולם הליברלית למסורתית היא שאלת הסמכות: האם תפיסת "הטוב" של האדם נשלטת ונקבעת על-ידי הקהילה, או שמא רשאי כל אדם לקבוע לעצמו תפיסת טוב משלו? החופש של ברלין מאפשר (ואף מעודד) בחירה חופשית בעקרונות אמונה ובקיום מצוות; כל אדם רשאי לבחור במה שמתאים לו. הוא אינו מואס בדת כשלעצמה, אלא במוסדות הדת הכופים תפיסת טוב מסוימת על הנמנים עליהם

אידאל החירות הליברלי הפך אפוא את הדתיות מזהות קולקטיבית לזהות מופרטת – זהות פרסונלית הגוזרת מסקנות סובייקטיביות בהתאם ל"דתיות" של כל אדם ואדם. כך הפכה הדת משם מין בעל תוכן מובחן ומוגדר לשם תואר נעדר תוכן קונקרטי. במצב הזה, יהודי יכול להיות יהודי שומר מצוות, יהודי מסורתי, יהודי חילוני או אפילו יהודי אתאיסט. כולם צורות לגיטימיות של יהדות; כל אחד והיהדות שלו. ובמילים אחרות, הליברליזם אינו אויב הדת, כמו שהוא אויב החרדיות.

הרב חיים נבון כתב בעבר שהחרדיות היא "מסדר דתי". הביטוי מקצין, בוודאי אם נתבונן במציאות האמתית (ה-is) ולא בזו הנגזרת מהאידאל הנשגב (ה-ought); אבל יש בו מן האמת. האתוס החרדי דוגל לא רק בקשר אישי עם האלוקים, קשר שניתן לבחירתו ולעיצובו של כל פרט, אלא בחיים דתיים שאופיים נגזר מן השיוך הקהילתי: הוא מגדיר "קהילה העובדת את ה'". בכך משמרת הזהות החרדית את מובנה המסורתי והמקורי של הזהות היהודית – המובן שרווח ערב המודרנה והנאורות. בהתאמה, ההתנגדות של הליברליזם אינה ליהדות, כי אם לחרדיות – לקהילות חרדיות שקהילת סאטמר היא רק דוגמה אחת להן, גם אם קיצונית.

 

הזהות החרדית מול הזהות הדתית המודרנית

בכך יובהר מדוע הזהות שלנו היא "זהות חרדית" ולא "זהות דתית" – נקודה חשובה הראויה לעמוד עליה.

שנים רבות תמהתי על השימוש הרווח בציבור החרדי במונח "חרדי" בתור שם נרדף לאדם השומר מצוות. גם כאשר ההבחנה הרלוונטית לנושא המדובר היא בפירוש "אדם שומר מצוות", ולאו דווקא האדם השייך לקהילה החרדית, יבחר הילד החרדי (וכן המבוגר) להשתמש במינוח "חרדי". כן, נשמע לעתים קרובות דיבורים על "חרדים וחילונים", כאילו אין אפשרות נוספת, זו של אדם דתי שאינו חרדי – מה שכמובן אינו נכון במציאות. מדוע האדם החרדי שוכח מקיומם של דתיים-שאינם-חרדיים?

התשובה לכך היא שיהדות בתפיסה החרדית אינה רק מחויבות אישית לשמירת מצוות. היא אכן גוזרת את חובת שמירת המצוות, אך המסלול לכך עובר דרך זהות יהודית קולקטיבית שהגדרתה היא מסגרת של ברית בין הקב"ה לבין העם כולו. כל השייך לזהות זאת מקיים את מצוות התורה בתור דבר מובן מאליו, שכן "זה מה שיהודים עושים". במצב תקין, הזהות הרלוונטית היא היהדות ולא החרדיות. אך כיון שרבו יהודים שאינם שומרי מצוות, ואף כאלה שלא רואים ביהדות מסגרת של ברית עם הקב"ה, היה צורך במינוח חדש: חרדיות. ההצהרה "אני חרדי" כמוה כהצהרת שייכות לקהילה יהודית שומרת מצוות. היא ממשיכה את הצהרת "אני יהודי" לתוך עידן שבו "להיות יהודי" איבד את משמעותו המחייבת.

ומה באשר לאדם שומר המצוות שאינו משתייך לקהילה החרדית? אדם כזה הוא סוג של אנומליה שהחרדיות מתקשה לעכל. הוא מייצג "דתיות" מסוג חדש, דתיות נאורה שהמירה – בהכללה גסה שיש בה חוסר הוגנות מובנה – את המסגרת הקהילתית ביסוד אינדיבידואלי. מכאן נובעת ההבחנה היסודית בין חרדי לבין לא-חרדי, שגוברת אף על ההבחנה שבין שומר מצוות למי שאינו.

לעתים תופסים את נקודת ההתבדלות של העולם החרדי רק בתור נושא תרבותי – דאגה שתרבות המערב לא תחדור למרחב המוגן של הקהילה החרדית. זוהי טעות. ההתבדלות אינה רק מהאיום של החילון במובן התרבותי, אלא אף (ואולי בעיקר) מהאיום של ערכי הנאורות הדוחפים אותנו להמיר זהות קהילתית בזהות אינדיבידואלית

לחרדיות מאפיינים רבים: סמכות ריכוזית; סטנדרטים הלכתיים גבוהים; לימוד תורה בתור ערך-על; הסתפקות במועט; ועוד. אך עיקרה, לפי הניתוח דלעיל, הוא ניסיון לדחות את הליברליזם האינדיבידואלי של הנאורות, ולאפשר את תפקודה היעיל של קהילה המהדרת בשמירת המצוות. לעתים תופסים את נקודת ההתבדלות של העולם החרדי רק בתור נושא תרבותי – דאגה שתרבות המערב לא תחדור למרחב המוגן של הקהילה החרדית. זוהי טעות. ההתבדלות אינה רק מהאיום של החילון במובן התרבותי, אלא אף (ואולי בעיקר) מהאיום של ערכי הנאורות הדוחפים אותנו להמיר זהות קהילתית בזהות אינדיבידואלית.

במידה משתנה בין קהילה לקהילה, החרדיות דואגת אפוא לבצר ולחזק דווקא את הזהות החרדית – לא הדתית אלא דווקא החרדית – זהות קולקטיבית המייצגת (לתפיסתה) את הזהות היהודית המקורית.

 

הבייסיק החרדי

בעקבות משבר הקורונה שואל אלי שטרן שאלה נוקבת: "מי אנחנו ללא הקהילה?" עבור האדם החרדי, שלא הפנים את ערכי הליברליזם, התשובה אמורה להיות: "ללא הקהילה איננו קיימים." ללא הקהילה הזהות שלנו אובדת. כמו שלא יתכן אדם יהודי בלי מציאות של "עם ישראל" (אין אפשרות של "דת ישראל" ללא "עם ישראל"), כך לא יתכן אדם חרדי ללא הקהילה החרדית. הקהילה מגדירה אותו; היא מגדירה את דתיותו ואת הקשר שלו אל הקב"ה. בלי הקהילה הוא אינו. כאן מונח עומקו של משבר הקורונה: הוא שלל את החיים הקהילתיים מהציבור החרדי; ומכאן גם האתגר המיוחד שהיה לו בשמירת הנחיות משרד הבריאות (כפי שהארכתי במאמר נפרד).

הבייסיק שלנו, נקודת המוצא של האדם החרדי, היא הקהילה, ועל מי שמעוניין לפעול בקרב הציבור החרדי להיות מודע לכך. מלאכת המחשבת המוטלת עלינו כעת היא לבחון עד כמה ניתן לשלב בתוך המסגרת החרדית את הצדדים החיוביים והנחוצים של היחידנות המודרנית, באופן שלא יקעקעו את אמות הספים של החברה ולא יעמידו בסכנה את כל הטוב שהחברה החרדית הצליחה להקים

אך העובדה שככה התשובה "אמורה להיות" אינה גוזרת מאומה ביחס לתשובות שנקבל באמת. בפועל, ולמעט אולי הקהילות המסתגרות ביותר, התשובה תהיה מורכבת. הדיכוטומיה הקיצונית בין וויליאמסבורג לברלין אינה מייצגת את החיים האמתיים באשר הם, כולל חיים חרדיים, והשאלה הופכת אפוא לשאלה של מינונים, של איזון. ערכים כמו "מימוש עצמי", "חירות הפרט" ואף "שיח הזכויות" חדרו בהחלט לתוך הספרה החרדית; הם הפכו לחלק מ"תפיסת הטוב" שלנו, ומכאן גם אי-הנחת של כותבים והוגים חרדיים לנוכח הקושי של האדם החרדי לחיות ללא קהילה. גם מי שאינו חי בתפיסת "אני חושב לעצמי, משמע אני קיים" בוודאי אינו חי בתפיסת "איני חושב לעצמי, משמע אני קיים". אף אחד אינו מעוניין לחיות בחברה דורסנית, ושני היסודות חשובים ויקרים לנו – הקהילתי והאינדיבידואלי. השאלה היא שאלת הגבולות.

כפי שראינו, משבר הקורונה הביא לתגובות הפוכות אצל קבוצות שונות. העולם המערבי הכללי, שבחלקים רבים שלו סובל מהיפר-אינדיבידואליזם, ראה בו מסר של חיזוק הקהילה וריפוי מכת האינדיבידואליזם ההרסני. ואילו בציבור החרדי המאופיין בהיפר-קהילתיות, חיפוש אחר איזון בריא הביא לכיוון ההפוך: לבחינה מחדש של יסודות הבית, של יסודות האינדיבידואל, של "האני הפנימי שלנו" במנותק מהקהילה.

במאמר זה ביקשתי, מבלי להמעיט בחשיבות ההתעוררות לחיזוק הבית, להדגיש את אפיון "הבייסיק החרדי" – היסוד שעליו מושתת הציבור החרדי. הבייסיק שלנו, נקודת המוצא של האדם החרדי, היא הקהילה, ועל מי שמעוניין לפעול בקרב הציבור החרדי להיות מודע לכך. מלאכת המחשבת המוטלת עלינו כעת היא לבחון עד כמה ניתן לשלב בתוך המסגרת החרדית את הצדדים החיוביים והנחוצים של היחידנות המודרנית, כך שלא יקעקעו את אמות הספים של החברה ולא יעמידו בסכנה את כל הטוב שהחברה החרדית הצליחה להקים.

ראוי להדגיש שמלאכה זו היא "לכתחילה" ולא "בדיעבד". כאמור, נכון למאה ה-21, אין אפשרות ריאלית להעמיד חברה חרדית מתפקדת ומשגשגת במודל הנקי מהשפעות מודרנית. ברוחו של המדינאי אדמונד ברק, עלינו לחשוב כיצד "לשפר", מתוך מקומנו המורכב של חרדים החיים בתוך עולם מודרני, על מנת "לשמר" את אותו "בייסיק" חרדי שעליו אנו אמונים. עבור רובנו, התוצאה כנראה לא תהיה וויליאמסבורג. אבל אוי לנו – בלי קשר למידת הדתיות בלבו של כל אדם – אם היא תהיה ברלין.

11 תגובות על “יחיד או קהילה – מהו "הבייסיק" שלנו?

  • גם אם אני שואל "מהי ההלכה" אין בין זה שייך לחיי קהילה יותר מלחיי כיחיד. גם אם הברית עם ה' נכרתה בציבור, מימושה בהחלט יכול להיות אנדיבידואלי.
    הבריחה מאינדיבידואליות במאה ה- 21 לא תצלח במבחן המעשה. ערכי הנאורות חודרים ויחדרו עוד, לא כאונס אלא כרעיונות שחלקם נעשה חלק מהתמטליות האנושית הבסיסית ומהמוסר הנחשב מינימלי. כדוגמה קיצונית, אבל יש עשרות דוגמאות פחות קיצוניות ממנה, היא פסק הרמב"ם הידוע (אישות יג/א "אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא פעם אחת בחודש או כמה פעמים בחודש לפי הצורך. שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה". אני בטוח שהגברת של הכותב יוצאת בחוץ מפעם לפעם, ולא כאילוץ בדיעבד הממתין לתיקונו בתשובה שלמה ביוה"כ הבעל"ט).
    הנסיון להגדיר את החרדיות כהשתייכות עדרית, אולי הוא מדוייק כתיאור לחרדיות של ימינו אנו, אבל וודאי שאין בו יסוד דתי סטנדרטים של הסתפקות במועט, לימודי תורה ודבקות בהלכה אין ביניהם ובין עדריות שום קשר הכרחי ומהותי. אמיתי וסביר שהוא נידון לכשלון. והכותב עצמו רמז לזאת בסוף, אך פטר זאת כבעיה טורדנית שאינה דורשת התייחסות. ולא היא.
    והערה צינית קטנה – אני לא ראיתי שום פגיעה בחיים הדתיים עקב מנייני מרפסות וכדו'. גם משה רבינו חווה כזו 40 יום, וגם אליהו בנחל כרית ורשב"י ועוד. . מי שחייו הם הקהילתיות – דתו עומדת על בלימה. הדת הינה קיום חובותיך לאלוקים, בכל מצב. ברוב עם או בקוטב הצפוני לבד.

    • הכותב הנכבד, מעלה על נס את הקהילתיות לא רק כדבר החשוב, אלא כדבר (כמעט) היחיד. ומבסס אותם על מקורותינו.
      ומעמיד מולו להשוואה את האינדיבידואליזם הקיצוני הקיים. קיצון לזה מול קיצון לזה. ואז מגיע למסקנה שלו,
      הוא גם מתעלם מקהילות ולא רק סאטמר האונסות את חבריה להיות שייכים לה ע״י סנקציות קשות לסוטים ממנה.
      האם זה האידאל היהודי חרדי הרצוי ?
      תמהני.
      קיימת דרך ביניים המשלבת בין קהילתיות לאינדבידואליזם והמאזנת ביניהם . המאפשרת להיות אידבידואל הבוחר כן הבוחר ( זכות הבחירה לאדם) בדרכו והבוחר בשיוכו הקהילתי ומתקבל בה בזכות בחירתו מרצון ולא מאונס.

  • מעניין, ממליץ לשמוע את הרצאתו הנפלאה של הרב יחיאל יעקבזון "זהות אישית מול זהות חברתית" .

    כל תורת החרדיות על רגל אחת, ומה נדרש מיהודי ירא שמיים לנהוג בחיי חברה.

  • יפה מאוד.
    מה לגבי "רעיונות" החסידות שבמקורם (לפני שנכנסו למסגרות קהילתיות מנוונות) נוטים לשים דגש על עולמו האינדיבידואלי של היחיד?
    אמנם, עם הזמן "תנועת" החסידות התגבשה למשהו מאוד קהילתי ולא אינדיבדואלי, אבל נראה שהיום עם התעוררות הניאו-חסידות, הנהייה לרעיונות ברסלב וכיו"ב-שלא פוסחים על הציבור החרדי.
    נראה שהם נותנים מענה יהודי אורתודוקסי גם לצד האינדיבדואלי של האדם.
    לא כך?

  • ההגדרה והמינון והאיזון בין שתי השייכויות נמצאית בדברי הלל הידועים בפרקי אבות "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו-אימתי?

    • דברי פי חכם חן.

  • החרדיות היא אכן ריאקציה למגרסת הזהויות של המערב. אבל אסור לשכוח שהאידיאל היהודי הוא ממלכת לאומים וגוי קדוש בארץ ישראל. מי שלא מתכונן לזה או מכוון לזה הרי זה מייסד כת חדשה שדומה מאד ליהדות.

  • כותב המאמר הנכבד. מראה לנו כמה התרבות המערבית מבולבלת ופרדוקסלית ושטחית.
    אין דבר כזה אינדיבידואליות בתרבות המערבית. יש לכל אומה מערבית חוקה כפייתית, בכאילו אמנה חברתית שנכפת בכפיה. כל אומה מערבית כופה על כל אינדיבידואל להיות חלק בחלוקת העבודה החברתית. בזה שכל אדם מערבי נולד לעולם קנו כבר לאחרים. כל בני האומה בחלוקת העבודה בכפיה בלי לחלק את הצמיחה המשותפת בשווה לכל העבדים השותפים באותו חלוקת העבודה שמצמיחה את הצמיחה.
    כל איש מערבי שרוצה לכפור בעבדות המערבית, למשל לוותר על האזרחות, הוא חייב על פי האו"ם שיהיה לו אזרחות. כלומר יש לו אך ורק בחירה לאיזה עם יהיה עבד. אבל עבד הוא יישאר לעולם בתרבות המערבית.

    אלא מה? מאיפה צץ הדמיון המערבי של האינדיבידואליות השטחית? הבגידה במשפחה האישית שלו !! אם זה הבגידה בהורים ואם זה הבגידה באישה וילדיו. כלומר השחרור מהמשפחה שהאדם חייב להם הכל בכל מכל כל, נותנת לאדם המודרני השטחי הרגשת חופש והרגשה של אינדיבידואליות. הוא רק לא מבין שביום שעזב את המשפחה, הוא נהפך לעבד של החברה\לאומה הדמיונית. נכון כולנו עבדים לחברה\לאומה בתרבות המערב, אבל כמשפחה, אחד עוזר לשני מול העבדות החברתית\הלאומית. שאין לו משפחה הוא נשאר לבד מול העבדות החברתית\הלאומית. מכאן ההסבר להתאבדויות הרבות שקיימת בתרבות המערבית.

    מנגד, שרלטני החברה\האומה, מאוד מאוד מעוניינים באינדיבידואלים. הם יעשו הכל שהאזרח יבגוד במשפחה, ככה אין להם לאינדיבידואלים כוח נגד המשטר והשרלטניים. גם כעבדים נוח יותר לשלוט באינדיבידואלים מלשלוט במשפחות.
    זה ההסבר גם למה הליברלים נגד התארגנות העובדים בכל מסגרת עבודה בתאגידים, ובעד עבדי קבלן.
    כל זה מסביר גם את המדיה הבידורית של המערב שתמיד כמו טרוריסטים מדברנים את הבגידה של האדם במשפחתו.
    סדרת הסוררת זה רק דוגמא לאלפי סרטים וסדרות בכיוון הזה.
    זה מסביר גם את הטרור המערבי במדיה ובספרות בעד ביטול כל חוקי המשפחה.

    שנשמע את הגל אבי אבות המודרניזם, נבין לעומק אייך זה עובד במציאות.
    "כדי לא לאפשר להם (למשפחה\ליחיד\לאינדיווידואל) להכות שורש ולהקשיח בבידוד הזה, כלומר כדי לא לתת לכוליות להתפרק ולרוח להתנדף, הממשלה צריכה מעת לעת לזעזעם באינטימיות שלהם על ידי מלחמה. על ידי המלחמה היא צריכה לשבש את סדר חייהם ההופך להרגל, להפר את זכותם לעצמאות, כפי שלפרטים, שמתוך השתקעותם בסדר הזה הם מתנתקים מהכוליות ושואפים אל ההיות-עבור-עצמו הבלתי ניתן להפרה ואל הביטחון האישי, צריכה הממשלה, בעבודה הכפויה הזו, לתת להם להרגיש את האדון שלהם, את המוות" (הגל)

    לסיכום נושא תרבות המערב המודרנית והפוסט מודרניזם:
    הקב"ה אומר לאדם – מספרים לנו חז"ל – אם תעזוב את החירות שנתתי לך, אתה בהכרח עבד למלכויות. הכוח האלוהי של בני ישראל זה המשפחה מול המלכויות. שאתה עוזב את המשפחה (יותר נכון, בוגד בה), אתה בהכרח לבד תחת המלכויות ותחת אליל הכסף והקניינים. אתה יכול אולי לשגשג בחברה ולקבל פופולריות דמיונית עם הישגים במדע וברפואה ובטכנולוגיה ואפי' בכלכלה. אבל אתה לבד בודד. כי כל האושר שלך הוא דמיוני.
    אין לנו דוגמא יותר מאלפת מאלברט איינשטיין הדגול. הוא בגד באשתו בבניו ובצאצאיו ונכדיו ופעל תמיד למען להשאיר איזה מורשת לישות הדמיונית שנקרא מין האנושי. כלומר ביקש כבוד וצומי אצל אחרים הזרים, וגם השיג את זה הלכה למעשה אבל היה לבד. הטיבו מחברי הסדרה על איינשטיין לדגמן לנו את זה בטוב טעם. בסדרה שם אין לאיינשטיין סבלנות לנכדיו, למשל לעזור להם בשיעורי בית. אבל ילדה זרה ששואלת אותו שאלה מתמטית, הוא מקדיש לה את כל זמנו. המשרתת של איינשטיין נזעקת כלפיו בעקבות החוסר הסבלנות שיש לו כלפי נכדיו הוא: "אכפת לך מאוד מהמורשת שלך, מהאופן שבו העולם יזכור אותך, אבל העולם מתחיל ומסתיים במשפחה שלך."

    לגבי החרדי\ היהודי.

    אני חולק על כותב המאמר הנכבד שטועה טעות מרה.
    חז"ל אומרים למה אדם נולד יחידי ?! כי חייב כל אדם לומר שכל העולם נברא בשבילי !! לא שיש לו זכות לטעון כך כאינדיבידואל. הוא "חייב" כאינדיבידואל לטעון כך. ולמה זה? כן הוא חייב להיות בן חורין. אסור לו להיות עבד לאף אחד ובוודאי לא להיות עבד לחברה\אומה שזה לעומק ע"ז של תורה ולכן באמת עבד גזה פטור מקריאת שמע.
    כלומר כאינדיבידואל אמיתי, אסור שתהיה לו סמכות עליו, אחרת הוא עבד לסמכות הנ"ל. הסמכות היחידי שיש לו זה השכל האלוהי האישית שלו, על דרך: "המלאך בין אדם לאלהיו הוא שכלו" (אבן עזרא בהקדמה בפירושו לתורה).
    ולכן אין לך בן חורין ואינדיבידואליות אמיתית והעמקנית יותר מהיהודי\החרדי.
    אין לו שום סמכות עליו, יש לו נחלה בארץ ישראל מירושה מהצמאת הקניין של תורת נח. ויש לו חלק שווה בכל משאבי הארץ על פי עשרת התקנות של יהושע בחלוקת הארץ. ככה שהיהודי לעולם לא תחת אלוהי הקניין ולא תחת אלוהי הכסף ולא תחת המלכויות ולא תחת חלוקת העובדה הכפייתית של המלכויות. הוא יכול להתארגן עם חלוקת העובדה אבל כבן חורין בשוק חופשי. כלומר הוא מגיע לשוק כבר עם נחלה\קניין נצחי וזכות שווה במשאבי הארץ. ולכן הוא עומד מול היזם בשוק בגובה העיניים. ולא כמו במערב בשוק החופשי השקרי שהוא בה לשם בחוסר כל ככה הוא תמיד נחות מול היזם או מול הקבלן.

    כבן חורין כאינדיבידואל אמיתי. מה היהודי עושה עם זה ? מה, יחיה את השבעים שנה וימות? הרי כל העומד למות כמת דמי!!
    כאן ההבדל המהותית בין האינדיבידואליות המערבית השטחית לבין האינדיבידואליות היהודית התורנית.
    אצל היהודי, מחוק הטוב להיטיב הוא יצור חיים = הולדה. בדיוק כמו הקב"ה בעצמו בתחילת הבריאה. בעקבות חוק הטוב להיטיב ויצור החיים, הוא זוכה כאינדיבידואל, לחיי נצח פלוס התפתחות התבונה מדור לדור שזה אומר התפתחות המוסר והערכים = התורה וצמיחתו ושגשוגו. לצדם עבדי האומות משגשגים במדעים ברפואה ובטכנולוגיה כי זה אניטרס ישיר של המשטרים. אבל מיהו המרוויח הגדול של העבדות שלהם? אלה שחיים לנצח שזה היהודי האינדיבידואלי וצאצאיו לדורי דורות. (שרזי ברקאי אמר השובע שהחילוני הוא חמורינו המשיחי, הוא לא הבין מה ניבא. זה באמת ככה. זה מסביר למה החרדי בכללותו לא פונה לשם רק נשאר בתלמוד. הרי במילא הם עושים את המלאכה נאמנה הרי המדעים מושתתים במילא על הקב"ה כלומר על אחדות הבינה. אז למה צריך גם את היהודי החרדי שם, מישהו צריך להישאר בתלמוד!!)
    האינדיבידואלי המערבי אפי' שזכה להישגים כמו איינשטיין הנודע, הוא משאיר את הישגיו למי ? לצאצאיו שלא היה לו סבלנות אליהם?!
    כלומר מי באמת יכול לעריך את הישגיו לדורות אם לא האינדיבידואלי הנצחי ?! כלומר לעומק הוא משרת את היהודי הנצחי, ולא את עצמו כאינדיבידואל. כלומר איינשטיין משרת את היהודי האינדיבידואלי הנצחי, ולא את האינדיבידואליות של עצמו שנכחדת אחרי דור או שנים אם הוליד ילדים, ואם לא הוליד הוא נכחד מיד במותו.

    ובכן, אותו אינדיבידואלי הנצחי שזה היהודי החרדי. הוא צריך כאמצעי קהילה. במיוחד שהוא תחת כיבוש המלכויות ותחת העבדות בחלוקת העבודה הכפייתית של האומות, ותחת אלוהי הכסף ואלוהי הקניין. כלומר בכדי לקיים הלכה למעשה את היותו בן חורין ואינדיבידואל נצחי. הוא צריך להקים משפחה ולכן כבר כאן הוא צריך קהילה כלומר הוא צריך אינדיבידואלים שחושבים כמהו. הוא צריך אישה\בעל בכדי ליצור את החיים מחוק הטוב להיטיב ולפתחת את התבונה מדור לדור. כלומר חיי הנצח האינדיבידואלית שלו מושגת אך ורק מהקהילה הקרובה. וכן כל המשפחות האלה מתארגנים יחד מול המלכויות ושאר האלילים שאנו תחתיהם בגלות המר. והנה קמה להם קהילות מכל הסוגים. מכאן הגוונים הנודעים של החרדיות = חמישים גוונים של השחור.
    הגוונים כשלעצמם היה צריך לעורר כל משכיל ואינטלקט להבין איפה החירות ואיפה עבדות המלכויות. אילו היהדות והחרדיות היה ישות דמיונית עם סמכות טוטלית, אין מצב של גוונים, כמו שאין מצב במערב בלי אזרחות.

    שאיש המערב יטעה לחשוב שברוקלין\קהילה יהודית זה סמכות טוטלית וברלין\המלכות היא חירות וחופש. הוא חושב כך מתוך שטחיות משווע. בסרט ובסדרה שהם מומחים למצוץ דמע ולעשות מלודרמה דמיונית, זה נשמע ונראה מרגש, אבל המציאות היא לא סרט ולא סדרות.
    נכון יש אלפי סוגי עבדות תחת המלכויות, אלפי סוגי מקצועות בעבדות המלכויות ולכן האינדיבידואלי הסטטי של המערב מרגיש כאילו יש לו בחירה וחופש בין סוגי המקצועות. אבל לא מבין שהוא עבד בכל מקרה. אפי' שכבר יטרח להתחתן ולהוליד ילדים, יבוא המלכות הליברלית ותאמר לו: "אני הוא ההורה העליון ולא אתה ואשתך. אני אקח לך את צאצאיך הרווקים למולך ככה שאין לך כאינדיבידואל סיכוי לזכות בחיי נצח. אין לנו דוגמא טרגית ומצערת יותר מהסיפור של החייל הבן יחיד שנהרג השבוע – עמית בן יגאל.
    המלכות כרת למשפחה את נצחיותה את כל עמלה, את כל משמעות החיים שלהם. שר הביטחון בנט שכנראה רואה את היהדות עם משקפיים מערביות , חושב את עצמו כנצח ישראל בעצמו, כלומר כאלוהים, שאומר לאביו של עמית בלוויה בלי להתבלבל: "קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת".
    כלומר בנט כשר הביטחון שאחראי לרצח הבן היחיד, שאחראי להכחדת המשפחה, אומר לאביו בלוויה: "קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת".
    אם במטפורה המקראי, האלוהים לא נותן לאברהם לשלוח יד בבנו (ראו עקידת יצחק הליבה החרדית בבלוג שלי) בנט שחושב עצמו כנצח ישראל בעצמו אומר באותו לוויה לשאר חיילי גולני הרווקים שימשיכו להקריב את חייהם למען נצח ישראל שזה בנט ושקד ושאר פנאטי הלאומניות המשיחית המתחדשת.

    לסיכום:

    התורה מתחיל עם אדם אחד לומר שכל אדם בהווה הוא אדם ראשון לכל צאצאיו שתצא ממנו לעתיד. כלומר זה האינדיבידואליות האמיתית. יוצא מכך שאם כאינדיבידואל אתה מצפה לחיי נצח כלומר יהיה לך בהמשך מיליוני צאצאים, אז אתה חייב כבר עכשיו חוקה תורה שלא יקרה להם מה שקרה לאדם הראשון המקראי. כלומר כל יהודי עם החשיבה העמוקה הזו מבין את העריבות שהוא חייב כבר בהווה לזולתו בכדי שבהמשך צאצאיו יתנהגו אחד מול השני במוסר ובערכים ובמשפט וצדק אמיתית ושרידותית, וכבני חורין.
    מכאן ההתארגנות הקהילתית החופשית בלי משטר ושוטר וסמכות עליונה אלא נצחיותו האינדיבידואלית.
    מכאן אירגוני החסד הרבים שצץ בהם כל בוקר וערב. מכאן העריבות היהודית הנצחית שלהם בכל כדור הארץ, מול כל המלכויות ואלוהיהם.

    זה יסודי היסודות של היהדות. והתוצאה היא נצחיותם בלי ארץ ובלי משטר\שוטר עם רובה ובלי ריבון.
    ששטחי המערב, משפינוזה עד אחרוני ההוגים החילוניים הפוסט מודרניים, שרואים את נצחיותם, הם לא מבינים אייך זה עובד. ולכן הם מגיעים למסקנה הפרדוקסלי והשטחית והופכים את היוצרות, וטוענים שהחרדיות זה סמכות טוטלית ואנו החילוניים בני חורין. איזה חירות זה שהמלכות הורגת את בינך יחידך הרווק על מזבח הליברלי השקרי שמרמה אותך ומספר לך סיפורי אלף לילה ולילה שאתה בן חורין ואינדיבידואל ?
    המערב הליברלי מסכים לתת לך אינדיבידואליות בתנאי שאתה לא מקים משפחה ולא מתארגן כקהילה. אם תקים משפחה?! שתדע שהילדים שלך שהם הנצחיות שלך, הם לא שלך, הם לא הקניין שלך, הם שלי של המשטר. (לדברי גיל סיגל, פרופ‘ למשפטים בקרייה האקדמית אונו וחבר המועצה הלאומית לביואתיקה, ”להורים אין בעצם זכות על הילד. הילד אינו קניין שלהם“ הם קיבלו מהמדינה את הזכות למלא חובות כלפיו בשל החיבור הביולוגי.)

    לסיום:

    שאלת הכותרת היית "יחיד או קהילה – מהו "הבייסיק" שלנו?"
    התשובה העמוקה היא: הבייסיק הוא היחיד האינדיבידואלי וחיי הנצח שלו על ידי צאצאיו לדורי דורות. פלוס – שזה העיקר – התפתחות התבונה מדור לדור, שזה בעצם התעצמות אלוהי בני ישראל מדור לדור. כלומר אם יציר כפיו אכל מעץ הדעת ובניו הרגו זה את זה = רצח קין את הבל. איפה רמת יציר כפיו איפה רמת המוסרי והערכי של יציר כפינו היום? כלומר זה לא רק אנו מתפתחים מקניבלים לאדם הנבון המוסרי הערכי, גם אלוהינו מתעצם שיציריו יותר איכותיים יותר מוסרית ויותר ערכית. ואין גבול לאן יכול האדם הנבון להתפתח וזה עבודת השם האמיתית והנעלה ביותר. הרי זה מה שהתורה אומרת לנו. למה הקב"ה בחר באברהם ולא באיוב שהיה צדיק ועבד השם כמו אברהם ?! כי הקב"ה אומר: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' (בראשית י"ח יט).
    כלומר איוב מדגמן לנו את האינדיבידואלי המערבי. הוא איוב אישית צדיק וימות ויכחד ככזה, אז מה הועיל לאלוהים הנצחי? הוא איוב ואלוהיו מתו ביחד וחסל. רק היה לו מזל שמשה רבינו תרגם את ספרו לבני ישראל במצרים ללשון הקודש ולכן לפחות ספרו ומורשתו שרד דרכינו דווקא. בלעדינו, בלעדי היותינו נצחיים, ספרו לא היה שורד ולא היינו שומעים בכלל שהיה אדם בשם איוב שהיה עבד השם.
    מה שאין כן אברהם כאינדיבידואל נצחי, הקב"ה הנצחי בוחר בו ובצדק. ככה אברהם עם תורתו ואלוהיו, נצחיים לנצח.

    ולכן הבייסיק זה היחיד (גם חוקי המשפחה ואיסור העריות מוכיח את זה. הרי אם הקהילה היא הבייסיק בשביל מה חוקי המשפחה, הרי עדיף על פי אפלטון שההולדה תהיה כללית חברתית ככה כולם יהיו משוחררים מהמשפחה ועבדים טהורים למדינה. וזה מסביר למה באמת המלכויות מדברנים תמיד את המרד במשפחה. ובמדיה ובבידור זה פועל היום באופן ממש טרוריסטית. אי אפשר ליהנות היום מסרט או סדרה בלי שיש שם את הטירור המערבי המטמטם הזה), בשביל הבייסיק הזה האינדיבידואל צריך אמצעי כמו אישה\בעל שחושבים כמוהו, ואת זה הוא משיג בקהילה. כלומר הקהילה היהודית היא הבסיס, הצוק איתן שעליה יכול האינדיבידואל להשיג את נצחיותו הנצחית.
    מכאן הגוונים של היהודים והחרדיות. הרי בכל מקום של חופש ושוק חופשי יש גוונים כמו בכלכלה השוק החופשי מביא לנו אלפי גוונים מכל דבר.
    אבל מול המלכויות, שם אין גוונים כל היהודים ביחד עומדים מול המלכויות בעד האינדיבידואל היהודי.
    כאן בדיוק נאבדים ונכחדים הרבה יהודים. כי יש הטועים לחשוב שההתחברות עם המלכות שהיא אך ורק כאמצעי, היא אמיתית, הם בטעות חושבים שזה אמיתי ולכן מנסים להתחבר ישר\עצמאית עם המלכות ונאבדים שם רח"ל. כלומר הם עוזבים את הקהילה ואת המשפחה ומתחברים ישירות עם המלכות הליברלית ולא מבינים שהנחש קטל אותם מידית. הוא אולי יגיע להישגים אבל רק לשבעים שנה וימות לבד = עונש כרת.

    אני מקווה שעזרתי בשאלת השאלת של המאמר.
    בברכה
    max maxmen

    • בספה"ק זה מוגדר כ'נשמת ישראל'. כלל ישראל הוא יחידה אחת ממקור אחד ועם מטרת על אחידה.
      נשמה זו מחולקת לשישים ריבוא יחידים, ולכל אחד ואחת מהם תפקיד אינדיוידואלי שאין לשני.
      הוי אומר; המטרה משותפת אך היא בנויה ממיליוני פריטים שכל פרט מישראל אחראי לאחד מהם.
      ללא הפעולה המאוחדת לא יגיע העולם לתיקונו, וללא הפעולה המחולקת לא יזכה האינדיוידואל לממש את תכלית קיומו, וממילא יפגום בנשמה הכללית של העם.
      ואין בזה סתירה כלל

    • לשלמה היקר

      נכון מאוד, זה נקרא נשמת ישראל. אבל זה אך ורק אמצעי לפרט. כלומר יש סכנה גדולה מאוד שהרבה בכל הדורות כשלו בכך והיא להפוך את נשמת ישראל לעיקר (ראה את הכתות כמו שבתי צבי שהתירו עריות כי הישות הדמיונית עיקר). כלומר הוא הופך את "נשמת ישראל" לישות דמיונית = ע"ז, שלמענה אנו מקריבים את צאצאינו הרווקים והרווקות שהם כשלעצמן בעונש כרת (הרי מתים בלי זרע) למען הישות שנקרא נשמת ישראל. וזה קלסיקה של מהעביר את זרעו למולך. ראה בבלוג שלי (גלגל בגוגל "גיוס = מעביר את בנו למולך").

      ההבדל העקרוני בין היהדות לבין תורת האומות מאז נמרוד\חמורבי ואפלטון, היא בדיוק במקום הזה: מהי המטרה?הפרט ונצחיותו (= היהדות) או הישות הדמיונית שזה המדינה\עם\לאום\גזע\מין אנושי (= האומות)?!
      ההוכחה שבאומות הישות הדמיונית היא העיקר, היא העובדה שהם מגייסים את הרווקים והרווקות למלחמה. כי אם נצחיות הפרט העיקר, אז אייך דווקא הרווקים ומגוייסים ולא ההורים?
      כלומר אם ההורים צריכים קניין אדמה וארץ וחברה וכו' בשביל לגדל את הילדים וכו' כאמצעי, אז אייך דווקא הילדים מתים למען ההורים בזמן שהיה אמור להיות ההפך. זה מה שנקרא הפרדוקסליות של תורת האומות.
      ביהדות אברהם אבינו על פי הנבואה ממציא את הדגל היהודי האישי והפרטי שזה "ברית המילה" מול הדגל של נמרוד\חמורבי ששם כנ"ל הדגל\הישות הדימיונית עיקר מול הפרט ונצחיותו על ידי זרעו.
      ראה בבלוג שלי "ברית מילה בשביל מה?"

      עם היסוד הפשוט הזה, כל פרטני המצוות של היהדות מול חוקי האומות, שונים לגמרי ואי אפשר לעולם להתחבר אליהם בשום חוק\מהג\מוסר וערך. הכל שם הפוך ופרדוקסלי אם לא פנאטי.

      הפילוסופים הפוסט מודרניים כבר הבינו לעומק את ההבדל בינינו והבינו את הפרדוקסליות של כל התורות המערב.
      ראה חנה ארנדט לדוגמא. ראה את הפילוסוף הנודע סלבוי ז'יז'ק (סלבוי ז'יז'ק הוא אחד הפילוסופים המשפיעים בעולם) שאמר לא מזמן בראיון בזמן ישראל את המילים האלה:
      "לכן, ליהודים היה מקום גדול בתקופת הנאורות באירופה, וגם במהפכות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות. בלעדיהם, אירופה לא הייתה מגיעה להישגים האלו. במקום שאנחנו נהפוך כולנו להיות כמו יהודים, היהודים הציונים הפכו להיות בדיוק כמונו. כלומר, הזהות של היהודים-הישראלים מחוברת לחלוטין לטריטוריה, וכרגע היא מוגדרת רק על ידי טריטוריה שבה הם רואים את עצמם – על פי חוק של מדינת ישראל – כגזע בעל פריבילגיות על פני הילידים".

      שוב ושוב "במקום שאנחנו נהפוך כולנו להיות כמו יהודים, היהודים הציונים הפכו להיות בדיוק כמונו."

      שהיהודים בתקופת ההשכלה התחילו לאמץ את נשמת ישראל כעיקר, זה התוצאה. וזה לא רק החשיבה הבסיסית הזו שעל פניו זה נשמע ויכוח שולי, הרי בסוף כל סוף כל אדם צריך חברה כאמצעי אפי' אברהם אבינו והיהודים,
      רק בלי החשיבה הזו כל התורה והיהדות מתפרקת, אין טעם לשום מצווה ומנהג בתורה ובהלכה. והנה באמת ביום שהיהודי מאמץ את נשמת ישראל על פני הפרט, הוא לא צריך יותר את התורה וההלכה. הוא לא צריך יותר אפי' לחוקי המשפחה הרי נשמת ישראל עיקר. מכאן הערכים השקריים של הנאורים המודרניים בעניין חוקי המשפחה.

      לא רק בחוקי המשפחה, אפי' ארץ ישראל ליהודי מאבד את תוכנו העמוק, הרי אם הליברלים לא מכירים באדמות לאום רק מכירים בקניין, אז לעומק אין ליהודי שום דבר דווקא בארץ ישראל. הרי הארץ ומשאביה לעומק לא שלו, רק שייכים לבעלי הקניין, ושאר היהודים שאין להם קניין בארץ צריכים לשכור מבעלי הקניין, מקום לינה במשכורות שלימות.
      והפרדוקס כאן היא שאותו יהודי שאין לו קניינים בארץ ישראל, צאצאיו הרווקים מחויבים להתגייס עם חוק גיוס חובה, וזה האבסורד, הרי על מי הוא מגן בחייו ועוד כרווק? על בעלי הקניין שדורשים ממנו משכורות שלימות ללינה בארץ ירושתו?! (מעל שליש ישראלים גרים היום בשכירות וזה רק מחמיר עוד ועוד)
      מכאן אנו מגיעים לעוד פרדוקסליות: אם זה המצב שאין לפרט קניין בארץ ישראל מירושה רק מקניין, אז למה שנריב עם הערבים? הרי קניין הוא הדבר ולא אדמת לאום. אז בואו נחליף את שם המדינה "ישראל" לשם ניטרלי. הרי רק על השם "ישראל" אנו מקריבים את זרעינו הרווקים בחינם.
      נרוויח מיזה שלא נצטרך צבא ולא נצטרך להקריב את רוב ההון החברתי לביטחון.
      ראה מה אומר הנאו ליברל מילטון פרידמן:
      "בעיני בן חורין, המדינה היא אוסף של בני אדם ולא ישות שמעל ומעבר להם, הוא רואה את השלטון כאמצעי, כמכשיר, ולא כמי שמעניק חסדים, כאדון או כאל שיש להעריצו ולשרתו בצורה עיוורת. אין הוא מכיר בשאיפה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה בין השאיפות שלהגשמתן פועלים האזרחים כל אחד לחוד. אין הוא מכיר במטרה לאומית כלשהי, אלא באשר היא ההסכמה לגבי המטרות שלמענן נאבקים האזרחים כל אחד לחוד" (קפיטליזם וחירות – מילטון פרידמן)

      כלומר אם אין לאום ואין הארץ שייכת אפי' לפרט אך ורק עם קניין, אז למה לשחק עוד את המשחק הפרדוקסלי הזה שדורש דם של רווקים ורווקות ועוד בחינם?!

      קח את הדוגמאות האלה לשאר המצוות והמנהגים, ותראה כמה פרדוקסלי היא החשיבה הפנאטית של הנאורים. וכמה היא מיתרת את כל התורה והמצוות.

      נכון המשטרים הפוסט מודרניים (בעיקר הליברלים) מדרבנים את ההמונים לדתיות פנאטית, וזה למטרה אחרת לגמרי, כפי שטען שפינוזה:
      "ושממנו (מהתיאולוגיה) באה נחמה רבה לאלה שאין כוחם גדול בתבונה, ושממנו צומחת לה למדינה תועלת נכבדה,,,,,, רצוני לציין כאן במפורש לענין התועלת והנחיצות של כתבי הקודש, כי בעיני היא גדולה עד מאוד. כי לפי שאין בידנו לתפוס באור הטבעי, שהציות הפשוט הוא דרך הישועה,,,,, הרי שכתבי הקודש הביאו נחמה גדולה מאוד לבני תמותה. הלא כולם בלי יוצא מהכלל יכולים לציית, ומעטים מאוד בלבד, בהשוואה לכל המין האנושי, הם אלה הרוכשים הרגל של מידות טובות לפי הדרכת התבונה בלבד, ולכן אלמלי לא הייתה לנו עדות זו של כתבי הקודש, היינו מסופקים בישועתם של כמעט כל האנשים." (מתוך מאמר תיאולוגי מדיני)

      זה האופיום להמונים הנודע של קרל מרקס. שכנראה לקח את זה משפינוזה.
      כלומר החופש דת שהליברל מוכן לתת להמון, היא אך ורק בכדי שהמונים יהיו צייטנים ויסבלו את השיעבוד לטייקונים בשקט.
      כל אלה שמוכרים לנו דת ויהדות תחת הסבל הנאו ליברלי, משרתים נאמנה את הטייקונים ותו לא. הם לא מחפשים את טובתך ואת דתיותך, הם רוצים אותך כעבד צייטן ותו לא. במיוחד בארץ ישראל שכאן הם גם מקבלים חיילים בחינם (הרי בכל מדינה ליברלית אין גיוס חובה: "צריך להכיר בכך שמודל גיוס חובה וחברה ליברלית דמוקרטית, אלה שתי ישויות שנמצאות בסתירה זו לזו ולכן המציאות הזאת לא יכולה לשרוד לאורך זמן" (פרופ' יגיל לוי)

      לסיכום:
      הנושא הנידון קהילה או יחיד, זה נושא קריטית ביותר, שכל מי שלא מבין את ההבדל, פשוט נכחד\ הוא וזרעו = עונש כרת = כל עמלו יורד לטמיון רח"ל.
      אז זה מאוד יפה לצטט את המושגים ממחשבת ישראל, כמו נשמת ישראל והשכינה וכו' וכו', אבל איש פשוט יורד שאולה בגלל ציטוטים לא ברורים וחדים שכאלה. כלומר מכאן עד לע"ז קצרה מאוד, וכל קללות התורה על עוון ע"ז מקוימת בו רח"ל.

  • כל החרדים גרים במדינות חילוניות בעלות תרבות יון וישו על מנת לקבל תקציבים ותנאים מחיה נוחים.
    אם החרדים יקימו מדינה, היא תהיה במקרה הטוב ברמה של צפון קוריאה או אוגנדה.
    למזלם של החרדים יש את החילונים בארץ הקודש והאמריקאים הנוצרים בניו-יורק שבזכותם החרדים שורדים ויכולים להמשיך את הקישקוש של קהילה מגובשת ולהתלבש כמו כמרים פולנים.
    בלי הצבא הציוני , הערבים היו שוחטים את כל החרדים ובאמריקה כבר מסוכן לחרדי מפיץ קורונה לצאת מהבית לבד…..

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל