לפני כעשור רעש וגעש הציבור הליטאי סביב אמרותיו של הרב יהושע אייכנשטיין שליט"א, ראש ישיבת "יד אהרן" ומי שהיה מקורב מאד לרב אהרן לייב שטיינמן זצ"ל.
הרב אייכנשטיין קבע, ועוד כדבר פשוט בתכלית ("כל מי שיש לו מוח בקודקודו"), כי הרעיון המכונן של "נאר תורה" – שכל מי שרק יכול יישאר לאורך ימים ושנים בתוך בית המדרש, או מה שמכונה לעתים "חברת הלומדים" – הוא הוראת שעה בלבד. מתחילה צוטט בשמו שמדובר בהוראה לשלושה דורות בלבד. בהקלטה שפורסמה בעקבות הסערה הציבורית הבהיר שעל גדולי ישראל להכריע מתי מסתיימת ההוראה.[1]
ואולם ההוראה בוששה לבוא. משיקולים ציבוריים שונים, גדולי ישראל העדיפו שלא לתת הוראה קונקרטית בנושא, ושאלת פקיעת תוקפה של ההוראה נותרה פתוחה. הרב שך זצ"ל – כך סיפר לי אחד מקרובי משפחתו ששוחח אתו בנושא – קבע שהמצב ישתנה לאחר פטירתו מן העולם. אולם מי יבצע את השינוי – מי מבין גדולי ישראל יוכל להוביל את התהליך – זאת לא נקבע. ובכן, מי באמת יכריע בשאלה הגורלית? מתי תסתיים ההוראה?
ההכרעה תתקבל באותו הליך הלכתי שהתיר את האינטרנט, הכשיר את האקדמיה החרדית, קבע כי טיפולי IVF הם דבר מצוה (בהסכמת פוסקים שאסרו אותם מלכתחילה), ועוד הכרעות עצומות וגורליות
למען האמת, כולנו יודעים כיצד הנושא יוכרע. ההכרעה תתקבל באותו הליך הלכתי שהתיר את האינטרנט, הכשיר את האקדמיה החרדית, קבע כי טיפולי IVF הם דבר מצוה (בהסכמת פוסקים שאסרו אותם מלכתחילה), ועוד הכרעות עצומות וגורליות. לתהליך הזה קוראים זמן. בפי חכמינו ז"ל הדבר נקרא פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָּבַר. בנוגע לכמה הוראות גדולות של החרדיות הישראלית, נדמה שאנחנו כבר בעיצומו של התהליך.
הכרעת הזמן
איך מתרחש התהליך המופלא הזה, הכרעת ה'זמן', בשאלות סבוכות ומורכבות? אין תשובה אחת לשאלה. לעתים קרובות, הזמן יכריע דוקא לחומרא. מעיקר הדין אסור לאכול בשר ולשתות יין בסעודה מפסקת של ט' באב (תענית כו, ב). זהו. אך המנהג, כבר מתקופת הראשונים, הרחיב מאד את האיסור, ועם הזמן התקבע להלכה פסוקה (אורח חיים תקנא, סעיף ט). ולפעמים הזמן יכריע להקל. כדי לתאר את התהליך אקח לדוגמה את ה'איסור' על נהיגת נשים ברחוב החרדי.
בתור אברך צעיר, זוכרני איך קבל בפני קרוב משפחה על נשים אחדות (ובעליהן) המרשות לעצמן לנהוג ברכב. "יש בזה משהו מאד לא צנוע," קבע. והנה, לאחרונה החלה אשתו ללמוד נהיגה. איך זה קרה? בהתחלה באו נשים חוצניקיות, שלא הבינו מה הבעיה וגם לא טרחו לשאול, וקררו את האמבטיה. אליהן הצטרפו נשים בעלות צרכים ייחודיים, וברבות השנים רבו המתירות בגין צרכים שחומרתם הלכה ופחתה. לבסוף, עם שינוי דפוסי תעסוקת נשים, היתה הנהיגה לצורך אצל נשים רבות והסיפור כמעט נגמר (זאת בקהילות ליטאיות; לחסידים יש עוד כברת דרך). כך עשה הזמן את שלו.[2]
הזמן אינו פועל לבדו. השינוי מתרחש לאורך תקופה על ידי בני אדם שיש להם עניין מיוחד בנושא הרלוונטי, באופן שהצורך גובר על הרתיעה מפני האיסור הנהוג. לעתים אותם "פורצי גדר" יקבלו אישור פרטי מפוסק הלכה; לעתים הם יפעלו באופן עצמאי, כמו לא מעט מעולי הר הבית החרדים. את שמותיהם של אותם שותפים אנושיים אנחנו לא נדע. הקרדיט לשינוי נזקף, רובו ככולו, לתמורות הזמן.
למעט מקרים יוצאי דופן של יזמים חברתיים שפועלים מתוך תודעת שינוי חברתי, איך זכר לדמויות שנטלו חלק בתהליך, סנוניות שמעשיהן החלו לחולל את השינוי
נקודה זו ראויה להדגשה. למעט מקרים יוצאי דופן של יזמים חברתיים שפועלים מתוך תודעת שינוי חברתי, איך זכר לדמויות שנטלו חלק בתהליך, סנוניות שמעשיהן החלו לחולל את השינוי. זאת משום שאנחנו מזהים, ובצדק, משהו גדול יותר – תמורה שזמנה הגיע. התקופה עצמה דרשה את השינוי, ובני האדם פעלו בתור משרתי הזמן. בפרפראזה על דברי ר' יהודה הלוי, גם בפועלנו כבני חורין, עדיין עבדי הזמן אנחנו.
יתרון הזמן על הכרעות מלמעלה
בתום טקס יום הזיכרון האחרון (טקס מרגש שערכה עמותת "נצח יהודה") פנתה אלי דמות צבאית בכירה והביעה אכזבה מעמדת הרבנים. "אם רק יהיו מוכנים לומר בציבור את מה שאומרים בפרטי, מזמן היינו במקום אחר." אולם זוהי העובדה: הם לא מוכנים.
יש הטוענים שהסיבה לכך היא החשש מהתנגדויות. למרבה הצער, הכח של עסקונה קיצונית לגייס חתימות ולמרר את חייהם של מושא קנאותם הוא אכן רב. עזיבת הרב דוד לייבל את בני ברק היא דוגמא אחת לכך. מעטים מוכנים לעמוד מולו, ויש שמוסיפים הצדקה: אם יצאו נגד, תאבד ההוראה חלק גדול מתוקפה.
כך קרה בפרשיית "ארץ הקודש", כאשר הרב דב לנדו שליט"א הורה לאיסור בניגוד להוראות של רבני הדור הקודם. זהו מקרה חריג. בדרך כלל החשש מלסתור את הוראת רבני הדור הקודם הוא סיבה מספיקה להימנע מכך.
אך יש סיבות נוספות. סיבה אחת היא הזהירות מהתנגדות, אפילו למראית העין, לגדולים של דורות קודמים. התנגדות זו מערערת את המעמד של "דעת תורה" ועלולה ליצור בלבול ומבוכה. כך קרה למשל בפרשיית "ארץ הקודש", כאשר הרב דב לנדו שליט"א הורה לאיסור בניגוד להוראות של רבני הדור הקודם, ונימק זאת בכך שאלו היו שקועים בלימוד מכדי להבין את עומק המשמעות של העניין.[3] זהו מקרה חריג (עוד אחזור אליו בהמשך). בדרך כלל החשש מלסתור את הוראת רבני הדור הקודם הוא סיבה מספיקה להימנע מכך.
נוסף לכך, ושמא בעיקר, קיים חשש מהשלכות ציבוריות מרחיקות לכת. אמר לי ראש ישיבה ידוע שאם יצהיר שאפשר לצאת לעבוד, יתכן שמי שהיו נשארים בבית המדרש עד גיל 26 יצאו כעת בגיל 25 – וחבל על השנה האבודה. עדיף אפוא לא לומר דבר. בנושא הצבאי החשש כבד עוד יותר: אם גדולי הרבנים יצהירו שמי שאינו לומד מקומו בצבא, עלול להיווצר גל הדף פתאומי שיזעזע את עולם הישיבות. שינויים אמנם מתרחשים, אבל הנחייתם 'מלמעלה' עשויה לערער את המרקם החברתי והציבורי. עדיף שהשינויים יתרחשו במסלול אחר, מתוך השטח. כלומר, על ידי הזמן.
הכרעת הזמן מונעת את הזעזוע האפשרי של הוראה 'מלמעלה', בפרט בחברה שמרנית בעלת אתוס של התנגדות עמוקה לשינויים. מי שהפנים גרסה קיצונית של האתוס יתנגד גם לשינויים המגיעים בדרך זו, ומכאן גישת הפלג הירושלמי: שלילת הלגיטימציה לשינוי: מי שהולך לאקדמיה מאבד את מעמדו בחברה החרדית. בניגוד לכך, גישת המיינסטרים החרדי, שהתעצבה על ידי הרב שטיינמן זצ"ל, היתה שיש לאפשר בשקט ובגבולות הטעם הטוב את השינויים העולים מן השטח.
כך גם הרב משה הלל הירש שליט"א היום. בכסלו תשפ"ד הצהיר כי כבר מאה שנה המצב הוא שאנחנו לא יוצאים לעבוד: "כל בן תורה בארץ ישראל קיבל על עצמו [ללמוד] תורה כל החיים." אולם בשנים האחרונות משהו השתנה: "בעשרים שנה האחרונות, גם בארץ ישראל התחיל כך בגלל פרנסה, ועוד סיבות, שחלק מהבני תורה התחילו לעשות דברים אחרים, לעבוד גם" (תיעוד כאן). הרב הירש בא לחזק את החרדים העובדים שימשיכו לראות בעצמם "בני תורה" ולא "בעלי בתים".
לענייננו, יש לשים לב למשתמע מתוך דבריו. בעבר, לפני שהתרחשו התמורות, לא היה זה לגיטימי לצאת לעבוד: "מי שבא לארץ ישראל היה כולו תורה ולא שום דבר אחר." מובילי המגמה, כפי שאמר לי פעם אחד מגדולי הרבנים, הם בהחלט 'לא בסדר'. ואולם, עברנו תהליך, וכיום אפשר להכיר במציאות החדשה: היציאה לעבודה נעשתה לגיטימית, ומי שעושה כן אינו מאבד את מעמדו. זה קרה בלי זעזועים, בלי לערער את הציבור ובלי הוראה מלמעלה. השטח אמר את דברו.
סמכות "דעת תורה" בעידן החדש
גם אם יש בה נוחות ומעלות, להכרעת הזמן יש מחירים משלה. המרכזי שבהם הוא אבדן שליטה על התהליך, ולצדו שינוי מבנה המנהיגות ביהדות החרדית.
עקרון "דעת תורה" קובע שעל הדברים להיות מוכרעים מלמעלה. כפי שניסח זאת החזון איש, אין לאדם להיכנע לגדולי ישראל רק בתחומי ההלכה ולא בענייני 'שוק החיים', והחלוקה ביניהם "היא השיטה הישנה של המינים, בירידת היהודים באשכנז, אשר הדיחו את עם ישראל עד שהתערבו בגויים ולא נשארו לפליטה". שלטון הרב שך, שנמשך קרוב לארבעה עשורים, הביא את מנהיגות "דעת תורה" לשיאה ההיסטורי. כל עניין ציבורי, למגדול ועד קטן, הוכרע על ידי גדול הדור.
בניגוד לכך, הכרעה מכח הזמן מתעצבת מתוך העם. העם – אנשים, קהילות, ארגונים ומוסדות – מוביל תהליך הנוגע לעניין ציבורי כלשהו, ובסופו נוצרת מציאות חדשה והיא נעשית הנורמה המקובלת. חשוב שרבנים, רועים רוחניים, יהיו חלק מהתהליך. הם מעניקים לו הכוונה, עצה, בקרה וגבולות – אך הם לא מובילים אותו. ההובלה עוברת אל השטח.
גם "הפלג הירושלמי", שקם בשל התנגדות לתופעות אלו, נוצר מתוך תהליך שהתרחש בשטח, ואף הוא תרם חלק ניכר לכרסום עקרון "דעת תורה": אם המנהיגות התורנית אינה מוצאת חן בעינינו, אפשר פשוט להכתיר מנהיגות אלטרנטיבית
כך התרחשו השינויים הגדולים שפקדו את היהדות החרדית בעשורים האחרונים בתחומי תעסוקה, אקדמיה, חינוך, צבא, וגם בתחום התורני עם בתי מדרש חדשים להלכה, קבלה, מדרש, מחשבת ישראל ועוד. גם הפלג הירושלמי, שקם בשל התנגדות לתופעות אלו, נוצר מתוך תהליך שהתרחש בשטח, ואף הוא תרם חלק ניכר לכרסום עקרון "דעת תורה": אם המנהיגות התורנית אינה מוצאת חן בעינינו, אפשר פשוט להכתיר מנהיגות אלטרנטיבית.
בעידן חדש זה, נדמה שאף אחד לא הופתע מהתנהלותה של מפלגת "ארץ הקודש" בבחירות האחרונות ל־WZO. כבר הזכרנו שמנהיג הדור הרב דב לנדו, שהוכתר בפרוצדורה המקובלת והצטרף לשושלת מפוארת של 'מעתיקי השמועה', יצא בשצף קצף נגד המפלגה ופעילותה במסגרת הגופים הלאומיים. יתרה מזו, הוא אף אסר באופן מוחלט את ההשתתפות בבחירות. ואילו המפגלה, מייצגיה ותומכיה, כולל דמויות הוד כמו ח"כ משה גפני (שבנו עובד בקק"ל) וח"כ יצחק פינדרוס, התעלמו מכך לחלוטין. עסקים כרגיל.
כשלושה עשורים לאחר ששקעה שמשו של הרב שך, ניתן לומר שתם עידן. הזמן, כמו שאומרים, עשה את שלו.
הוראות שעה
מדוע יצרו דברי הרב אייכנשטיין מהומה? לדבריו, הרי מדובר בדברים פשוטים. התשובה היא, כי איש לא אמר לנו שמדובר בהוראת שעה – לא בחיידרים, לא בישיבות ובסמינרים, לא בשום מקום. להפך: הרטוריקה החרדית נוהגת לקדש את כל מה שאנחנו עושים, בלי כוכביות ובלי הסתייגות.
ואולם זו האמת: לא מעט מהנורמות המקובלות בחרדיות הישראלית הן 'הוראות שעה' – הוראות יוצאות דופן שהיו נחוצות בתקופת בניין עולם התורה מחורבות השואה. כיום הן עוברות תהליכי איזון (או נורמליזציה), חזרה לנורמות שנהגו בעם היהודי מאז ומעולם. כששמעתי לאחרונה את מספר המתמודדים על תקנים בתכנית 'קודקוד' היוקרתית – אלפי צעירים חרדים על כמה מאות תקנים – הבנתי עד כמה התהליך בעיצומו. והוא כולל זירות רבות ומגוונות.
בין היתר, התהליך נוגע גם באיזון שבין מנהיגות רבנית למנהיגות אזרחית – באנגלית הוא מכונה lay leadership, מנהיגות שטח – ולמנהיגות מקומית של רבני קהילות. למשך מספר עשורים (זמן קצר מאד בפרספקטיבה היסטורית), האיזון הופר לטובת מנהיגות טוטאלית בסגנון הרב שך, גרסה תורנית של "המלך האפלטוני". גם כאן ככל הנראה מדובר בהוראת שעה. כמו ביחס לשאר התופעות שהוזכרו לעיל, ימים יגידו.
[1] ההקלטה המלאה זמינה כאן: https://www.kikar.co.il/haredim-news/186167.
[2] לאחרונה אפילו נפתחה תכנית הכשרה של מורות חרדיות לנהיגה, כפי שפורסם כאן.
[3] ראו כאן: https://www.inn.co.il/news/664980.
תמונה: Bigstock
מאמר מרתק ומעורר מחשבה,
אני רק רוצה להעיר הערה היסטורית,
התקבע אכשהו בציבור כי החזון איש נתן הוראה "הוראת שעה", שבה קבע את חיוב לימוד התורה לכל החיים לכולם וייסד את חברת הלומדים.
אבל כשחופרים לעומק לא מוצאים שום הוראה שכזאת, מה שאפשר לראות הוא שהחזון איש עודד בכל כוחו בחורים וצעירים להקדיש את חייהם לתורה, ועבד קשות לאפשר למי שרוצה לעשות את זה ( – כולל חזון איש).
הוראה ? חיוב?
לא מצאנו בשום מקום!
במילים אחרות,
מסתבר מאוד שכשאני נכנס לבית הכנסת השכונתי באמצע היום, אני רואה יותר אברכים, בעלי משפחה, שלומדים בכולל ומטילים את פרנסתם על אישתם מאשר כמות האברכים שהקדישו חייהם לתורה שראה החזון איש בכל ימי חייו.
כשהחזון איש חי בשנותיו האחרונות, בחברה מועטת לומדי תורה, כשמעטים ממש הקדישו חייהם לתורה (בתור כלי קודש בעיקר), ועודד בכל כוחו צעירים להקדיש ימיהם לתורה,
האם את החברה החרדית ליטאית של ימינו הוא ראה?
האם חזה הוא את האברכים המוליכים את צאצאם בבוקר לגן ולבית ספר כשהאישה רצה לעבוד ולפרנס אותם, וזאת מבלי שלאותם אברכים ונשתיהם היתה האופציה לבחור אחרת?
האם חזה הוא את האברכים שממלאים וגודשים את היכלי הכוללים מבלי שסיפוקם מגיע מהתורה, מבלי **שבחרו** להקדיש ימיהם לתורה, אלא שנולדו בחברה שזה הבחירה הליגטימית היחידה?
הוראותו העלומה של החזון איש הושרשה כל כך בציבור, שכשמשהו אומר חצי מילה מילה על החברה החרדית של ימינו – חברת הלומדים הליטאית, מיד נזעקים "אבל החזון איש..",
ולא היא, כשקצת מתבוננים, אין שמץ של ראיה שזהו היה חזונו של האיש.
בזמן חזקיה המלך לא היה נער שלא היה בקי בסדר טהרות, למי שמכיר קצת את סדר טהרות ברי לו שאי אפשר ליהיות בקי בסדר זה בקלות אלא ביגיעה ובעמל של שנים, אז למה לומר שזה "חידוש" של הדור האחרון, אם אנחנו רוצים השראת שכינה ובנין בית המקדש זהו המפתח
יכול להיות שבגלל שההלכות האלו היו רלוונטיות אז למדו 'מהשטח' כלומר תוך כדי החיים כמו שאנחנו היום לומדים הלכות שבת לא בשינון אל מתוך מעשה.
כן, בימי חזקיהו הייתה בקיאות עצומה בתורה, עד שכולם ידעו אפילו הלכות טומאה וטהרה – מהקשות שבתורה. אבל מה הביא לכך?
חז"ל מסופרים שחזקיהו נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר "כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו".
בעקבות זאת, למדו כולם במסירות עצומה. הבקיאות הזו היתה, לפי דברי חז"ל, חריגה ויוצאת דופן – לא ההתנהלות הרגילה, אלא הוראת שעה מיוחדת. חז"ל לא מספרים שהבקיאות הזו נמשכה בדורות שאחר כך.
ומה היה הגורם להוראת השעה הזו ? חזקיהו כנראה רצה לזעזע, להזהיר ולעורר, ולא התכוון להרוג את מי שלא לומד. הוא בעצם העביר להם מסר של: ראיתם מה קרה לממלכת ישראל שהושמדה בידי סנחריב. אם ברצונכם שדבר כזה לא יקרה לכם, בני ממלכת יהודה – עסקו בתורה!
כלומר היתה כאן הוראת שעה כדי לייצר הגנה רוחנית מפני השמדה של המעצמה אשור.
ומדוע הודגש שהיו כולם בקיאים דווקא בהלכות טומאה וטהרה? יש דעה שהיה זה כדי להראות שאפילו בהלכות קשות מאוד היו כולם בקיאים, קל וחומר בשאר חלקי התורה. אבל יש הסבר נוסף – חלק משמעותי מדיני טהרות קשורים רק למקדש ולקדשים, ידע שהיה חיוני אז, כשהיה בית מקדש.
חזקיה המלך הרי עשה רפורמה בעבודת ה' – ביטל את הבמות שהיו פזורות בממלכת יהודה וקבע שהעבודה תהיה אך ורק בירושלים בבית המקדש. הוא גם הזמין את פליטי ממלכת ישראל לבוא לחוג את הפסח בבית המקדש – כלומר לעשות את עבודת ה' של החג במרוכז. הוא רצה לאחד את העם שהיה מפוצל (פליטי ממלכת ישראל עם בני ממלכת יהודה) ולרכז אותו סביב ירושלים ובית המקדש. ייתכן שהעיסוק בהלכות טומאה וטהרה באותה תקופה נועד לא רק ללימוד מופשט – אלא כהכנה ממשית לעבודה בבית המקדש, ולביסוס עבודת ה' מרוכזת בירושלים במקום בבמות המקומיות. הידע הזה היה נחוץ לכולם – גם לילדים ולילדות ולנשים. חזקיה כנראה חשב שהלימוד ועבודת ה' המרוכת יחזקו את העם רוחנית ויוסיפו להם זכויות, ובכך יוכלו ליצור הגנה מפני סנחריב, שעלול להשמיד גם אותם, כמו את ממלכת ישראל. ובנוסף, ממלכת אשור ניסתה להחדיר את תרבותה בישראל וביהודה. כלומר, הבקיאות בהלכות טומאה וטהרה היתה ממוקדת מטרה – לצורך עבודת בית המקדש, וביטול עבודת הבמות.
לימוד התורה – גם בלילות – יחד עם החזרת עבודת המקדש, שימשו חומת מגן רוחנית. בזכות זאת התרחש הנס בו הושמד צבאו של סנחריב באופן לא טבעי בלילה, וירושלים ניצלה, ומאז יכלו להמשיך את עבודת ה' בבית המקדש עוד תקופה ארוכה.
הבקיאות יוצאת הדופן הזו לא חזרה בדורות הבאים, והייתה מיוחדת לדורו של חזקיהו בלבד.
המסקנה הלוגית של זה היא סוף החרדיות המתבדלת. שזה נשמע אולי מהפכני, אבל מה שמוזר באמת זה איך הגענו למצב שבו יושבים יהודים שומרי תורה ומצוות במחנות נפרדות כל כך.
בגדול אתה מדבר על הציבור הליטאי, הציבור החסידי לא היה שותף לכוון זה.
יש חוג חרדי שראה מאז ומתמיד את היציאה לעבודה כדבר לגיטימי לכתחילה, את נהיגת נשים כדבר צנוע ולכתחילה, ואף בתנאים מסוימים שירות צבאי. נראה שהזרם הוא מוביל בשקט את המגזר החרדי למסלול הנכון והמאוזן.
בעבר היו הרבה אברכים שיצאו לשלב ב בצבא, הרבי מויזניץ הקים את הנחל החרדי, רק דרכו של הרב שך שהלך בכוח עצרה מגמה זו.