הכל יודעים לתאר את 'הדרך הליטאית' ואת זו 'החסידות'. גם אם כל אחד מזרמי-על אלה כולל אינספור התפצלויות וקהילות, הרי שעדיין ישנם עקרונות ומאפיינים משותפים לזרם כולו. לעומת זאת, כשמדברים על החרדיות הספרדית, התיאורים נוטים להיות עדתיים גרידא. המאפיינים המשותפים, יאמר המשקיף הממוצע, הם גיאוגרפיים בעיקרם, ואולי גם תרבותיים. מנגד, דרך ייחודית בעבודת השם — אין כאן.
שמדברים על החרדיות הספרדית, התיאורים נוטים להיות עדתיים גרידא. המאפיינים המשותפים, יאמר המשקיף הממוצע, הם גיאוגרפיים בעיקרם, ואולי גם תרבותיים. מנגד, דרך ייחודית בעבודת השם — אין כאן
במאמר זה ברצוני לקחת צעד לקראת תיקון טעות נפוצה זו. אם במשך יותר מאלף שנים עם ישראל התחלק ליהדות ספרד ואשכנז, אך טבעי שכל שבט בעם ישראל פיתח יתרונות ייחודיים לו, יתרונות שעליו להביא אתו בזמן קיבוץ ומיזוג הגלויות כדי לסייע באתגרים המגוונים של העם היהודי.
מלבד זאת, ההיסטוריה מוכיחה שכאשר זונחים מורשת אבות, יש לכך מחיר רוחני גבוה. כדי להדק את החיבור לשורשים בקרב יוצאי עדות המזרח, עלינו להבין את הייחודיות ואת הדרך התורנית שאפיינה קבוצה זו מאז ומתמיד.
שורשי יהדות ספרד
מאז כניסת העם לארץ ישראל בתקופת יהושע, נשמר היישוב היהודי בארץ ישראל, מלבד שבעים שנות הגלות בין בית ראשון לבית שני. אך בעקבות הצרות בארץ ישראל, רב, תלמידו הגדול של רבי יהודה הנשיא, עבר מארץ ישראל, מקום משכן התנאים, לבבל. כמבואר בגמרא בגיטין בדף ו', הגעתו של רב לבבל הפכה את בבל למרכז יהודי-תורני חשוב ביותר. שם נחתם התלמוד הבבלי, שהתקבל בכל תפוצות ישראל. מאז חתימת התלמוד, התפצלה היהדות לשני מוקדים עיקריים, ספרד ואשכנז, שבהדרגה הפכו לשתי שיטות פרשניות לתלמוד הבבלי. הגאונים חיו בבבל וישבו על 'כסא רב אשי' (כלשון הרמב"ן בדרשתו לראש השנה). הם היו המשך ישיר של האמוראים, הסבוראים. ושיטתם הייתה להתמקד בפרשנות התלמוד.
לקראת סוף תקופת הגאונים, רבנו חושיאל, אביו של רבנו חננאל, היגר לתוניסיה, לעיר קירואן. ישיבת קירואן, בה לימד רבנו חננאל את הרי"ף, היא בעצם חתימת תקופת הגאונים. הגאונים כתבו בעיקר ספרי פרשנות או ספרי שו"ת כפרשנות לתלמוד, אך רבנו חננאל כבר כתב פירוש מסודר לחלקים גדולים מן התלמוד, ותלמידו הרי"ף צעד צעד גדול קדימה כאשר ערך ספר פסיקה מסודר, על התלמוד, בו הכריע את המחלוקות שנפלו בין האמוראים. תלמידו של הרי"ף, הר"י מיגאש, היה רבו של אביו של הרמב"ם, אך גם הרמב"ם מכנה אותו כרבו.
הרמב"ם צעד צעד משמעותי נוסף מעבר לרי"ף וכתב ספר הלכה מסודר בכל חלקי התורה, בו שיבץ לא רק את התלמוד הבבלי והירושלמי, אלא ריכז ומיין וסידר את כל ספרות חז"ל, כולל מדרשי ההלכה והתוספתא. כל התורה שבעל פה עמדה לנגד עיני הרמב"ם והוא הכריע בה באופן מובהק בכל פרט ופרט, בכל חלקי התורה, כאשר עיקרי שיטתו נשענת על בית המדרש של הגאונים.
לאחר מכן קם הרמב"ן ומיזג בין תורת חכמי אשכנז, שינקו מגאוני ארץ ישראל דרך איטליה ולמדו בצורה שונה מן הגאונים (ראה על כך הרחבה בספר תולדות הספרות הפרשנית לתלמוד ועוד ספרים) לתורת ספרד. הרמב"ן היה מחובר לבית המדרש של הרי"ף-הר"י מיגאש-הרמב"ם. אך גם למד אצל בעלי התוספות ומיזג בחידושיו את שני בתי המדרשות. כהמשך לבית מדרשו של הרמב"ן קמו הרשב"א והריטב"א, רבנו יונה והר"ן, הנימוקי יוסף והריב"ש ועוד ראשונים גדולים וחשובים.
כך נמשכה תורת הראשונים בספרד, במה שמכונה תור הזהב של יהדות ספרד, עד גירוש ספרד.
בשנת ה' אלפים רנ"ב גורשו יהודי ספרד ובכך באה אל קיצה תקופת הראשונים, ותמה תקופת תור הזהב. רוב המגורשים פנו לאימפריה העות'מאנית ששלטה בארץ ישראל, במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
עם תום תקופת הראשונים, התעורר צורך לסכם ולמיין ולסדר את תורתם. שני גדולי עולם, שכנים ומחותנים מהעיר צפת, ביצעו זאת בשני תחומי התורה, ההלכה והאגדה. מרן הרב יוסף קארו כתב את הבית יוסף והשולחן ערוך שבו בעצם ריכז וסידר את תורת הראשונים. ספרו של מרן מבוסס בעיקר על הרמב"ם, כי המנהג באזורי המזרח התיכון היה לפסוק כמו הרמב"ם. אף שמרן הביא בבית יוסף גם את תורתם של חכמי אשכנז, מכל מקום למעשה נטה יותר להכריע כמו הרמב"ם ולפיכך הרמ"א השלים את ספרו של מרן בכתיבת 'המפה'. במקביל האר"י הקדוש מיזג בין שיטת הקבלה של חסידי אשכנז לשיטת הקבלה של ראשוני ספרד ויצר סינתזה ביניהם. כך בעצם רבני צפת סיכמו וסידרו את תורת הראשונים, שבאה אל סיומה בגירוש ספרד.
מאז גירוש ספרד, יהדות ספרד התפזרה והתמעטה. הפיזור גרם לבלבול, לפירוד, לאתגרים גדולים כמו גם למנהגים שסטו מדעת מרן, וכן להתפתחות השפעתה של חכמת הקבלה ונטייה לפסוק לפיה.
משבר העלייה לארץ
בעקבות התחדשות הישוב היהודי בארץ ביוזמת המפעל הציוני, יהדות ספרד ניצבה בפני משבר. מבחינה כמותית היא הייתה קבוצה קטנה: רוב יהודי העולם לפני השואה לא היו מצפון אפריקה או ארצות המזרח התיכון וסביבותיו. מלבד ההיבט הכמותי, גם המנוע המרכזי של הקמת המדינה נוהל על ידי יהודים מאירופה (אף שחלקה הרב של יהדות ספרד בהקמת המדינה ובבשורת הציונות לא מדובר מספיק). כתוצאה מכך הספרדים עלו לארץ ישראל, שבה ההגמוניה השלטת הייתה אשכנזית.
כאשר קבוצת מיעוט מגיעה לארץ הנמצאת בשליטה של קבוצת רוב, יש לה כמה אפשרויות. אפשרות אחת היא להיבלע ולהתאחד, לטשטש הבדלים ולהיטמע בקבוצת הרוב השלטת. אפשרות שנייה היא לשמור על זהותה והייחודיות שלה, בדיוק כמו בארצות המוצא. אפשרות, שלישית, ממצעת, היא להתאחד כולה תחת רעיון אחד שיאפשר לה להתמקד בשמירת הזהות העקרונית שלה ולא בהבדלים הפנימיים שבתוכה.
באפשרות הזו, השלישית, בחר הרב עובדיה יוסף, שהחודש מלאו י"א שנים לפטירתו.
הגר"ע לא הסכים לגישה לפיה חלק מהספרדים ישתלבו בציונות הדתית ויתמזגו בה עד טשטוש מוחלט של ההבדלים, חלק בציונות החילונית וחלק בציבוריות החרדית הליטאית. הרב עובדיה רצה לשמר מורשת של קו רציף הנמשך לפחות אלף שנה של פרשנות התלמוד מזמן חתימתו ועד היום. הציר הזה בנוי על בית המדרש של הגאונים, הרי"ף, הרמב"ם ומרן השולחן ערוך. אם במהלך הגלות נוצרה סטייה למנהגים שאינם כדעת מרן, או גישה להחמיר שלא כמותו (לא מתוך בירור וקושיות אלא מתוך מנהגים שהשתרשו או חדרו על-פי הקבלה), אזי שיבת ציון החדשה היא הזדמנות היסטורית לחזור לשורשים, לחזור למרן, לרמב"ם ולגאונים.
[הרב עובדיה יוסף] התנגד לאלו שבשם האחדות רצו לטשטש את הספרדיות, ובד בבד התנגד לאלו שרצו להנציח את מורשת הגלות בצורה פרטנית, ממוקדת, שמפזרת כוחות ומונעת שימור תקין
הוא סבר כי ההבדלים החשובים בין העדות אינם הבדלים תרבותיים ומנטליים אלא תורניים. אם הקב"ה דאג לכך שבמשך שנות הגלות יהיו 'שני בתי ישראל', הספרדים והאשכנזים, אזי נכון לשמר את החלוקה הזו. חלוקות פנימיות בתוך הספרדים, מנגד, הן תוצר של הגלות: אין להן ביסוס מוגדר בתורת הראשונים. אם רוצים להקים בארץ ישראל את העם מחדש, לחתור לגאולה מתוך לימוד התורה, מוכרחים אפוא לשמר את המורשת, את מסורת השבטים השונים בעם ישראל. הוא התנגד לאלו שבשם האחדות רצו לטשטש את הספרדיות, ובד בבד התנגד לאלו שרצו להנציח את מורשת הגלות בצורה פרטנית, ממוקדת, שמפזרת כוחות ומונעת שימור תקין.
לנגד עיניו של הרב עובדיה עמדה האמת הפשוטה שמנהג הספרדים מאז ימי הרמב"ם לנהוג כמותו וכמו מרן בארץ ישראל, ועל כן אין לשנות על-פי הקבלה או חומרות ומנהגים שונים. הוא האמין שבדרך זו של 'החזרת עטרה ליושנה' עולם התורה הספרדי יתרומם, לומדיו יתרבו, ויהודים רבים יותר יתקרבו לתורה.
תפקידה של יהדות ספרד בארץ ישראל
כיום, יותר מעשור אחרי פטירתו של הגר"ע, תפקידה של החרדיות הספרדית דורשת בעיני חשיבה מחודשת.
מצד אחד, חלקים רבים בעולם הספרדי עברו תהליך של השתלבות במסלול הליטאי. דומה שהיחס הנכון לעולם התורה הליטאי צריך להיות בעיקר יחס של הכרת הטוב והוקרה. רבים-רבים מקרב הספרדים זכו לבנות בתים של תורה ולגדול כתלמידי חכמים, בזכות עולם התורה הליטאי. מי שהשתלב ובנה את עצמו ואת משפחתו מבחינה תורנית בזכות מוסדות חינוך ליטאיים עליו להביע הכרת הטוב, גם אם יש בו ביקורת מוצדקת על גילויי גזענות. חשוב לשמר את השורשים כדי למנוע נטישה וחילון של יהדות ספרד בכללותה.
בקיבוץ הגלויות לארץ ישראל יש שלב מבורך של מיזוג כדי שכל שבט יקבל את היתרונות של חברו לאחר שנות גלות מפורדות. אולם לאחר מכן, מתבקש להביט גם על המורשת והשורשים ולחשוב כיצד משמרים את עיקריהם החשובים גם במצב החדש
בתקופתנו, היהדות החרדית הספרדית כבר עברה תהליך של שילוב ומיזוג, וכעת היא בוחנת את היבטי השמירה על הזהות שלה. בקיבוץ הגלויות לארץ ישראל יש שלב מבורך של מיזוג כדי שכל שבט יקבל את היתרונות של חברו לאחר שנות גלות מפורדות. אולם לאחר מכן, מתבקש להביט גם על המורשת והשורשים ולחשוב כיצד משמרים את עיקריהם גם במצב החדש.
נראה שזהו המצב שבו נמצאת החברה החרדית הספרדית כיום.
לנגד עיני הצעיר הספרדי בימינו צריכה לעמוד ההיסטוריה כולה: שלב התנ"ך, שלב ההתפצלות לשני בתי ישראל, שלב הפיתוח של ציר מורשת התלמוד הספרדית של הגאונים-הרי"ף-הרמב"ם-מרן, שלב גירוש ספרד ושלב החזרה לארץ וההתמודדות עם המשבר של המפגש עם יהדות אירופה. לצדם, יש גם את השלבים העכשוויים: שלב המאבק על הקיום שהוביל הרב עובדיה, שלב ההשתלבות והמיזוג עם יהדות ליטא והשלב הנוכחי ששב לשורשים יחד עם המשך המיזוג (במינון משתנה). אבות אבותינו מצפים מאתנו ללבן ולברר את תרומת המורשת הייחודית של יהדות ספרד לגאולת עם ישראל בארצו. לצד החשיבות למען העם היהודי כולו, המשימה של היום היא לרומם ולמלא בתוכן את חייו של כל צעיר לכשעצמו.
מהי הייחודיות? לכל אחד תשובה שונה.
לדעתי האישית, יהדות ספרד שונה מהליטאיות בכך שפניה החוצה, אל תיקון עולם בדרכו של עמוד ההלכה הספרדי, הרמב"ם, ששרטט יהדות שמגמתה הוא תיקון העולם והחברה כולה, לא רק לימוד תורה כדי לזכות לחיי העולם הבא. הישיבות הליטאיות, כפי שנכתב כאן לא אחת, עיניהן פנימה, עם מיקוד עוצמתי על העלום הפנים-תורני ותיקון הנפש בשיטת המוסר. העולם הספרדי מעולם לא אימץ גישה זו: עיניו כלפי חוץ, על החברה כולה. עם זאת, היהדות הספרדית שונה גם מהציונות הדתית שדוגלת בחיבור, ברמות משתנות, לישראל החילונית, על בסיס החיבור הפנימי של סגולת ישראל. היהדות הספרדית, בוודאי זו שהתחברה לזרם החרדי, אינה שם.
את הנתיב הייחודי, הנתיב שהולך בין הליטאיות לבין הציונות הדתית, צריך לשרטט, להגדיר ולחדד. האם ניתן לקחת אחריות על חיי המעשה של מדינת ישראל מבלי לפגוע בחינוך הילדים לתורה ולמצוות? האם אפשר לדגול בעמל כפיים בלי לשלם מחיר רוחני גבוה? כל אלו ועוד הן שאלות שצריך להציף, שאלות שבודקות באומץ את הדיכוטומיה הישנה שהתרגלנו אליה. הערעור על המגזריות הקיימת, בחינה מחדש של שילובים שונים, הוא שלב חשוב וגורלי במשימה הניצבת בפנינו בדור זה של עקבתא דמשיחא, דור שבו עם ישראל שב לארצו ומחדש את הברית עם הקב"ה.
הגר"א מווילנא, שבמובן לא מבוטל הוא אבי העולם החרדי (דרך תלמידו הגר"ח מוולוזין), היה אמנם אקטיביסט מושבע שקרא לתלמידיו לפעול לקידום הגאולה. אך היהדות החרדית של היום נותנת לציונות החילונית לנצח
התפיסה החרדית שצמחה בגלות אשכנז דוגלת בפאסיביות. החזון המקראי שקורא לנו להפוך לממלכת כהנים וגוי קדוש הוא 'הלכתא למשיחא', אם בכלל הוא משימה ולא הבטחה לשומרי התורה. כמו כן היא דוגלת בהתבדלות עיקשת וחד-משמעית מהציונות החילונית. הגר"א מווילנא, שבמובן לא מבוטל הוא אבי העולם החרדי (דרך תלמידו הגר"ח מוולוזין), היה אמנם אקטיביסט מושבע שקרא לתלמידיו לפעול לקידום הגאולה. אך היהדות החרדית של היום נותנת לציונות החילונית לנצח. בחששה הגדול מכל ערך שאינו 'נאר תיירה' היא סטתה מדרכו של הגר"א והפכה למאובנת, קפואה, חרדה מפני כל יוזמה חדשה.
לחרדיות הספרדית, שינקה מבתי מדרש אחרים, יכול להיות תפקיד חשוב במציאת איזון חדש. אם נתחבר בחזרה לשורשים שלנו ולדרך ההשקפה שהובילה את עולם התורה הספרדי עוד לפני גירוש ספרד, נוכל לתרום תרומה ייחודית ומובחנת לעם ישראל כולו. החלוקה ל'אשכנז' ו'ספרד' בוודאי לא הייתה מקרה או גחמה של ההיסטוריה. בשיח העמוק שהחברה התורנית נדרשת לו בימינו כאן בארץ, לכל צד יש את תרומתו הייחודית על מנת למצוא יחד את הדרך הנכונה לעם ישראל בימינו.
מאמר מרתק נכון ומדויק.
לדעתי חבל שהספרדים מנסים להשתלב אצל הליטאים, מכיוון שהספרדים "המשתכנזים" נחשבים סוג ב אצל הליטאים, והספרדים צריכים לוותר על הספרדיות שלהם לפעמים במידה מסוימת (יעידו על כך בוגרות שלמדו בסמינרים אשכנזיים- שאגב החינוך שם מצוין וכנ"ל בחורי ישיבה)
כנראה שלליטאים המצב נוח-הרי אף אחד לא היה נושא אליהם עיניים כמו ראשי הישיבות הספרדים: לא חסידים (שנחנו באהבת ישראל וענווה) ולא הכיפות הסרוגות
כמה הערות על המאמר של הכותב הנכבד .1) הסקירה היסטורית שלו לוקה בחסר ובקביעת "עובדות" לא נכונות ומטעות ואולי בכוונה תחילה כדי להציג את התובנות שלו בהמשך.אומנם עם גירוש ספרד הסתימה תקופת תור הזהב בספרד אך באותו זמן ששקעה השמש בספרד זרחה השמש במרוקו עם בואם של מאות ואלפי מגורשים וקהילותיהם עם חכמיהם ורבותיהם וימות הרי"ף לא פסקה ישיבה במרוקו,הרי"ף אומנם נולד בקלעת חמד באלג'יריה אך רב שנותיו היה בפס במרוקו ושם סיים את חיבורו התלמודי ורק לעת זקנותו נאלץ לברוח לספרד וגם שם העמיד תלמידים הרבה ובניהם הר"י מיגש .
רבו של אביו של הרמב"ם שגם הם שהו במרוקו.לכן הטענה כי גירוש ספרד גרם גרם לפיזור ובלבול ולמנהגים שסטו מדעת מרן השו"ע משוללת כל יסוד, וכנראה של ראה לא פתח ולא למ"ד את מה שמרן עצמו כתב בהקדמה לחיבורו בית יוסף שאם ישנם מנהגים קדומים אע"פ שהוא פסק להיפך ישארו במנהגם.ואף בתקופת מרן עצמו היו בצפת שלש קהילות ,אחת של המוסתערבים אלה תושבי הארץ הותיקים שלא עזבו את הארץ והיתה קהילת המגורשים שנהגו ע"פ הרמב"ם והיתה קהילת המערביים יוצאי מרוקו ( המערב הפנימי בעוד תוניס ואלג'יר נקראים המערב החיצון) וכל קהילה שמרה על מנהגיה היחודיים.
ומי שניסה לאחד את כל עדות הספרדים ולהכפיף את כולם לשיטת פסיקה אחת ובית מדרש אחד היה הגרע"י זצ"ל ובד"כ הוא הצליח ברב העדות מלבד העדה המרוקאית שהיא העדה הספרדית הגדולה ביותר בארץ וכאשר הגאון רבי שלום משאש עלה לארץ והבחין בנסיון לבטל את מנהגי יהדות מרוקו בארץ עמד בתוקף שאין לשנות את מנהגי אבותינו כאשר נהגו במרוקו גם בארץ כיון שכל יהדות מרוקו עלתה כעדה שלמה ולא כיחידים והחזיר עטרה ליושנה כי ליהדות מרוקו יש לה מסורת פסיקה מיוחדת ומנהגים ייחודיים ומקצתם נוטים למנהגי אשכנז כמו אמירת "יראו עינינו" בתפילת ערבית כפי שהביאו התוספות מנהג זה בגמ' (ברכות )וזאת בהשפעת בואם של קהילות מגורשי ספרד וחכמיהם למרוקו כפי שנהגו בספרד ע"פ הרא"ש לאחר שברח מגרמניה לספרד אבל גם אם היו חיכוכים ווכוחים הלכתיים בין קהילות המגורשים לבין התושבים המקומיים היתה השפעה הדדית בין קהילות וכך אתה מוצא בכמה ממנהגי יהדות מרוקו שהם באמצע ואתן דוגמאות אחת לגבי מנהג הקטניות בפסח,מנהג האשכנזים להחמיר בכל הקטניות בין לחים בין יבשים אך מנהג יהדות מרוקו לאסור רק את היבשים כגון חומוס שעועית וברא נכונה היא. וכן השירה והפיוט התפתחו באופן עשיר ומיוחד במרוקו ובעקבות המוזיקה האנדלוסית ,והדבר מתבטא בתפילה בנוסח ולפי מנהג יהדות
מרוקו בפרט בשבתות ובימים טובים בשירה בנעימה ,כל הציבור משתתף בחלקים עיקריים של התפילה כמו הודו,ברוך שאמר,שירת הים וכשיש אירועי שמחה כמו שבת חתן או בר מצוה משתלבים גם פייטנים שמניעימים את התפילה ולכן גם התפילה מתארכת וכך בתפילת קבלת שבת כל הקהל אומר יחד בנעימה אל כל המזמורים של קבלת שבת ולפיוט לכה דודי כמדומני שאין עדה שיש לה כל כך הרבה לחנים לפיוט לכה דודי כמו לעדה המרוקאית . זאת דרך עבודת השם היחודית של יהדות מרוקו.עבדו את ה' בשמחה.
מנהגים לפעמים השתרשו בטעות עקב אי ידיעת הלכה.
המרוקאים גם הושפעו מתלמידי חבד שהגיעו למרוקו ולקחו תלמידים מרוקאים לישיבות באנגליה צרפת…
אגב יש מרוקאים שעשו התרת נדרים ואוכלים קטניות, משום שאין היגיון בכך
מצטער על התגובה שלך ,כמה בורות יש בך ומפגין חוסר מוחלט בידיעת ההלכה ולמנהגים מרוקו ואתה מדקלם את הטענות החוזרות ונשנות של אותם רבנים על מנהגי מרוקו. וכבר השיב הרב משאש זצ"ל על טענותיהם וגם אני הקטן כתבתי כמה תשובות לדחות את טענותיהם שאין להם שום ביסוס ונובעות לעתים מתוך בורות. נכון אומנם שיש דמיון בנהגי מרוקו למנהגי אשכנז כמו ברכת הלל בר"ח וכפי שכבר כתבתי בהשפעת בואם של מגורשי ספרד למרוקו )עיין שוב במה שכתבתי) ולא בגלל השפעת שלוחי חב"ד כפי שאתה מדקלם וכי גאוני ורבני יהדות מרוקו נחשבים בעיניך כקטלי קני בגמא שיתנו לכמה שלוחי חב"ד שהגיעו למרוקו רק לפני כשבעים שנה לשנות את מנהגי אבותיהם ,הבט רק רבני מרוקו מהדור האחרון כמו הגר"ש משאש והגאון רבי יהושע מאמן זצ"ל אז על כמה וכמה היו הרבנים שבדורות הקדומים גדולים בחכמה ובמניין.ורק כדי לכבד אותך מעט בעניין הקטניות אם כטענת המערערים וכפי שאתה מדקלם מדוע איננו נוהגים באיסור קטניות בדיוק כמו שנוהגים האשכנזים וכמו שמחמירים חסידי חב"ד, אלא לפי מנהג יהודי מרוקו איננו אוכלים רק את הקטניות היבשים ולא את הלחים ירוקים כמו פול ירוק וסברא נכונה היא ולא כפי שכתבת שאין הגיון בזה ואתה יכול לאכול את כל הקטניות כפי שאני מבין.אין לי בעיה,אבל אל תיכנס לצלחת שלי,בפרט שאני מתרשם שאינך בקיא בהלכה ובידיעת המנהגים ושורשיהם. אתן לך עוד דוגמאות שאנחנו באמצע ,בשבוע שחל בו יו"ט למנהגי רב ככל עדות המזרח במוצ"ש אומרים שובה ויושב בסתר,ואתה קדוש,הכל כרגיל לעומת זאת לפי מנהג אשכנז לא אומרים לא שובה ולא ואתה קדוש אך לפי מנהג יהדות מרוקו לא אומרים שובה וכו' ,אלא אחרי חצי קדיש אומרים ואתה קדוש ,שוב אתה רואה את ההבדל כי אין איזה חיקוי או העתק הדבק של מנהגי אשכנז,אלא מסורת פסיקה עצמאית ומקומית של גדולי רבני מרוקו. ועל מה שכתבת שיש מבני העדה שעשו התרת נדרים ,אכן ידוע לח והם מסתמכים על פסיקת הרב עובדיה זצ"ל, אבל באמת אין להתרת נדרים בנידון על מה להסתמך, אדם יכול לעשות התרת נדרים על מה שנדר הוא או על חומר שהוא קיבל על עצמו לנהוג כך או אינו חייב להמשיך באיזה הנהגה או חומרא כפי שנהג אביו על דעת עצמו,אבל לא על תקנות (כמו איסור קטניות) שנעשו ב ע"י גדולי וחכמי הדור הקודמים כסייג וכך קיבלו עליהם ועל זרעם אחריהם ולכן לא מועילה כאן התרת נדרים על קבלת אבות כמו שמבואר כל זה בהלכות נדרים בשו"ע יו"ד ולא תלוי כלל אם חשבת שחומוס נשמע כמו חמץ כי לא על דעתך גזרו ולא תלוי זאת בדעתך או בתנאי שחשבת כך או אחרת,ולכן לא תופסת כאן התרת נדרים אלא כשיש בי"ד שהוא יותר גדול בחכמה ובמניין,ואין היום. ולהבא אל תזדרז להגיב…
המאמר מבקש לתת דרך אחרת בחיבור של הספרדים לעם ישראל והוויכוח ההלכתי כאן אינו בכיוון של המאמר. לכן מיותר. נגישה של יהדות ספרד פתיחות לעולם היא חשובה וטוב באמת לדבר עליה כדי לפתוח מסלול של קשר עם כל העם. ההתבודדות של החרדים בבועה הקטנה שלהם היא טעות לדעתי. והם יבואו ויתקנו אותה.
למירי, אדרבה כפי שהצגתי את מסורת הפסיקה של פוסקי רבני מרוקו לדורותם כפי שהדבר מתבטא במנהגי יהדות מרוקו היא נגישה יותר היא מחברת את ספרד ואשכנז ואין צורך להאריך בזה עוד.
מדויק להגיד שהיא מתבטלת מכיוון שהכפיפה עצמה להלכה ממזרח אירופה
אתה שוב חוזר מדקלם ומשחזר את אותם טענות וטוחן קמח טחון ונראה שלא עיינת שכבר התייחסתי לטענות הללו ונראה שמאד קשה לך שיהדות מרוקו לא מתכופפת ולא מתבטלת ושומרת על מנהגיה גם בארץ למרות כל הטענות שמשמיעים חדשות לבקרים בשיעורי הלוין במוצ"ש וד"ל.
קצת קשה לשמור על חזון כזה כשכל המזרחים שלומדים במסגרות ליטאיות מנתקים קשר.
מסכים באופן כללי, רק מישהו צריך לקחת על זה אחריות.