צריך עיון > סדר שני > השבת לימוד "חק לישראל" לבית המדרש

השבת לימוד "חק לישראל" לבית המדרש

-
הרב בניהו טבילה איש חינוך, מלמד במסגרות שונות.

בעולם הישיבות של ימינו לימוד תורה מתפרש באופן אחד: לימוד גמרא ישיבתי. מתוך כך, בוגרי ישיבות העמלים לפרנסתם סבורים שקביעות עיתים לתורה היא לימוד עיוני של גמרא בלבד. מצב זה גורם לכך שבעלי בתים שאין בידם את היכולת והזמן לעמול בלימוד הגמרא מאבדים לגמרי את החיבור לטל החיים שבתורה. תיקון אפשרי לכך הוא החזרת עטרת לימוד "חק לישראל" ליושנה.

כ"ט תמוז תשע"ט
 

בשנת ה' אלפים שס"ג (1603), דור אחרי פטירתם של רבי יוסף קארו והאר"י הקדוש, מבקר רבי שלמה שלומיל מיינשטרל ממורביה בעיר הקודש צפת. במכתבו הוא מצייר תיאור חי ומלבב של אורחות חיי הקהילה:

ובאתי לארץ הקדושה פה צפת תוב"ב שבגליל העליון, חול המועד של סוכות שס"ג לפ"ק לשלום ומצאתי קהלה קדושה פה צפת כי היא עיר גדולה לאלוהים, עיר מלאה תושיה [… ב]כל בתי כנסיות, תכף אחר תפילת ערבית ושחרית מתקבצים כל הקהל ויושבים לפני רבנים […] ה' ו' כיתות, כל כת וכת לומדים קודם שיוצאים מבית הכנסת.

כת זו לומדים בקביעות בהרמב"ם, וכת זו לומדים בקביעות בעין יעקב, וכת זו לומדים בקביעות בברכות, וכת זו לומדים קביעות פרק אחד משניות עם פירוש, וכת אחת לומדים הלכה אחת עם פירש"י ותוספות, וכת אחת לומדים קביעות מספר הזוהר, וכת אחת לומדים קביעות בתורה נביאים וכתובים באופן שלא נמצא אחד שיצא בבוקר למלאכתו או לעסקו אם לא ילמוד קודם לכן קביעות בתורה. וכמו כן עושים כל ישראל אחרי תפילת ערבית.[1]

התיאור המפורט בפסקה השניה מפעים ומרגש: קהילה שלמה, גדולה למדי, שחיי היומיום של בניה מתחילים ומסתיימים בלימוד תורה, גם אם רוב היום מוקדש לעמל הפרנסה.

ואיך נראה לימוד זה? הוא מובל על ידי תלמידי חכמים, בשיעורים כנראה, בין אם בהרצאות או בהשתתפות פעילה של הקהל. הנושאים מגוונים מאוד, ובוודאי נשמעים זרים מעט לבוגר הישיבה החרדית של דורנו, הרגיל שקביעות עתים לתורה מתחילה ונגמרת כמעט תמיד בדף גמרא. כאן לומדים תנ"ך, משנה, אגדה לגווניה והלכה בסגנונות שונים. לא ברור מן הכתוב למה הכוונה ב"כת אחת לומדים בקביעות בברכות", אם במשנת ברכות או באלפסי, בשלחן ערוך חלק אורח חיים שנתחבר לא מכבר או במסכת ברכות מן התלמוד. בכל אופן, דף הגמרא אינו תופס את עיקר המקום בלימודם של בעלי הבתים. אלה לומדים בעיקר דברים הקרובים יותר לעולמם – הלכה כדי לדעת מה לעשות, ותנ"ך ואגדה כדי להכיר את מי שאמר והיה העולם.

תיאור זה מעלה על הדעת את דבריו הנשכחים של הרמב"ם בהקדמת הי"ד החזקה באשר למטרת חיבורו:

כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן, שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.[2]

הרוח של לימוד תורה עממי ומעשי, הנותנת לאדם להתבשם מיינה של תורה גם מבלי להיכנס לבית היין פנימה, מפעמת בהקדמת הרמב"ם כמו גם בהנהגותיה של ק"ק צפת תוב"ב.

 

תורה לעמלי מלאכה בימינו

ומה בימינו? בדור האחרון, עולה כפורח, לאט ובמהוסס, מעמד ביניים חרדי חדש. "ביניים" תרתי משמע – ביניים במובן הכלכלי, בין הגבירים, אנשי העסקים המצליחים, שתמיד היו שם בשכבה דקה, לבין האברכים הממיתים עצמם באוהלה של תורה; וביניים במובן התורני, בין אותם אברכים תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ובקיאותם רבה, לבין עמי הארץ הגמורים. בוגרי הישיבה שפנו לעולם המעשה "יודעים ללמוד", בדרך כלל, ולמדו לא מעט גמרא בשנותיהם בישיבה. הרי בישיבה קטנה ממוצעת מוקדשות כשמונת אלפים שעות ללימוד גמרא – צאו וחשבו בעצמכם, הוסיפו את שעות הלימוד בישיבה הגדולה ובארבע-חמש שנות הכולל הראשונות, וראו כמה מלאה חצי הכוס של בוגר הישיבה התופס מקצוע לפרנסתו.[3]

בדור האחרון, עולה כפורח, לאט ובמהוסס, מעמד ביניים חרדי חדש. "ביניים" תרתי משמע – ביניים במובן הכלכלי, בין הגבירים, אנשי העסקים המצליחים, שתמיד היו שם בשכבה דקה, לבין האברכים הממיתים עצמם באוהלה של תורה; וביניים במובן התורני, בין אותם אברכים תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ובקיאותם רבה, לבין עמי הארץ הגמורים

ואז תעמוד מולנו חצי הכוס האחרת. בשונה מהנהוג בניו יורק, באנטוורפן או בלונדון, בתי המדרש בשכונותינו אינם מלאים בבעלי בתים אברכיים לפנות בוקר ובשעות הערב. אני זוכר בהתפעלות את אחד מבתי המדרש של סאטמר בווילאמסבורג, שבו ביקרתי פעם: בשעת לילה מוקדמת הוא היה מלא מפה לפה בלומדים אנשי עמל (או, בעצם, מסחר). כך גם בלונדון ובמקומות אחרים בעולם. יהודים עמלים קובעים עתים לתורה. בארץ, בוגרי ישיבה עובדים אינם מוצאים תמיד את המסגרות ואת התכנים המתאימים להם. לפעמים הם (אנחנו, אם לדייק, שכן גם אני בוגר ישיבה עובד) מרגישים נתק בין העולמות: להיות בן ישיבה פירושו להקדיש את מלוא החיים לתורה. איננו עושים זאת כבר, ולא הכרנו דגם שבו רק חלק מהחיים מוקדש לתורה: לא את הסדרים שבאורח חיים זה ולא את תכני הלימוד המתאימים לו יותר.

אם לתמצת את הבעיה בחדות, יש בינינו ובין תלמידינו מי שהפסיקו ללמוד גמרא בגלל נסיבות החיים, ואילו תנ"ך, הלכה ואגדה לא למדו מעולם. במילים אחרות, לישיבה חוקי לימוד משלה, במובנו הרחב של המונח "חוק". השאלה הנשאלת היא: מהו חוק הלימוד של בוגריה העובדים?

קיימת אמנם יוזמתו המופלאה של הרב דוד לייבל שליט"א ללימוד ישיבתי, שרבים משתתפים בה, וזכיתי בעצמי להתמיד בה כשנתיים. היא כוללת אמנם, נכון להיום, עשרות רבות של מסגרות בשם "אחוות תורה", שבהן לומדים "אברכים-עובדים" רבים (כביטויו של הרב לייבל). ועדיין, רבים אחרים נמנעים מלימוד כליל.

אם זהו מצב הדברים אצל בוגרי הישיבה שפנו למלאכה, חמורים הדברים שבעתיים אצל מי שנשרו מהישיבה עצמה ופנו ללמוד באחת מהישיבות ל"נושרים" או לבתי הספר הטכנולוגיים החרדיים שצמחו בדור האחרון. שם, לימוד הגמרא הופך למאבק הישרדות של התלמידים עם מוריהם. המוסד מלמד גמרא מהטעם ש"לא יעלה על הדעת שתלמיד לא ילמד גמרא", שהוא טעם חיובי, אך מוגבל בכוחו. כשסרה משמעת המוסד החינוכי, רבים לא יפתחו כרך גמרא (וממילא גם לא ספר תורני אחר שלא התנסו בלימודו באופן שיטתי מעולם) למשך שנים ארוכות. אם לתמצת את הבעיה בחדות, יש בינינו ובין תלמידינו מי שהפסיקו ללמוד גמרא בגלל נסיבות החיים, ואילו תנ"ך, הלכה ואגדה לא למדו מעולם.

במילים אחרות, לישיבה חוקי לימוד משלה, במובנו הרחב של המונח "חוק". השאלה הנשאלת היא: מהו חוק הלימוד של בוגריה העובדים?

 

חוק לישראל

הישיבה החרדית הציבה אידאל גבוה, ארץ חפץ אמתית: תורה לשמה, בטהרתה, במובן שהגדיר החת"ם סופר ואחרים – "תורה לשמה: לשם עצמה". אפילו ידיעת הלכה היוצאת מדף הגמרא עשויה לפגום ב"לשמה" של התורה, להפוך אותה למכשיר עבור משהו אחר (חיי המעשה):

יש לפרש כפשוטו כשנדקדק תחלה לשון "תורה לשמה", מהו לשון "לשמה" ולא אמר "לשם שמים"? – אלא, יש תורה לשם שמים ממש אך אין כוונתו אלא כדי לקיים המצות ולידע ההלכה איך יעשה המעשה. וכיון שכל עצמו של אותו העסק איננו אלא לקיים המצוה איננו עדיף מקיום המצוה גופיה דבעידנא דלא עסיק בה לא מגינא ולא מצלי. אך עיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה ומובאיה כי עמקו מחשבותיה.[4]

המציאות בשטח מעידה כי דף הגמרא, מפרשיו ומפרשי מפרשיו, נחווים רלוונטיים פחות לחייהם של לחלק מהאנשים שפנו לעולם המעשה, גם במובן הדתי.[6] עם זאת, לימוד של משנה ועין יעקב, תנ"ך או דף יומי, נתפס "בעלבתי" מדי

מדובר באידאל שהטקסט הראוי ביותר להשגתו הוא כמובן דף הגמרא על מפרשיו. הישיבה גם הציבה סולם לטפס אל האידאל הזה. רבים וטובים עלו במעלותיו ונשארו שם למעלה, שקועים יום ולילה בהוויות אביי ורבא. ואולם, אלה שלא הצליחו להישאר שם, בעליה, וביקשו לחזור כמה שלבים נמוך יותר בסולם, למקומות שהם יכולים להתבסס בהם, גילו שהסולם איננו. הוא הוצב לעליה בלבד ונלקח, ולמטה ניתן להגיע, אם אפשר לומר, רק בקפיצה מרסקת איברים. אין שלבי ביניים של ידיעת ש"ס משניות, של היכרות אינטימית עם כ"ד ספרים, של קביעות עתים של עין יעקב, זוהר וחק לישראל. גם למסגרות של לימוד הדף היומי אין שלב בסולם, והן אינן נתפסות אופציה סבירה עבור בוגר הישיבות העובד. לעתים הצעה להשתתף בשיעור אף תתקבל כעלבון – עלבון ללומד ("אני אלמד את הדף היומי?!") ועלבון לחומר הנלמד ("ככה לומדים גמרא?!"). משל הסולם מאפשר להבין בבהירות, אני מקווה, שהצעה ללימוד תורה 'פשוט' יותר אצל בוגרי ישיבה עובדים, אינה הצעה לוותר על האידאל הגבוה. אדרבה, זוהי דרך להתקרב אל האידאל הזה: נקודת המוצא נהיית נמוכה יותר.[5]

המציאות בשטח מעידה כי דף הגמרא, מפרשיו ומפרשי מפרשיו, נחווים רלוונטיים פחות לחייהם של לחלק מהאנשים שפנו לעולם המעשה, גם במובן הדתי.[6] לעומת זאת, לימוד של משנה ועין יעקב, תנ"ך או דף יומי, נתפס "בעלבתי" מדי. (באופן מוזר, כשלא לומדים כלום אפשר איכשהו להמשיך להתהדר ב"אברכיות" שלעבר; כשמשנים סטטוס לבעל-בית, הרצף נקטע.) ברצוני להדגיש שאיני מתאר זאת כ"רצוי" אלא כ"מצוי". הלוואי שדף הגמרא יהיה רלוונטי יותר לכולנו. אולם אם לא זה המצב, חובתנו לשאול מה עלינו לעשות.

 

ללמוד מאבותינו

אולי יכולים אנו ללמוד משהו מאבותינו. בארצות רבות במזרח, יהודים שהיו מוגדרים היום בזלזול "עמי הארץ" ידעו פרקי תנ"ך רבים בעל פה, שיננו משנה (בעיקר סדר מועד, מסכת ברכות ומסכת אבות) בהנאה, גרסו דפי זוהר, למדו אגדה המחייה את הנפש ב"עין יעקב", וגם שמעו מהרב בדרשה של שבת ציטוטים מהגמרא בתור מקור להלכה פסוקה. רבים מהם למדו כל בוקר "חק לישראל" – תחילה בגרסה המוקדמת,[7] ולאחר מכן בגרסתו של גאון עוזנו מרן החיד"א זצ"ל. ה"חק" כולל, כידוע, מקרא (חומש ונ"ך) ומשנה, הלכה, זוהר ומוסר. האר"י הקדוש עצמו, וגדולים רבים מכל הדורות, הקפידו לפתוח את היום בלימוד זה. עד היום, בעלי בתים לא ישיבתיים מקהילות שונות מקפידים עליו. עם זאת, אצל בוגרי ישיבה, אברכים ושאינם, הוא נתפס לא פעם מתאים ל"בעלבתים" בלבד, גרסה ולא לימוד.

. ה"חק" כולל, כידוע, מקרא (חומש ונ"ך) ומשנה, הלכה, זוהר ומוסר. האר"י הקדוש עצמו, וגדולים רבים מכל הדורות, הקפידו לפתוח את היום בלימוד זה. עד היום, בעלי בתים לא ישיבתיים מקהילות שונות מקפידים עליו. עם זאת, אצל בוגרי ישיבה, אברכים ושאינם, הוא נתפס לא פעם מתאים ל"בעלבתים" בלבד, גרסה ולא לימוד

מבחינה היסטורית, ספרדים וחסידים[8] הקפידו על "חק לישראל" יותר מאשר ליטאים. הישיבה הליטאית – שזכויותיה בהעלאת קרן התורה גם אצל הספרדים והחסידים רבות – מחקה את מסורות הלימוד האחרות אגב העיסוק הבלעדי בעיון אנליטי בגמרא. תכליתה היתה טובה: להגיע לדרגת הלמדנות הגבוהה ביותר האפשרית. בכוחה של זו לבדה לקיים את האדם ולמלא את נפשו. וכך באמת קרה וקורה לטובים שבתלמידיה, כל זמן שהם ממשיכים בדרכה. דא עקא, כשהם אינם מצליחים לדבוק בה, בטוב או במוטב, הם מגלים שהם חסרים הרגלי לימוד אחרים, אלו שהיו לאבותיהם.

אפשר לתפוס את הדבר בקלות דרך התבוננות במשפחה דמיונית, בת שלושה דורות, שעלתה ארצה מעירק, נניח. הסב היה בעל בית ירא-שמים וקובע עתים לתלמודו, יודע את רוב נבואות ישעיה ויחזקאל בעל פה (אין זו גוזמה), מסיים משנת שבת בכל שבוע בשלוש סעודות שבת כמנהג יהודי בבל, לומד "חק לישראל" מדי יום ובקי בהלכות אורח חיים ויורה דעה, עם שרוב ככל זמנו הוא עוסק במלאכה או במסחר.

הנכד, לעומת שניהם, פנה ללימודים אקדמיים לאחר שסיים את שנותיו בישיבה פלונית ונעשה עובד סוציאלי. הוא עובד למחייתו בתפקיד המאפשר לו להיטיב את מצב העניים בעירו. גמרא הוא לומד בעיקר עם בניו בשבת, ובעזרת דף הקשר ששלח המחנך. משנה נתפסת אצלו מבוא לגמרא, שמסיימים ללמוד בת"ת לפני שלומדים גמרא בעיון. הלא הגמרא תשנה לא פעם את פירוש המשנה הפשוט מכח סוגיות מקבילות או קושיות חריפות, כך שהטעם ללמוד משנה כשלעצמה ניטל ממנו. תנ"ך הוא מכיר במקרה הטוב מההפטרות בבית הכנסת, ועל הלכה ואגדה אין טעם להוסיף ולדבר

הבן, לעומתו ובברכתו, פנה ללמוד בישיבה ונעשה אברך חשוב ומגיד שיעור בקיאות בישיבה קטנה פלונית. הוא אינו לומד עוד באופן שיטתי תנ"ך, משנה והלכה. במקומם, הוא בקי במסכתות ידועות בסדרי נשים ונזיקין, בראשונים, באחרונים ובסברות המקובלות ("רייד ישיבתי") בנושאים אלה, ואף זוכה מפעם לפעם לומר סברות חדשות משלו, כמה מהן אף קובצו לספר שהוציא לאור. הנכד, לעומת שניהם, פנה ללימודים אקדמיים לאחר שסיים את שנותיו בישיבה פלונית ונעשה עובד סוציאלי. הוא עובד למחייתו בתפקיד המאפשר לו להיטיב את מצב העניים בעירו. גמרא הוא לומד בעיקר עם בניו בשבת, ובעזרת דף הקשר ששלח המחנך. משנה נתפסת אצלו מבוא לגמרא, שמסיימים ללמוד בת"ת לפני שלומדים גמרא בעיון. הלא הגמרא תשנה לא פעם את פירוש המשנה הפשוט מכח סוגיות מקבילות או קושיות חריפות, כך שהטעם ללמוד משנה כשלעצמה ניטל ממנו. תנ"ך הוא מכיר במקרה הטוב מההפטרות בבית הכנסת, ועל הלכה ואגדה אין טעם להוסיף ולדבר. הוא רוצה להקדיש זמן ללימוד, אבל קשה לו ללמוד גמרא בעיון לאחר יום עבודה ארוך. מקצועות התורה האחרים עשויים להאיר לו אור חדש של תורה שלא הכיר, אלא שחינוכו הישיבתי לא הרגיל אותו בהם.

 

חוק וזמן נתן להם

זוהי אפוא השאלה שניצבת בפנינו, וראוי להביאה בפני גדולי ישראל: האם אין כדאי לשוב ולחנך, לפחות במסגרות התיכוניות,[9] ללימוד "חק לישראל"? לא במקום הגמרא אלא לצדה – מתוך כוונה שלימוד זה יישאר לאורך שנים, בין אם יימשך לימוד הגמרא ובין אם לאו. "חק לישראל" הוא אמנם לימוד "בעלבתי", אבל בעל יכולת לשרוד שנים רבות אחרי שמוראו של המוסד החינוכי כבר הסתלק. יש בו מקרא שכתוב,[10] משנה שאותיותיה אותיות נשמה,[11] אגדה שהיא יינה של תורה,[12] הלכה שהיא תמצית לחמה של תורה מן הש"ס, וגם זוהר ומוסר. "חק לישראל" מציע אמנם תוכן מצומצם למדי, אבל הוא הוכיח את עצמו בחינוכם של דורות רבים של בעלי בתים יראים קובעי עתים לתורה. כשמתרגלים ללמוד מעט ממקצועות התורה השונים, בקביעות, אפשר אחר כך להרחיב כפי הצורך. אפשר להחליט, למשל, על סדר של פרק או שניים בתנ"ך ליום, דף משנה במתכונת המאפשרת סיום הש"ס בשנה, שלושה פרקים רמב"ם בנוסח ליובאוויטש, שתי הלכות בשלחן ערוך בעיון, או כל דרך אחרת. יש לי חברים שבחרו להם מעצמם מבין קביעויות אלה, והם אף מתמידים בהן.

"חק לישראל" כשמו כן הוא: תשתית של חק בל יעבור, שעליה אפשר להוסיף ולהרחיב דרך כל אחד מהערוצים שהיא פותחת לאדם כל בוקר. חומש עם רש"י (עליו אפשר להוסיף רמב"ן או העמק דבר, למשל), קטע נביא (עליו אפשר להוסיף לימוד כתובים בעיון. חק לישראל אינו כולל את כל הנ"ך), וכך הלאה.

לימוד בסגנון זה יסודותיו בהררי קודש, כאמור לעיל. הנה למשל פסקו של רבי שלמה גאנצפריד בעל הקיצור שלחן ערוך:

מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תּוֹרָתוֹ קֶבַע, אֶלָּא שֶׁהוּא קוֹבֵעַ עִתִּים לַתּוֹרָה, יַעֲסֹק בָּעִתִּים הַלָּלוּ שֶׁהוּא קוֹבֵעַ, לִלְמֹד הַהֲלָכוֹת הַשְּׁכִיחוֹת, הַנִּצְרָכוֹת לָדַעַת לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְגַם בַּאַגָּדוֹת וּמִדְרָשִׁים וְסִפְרֵי מוּסָר אֲשֶׁר יְסוּדָתָם בְּהַרְרֵי קֹדֶש. מִמִּדְרְשֵׁי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהֵם מוֹעִילִים לְהַחְלִישׁ כֹּחַ הַיֵּצֶר הָרָע. וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֹק קָבוּעַ וְלֹא יַעֲבֹר, לִלְמֹד בְּסֵפֶר "חֹק לְיִשְׂרָאֵל" דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, וְכָל הַמּוֹסִיף, מוֹסִיפִין לוֹ טוֹבָה מִן הַשָּׁמַיִם.[13]

כמו בדבריו, גם כאן מדובר ב"מי שאינו יכול לעשות תורתו קבע", והוא מן המהדרים בדברי השלחן ערוך בסעיף קנ"ו: "אחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון…" דברי אלו לא באו אלא לזרזו לקיים גם את דברי השלחן ערוך בסימן הקודם, סימן קנ"ה, הקרוי "לילך מבית הכנסת לבית המדרש": "אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה." [14]

כמו בדבריו, גם כאן מדובר ב"מי שאינו יכול לעשות תורתו קבע", והוא מן המהדרים בדברי השלחן ערוך בסעיף קנ"ו: "אחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון…" דברי אלו לא באו אלא לזרזו לקיים גם את דברי השלחן ערוך בסימן הקודם, סימן קנ"ה, הקרוי "לילך מבית הכנסת לבית המדרש": "אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה"

לסיום, אבקש להבהיר שאין בהצעה או בשאלה זו שיש להביא בפני רבותינו,[15] בדבר חיזוק הלימוד ב"חק לישראל", כדי לפגוע חס וחלילה בלימוד הגמרא. הלא הגמרא עצמה מלמדת כי יש מקום לעודד לימוד מקצועות תורה אחרים לצד לימודה: "בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולא עלמא מתניתין, ואזלו בתר תלמודא. הדר דרש להו: 'ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד'."[16]

בימינו, ברורה לחלוטין תרומתו של דף הגמרא לבניין הקומה הדתית של הלומד. ניתן להבין היטב מדוע בחרו גדולי התורה, מכווני דרכן של הישיבות, לעצב את דמותן בעת המודרנית סביב העיון המעמיק בגמרא. בכוחו של זה היה לעמוד בהצלחה, כפי שהוכח, בתחרות קשה מול השכלה ואידאולוגיות שונות שהתעצמו בסוף המאה הי"ט ותחילת המאה הכ'. תלמוד התורה לשמה, כדברי החתם סופר, באיכות גבוהה של קיום המצוה, הביא גם לבניין האישיות, בשל העמל שנלווה בהכרח ללימוד מעמיק.[17] כן, ללימוד המערב חשיבה מסדר גבוה, וניתוח והרכבה אנליטיים, יש מקום מרכזי הרבה יותר מלשינון ולצבירת הידע הבסיסיים יותר. זהו לימוד המאפשר גם, לבסוף, ביטוי עצמי נרחב שהעת המודרנית מדגישה כל כך; על בית המדרש הוטל לעמוד כנגד רוחותיה. כל תלמיד מוזמן, אם בכוחו לעשות זאת, לומר את הסברה הטובה האחת שתאיר באור חדש את הסוגיה או שתערער על השיעור הכללי של ראש הישיבה. כוחה של דרך לימוד זו יפה עד ימינו ולא מוצע כאן ולו ברמז לוותר עליה בכל מקום וזמן שהיא אכן מתקיימת בהצלחה. השאלה היא רק מה קורה עם מי שאגב עזיבתו את דף הגמרא עזב גם את המשנה, התנ"ך והאגדה. את התורה כולה, בעצם.

חינוך הוא, קודם כל, הקניית הרגלים. הישיבה הקטנה בת זמננו מקנה הרגלי לימוד גמרא. כשהיא מצליחה, זה נהדר. בוגרי הישיבות הקטנות המצטיינים הם, לדעתי, הטובים שבלומדי הגמרא העצמאיים.[18] תלמיד שיעור ב' בישיבה קטנה (ממוצעים שניהם) יכול ללמוד בעצמו דפי גמרא רש"י ותוספות ולהגיע בהם להבנה טובה. אולם במקצועות התורה האחרים אין הישיבה הקטנה מטפלת בדרך כלל, להוציא סדר מוסר המתקיים במתכונת זו או אחרת, וגולש לפעמים ל"מחשבה".[19] חשוב להדגיש שמצב זה אינו מסורת הישיבות. בישיבת וולוז'ין, שבה למדו תלמידים בגילים שונים (החלוקה לגילים המקובלת בזמננו שורשיה בישיבת טלז),[20] למדו חומש בעיון מדי יום.

תלמידים שלא התרגלו ללימוד משמעותי של תנ"ך, משנה, אגדה והלכה בשנות הישיבה שלהם, המאופיינות בדרך כלל ברמה רוחנית גבוהה, לא יעשו זאת למרבה הצער בעצמם בשנות חיי המעשה שלהם. האם אין מקום, אפוא, להקדיש זמן ללימוד מקצועות תורה אחרים, לפחות במוסדות המיועדים לאלה שהישיבה הקלאסית אינה מתאימה להם?

ראו, רבותינו, את צפת מלאת התושיה של שנת שס"ג, והורונו את הדרך נלך בה. הרי, כלשון המשנה בקידושין, "כל שישנו במקרא, במשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא". בדרך ארץ אנחנו, בוגרי הישיבה העובדים, כבר נמצאים ראשנו ורובנו. סייעו בידינו ובידי הדומים לנו להוסיף מקרא ומשנה כדי שלא נחטא.

 


[1] אגרות ארץ ישראל, עמ' 197.

[2] ראה השגת הראב"ד ובנושאי הכלים, וראה באגרתו של הרמב"ם לרבי פנחס הדיין שבה הוא מבאר את כוונתו.

[3] לימוד אומנות הוא מחובות האב על בנו, כמפורש בקידושין כט. בין החובות המנויות שם – לימוד תורה ולימוד אומנות. שיטת המאירי בסוגיה זו היא שהמלמד את בנו תורה פטור מללמדו אומנות.

ועיין בירושלמי שם (א ז) בו משמע שבן שלא לימדו אביו מלאכה חייב ללמד את עצמו.

[4] חידושי חתם סופר על הש"ס, נדרים פא.

[5] זוהי נקודה החשובה גם להיבטים אחרים של חיים חרדיים מודרניים. עבודה בסביבה מעורבת צנועה, למשל. אפשר לתאר את הדינמיקה באופן דומה סכמטית: החינוך הישיבתי הציב אידאל גבוה של חיים נפרדים לגמרי, שהיה אמנם בר מימוש במסגרתו, והעניק לתלמידיו רמה גבוהה של טהרה. החיים 'בחוץ' סובלים מחוסר צניעות קשה. הסדרת עבודה בסביבה מעורבת צנועה היא לא ויתור על האידאל או פשרנות ובינוניות פסולות, אלא אדרבה, התקרבות אליו במידת האפשר בנסיבות אחרות. אין כאן המקום להאריך בנקודה זו, ועוד חזון למועד.

[6] הסיבות למרחק שחשים חלק מבוגרי הישיבות שפנו לעולם המעשה מלימוד הגמרא, ראויות לניתוח מעמיק בפני עצמו. מעבר לעניינים הברורים מאליהם של חוסר פנאי ופניות הדרושים ללימוד גמרא בצורה טובה, אוסיף כאן את מה שניתן להבין מדברי חז"ל הידועים בתנחומא (נח) על אופיו של העיון התלמודי: תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול (ישעיה, ט), אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור. והנה, לימוד בהיקף קטן ובאופן מקוטע שלא כמו בישיבה, לא תמיד מגיע אל ה"אור הגדול" המצפה למעיינים אחרי ההליכה בחושך. הסוגיות לא תמיד ניתנות להבנה נהירה אחרי זמן קצר של לימוד.

[7] שרשה וסדריה בכתבי האר"י.

[8] כולל רבים מגדולי רבותיהם של הספרדים ואדמו"ריהם של החסידים, והדברים מפורסמים.

[9] בשנים האחרונות נפתחו, התפתחו והתמקצעו מאוד מסגרות כאלה לנערים חרדיים שעזבו את הישיבות, לצד גידול במספר הישיבות התיכוניות החרדיות הנותנות מענה לתלמידים ממשפחות המעוניינות בלימודים כלליים לצד לימודי הקודש. סקירה תמציתית של מסגרות תיכוניות חרדיות שאינן ישיבות קטנות מצויה במאמר האחרון שפרסם עמירם גונן ז"ל (והשתתפתי בכתיבתו עם אחרים) בשם "ישיבות תיכוניות חרדיות, תיאור וניתוח מצב" בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל.

[10] עיין בספר חסידים סימן תשסה על אודות מעלת לימוד המקרא במקום שבו לא נלמד תלמוד.

[11] עיין בהקדמת תוספות יום טוב למשנה על כך שלימוד המשנה נהפך לחלק חשוב של סדר היום בישיבתו של המהר"ל מפראג. "כמו כן רבנו הגדול מרנא ורבנא הגאון רבי יהודה ליווא בר בצלאל זלה"ה שנתעסק בישיבה והרביץ תורה לרבים במדה הגדולה היא מדת הגמרא כמפורסם. הדר דרש לרוץ למשנה עד שנתחברו חבורות חבורות כתות כתות מלכי מאן מלכי רבנן. ומתעסקין יום יום פרק מפרקי המשניות וחוזרין חלילה חלילה. ומאת ה' היתה זאת חוק ולא יעבור. לא בלבד בק"ק פראג אשר בה הדת נתונה מהגאון הנזכר. כי אם גם בשאר קהלות קדושות. קרובות ורחוקות קיימו וקבלו עליהם ללמדם בישראל."

[12] עיין בדברי החזון אי"ש המובאים בספר התעוררות, ליקוט אמרים מספרי מרן החזון איש ומאגרותיו, עמ' לז, השולל את האפשרות להעמיק בתנ"ך ובאגדה ללא העמקה ראויה לשמה ב"הלכה" (גמרא בעיון לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא), אבל אינו מבטל אותה לחלוטין.

[13] יורה דעה סימן רמו.

[14] הש"ך בחושן משפט סימן שפו כותב שכותרות סימני שלחן ערוך ניתנו בידי רבי יוסף קארו עצמו. סימן קנה כולל גם דין אכילת פת שחרית.

[15] אמנם לא רבים גדולי התורה שאפשר לשאול אותם שאלות הנוגעות לאורחות חיי הקהילה החרדית-מודרנית, גם לא מנקודת מבט של בקשת הכוונה להתחזקות תורנית, ועל דא קבכינא, ועם זאת אני מקווה ששאלה זו תמצא לה מענה על ידי גדולי התורה הרואים את הקשיים.

[16] בבא מציעא לג.

[17] ראה באמונה ובטחון של החזון אי"ש, וגם, כמקור להרחבה של התיאור שניתן בפסקה בקצרה, באיש ההלכה של רבי י"ד סולובייצ'יק. על התאמת הלימוד בשיטת בריסק לצרכי התלמידים בדורות האחרונים כותב הרב דסלר במכתב מאליהו, חלק ה' עמ' 223: "השם יתברך נותן תורה לכל דור ודור לפי מה שהוא, והוריד לנו את דרך הלימוד החדש, דרך ההבנה והניתוח הבהיר של המושגים אשר כל אחד יכול לחדש בה מבלי שיהיה כבר בקי בש"ס ובפוסקים, וזהו אשר יצילנו לבלתי תשתכח תורה לגמרי חס ושלום."

[18] דעות אחרות אפשר לקרוא בין היתר בגליון צריך עיון שהוקדש להוראת גמרא.

[19] סקירה על התפתחות לימוד המוסר בישיבות לאורך הדורות, מהלימוד "בשפתיים דולקות" דרך עבודה על תיקון המידות ובניין האישיות ועד עיסוק ב"מחשבה", עוד באירופה שטרם השואה, מומלץ לקרוא בספרו התמציתי של בנימין בראון תנועת המוסר הליטאית, אישים ורעיונות, וכמובן ובאריכות את כרכי תנועת המוסר של הרב דב כץ.

[20] ראה התיאורים בפרקים המוקדשים לישיבות אלה בספר מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם.

תמונה, ויקמדיה, נחלת הכלל.

16 תגובות על “השבת לימוד "חק לישראל" לבית המדרש

  • דברים מעניינים ומעוררי מחשבה. כמי שבעצמו לומד דף היומי ומתקשה 'להתחבר' למסכתות קדשים, אני חש שיש מקום ליוזמה מסוג זה שעלתה במאמר ללימוד אגדה או תנ"ך בעיון. זה יכול להיות לימוד מפרה, מעניין ומרחיב אפקים ובעיקר מספק. אין זה סוד שהאדם העמל לפרנסתו מתקשה להתמיד בשיעורי הגמרא, כך שהחוט המקשר של הסוגיות ניתק והוא חש תי סכול.
    לימוד פרק במשנה או בתנך יכול לענות על בעיה זו.
    בנוסף אני מציע לבחון את תכנית הלימודים לבגרות בבתי הספר התיכוניים החרדים ולראות אולי אפשר להכניס תכנים כעין אלו.
    חשוב להזכיר גם את היוזמה של הרב קובלסקי ממאורות הדף היומי שיזם את 'ותן חלקנו', שהוא מעין חוק לישראל מודרני.

  • אני מסכים עם ההגדרה של מעמד הביניים. הוא הולם היטב את המצב כיום, שבו האברך שיצא מהמסגרת הוא לא פה ולא שם. הוא ביניים.
    כמי שחווה יציאה מבית המדרש אני מזדהה עם הקושי למצוא מסגרת מתאימה ללימוד. את דף הגמרא אני מתקשה לפגוש שוב. ולשלב לימוד תורני קשה גם בגלל חוסר זמן הנגרם מעומס בלימודים ובעבודה…
    היציאה מבית המדרש מערערת את כל ה"כללים" הסדר הברור והקבוע של חיי אברך. לימוד תורה ותפילות. ואין מספיק מסגרות שיקלטו אותו אליהן ויעזרולו לעבור את השינויים נכון….

  • זה בדיוק מה שנמצא כבר בסידור, פרשת התמיד והקטורת, משנת איזהו מקומן, ברייתא דר' ישמעאל, םסוקי דזמרה ושירת הים מהתנ"ך. שיר של יום ואין כאלוקינו.

  • חוק לישראל זה כמו לומר תהלים ותהלים מחולק (בלי לזלזל בתהלים כמובן).
    מה גם, דף היומי בתלמוד\ים, במשנה, בהלכה, אבות ובנים, ועוד ועוד, הם יצירה של קידמה, אז אתה מציע ללכת אחורה ?

    • אני מציע לסייע בגידולם של בעלי בתים בקיאים בכד ספרים, בכמה סדרי משנה, בהלכה ואגדה. חק לישראל הוא דרך טובה לפתוח צוהר ללימוד נושאים אלה, העמקה והרחבה בהם, וגם רשת בטחון תורנית לחלשים יותר.
      'ללכת אחורה' מבחינתי זה להגיע למצב (הנפוץ לצערנו) בו כשמפסיקים ללמוד גמרא מפסיקים (או לא מתחילים כלל, בעצם) גם ללמוד מקרא ומשנה, הלכה ואגדה.

    • מצטער בניהו היקר, חוק לישראל נועד לחזרה ושינון. זה בשום אופן לא לימוד.
      מה עוד, הבעלי בתים של היום הם לא הבעלי בתים של פעם עם עין יעקב וחוק לישראל ותהלים (בלי לזלזל ח"ו).
      כל אברך עובד, למד מגיל אפס\3 עד גיל 19\22. ככה שתעשה לי טובה, אל תקרא להם בעלי בתים.
      כל אברך עובד היום הוא תלמיד חכם אמיתי, ואת זה ראו כבר מקימי דף היומי של התלמודים ודף היומי של הלכה ומשנה.
      אתה רואה בכל השכונות בארץ ובעולם שיעורים לרוב, בכל ערב ובוקר, שיעורים תוססים וערניים מאוד.
      אתה רואה בארץ ובכל העולם הגדול, אברכים עובדים יושבים בשבת אחרי הצהרים עם עמלם ולומדים עמם כאילו היו חברתות בישיבה.
      רמת הדור שלנו, הוא לא הרמה של פעם. בזכות השנים הרבות שהם לומדים בתתים ובישיבות ורמתם הגבוה.

      אני מסכים איתך שבגיל הפנסיה בשביל חזרה שינון החוק לישראל הוא ספר אידיאלי מאוד.

  • אני בעד להיות בקיאים בכד ספרים בכמה סדרי משנה, בהלכה ואגדה. כדי לעשות זאת בבגרות צריך להתרגל לכך בגיל צעיר. לימוד (לא קריאת) חק לישראל הוא דרך טובה לפתוח צוהר לעולמות הללו, וגם סוג של רשת בטחון לחלשים יותר.

    • מקסמן,

      הרי כתבתי בפירוש שמי שיכול להקדיש את זמן הלימוד שלו לגמרא, מצויין. הבעיה עם מי שלא יכול או לא רוצה, והאמן לי מדובר באלפים. מבחינתם, תורה זה גמרא. משהו אחר לא מכירים.

      גם אם שמים חק לישראל בצד, חשוב על לימוד משנה תנך הלכה ואגדה בצורה שיטתית לבע"ב. אלה דברים שהיו בקהילות ישראל תמיד ונעלמו אצל בוגרי ישיבות בעלי בתים (דמות חדשה יחסית בנוף, אבל מתרבה במהירות).

  • אני כמו רבים
    אחרי 5 שנים בכולל יצאתי לפרנסתי
    והיטבת לתאר את הרצון ההתחלתי ללימוד דף גמרא שעם הזמן פוחת…
    אשרי מי שתלמודו בידו
    אבל. לאחרונה חבר עודד אותי לפתוח חק לישראל ואם בהתחלה חשתי בושה לפתוח חק לישראל ב'חניכי הישיבות' מחשש למבטים מזלזלים בעוד בעלבת' הרי שעם הזמן וההרגשה של הסיפוק העצום!! שהצלחתי לקבוע עיתים לתורה ולהתמיד במשהו שמקיף את כל התורה ששה סדרי משנה ועוד ועוד – שם על כולם פס ומגיע לסוף יום עם רצון מחודש להוסיף עוד על החק בהלכה בגמרא

    מתחבר לכל מילה בכתבה
    אשריך!!

  • קודם כול לא כתבתה על המעלה שיש בחוק לישראל עים הבן איש חי למד את זה והרב עובדיה למד את זה מי יבוא ויגד משהו אחר הלטאים חושבים שכול דבר זה ביטול תורה לא מקווה לא זקן לא זוהר רק פשט גמרא לעיון גמרא אתה צודק לגמרי לא קשור עים אתה למדן גם תהילם לקרוא זה טוב מאוד

  • בנוסף לכל האמור, בטח יעודד את הלומדים לדעת שר' יחזקאל משינאווה (בנו של ר' חיים מצאנז) אמר שלימוד חק לישראל הוא סגולה לפרנסה.

  • בס"ד,

    רעיון יפה. אני מכיר מס' בתי כנסת שנוהגים ללמוד את הלימוד של חק לישראל בכל בוקר אחרי תפילת שחרית. הלימוד הוא פורה בעיקר למי שלא יכול ללמוד דברים אחרים. וכמובן יש גם שתיה חמה ומזונות.

  • לכל מי שעדיין חושב כי לימוד של צווי דינים, או חקירות ר׳ חיים, וחודשיים על פיסקה בדף גמרא, יוכל לקבל כרטיס לעולם המציאות, ולדעת לקיים מצוות כהלכה, חיי באספמיא, הגיע הזמן לקבוע לימוד בחק לישראל, שיש בו מפתח וסקרנות לעולם המעשה!!!

  • בניהו ידידי לדעתי העניה הבעיה בלימוד הישיבתי הוא ההרגל לסף ריגושים גבוה שמגיע לא על ידי עמל וניצול זמן דווקא אלא על ידי שוטטות בסביבת הרעיון עד למציאת חידוד . יש לחזור ללימוד השיטתי המחשבן והמחוייב לכללים. לימוד שבוחן ומשווה היקף רחב של סוגיות ולא מצטמצם הן בידע והן בשיטת הלימוד בכמה משפטים באחד מהראשונים או האחרונים. כשנגיע לזה כל אדם שיפתח גמרא יוכל לקבל סיפוק מהבנת שאלה של הגמ בצורה יותר מעמיקה או בחשבון של סוגיא ללא צורך לצלול לתוך עומקים שלא תמיד ברור שהם קיימים. כנראה נגמרו ימי התום והטוהר בהם אנשים קבלו סיפוק מלקרוא תהילין בכמויות או זוהר וכד' ולכן הרעיון ללימוד חק לישראל נראה לי לא ישים

  • ידידי ורעי

    אבקש להפריד בין הבעיה העקרונית לפתרון אפשרי אחד שהצעתי להתמודדות איתה. ייתכנו כמובן גם אחרים.

    הבעיה היא שלא מחנכים ללימוד תורה שיטתי שאינו גמרא.

    • אני בדעה שאין הבדל בין לימוד שיטתי של גמרא לבין לימוד שיטתי של משנה ואפילו לימוד חומש. המיומנות הראשונה בכל מקרה היא לימוד חומש אח"כ משנה וכו רק כשאין לימוד שיטתי בשום מקצוע לא יעזור קריאת חק לישראל כשיטת לימוד אלא רק כאמירת תהילים. (לדעתי חלק מההצלחה המועטה של בוגרי ישיבות במוסדות אקדמאיים היא חוסר ביכולת למידה שיטתית ולא רק בגלל חסרון הידע באנגלית למשל , אלא בגלל חוסר ביכולת והרגל לחזרות רבות בלי חידודים והבנות מחודשות.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל