צריך עיון > סדר שני > חובת חינוכינו לאזרחות

חובת חינוכינו לאזרחות

חובת החינוך לאזרחות היא מצווה דתית, אלא שהיא נשכחה ממנו בצוק העיתים. צו השעה הוא לחזק בקרבנו מחדש את נורמות ההתנהגות הראויות בחברה מתוקנת.

ט"ו בשבט תשפ"א

"אנחנו לא אשמים! אתם, שהכנסתם אותנו לגור בצפיפות כזאת, אתם אשמים!! עוד מעיזים פה כאלה לבוא ולתקוף אותנו בשעה שהדברים אינם נכונים. עורבא פרח. תודה רבה". במילים אלו הגיב ח"כ משה גפני, בדברים שנשא מעל דוכן הכנסת, למחזות הקשים שראו ערים חרדיות בשבוע האחרון. אפשר לחשוב על טענות שונות של לימוד זכות, אך גם לאחר כל התירוצים חובה לומר את האמת: אלו דברים נוראיים.

כבר ברור לכולנו שנדרש תיקון. הוא חייב גם לבוא מבפנים, מתוכנו, באופן שאינו מאיים על אותם עקרונות וערכים שעלינו לשמר מכל משמר. רק כך הוא יוכל להתקבל ולהתקבע. אך כיצד זה יקרה? מאין יבוא עזרי?

גפני, שכבר הצהיר על עצמו לא פעם שהוא אינו איש ימין, נפל בדבריו למלכודת הדבש של פוליטיקת הזהויות, המאשימה באופן אוטומטי את שלטון הרוב במחדלים של המיעוט. התופעה מוכרת ממחוזות רחוקים של ארה"ב, אך המסרים זהים: ביקורת על החרדים היא בהגדרה לא נכונה, וככל שהיא נכונה הרי ש"אתם" – המדינה, הציבור הכללי, החילונים – אשמים בכך. איך אמר פעם ח"כ אברהם רביץ (דווקא בהקשר פנים-חרדי): "אנו קיימים – יען כי אנו קיימים". ככה זה. כעת תתמודדו.

קל ליפול למלכודת זו, אך נזקיה רבים. היא מזיקה למיעוט עצמו עוד יותר ממה שהיא מזיקה לרוב, שכן היא מנשלת ממנו את הזכות ליטול אחריות על עצמו. והנה התוצאות לפנינו. לאחר שנה קשה של קורונה – של תחלואה חריגה, אבדות טרגיות, "חתונות דמים" ושאר אירועים (טרי מהיום: אירועי ט"ו בשבט המוניים), שנאת חרדים מרקיעה, וכעת גם אלימות והתפרעות ברחובות – כבר ברור לכולנו שנדרש תיקון. הוא חייב גם לבוא מבפנים, מתוכנו, באופן שאינו מאיים על אותם עקרונות וערכים שעלינו לשמר מכל משמר. רק כך הוא יוכל להתקבל ולהתקבע. אך כיצד זה יקרה? מאין יבוא עזרי?

המפתח, לדעתי, נמצא בחינוך. החינוך הוא עתידנו, ויש בו משהו שאינו זוכה לדגש. חז"ל קוראים לזה "דרך ארץ".

 

דרך ארץ: האומנות הציבורית

"ארבעה צריכים חיזוק", קובעים חכמים – "תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ" (ברכות לב, ב). לכל אחד מהארבעה מביאה הגמרא מקור מהפסוק, ומתוך הפסוקים נובע הבדל בין שלשה היסודות הראשונים לבין דרך ארץ. בשאר היסודות הפסוקים מתייחסים לפרט, ליחיד שעליו ללמוד תורה, לעסוק במעשים טובים ולהתפלל אל ה'. מנגד, הפסוק המובא לעניין דרך ארץ מתייחס לכלל: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמואל ב י, יב). בניגוד לשאר המעלות, מעלת "דרך ארץ" קשורה דווקא לכלל, לציבור (ועיין שם ברש"י ובמפרשים).

החברה החרדית עסקה רבות בשלשת היסודות של תורה, תפילה ומעשים טובים. אפשר לומר שבכך עוסקת היהדות זה אלפיים שנה, ועיסוק זה הוא ששימר אותנו לאורך שנות הגלות. מנגד, ביסוד הרביעי של דרך ארץ עסקנו פחות. הימנעות זו מובנת אך מסוכנת, והיום אנו משלמים על כך מחיר כבד

גם האומנות נקראת בלשון חז"ל "דרך ארץ" כי אכן זוהי דרכה של ארץ: אין האדם מתקיים בארץ. אולם, המשמעות הראשונית של "דרך ארץ" קשורה לדעתי לתיקון החברה כולה, ולא לתיקון הצרכים הארציים של היחיד בלבד. אלא שאין החברה מתקיימת במדינה ללא עיסוק באומנות. כל אחד עוסק במלאכה המיוחדת לו וכך החברה כולה משגשגת.

חיוניות העיסוק באזרחות נובעת מתוך העובדה שהאדם הוא יצור מדיני, כפי שהרמב"ם קובע ומבאר (מורה נבוכים ב, מ). כלומר, האדם אינו יכול להתקיים ולספק את צרכיו הרבים ללא שיתוף פעולה הדדי עם אחרים. כיון שבני אדם שונים בטבעם ובהרגלם, יש צורך במסגרת פוליטית-חברתית שתקבע נורמות משותפות וכללים אזרחיים, "עד שיעלם השוני הטבעי בריבוי התיאום המוסכם, ותהיה החברה תקינה" (שם). הרמב"ם אף סבור כי מטרת חלק ממצוות התורה היא לדאוג לסדר חברתי נאות, "תיקון מצבי המדינה" (שם א, כח).

כמו בהקשר של אומנות, לא מדובר בעניין של חול בלבד, אלא בבסיס חיוני והכרחי לתחום הקודש. אי אפשר להיות "בן עלייה" בלי שיהיה לך בית שעליו נבנה קומת העלייה. חיים של קדושה הם קומה נוספת על חיים של חול, וזה נכון הן בפרט והן בציבור. על שניהם נאמר "הנהג בהם" – בדברי תורה, בקומת הקדושה – "מנהג דרך ארץ". בריתו של אברהם אבינו אינה מבטלת את בריתו של נח, אלא מקימה עליה קומה נוספת. ומה לעשות: גם קומת הקרקע מוטלת עלינו לבנות.

את היסוד של "דרך ארץ" אבקש אפוא לתרגם למילה המודרנית "אזרחות" (או "אזרחות טובה") – שותפות חברתית-מדינית הכוללת הנאה מזכויות ונשיאה בנטל החובות. החברה החרדית עסקה רבות בשלשת היסודות של תורה, תפילה ומעשים טובים. אפשר לומר שבכך עוסקת היהדות זה אלפיים שנה, ועיסוק זה הוא ששימר אותנו לאורך שנות הגלות. מנגד, ביסוד הרביעי של דרך ארץ עסקנו פחות. הימנעות זו מובנת אך מסוכנת, והיום אנו משלמים על כך מחיר כבד. טענתי במאמר הזה היא שבנסיבות של היום, טוב נעשה אם נאמץ את דברי חז"ל ונחזק את מידת ה"דרך ארץ" שלנו. עכשיו הזמן לאזרחות.

 

חובת לימוד אומנות

"חייב אדם ללמד את בנו אומנות". דברים אלו ידועים היטב מדברי הגמרא במסכת קידושין (כט, א). אך במכילתא דרבי ישמעאל מתחדש שמדובר בחובה מן התורה: "מן התורה חייב אדם למול את בנו, ולפדותו, וללמדו תורה, וללמדו אומנות, ולהשיאו אישה". את המקור לחובה זו מצאנו, בשם אותו רבי ישמעאל, בדברים המובאים בתלמוד הירושלמי: "תני רבי ישמעאל: 'וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים' (דברים ל, יט) – זו אומנות" (קידושין א, ז).

כשראיתי לראשונה את דרשת רבי ישמעאל נעתקה לרגע נשמתי. הפסוק המובא מציין את הבחירה המרכזית והעיקרית ביותר שנתן הקב"ה לאדם: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". מיד לאחר מכן, קובע הפסוק כי הבחירה בחיים היא בחירה בה' ובתורתו: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (שם ל, כ). ולמרות זאת, בתורת רבי ישמעאל המילים "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" נדרשות דווקא על עניין של חול – על לימוד אומנות. הלוא דבר הוא! כיצד ניתן להבין דרשה זו?

לשיטת רבי ישמעאל, העיסוק ב"דרך ארץ" אינו עניין של בדיעבד אלא של לכתחילה. זוהי הדרך הראויה שיבור לו האדם, עד שדברי הפסוק "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" נדרשים על לימוד אומנות. ההנחיה "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" קובעת שדברי התורה אינם יכולים להיות מנותקים מן המציאות

התשובה לכך ביסוד שילוב תורה עם דרך ארץ. שיטת רבי ישמעאל ביחס לדברי תורה היא "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" – לשלב לימוד תורה עם "דרך ארץ". רבי שמעון בר יוחאי חלק, וקבע שעל לומד התורה להשקיע את כל משאביו בלימוד ולסמוך לצרכיו הגשמיים על ההשגחה העליונה, אך ההלכה נקבעה כדעת רבי ישמעאל: "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן" (ברכות לה, ב; ועי' בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנה, סעיף א).

לשיטת רבי ישמעאל, העיסוק ב"דרך ארץ" אינו עניין של בדיעבד אלא של לכתחילה. זוהי הדרך הראויה שיבור לו האדם, עד שדברי הפסוק "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" נדרשים על לימוד אומנות. ההנחיה "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" קובעת שדברי התורה אינם יכולים להיות מנותקים מן המציאות, אלא אדרבה – עליהם להיות משולבים ומחוברים למציאות האנושית. מוטל על האדם לחיות בתוך העולם, לקיים בעצמו את "דרך הטבע" של מנהג דרך ארץ, ולהחדיר לתוך אותם חיים ארציים את מעלת התורה, את הקשר בין ישראל לבין הקב"ה, את העליונות של מצוות.

הבחירה בחיים מורכבת אפוא מן השניים, שילוב הכרחי של תורה ודרך ארץ. "דרך ארץ קדמה לתורה", ולכן התורה מציינת קודם את חובת העיסוק בחיים הארציים (שלפי רבי ישמעאל נלמד מהתיבות "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים") ורק אז את הרובד העליון של קשר עם הקב"ה. "גדול הנהנה מיגיע כפיו", מלמדת הגמרא במקום אחר, "יותר מירא שמים". צריכים להתחיל מהעיסוק הטבעי.

לאור האמור, אפשר להבין מדוע קבע רבי יהודה הנשיא שנוסף על לימוד אומנות, האב חייב ללמד את בנו "אף ישוב מדינה". כן, אדם חייב (מן התורה!) ללמד את בנו אזרחות. רבי אינו מציין את מקור החובה, אך סביר להניח שאותה דרשה של "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" תפרנס גם חובת זו: האומנות מקיימת את הצד האישי של "דרך ארץ", ואילו "יישוב המדינה" מקיים את הצד הציבורי של אותו העיקרון.

כיון שיש בידינו "דרך ארץ", נוכל גם לעלות קומה ולקיים בעצמו את "תורת הארץ" – ליצוק תוכן של קדושה לתוך המסגרות החברתיות והפוליטיות של ארצנו. מדינת ישראל, בסופו של יום, אינה מדינת פולין, ולא בכך תהיה גאוותנו. אך תנאי לדבר הוא הפנמת היסוד האזרחי של דרך ארץ. אלמלא הקומה הראשונה, לא נוכל לבנות את הקומה השנייה.

 

גלות: ריחוק מדרך-ארץ

שנות גלות ארוכות גזרו על העם היהודי מרחק מובנה מחיים מדיניים. האתגר הגדול היה לשרוד את המדינה – לא לצלוח אותה ובוודאי לא להיות חלק ממנה. בתקופת ההשכלה התפצלה היהדות לקבוצות רבות, כאשר חלקים גדולים הלכו לכיוונים חדשים של יהדות-מקף, כל אחד עם בשורת הגאולה שלו. היהדות האורתודוקסית, ולימים היהדות החרדית, הביאה בשורה מסוג אחר: את בשורת ההמשכיות, את מעבר הלפיד הלאה מדור לדור. החרדיות לא בישרה גאולה, ולהיפך, התנועה הנפשית שאפיינה אותה היא של גלות. אך הגלות שינתה את פניה, ונדמה שהסיסמה "גלות כמו פעם" לא תזכה באהדה רבה, גם בקרב הציבור החרדי השמרני.

במדינה עוינת, דוגמת מדינות רבות בימים עברו שבהן סבלנו עמוקות מנגיף האנטישמיות ומיחס מפלה, אין ציפייה מוסרית של השתתפות אזרחית תקינה. אדרבה, מצווה להתחמק מתשלומי מיסים. אבל כאשר מדובר במדינה מתוקנת, שאינה גוזלת ואינה עושקת ואינה מדכאת, קמה חובה מוסרית פשוטה לנהוג באותה הוגנות שהיינו מצפים מאחרים

הבעיה היא כפולה. במדינה עוינת, דוגמת מדינות רבות בימים עברו שבהן סבלנו עמוקות מנגיף האנטישמיות ומיחס מפלה, אין ציפייה מוסרית של השתתפות אזרחית תקינה. אדרבה, מצווה להתחמק מתשלומי מיסים. אבל כאשר מדובר במדינה מתוקנת, שאינה גוזלת ואינה עושקת ואינה מדכאת, קמה חובה מוסרית פשוטה לנהוג באותה הוגנות שהיינו מצפים מאחרים. הוגנות זו תקפה במישור האישי, כפי שפסק בערוך השולחן כי "בזמן הזה בכל מדינות אלו אסור מן התורה שום הטעה והערמה, ואין שום חילוק בין ישראל לאינו ישראל" (חושן משפט שמח, ב); והיא תקפה גם במישור האזרחי הרחב של תשלומי מיסים ושמירה על החוק. כשנשאל הרב יעקב בלוי ז"ל אם מותר לגנוב מן המדינה, הוא השיב בפשטות שאסור, ואף נימק: "אם בתקופת קום המדינה היה חשש של התנכלות מצד הממסד הציוני, הרי שאם השנים גילינו שהם מתייחסים אלינו בהוגנות".

אך הנושא אינו רק מוסרי – בעיית "אין זכויות ללא חובות" – אלא גם מעשי. כולנו מכירים את "תופעת הבניין המוזנח". פעם, כשכולם שילמו את תשלומי הוועד, היה הבית יפה ומטופח. אבל אז הגיע שכן אחד וטען שהוא לא מעוניין בניקיון ושהוא כבר ינקה לבד את האזור שלו – וסירב לשלם. תוך חודשיים שכן נוסף טען שהוא שנים דורש טיפול בנזקי אינסטלציה בצדו הציבורי של החנוכייה, ופרש מהסדר התשלום. חיש מהר התפרדה החבילה והבית הפך מוזנח ומלוכלך. והנמשל מובן. תכנון ובנייה, ניהול תקין של עמותות, נהיגה בטיחותית, תשלום שכר שכיר, איכות הסביבה, ונושאים חמורים יותר הקשורים לחוק הפלילי – כל אלו תלויים באזרחות טובה, בהקפדה כללית על חוקים ותקנות שנועדו לטובתנו. אם לא נקפיד עליהם אנחנו נסבול, ובהתאם לגודל שלנו כל המדינה תסבול.

אירוע הקורונה הציף בפנינו שתי נקודות מרכזיות. האחת היא היחס לחוק ולמדינה. ניסינו לפלפל עם החוק, לערוך אבחנות ולהסתדר אתו בדרכים שמתאימות לנו. אך גילינו שברגע שהחוק אינו תקף בנוגע לישיבות, הוא בהכרח לא תקף גם לחתונות. על דרך זו הפציר פעם הגרש"ז אויערבך זצ"ל לאדם ששאל אותו אם מותר לשקר בהצהרה לעניין ארנונה: מתחילים בגניבה מהארנונה ומסיימים בגניבה מהשכן. מדובר בהלך רוח כללי, בתנועה פנימית של זלזול בחוק ובמדינה ולא בפלפול משפטי-למדני. הנקודה השנייה היא שלזלזול זה עשויות להיות מחירים עצומים – מחירים של חיי אדם, של התנהגות מבישה כלפי רשויות שאנו חייבים להן הכרת הטוב, ושל שנאת חרדים וחילול ה' מחפיר. אלה אינם מחירים שאנו מוכנים לשלם.

אנחנו אוהבים לראות בעצמנו את "שבט לוי" של מדינת ישראל – השבט שעוסק בעבודת ה', שזוכה לפטור מחובות אזרחיות. בעבר, אני סבור שהיה בזה מן האמת. אך כיום, כאשר הגענו לגודל הרבה מעבר לאחד חלקי שנים-עשר מאוכלוסיית ישראל, איננו יכולים להיות שבט לוי

אנחנו אוהבים לראות בעצמנו את "שבט לוי" של מדינת ישראל – השבט שעוסק בעבודת ה', שזוכה לפטור מחובות אזרחיות. בעבר, אני סבור שהיה בזה מן האמת. אך כיום, כאשר הגענו לגודל הרבה מעבר לאחד חלקי שנים-עשר מאוכלוסיית ישראל, איננו יכולים להיות שבט לוי. אנחנו רוצים חלק ונחלה בארץ. אנחנו מעוניינים להיות חלק מהפוליטיקה במדינה. אנו מעוניינים בתפקיד מוביל. לצד התפקיד הרוחני שלנו בקרב ישראל, עלינו לדאוג אפוא לקיים בעצמנו אזרחות תקינה, לשאת ב"עול דרך ארץ" שאין אנו – בוודאי לא כולנו – פטורים ממנו.

***

כאשר הקמנו את כתב-העת "צריך עיון" לפני כארבע שנים, אני לצד כמה שותפים קרובים, החלטנו שכתב-העת ינהג בשקיפות מלאה. בהתאם לגישה זו, פרסמנו דף "אודות" שמבהיר מי אנחנו ומהם עקרונות היסוד של כתב-העת. בסעיף השני, מיד לאחר סעיף העוסק במחויבות לתורת ה' ולמצוותיו, מופיע קטע העוסק בעיקרון ההתבדלות הדואג לשמור מרחק מן העולם המורדני והחברה המערבית. הקטע ממשיך:

מנגד, האתגר החרדי הוא לקיים את יסוד ההתבדלות תוך הימנעות מהסתגרות מוטעית המטפחת רגשי שנאה כלפי אחרים והכופרת שלא כדת בחובות אזרחיות. בצדק שואפת החברה החרדית לחיות בעידן המודרני בלי לקבל בעיוורון את מכלול ערכי המערב. אך לצד אימוץ מרחק תרבותי בריא מהחברה החילונית, אל לנו לשכוח את מקומנו בקרב העולם היהודי על גווניו.

אין לי אלא לחזור על הדברים. הקהילה החרדית נאלצה לנקוט באסטרטגיה של התבדלות כדי לדאוג לנכסי צאן וברזל שאותם היא חייבת לשמר, אך היא שילמה בכך את המחיר של העדר נטילת אחריות על חובות אזרחיות. ואם בתור קהילה קטנה היה מדובר במחיר מוצדק ונסבל, משבר הקורונה הדגיש עד כמה זה לא מצבנו כיום: ממחיר כואב אך צנוע הפך מחירו של העדר אחריות אזרחית לקשה מנשוא – הן כלפי פנים, והן כלפי חוץ. עלינו לדאוג לשמר את המרחק הראוי מחילוניותה של המדינה, ובה בעת עלינו לדאוג שמרחק זה לא ימנע מאתנו את קיום חובת האזרחות. בנפשנו הדבר.

תמונה: Bigstock

28 תגובות על “חובת חינוכינו לאזרחות

  • צודק מאוד על הנושא של לקחת אחריות לאזרחות, אבל מוטעה מאוד לקרוא חתונת חתנה הדמים וכו', כמובן צריך לעשות בכחמה, לא להעיר את התשומת לב מידי ובטח לא להתעמת עם המשטרה כמה שהפסדנו בהמראות נמזוזעות. מצד שני פעם ראשונה שאני גאה להיות חרדי מצד הגדולים שלנו, אדמורים ורבנים שלא אבדו את השפיות, המקבלי החלטות יושבים במשרדים ורואים רק גרפים והרבנים ואדמורים הם אלה שבאמת דואגים לילדים ולאנשים שלהם בלי חניפה להפולטיקה, איך טראמפ אמר על כל ההנחיות, לא יכול להיות שההגנה מהמחלה יהיה יותר הרסני מהמחלה עצמו, כל הריחוק וההנחיות מנסיון לא עוזר מי שרגיש לא משנה כמה הוא ישמור יקבל את זה בסוף, אני גאה להמשיך את החיים אם שגרה מלאה בשפיות ולא להשתגע אם מסיכות וכו' זה עוול ופשע להשבית את החינוך ואת השגרה של אנשים, מי שבכל זאת רוצה שישמור על עצמו אי אפשר להכתיב לאנשים איך לחיות יש נשים שיכולים ויש אנשים שפשוט לא יכולים.

    • עפ"י תורתנו הקדושה יש חובת "ונשמרתם", אבל יש גם "לא תרצח"!
      אם כמו שאתה כתבת, "מי שרגיש לא משנה כמה הוא ישמור יקבל את זה בסוף", האם זה לא מטיל חובת זהירות יתרה על האחרים, שמא יהיה רוצחים בשוגג הקרוב למזיד?
      אנשים שמקפידים על מעמיד דמעמיד בסוכה, לא מוכנים להקפיד על חשש/ספק פקו"נ????

    • מאז קום המדינה ועד ימינו. חיו וחיים עמנו גדולי עולם, שאנחנו עפר לרגליהם. החזוא"ש. הרב מבריסק, הרב איסר זלמן מלצר בעמ"ח "אבן האזל". הרב יחזקאל אברמסקי, הסטיייפלר ר'שלמה זלמן אויירבך,

      הרב שך, הרב אלישיב, הרב שטיינמן כולם זצ"ל. ועוד רבים זצ"ל שאין מקום למנותם. לא שמענו מאף אחד מהם שהם מתחבטים בעניינים המוזכרים במאמר. דעתם הייתה חד משמעים. תורתו אומנותו. וזהי השאיפה של כל נער חרדי. כי הרי נאמר בתורה: "אם בחוקותי תליכו וכו' ונתתי שלום בארץ וכו'". אומר רש"י במקום "שתיהיו עמלים בתורה". וזהי חובתינו ואין בילתה. את כל הציטטים שמובאים במאמר הם בוודאי הכירו. בכל אופן דעתם הייתה כפי שאמרתי.

  • אשריכם אתר צריך עיון!
    חבל שהבמה היחידה שלכם לכתבות אלו היא רק האינטרנט ולא העיתונות הכתובה המודפסת מידי יום, שלצערנו מלאה בהמון הנדסת-תודעה מצד בעלי העיתון העורכים, הכותבים והעיתונאים.

    בביקורת העניינית שלכם אתם מקדשים שם שמים, ידע כותב המאמר בשום שכל לעמוד על מעלותיה של החברה החרדית ובד בבד להאיר את הדרוש תיקון בצורה בונה ולא מתלהמת.
    חבל שישנם אנשים שעדיין חושבים שישנו אסור לבקר את ההתנהלות הצפצפנית שלאותם חסרי אחריות בתוך הקהילות. הגיע הזמן שכולנו נהיה ממושמעים יותר, ונדע לקבל בענווה הוראות והנחיות של אנשי מקצוע – כן, מותר לשמוע גם מהם – חכמה בגויים תאמין, ובד בבד נדע לקחת אחריות ציבורית על הסובבים אותנו אפילו במעגלים רחוקים יותר. אכפתיות פשוטה שאת תוצאותיה רואים רק כעבור שבועיים-שלושה.

    ברצוני להאיר את עיני הכותב לנקודה משמעותית יותר בהקשר של היחס אל מדינה. הכותב תיאר את היחס למדינה כמקבילה הכללית יותר של יחס הפרט אל הסובבים אותו. אומנות מול דרך ארץ, ושניהם אינם אלא נגזרת של אותה שיטה של ר' ישמעאל שאמר הנהג בהם מנהג דרך ארץ. ובזאת אני מסכים לדבריו.

    (במאמר מוסגר. ואם יטען הטוען לכאו' שיטת רשב"י אחרת, ואם כן אין לבוא בטענות על ציבור שלם שבחר לנהוג אחרת.
    יש להשיב לו שכבר קדמנו החתם-סופר בביאורו למסכת סוכה (לה: לגבי אתרוג הכושי) שחידש ואמר שר' ישמעאל ורשב"י לא נחלקו אלא בחו"ל, אבל בא"י אף רשב"י מודה שהלכתחילה הוא מנהג דרך ארץ. ועיי"ש)

    היחס השלם אל המדינה אינו רק כ"וועד בית ציבורי" שמטרתו לדאוג לרווחת הפרט, ולוודא שלא נגיע ל"תופעת הבניין המוזנח". וודאי שיחס זה אל המדינה וגופיה הוא נכון, ומשמעותי (והלוואי שכולם היו מכירים בחשיבותו), אלא שכחמינו כבר הגביהו את הסתכלותינו לתמונה כללית ושלמה הגבה למעלה – מדינה הקוראת בשם ה'. זו תכלית המדינה שאנו שואפים אליה.
    מדינה במהותה קובעת כללים וסדרים חברתיים, אך בזאת היא אינה מגיעה למיצוייה, אלא רק כאשר מתוך מוסדות השלטון הקיימים הולכת וניכרת המגמה-הנשמה האלוקית החבויה בתוך הטבע.

    איני אוחז בהשקפת עולם הדוגלת בהקמת מדינה יהודית על חורבותיה של זו הקיימת כיום -מדינת-ישראל. גישה המאפיינת את מרבית הציבור החרדי היושב בציון.
    אלא, אני מאמין שהקב"ה מחולל את ההיסטוריה, ומשכך היא לא נעשית לחינם. מדינת ישראל קמה ונבנית עוד ועוד במהלך 73 שנות קיומה, וזו עובדה היסטורית שא"א להתכחש לה. הקב"ה רוצה שהיא תשגשג ותגדל.
    ודווקא מתוך כך גדולה היא דרישתנו וזעקתינו שהיא תפעל בצדק וביושר, תכיר ותעריך את התורה ולומדיה, תתקן את מערכת החינוך ומערכת המשפט ועוד היד נטויה.
    מוסדות המדינה הקיימים צריכים לעבור טרנספורמציה של שכלול ועילוי להיות מבטאים ב"אומר חייהם" את הקדושה והנאמנות לרבש"ע.
    אכן יש חשיבות עליונה לנדבך של "דרך-ארץ" במישור הציבורי-חברתי- לאומי, אך ישנו מימד נוסף נעלה ממנו והוא "תורה" שהוא פסגת השאיפות של עם ישראל.

    הכותב חידד את ההקבלה בין הפרט לכלל במושג "דרך ארץ קדמה לתורה" בדגש על "דרך-ארץ" שחסרה אצל הפרט במחויבות הציבורית שלו, ואני ביקשתי לבטא, כהמשך לדבריו, את השלב הבא – "תורה" במימד הלאומי כפי שאני רואה בו כחזון אחרית הימים. תורה יכולה וצריכה להיות נלמדת ברמת הפרט, אך גם ישיבות הן "פרט" במובן הזה, ויש צורך והכרח לא פחות חשובים שהמדינה על כלל מוסדותיה תביע את הקודש ותהווה כגוף לנשמה. לשם נשואות עינינו.

  • חזרנו למיזרחוניקיות. זה לא גנאי.

  • לבנימין, לצערי הרב הם כן איבדו את השפיות יש לנו גמרא ושלחן ערוך והם מה שקובעים עבורנו לא שום דבר אחר לאף אחד אין סמכות לעקור שום ס"ק מנושאי כליו של השלחן ערוך וקל וחומר לעקור סעיף מהשלחן ערוך ומהגמרא, חתונה מספיק עשרה אנשים עם החתן, זה לשון הגמרא כתובות ז' ע"ב, אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה ובדף ח' ע"א, א"ר נחמן אמר רב חתנים מן המנין וזה לשון אבן העזר סימן ס"ב סעיף ד', אין מברכין ברכת חתנים, אלא בעשרה גדולים ובני חורין, וחתן מן המנין. לא צריך יותר על פי ההלכה מה שקובע זה ההלכה ולא גחמות של כל מיני מנהיגים. אלא שבמקום לעמול בתורה ולברר את ההלכה בחרו בדרך שהיא קצרה וארוכה. בהאיסלם וביהדות אין סמכות מוחלטת [חוץ מהסנהדרין שזה גזירת הכתוב] כל גיבובי המילים שההגנה גרועה מהמחלה זה הרגעת המצפון, פשוט קשה לחסידויות לחיות עם זה שאין התקהלויות. כל הקורונה היא כדי למוטט את העבודה זרה שבקרבנו ולכן טראמפ הפסיד בגלל כל. אנטישמיות הייתה ותהיה על ביאת המשיח אבל בכל זאת יש הבדל כשהשנאה באה מקנאה כמו שהיה בכל הדורות לבין שהשנאה באה מבוז כמו שזה היום. לצערנו חייבים לשנות, וזה לשון שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא – יורה דעה סימן צג
    ועל הרביעית אשר שאל בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב נתפשט ונדפס בסידורים הנה בזה אני משיב עד שאתה שואלני נוסח אמירתו יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו. ולדעתי זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיה /והיו/ עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות הכל ע"פ התורה וע"פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד עליהם נאמר תומת ישרים תנחם והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם. אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים שני התלמודים בבלי וירושלמי לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה אני אומר ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בהם וחסידים יכשלו בם. והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה' ירחם עלינו.

    • קראתי בעניין רב את מאמרו של הרב יהושע פפר, חובת חינוכיות לאזרחות אכן חומר למחשבה ולחשבון נפש בבחינת נחפשה דרכינו ונחקורה, אך כדי ליצור שינוי תודעתי וחינוכי ברוח הדברים כפי שנכתב במאמר ועדי שהדברים לא ישארו רק כדברי הגות ותוכחה יש להתחיל בכך בשינוי התפיסה במערכת החינוך החרדי . מה שחזינו בארועים האלימים בבני ברק כיצד נערי שוליים ובחורים שלא מצאו את עצמם במסגרת הישיבתית השתתפו באותם ארועים (ובלי להיכנס לשאלה הילדותית מי התחיל ומי אשם) הוכיח שצריכים לבנות מסגרות לימוד מתאימות לאותם נערים לרכישת מקצוע לחיים .לא כולם צריכים ולא כולם יכולים ולא כולם מתאימים ללימוד ישבתי.עדיף שיהיה בעל מקצוע חרדי עם בטחון כלכלי מאשר בחור ישיבה בטלן.איני מסכים עם הגישה שחלק מהציבור החרדי המנסה להערים להתחמק מהחובות האזרחיות והציבוריות וממשיך להתנהג מול הרשויות כביכול לסדר את הגוי , כמו בגלות ,על אחת כמה וכמה בעידן הקורונה להתחכם ולהפר את ההנחיות ולעשות חתונותבמקומות נסתרים מעיני המשטרה בניגוד להוראות ולא בגלל קנסות דוחות משטרה.אנחנו חייבים זאת לעצמנו ובשבילנו. ושוב יישר כח לכותב המאמר.
      בברכה רבה

  • מאמר חכם ומדוייק, אך כתוב בלשון עדינה מידי לענ"ד, לפיכך אנסה להשלים בסגנון בוטה יותר.
    חינוך לאזרחות דורש שינוי התנהלות בספקטרום נרחב מאד:
    לא להשמיץ ולרדוף חרדים מתגייסים.
    לא לזלזל בחיילים אשר מסכנים את נפשם למען עם ישראל (ואצלם מסירות-נפש היא כפשוטה, לא הליכה לטיש בגשם, או טבילה במקווה קר).
    לא לזלזל בחרדים עובדים, אשר אומנם לומדים פחות, אבל מתפרנסים בכבוד ואינם מזדקקים לבריות.
    לא להפוך את האקדמיה לשטן – הזעקות כנגד האקדמיה יוצאות בקלילות מפיהם של אלה שצאצאיהם וצאצאי-צאצאיהם זוכים כלאחר-יד במשרות אמיתיות או מדומות (על-חשבון הציבור שלהם).
    לא להתנהג כעדר המהלך אחר עז עיוורת, אשר מתעלמת מדינא דמלכותא (שאינו סותר את התורה, אלא אפילו להיפך) וגם מבזה חוקי בריאות בסיסיים.
    לא לחפות על פדופילים ומגלי-עריות.
    לקיים את התנאים הסוציאליים שמחייבת המדינה, ולא לעשוק עובדים חרדיים אשר לרוע-מזלם זכו למעבידים חרדיים.
    לא לסנגר על פראי-אדם וחיות-הקודש המשתוללים ברחובות.
    סעיף זה אני מפנה לדבריו השגויים והמזיקים של ח"כ גפני: לא להאשים את המדינה בצפיפות המגורים בקהילתי, אלא להקים שכונות חדשות ומרווחות ביו"ש, בשדרות, בירוחם, בגליל וכו' וכו'. אין פלא שרבים, כולל חרדים שקולים, ראו בדבריו את תמצית הגישה המציקה של "הב הב!".
    לא להתעלם מהעובדה הפשוטה שלא כל בחור נועד ללימוד בישיבה (גם אם הוא מבריק ומוכשר), אלא להקים מוסדות מתאימים (עם לימודי ליבה ר"ל) – מישיבה קטנה תיכונית/מקצועית, דרך מכללות חרדיות ועד אוניברסיטה חרדית!
    כאשר אין עודף כסף – לא להוציא את נשמת ההורים, ולא להפוך לשנורר, אלא לוותר על חנוכיה מכסף וטבעת יהלום, ואולי ר"ל לשקול אפילו ללכת ללמוד מקצוע ולעבוד (למרות שבחוגים מסויימים זו ממש מילה גסה, ולילדי אברכים אין זה נאה ללמוד עם ילדי חרדים עובדים).
    להחמיר בחשש פק"נ, גם אם הוא חשש רחוק, לא פחות מאשר מחמירים בפסח על חשש תערובת קטניות או שרויה.
    לזכור היטב (בדחילו ורחימו אני משתמש בנוסח הצבאי): לכל שבת יש מוצ"ש! אמנם אפשר לזלזל, להתעלם, להתנשא, לדרוש ואפילו להשתולל. אבל אם לא יזדקקו לחרדים לקואליציה (ולהוותנו הסקרים מראים שרוב הציבור ישמח אם נהיה בחוץ) – המחיר יהיה יקר, גשמית לחרדים ורוחנית לכלל ישראל!

  • אתם רוצים סיבוב פרסה של הזרם החרדי מהנקודה המרכזית ב dna.
    לא יבוא בחיים ללא לחץ כלכלי

  • כתבה נהדרת.
    תודה רבה פפר.
    בתושב חו"ל ארצה להוסיף שאותם המראות שנראו בארץ הוכפלו בכל הריכוזים החרדיים\חסידיים בכל העולם, כולל ארה"ב, אנגליה, בלגיה.
    רק שבחו"ל לא הייתה את הטענה הקבועה 'ציונים' ולכן ניסו למצא התחכמויות עקומות ופילפולים מעוותים שיתנו לאנשים לעשות ככל העולה על רוחם והעיקר שיישאר נוח כאילו אין מגיפה. זאת בזמן שהגויים כאן פשוט סטבלים מחודשים ארוכים ללא בית ספר ועבודה, לנו יש פריווליגיה, אנו שונים, וכו'
    הייתה תקופה בה בהחלט חשבתי להוריד את הלבוש השחור ממני פשוט מחשש שתושב זועם יפעל.. אנטישמיות בלע"ז.
    כידוע במהלך ההיסטוריה [כך סיפרו לי המורים בחיידר] הגויים האשימו את היהודים בכל עת שהייתה מגיפה וכו' ח"ו מלהצדיק את הרשעים, אבל היום אני חווה בתקשורת המקומית את אותה המגמה ואני לגמרי יכול להבין את הגוי הנבער מדעת של לפני 100-200 שנים שאותו לא מעניין הסברים מתייפייפים שונים ומשונים שמתאימים ללומדי עיון בבית המדרש, הגוי-החוק אומר ציות, אם אתה לא מציית התכונן לתוצאות, כן, גם אם יהיו איומות.. ואתם לא מעניין בתים קטנים,
    ילודה גדולה,
    צרכים קהילתיים,
    תפילות,
    שמחות,
    וכו' וכו'
    אותם מעניין צ י ו ת .

    • שלום רב!
      נהניתי לקרוא את המאמר יישר כח
      יש בנותן טעם לציין לדברי רמב"ן פ' בשלח עה"פ שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו שמדבר על חוקים ומשפטים שאינם משפטי התורה או מצוות התורה אלא התנהגות אנושית ואזרחות טובה …

  • מאמר משובח ויפה מאוד, כתמיד אצל הרב פפר הי"ו.

    אך, מטבע הדברים, השפעתו של המאמר והאתר בכלל הם רק ב'שכנוע המשוכנעים'.

    כאחד שמסתובב באופן קבוע בשכונות החרדיות הותיקות של ירושלים, המרחק בין המסרים העולים מאתר זה לבין אורח החיים בשכונות אלו, הוא כמרחק שבין שמים וארץ, ולא קרב זה אל זה.

    הלוואי ובכל זאת תהיה לדברים השפעה כלשהיא.

    לי נראה, לצערי כי רב, שהציבור החרדי לעולם לא ישתנה שינוי מהותי, לפחות לא בעתיד הנראה לאין.

  • יישר כוח הרב פפר. מעולם לא קראתי באתר חרדי דברים נכוחים שכאלה, שרק מתעצמים על רקע שתי ההלוויות ההמוניות אתמול בירושלים.

    • יישר כוח הרב פפר על העלאת הנושא החשוב לסדר היום ועל הכתבה היפה

      אכן הציטוט המקומם שבחרת לפתוח בו את המאמר מפיו של ח"כ גפני – הוא גורם חלחלה וזעזוע לכל בר דעת.
      יש בדברים האלו עיוות מחשבתי מהסוג שאנחנו רגילים לשמוע מאנשים שעברו שטיפת מוח חמורה והעובדות כבר לא יוכלו לבלבל אותם.
      אנחנו מכירים ואף הורגלנו למרבה הביזיון לטרמינולוגיה מהסוג הזה מחכי"ם חרדים מסוימים, נדמה שה'חידוש' הוא בכך שאדם שנחשב רציונלי בד"כ כגפני – נגרר לקשקוש מופרך כזה.
      ייתכן שזו תגובה למתח שבו שרוי גפני ואחרים בימים אלו.
      חברי הכנסת החרדיים מוזמנים כבר תקופה ארוכה לאולפנים להגיב על המצב ולקרוא לציבור בוחריהם לקחת אחריות, להיזהר ולשמור על ההנחיות, כמו שמצופה מכל מנהיג ציבור בימים אלו.

      הם מסרבים לבוא מתוך חשש שיישאלו שאלות קשות שעליהן לא ירצו/ יוכלו /יידעו לענות.
      הם חומקים מכל גינוי, ולו הרפה ביותר כלפי המפרים את ההנחיות . החשש שלהם מתגובה 'בלתי רצויה' מצד ציבור הבוחרים בקלפי מכריע את הכף.

      הם עסוקים מאוד בימים אלו בהדיפה של כל ניסיון להעלאת קנסות (במטרה לבלום את התפשטות התחלואה למי ששכח..) או אכיפה דיפרנציאלית עפ"י מדדי תחלואה ח"ו, ובכך מעבירים מסר עקיף לציבור ומאותתים שההתנהלות החרדית תקינה ומבורכת.
      על משבר ההנהגה הרוחנית נדמה לי שאין צורך לדבר.
      (יש לשבח את היוזמה על הפרסום המיוחד של מאמרים אלו כעת ב'צריך עיון' מתוך ראייה רחבה והבנת צורך השעה הלא פשוטה)

      די ברור שבמציאות הנוכחית למרבה החרפה אין מדובר על קומץ מפרים משולי המחנה וכו'
      ישנן קבוצות גדולות אצלנו שאטומות מלשמוע כל ביקורת או דרישה לשנות משהו מאורחותיהן.
      כדאי להשלים עם זה שמצב זה לא הולך להשתנות בקרוב.

      ובכל זאת ישנה גם קבוצה אחרת גדולה (אם כי באופן טבעי מדובר יותר על אוסף יחידים, ולא מאוגדים)
      שרואה את הדברים אחרת ומתחלחלת מהמקומות הקיצוניים שהגענו אליהם כחברה.
      חושבני שככל שציבור ביקורתי וחושב זה ישכיל להתאחד, למצוא אכסניה משותפת שפה משותפת ולהביע את דעתו ללא חשש או מורא – כך יהיה הד לדברים, ואולי מבמה חשובה זו יתחיל לצמוח השינוי.

      רבים בציבור חשים בימים אלו כמיהה למנהיגות של אמת, כזו שהמטרה המרכזית שלה הוא קידוש שם שמיים, מנהיגות שפויה ומאוזנת שמסוגלת להתעלות מעל לשיקולי ה'נגעו לי' 'לקחו לי'.

      השאלה היא האם מתוך המשבר הזה נצליח להתרומם,
      האם נצליח לתרגם את התחושות האלו למשהו מוחשי, האם יימצאו האנשים בעלי שאר הרוח בעלי תושייה וכמו שאמר יתרו בפרה"ש "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים.."

  • שורה התחתונה התחלואה גוברת חולים נאנקים מייסורים אנשים מתים כמו זבובים והפושעים בלבוש חרדי מזלזלים בהנחיות בצורה זוועתית במאה שערים גאולה ושכונות הצפון כמעט לא רואים מסכות ואם כן רק על הסנטר כתות הפשע בלבוש השחור הזה הוכיחו שאין שום קשר בינם לבין רוצונו של הבורא יתברך שמו

  • או במילים אחרות – הציונות הדתית.
    ברוכים הבאים, גם אם באיחור של 100 שנה..

    • התחמקות מהתמודדות בשימוש במילים כמו הציונות הדתית ההשכלה הרפורמה ועוד ועוד… יש סימנים שלמים בחושן משפט ומסכת שלמה בש"ס על חינוך לאזרחות בלי קשר בכלל לנושא של דרך ארץ קדמה לתורה שזה עולם בפני עצמו שיש על זה מסכת אבות ואבות דרבי נתן וכמובן מסכת דרך ארץ

  • היחסים בין המדינה וחרדים אינם תלויים בהגדרת "שבט לוי"
    לומדים או עובדים, אין הציבור החרדי מאמין למוסדות המדינה
    וזאת למה?
    כי אין המדינה רואה בציבור החרדי ציבור בעל זכות לדעה עצמית.
    ולא שאני מנסה להאשים מישהו, אלא זאת העובדה הכואבת שנוצרה מהבדלי התרבות.
    לציבור החרדי יש סולם ערכים משלו, שהוא שונה מאוד מסולם ערכים החילוני.
    אבקש סליחה כי אביא דוגמה נדושה, הפגנות בלפור…
    שם נפגש הצורך לתת זכות הפגנה המקודש לחברה דמוקרטית עם הסכנה.
    מבלי להביע דעה מה אמורה להיות התוצאה, אבקש רק להראות שלכל אחד יש דברים שמאוד חשובים לו
    ניקח רק דוגמה אחת מיני אלף:
    לציבור החרדי חשוב שהישיבות וחדרים ימשיכו לפעול, זאת מפאת שהתפרקות הנוער מחמת ה"בטלה" פוגע קשות בנפש ילדנו, יותר מבטלה שבבית ספר החילוני.
    יש לי את הזכות להציג דעתי בהשוואה היומרנית זו כי למדתי וגדלתי בבית ספר של גוים בחו"ל ומכיר את שני צידי המטבע.
    ואף אם אני טועה לדעת מאן דהו, יש לי את הזכות להחליט שזה חשוב לי, גם ללא השוואה לחינוך החילוני.
    האם זה מוכר למדינה? לא… הם לא מכירים בזה…
    מה רמת הפגיעה ביהודי פשוט שסוגרים לו את בית הכנסת לתקופה ממושכת?
    ואני לא מדבר מבחינה דתית, אלא רמת הפגיעה בתחושתו ובריאות נפשו…
    אני טוען שבמידה רבה זה גרם להמון אנשים לדיכאון…
    אולי אני טועה, אך במדינה מתוקנת יש לי גם זכות לטעות לדעת מאן דהו החולק עלי…
    רק לאחר שמכירים בזכות לדעה של כל אחד, רק מכאן היו צריכים לדון יחד ולהתמודד עם הסכנה המשותפת לכולנו… לחפש פתרונות יצירתיים המשותפים.
    אך לא, מנהלי המדינה כל כך רחוקים מתרבות זו ומסורתי כל כך אוחזים את דעתי כלא לגיטימית שפשוט לא לוקחים את זה בחשבון…
    לימודי תואר שני בכיתות נפרדות לא מאפשרים כי "זה פוגע בנשים"
    אוטובוסים "מהדרין" גם פסול לטעמם , למרות שנשים חרדיות מסכימות להפרדה ולא רואות בזה פגיעה כלשהי.
    ואני מדבר על קווים שכל הנוסעים הם חרדים והם מעוניינים בזה ורק על קווים הללו בלבד.
    הרשימה של אי התחשבויות ארוכה וכל אחד יכול להוסיף על זה…
    לכן, אם בכל החלטה שלא תהיה, לא ייקחו בחשבון את השיקולים שחשובים לי, רק מכוח לחץ וסחטנות פוליטית, הרי עם הזמן אני יותר ויותר לא אזדהה עם החלטות הללו.
    כך נוצר תהום בין פלגי הציבור…
    הטעמים אמתיים לא נאמרים בקול, כי בין כל לא יעניינו את אף אחד, נוצר הרגל של אמירת תירוצים ה"מתקבלים" אצל צד השני גם לשיטתו, על אף שאין בהם תוכן…
    שנאה והסטה מוסיפים נפח… אלימות השוטרים המוסטים ע"י התקשורת עוזרת לניכור מוחלט…
    אגב, עשיית נכס פוליטי מכוח שנאת זר ולא מוכר זה דבר מאוד נפוץ בעולם הרחב וקרבן התורן הרגיל זה עם היהודי, שהוא נמצא אשם בכל בעיות העולם… (אגב, יפים דברי אחד העם בנושא, שטען שראיה לחפותו של עם היהודי ולא שייכותו בגרימת השנאה, זאת העובדה שמאשמים אותו בדבר מופרח, שיהודים שמים דם במצה והרי אכילת דם והוספת נוזלים בעיסה הם מופרחים ומרוחקים בתכלית הריחוק, ברור שהיהודים לא גרמו לחשש הזה)
    מכאן עוד צעד, הציבור החילוני מתחיל לראות בחרדים גוש של בני אדם הדומים אחד לשני ללא יכולת הבדלה ביניהם.
    זה כבר סממנים המובהקים של גזענות, כידוע לכל חוקרי שנאה הציבורית על בסיס גזענות.
    מי אשם? העם לא אשם… יש כאן באמת הבדלי תרבות…
    אשמים שליטי העם הזה אשר בירושלים… הם מאפשרים זאת ומתפרנסים משנאה
    עם כל הכאב לא ניתן לגשר על הפערים הללו
    כדי להתחיל לכבד צריך להיות מכובד
    מבוזה ונרדף על דעתו לעולם לא ייתן אמון במי שמבזה אותו
    כך דרכו של עולם ואין לזה קשר לדת…
    החילונים לא אשמים והחרדים לא אשמים
    ופתרון רחוק

    • הכל טוב ויפה אבל זה לא מתיר כהוא זה את הזלזול בקורונה ועוד דברים שכרגע מדברים בעיקר על פשעי הפייק חרדים בקורונה לא נקפוץ לדברים אחרים

  • אני לא מבין כיצד אתם שותפים לחובה אזרחית, שמטרת העל שאוחזים בכיפה לדלל את האוכלסין. (ע"ע הבונים החופשיים ושלל הרבנים שמוכיחים זאת)

    אמון במדינה ובחילונים ובגויים זהו אסון חברתי.

    • אישפוז דחוץ במחלקה פסיכיאטרית סגורה

  • אינני חלק אינטגראלי מהצבור החרדי, אבל כצופה אומר שלדעתי יש כשל מובנה ביכולת לחנך למחוייבות לד"א:
    כללי הד"א נקבעים לפי ציבור עם צרכים אחרים ועם קשיים אחרים, וכל בר דעת מבין שאם לחילונים לא היו מסכים, והיו להם הרבה ילדים, והיו חיים בצפיפות החרדית, אזי הכללים שהיו נקבעים היו אחרים לגמרי.

    אז אם לא מכבדים את השונות ועושים לא פלוג, לא תעזורנה כתבות וכו', זה לא יצליח.

    השיטה היחידה לחנך כך לד"א היא השיטה הגלותית, לחנך ילדים להכנע לשילטון, אולי של מלכי חסד, אבל להיכנע ולא לצפות לשותפות ושוויון.

    לדעתי החרדים כבר צברים מדי, והסוסים ברחו מאורוות הגלות, וזה לא יצליח.

    • תירוצי סרק אני לא מאמין שהקדוש ברוך הוא יקנה את הלוקש הזה

  • אתם יכולים לכתוב מה שאתם רוצים זה לא יעזור לציבור ולכתבים שרודפים את הציבור החרדי רשב"י הבטיח כי לא יפסק התורה מזרעו של אברהם אבינו חבל על הזמן שלכם עברנו את פרעה נעבור גם את הקורנה וכשמשיח יבוא יהא האמת מוכרת לפני זה אנחנו נמצאים בגלות והגרוע שזה בגלות בין אחים משום שאין הלכה פסוקה וגם לא יהיה עד ביאת המשיח לך ללמוד ולעבוד וכשתגיע למעלה בשמים תשב בפתח הגן עדן ותרצה להיכנס ותגיד הרי פירסמתי מאמרים בעד ונשמרתם והמדינה והואלתי רבות לציבור ובודאי שמגיע לי גן עדן ויבדקו ולא ימצאו שום דבר שהואלת ושינת חוץ מהסתה נגד ציבור שלם בישראל שיש להם רבנים אפילו שאתה לא סובר שהם רבנים (כמו זה שלא דיבר אף פעם נגד רבנים קודם מחליט שהוא לא רב ומדבר נגדו)וישיבו אותך על הפתח הגן עדן ופשוט תצטרך לשבת עד מתי שיגיע אחד שהועלת ותכנס יחד איתו וכמובן שזה לא יקרה אף פעם שיגיע בן אדם אחד שמשוכנעים בדרך שלך אתה לא צריך לשכנע ואחרים פשוט לא תצליח לשכנע אז שיהיה לך אריכות ימים ושנים ונזכה כולנו יחד לקבל פני משיח במהרה

    • בדיוק הפוך לוקחים ליצן ומחליטים שהוא רב כמו שכתוב בתנ"ך נביאיך חזו לך שוא ותפל ואמרים המפרשים הנביאים שאת מינית כל עם הארץ שקיבל אדמו"רות בירושה או כל אברכון שבקושי יודע את העמוד הראשון בקידושין [ולפעמים גם זה לא] הופך להיות מאן דאמר זה החרבן הגאון היחיד בדור על אמת זה רבי דב לנדאו אם תרצו או לא הוא ב"ה לא נבחר בבחירות דמוקרטיות ולא תחת האפיקורסות העם הוא הריבון [ההיפך מהביטוי ריבונו של עולם] והוא מקפיד אפילו יותר מהמדינה נמאס מהקורמקיים של חולי הנפש הצ'למערס וכת החסידים [חוץ מהצדיקים בסדום קרלין]

  • כתבה מרובה בסוגיות קשות עמוקות ודקות של היהדות בכלל והחרדית בפרט. אני חושב שאין באמת מקום לבא ולנסות להעמיק חקר בסוגיות אלו ולפרסמם במאמרים שונים כל זמן שלא הועלו כל צדדי החקירות שבכל נושא אלא רק תמצית העניינים שרק גוררת ויכוח הנובע מחוסר הבנת הקורא הנובעת מחוסר הסברה רחבה של הכותב.
    כל אדם צריך להעמיק חקר בעצמו בסוגיות אלו תוך כדי ביקורת עצמית תמידית שאין שכלו משוחד מנטיות ליבו. או ללמוד מאחרים בשני תנאים אחד – ל'מלמד' שידע ללמד בעומק החקירה על כל צדדיה הצגת השיטות השונות ושלילתם ומקורות וסימוכים להשיטתו והבנתו ממסורת ישראל שנמסרה ע"י חז"ל עד לחכמי ישראל העכשוויים של ימינו (שאל לנו לחשוב שבדורות האחרונים של ימינו חכמי ישראל ישנים על משמרתם ואנו המעוררים). שני -ל'לומד' שיבוא בראש נקי מנגיעות לצד אחד הנובע מנטיות ליבו. ויבא מתוך רצון אמיתי ושלם לדעת את האמת היינו רצון ה' יתברך ממנו ומכלל ישראל.
    ולהרבות בתפילה על כלל ישראל שנזכה לאור האמת ולקרבת הקל בקרוב אמן.

  • יש שני סוגים של יהודים.
    יהודי של הפסקה ראשונה בקריאת שמע.
    ויהודי של הפסקה השניה.

    כפי שמובא בנפש החיים, הפסקה הראשונה בקריאת שמע אומרת: בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך.
    הפסקה השניה – רק בכל לבבך ובכל נפשך – ללא מאודך.
    בנוסף בהמשך מובאת תוכחה: השמרו לכם וכו', מה שאין כן בפסקה הראשונה.

    בפס' הרא' יש יהודי שעובד את ה' בכל מאודו, כלומר בכל כספו, חי בדלות ולומד תורה. יהודי זה עובד את ה' מתוך אהבה ואינו צריך פסוקי תוכחה.
    בפס' השנ' יש יהודי, שאינו עובד את ה' בכל מאודו (כספו), יהודי זה עובד את ה' מתוך יראה והוא צריך פסוקי תוכחה – השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים.. וחרה אף ה' בכם..

    לפי שיטת ר' ישמעאל, היהודי של הפסקה השניה יעסוק בתורה עם דרך ארץ. תורה קודם כל, ורק אז דרך ארץ. דרך ארץ הכוונה היא לפרנסה כדי צורכו ומחייתו ולפי גדרי ההלכה. אין מדובר על לקיחת חלק "אזרחי" במדינה אנטי-יהודית במהותה, כמו מדינת ישראל, אשר באופן מגמתי פוגעת בערכים היהודיים. למשל, במערכת החינוך הכללית אין לימודי גמרא כלל וכלל. כמו-כן, אין שום מצווה להתפרנס תוך הפרת גדרי הלכה של צניעות ולהסתובב בחברה רעה של מדברי לשון הרע, כופרים ונואפים.
    התורה היא לא פשרה. היא אמת. ורק הצמדות לאמת באופן בלתי מתפשר תוביל בעז"ה למדינת הלכה בה יהיה אפשר והכרחי לקחת חלק אזרחי מלא.

    התורה הקדושה לא דוגלת בשוויון.

    מנהיגי הציבור הם אנשים מורמים מעם אשר מונחים בסוגיות, שימשו ת"ח ונקיים משוחד בצע ומידות רעות. הגדויילים הם לוקחי ההחלטות ולא המון העם.

    יש מקום ליהודי של הפסקה השניה – לחיות בכבוד ולהיות חלק פעיל, מקובל ומעורב בחברה היהודית.
    לא ראוי לצייר את היהודי של הפסקה הרא' כגלותי. גם במדינת הלכה יהודית חובה לתת את המקום הראשון ללומדי התורה אשר עובדים את ה' מאהבה ובכל מאודם.

    עם כל הכבוד ליהודי של הפסקה השניה, שלא עובד את ה' בכל מאודו – הוא מועד לשחיתות ובצע – ולו ניתנות האזהרות – פן יפתה לבבכם! ועבדת אלהים אחרים!
    מה גם שבארץ הקודש, אם יהודי זה מגיע מהציבור החרדי הוא חש בפחיתות כבוד וערך עצמי נמוך מאחר ואין תורתו אומנותו, והוא מסווג שלא בצדק כסוג ב' בציבור זה, ועל כן יתאמץ להוכיח את שוויו וצדקתו ויהיה חשוף להטיית היצר מצד מידות רעות של כבוד מתוך גאוותו הפגועה.

    רבים ניסו והצליחו כר' ישמעאל – יש להם מקום בחברה, ואפילו יכול להיות שהם צריכים להרכיב את מירב הציבור (כמו בציבור החסידי). אבל זה לא יכול להיות המעמד אשר מנהיג את הכלל. אין זה נכון שיהודים של הפסקה השניה, אשר החומריות חיה ופעילה אצלהם והם מועדים להטיית היצר – שהם יטפסו ויעשו עצמם ליהודים של הפסקה הראשונה ויקחו את תפקיד מקבלי ההחלטות ויעצבו את הדורות הבאים.

    בתורה יש סדר והיררכיה ואין לאחד להתגדר במלאכת האחר. זה בעיר, זה בכפר, והחילוני – שייך לנכר.

    בתפילה שיבוא גואל צדק במהרה בימינו.

    • ליונתן דולן, זה לשון הגמרא סוכה נ"ב ע"א, כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ו

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל