צריך עיון > סדר שני > לרקוד על כל החתונות

לרקוד על כל החתונות

--1
הרב צבי קאופמן מרצה בתחומי יהדות והשקפה ועורך תורני

המציאות המורכבת של ימינו מביאה רבים לחיות חיים כפולים: להחזיק בסט ערכים אחד, ולחיות בפועל באופן אחר. אבל ריקוד זה אינו יכול להימשך לאורך זמן. בסופו של יום, אנחנו חייבים לבחור באיזו חתונה אנחנו רוצים לרקוד.

כ"ט אב תש"פ

מסופר על הקוצקער, איש האמת, שנתקל באדם שלבושו וחזותו לא העידו על זהות קהילתית מסוימת. כששאלו הקוצקער לאן הוא משתייך השיב האיש: "אני מהאמצע – לוקח מכל מגזר ועדה את הדברים הטובים." ענה לו הקוצקער: "אם תצא לרחוב תראה שבני האדם הולכים על אחד מצדי הכביש, על צד ימין או על שמאל. באמצע הולכים רק הסוסים."

הסוסים אמנם התחלפו במכוניות, אך העיקרון נשמר: על האדם לתפוס צד. אמירה חדה זו של הקוצקער הולמת את המגמה הרווחת של אנשים לרקוד על כל החתונות, בבחינת "מזה ומזה אל תנח ידך": שילובים חדשים בין עולמות סותרים, רוח וחומר המשמשים בערבוביה.

הבה נתבונן בשני סיפורים מוכרים, על "איזונים" בין תפיסות עולם, ערכים וזיקות.

במקום העבודה שלה, חברת הייטק מעורבת הכוללת סגנונות שונים של אנשים, חני משתנה פתאום: השפה שלה מעט שונה, האינטראקציה שלה עם אנשים נושאת אופי אחר. אפילו הדעות ותחומי העניין שלה מתגוונים. בבית היא אשת האברך והאם המחנכת ילדים לעבודת ה', ובעבודה היא חני החרדית הפתוחה והקלילה

חני היא בחורה מבית טוב. היא חונכה במוסדות הנחשבים וספגה את כל הערכים הנכונים, היא נשואה לאברך ירא שמים, ומגדירה את עצמה בת למשפחה ישיבתית 'רגילה'. היא אינה 'מודרנית', אך גם לא 'סגורה'. היא מעודדת את ילדיה לברך בכוונה, ומקפידה על קלה כעל חמורה. אך במקום העבודה שלה, חברת הייטק מעורבת הכוללת סגנונות שונים של אנשים, חני משתנה פתאום: השפה שלה מעט שונה, האינטראקציה שלה עם אנשים נושאת אופי אחר. אפילו הדעות ותחומי העניין שלה מתגוונים. בבית היא אשת האברך והאם המחנכת ילדים לעבודת ה', ובעבודה היא חני החרדית הפתוחה והקלילה. עמיתיה טוענים שהיא אינה 'חרדית פנאטית', היא מקבלת ופתוחה לשמוע. במהלך היום היא מחליפה זהויות, עוברת בין עולמות. אם נשאל אותה אם כפילות זו אינה מציקה לה, היא תשיב שאין לה שום בעיה. יש לה חיים אישיים כמו גם חיים מקצועיים, והיא מרגישה בשניהם נח מאוד.

קובי הוא בוגר אחת הישיבות הנחשבות. שמו הלך לפניו, והוא נישא לבחורה יראת שמים שחלמה על בית של תורה. הוא אכן עמד בציפיות, אך עם צורכי המחיה הגדלים והולכים, החליט בעצת רבו לצאת לעבודה. כבר כמה שנים שהוא משלב בין לימודי רבנות ללימודי מקצוע, וכעת הוא גם התחיל לעבוד במשרד נחשב. כדי להשתלב, הוא רכש לעצמו מערכת בגדים מותאמת. הוא הולך לבית הכנסת עם השחור-לבן כפי שהורגל, ולאחר מכן הוא מחליף את הבגדים ויוצא לעבודה. הלבוש הבלתי ישיבתי משחרר אותו מהגדרה מחייבת, כלשונו, ומאפשר לו להתרכז בעבודה ולהצליח בה. בשיחות עם הקולגות שלו הוא מוצא עצמו מתאר את חייו באופן שונה, והוא משדר פתיחות ותפיסות עולם מתקדמות. הוא מנסה לגלות בקיאות בהוויות העולם ומשתדל שלא להישאר מאחור. הוא דואג להתעדכן בסדרות הריאליטי ובתכניות הטלוויזיה הפופולריות, ולהכיר את הטעמים המוזיקליים של עמיתיו. כאשר יוזמים יום גיבוש לעובדים ולבני זוגם, הוא מתחמק. הוא יודע שהמראה הסולידי והצנוע של אשתו לא ישתלב היטב עם התדמית שהוא משדר. בסוף היום הוא שב לביתו, מחליף את בגדיו והולך לשיעור דף היומי.

שתי הדוגמאות הללו מייצגות רבים וטובים מבני הדור החדש. הדור הזה מחפש אחר דרך האמצע שתאפשר לו ליהנות מכל הדברים הטובים שהעולם מציע. האם ניתן לאחוז בדרך זו כשגרת חיים? יהיו שיאמרו שאין כל סתירה. כל עוד האדם אינו מוותר על אמונותיו ואינו מועל בחובותיו, אין בכך כל רע.

אני סבור, עם זאת, כי פעמים רבות מדובר בהדחקה של סתירה פנימית, הפוגעת בסופו של דבר באדם עצמו. ברצוני להתייחס להשפעה של חיים בשני העולמות על מצבו הנפשי של האדם, ולמחירים שהוא משלם על כך.

 

דיסוננס קוגניטיבי

סתירה בין אמונות לאורח החיים בפועל נקראת בשפה הפסיכולוגית "דיסוננס קוגניטיבי", שפירושו קונפליקט או סתירה פנימית. תופעה זו תוארה בשנות החמישים על ידי הפסיכולוג היהודי-אמריקאי לאון פסטינגר. לטענתו, אדם המאמין בעמדה מסוימת אך פועל בצורה המנוגדת לעמדה זו, יחוש תחושה בלתי נעימה של היעדר הרמוניה פנימית. כך ירגיש אדם המכור לשתיה ועישון, שימונה לתפקיד ברשות למניעת שימוש בסמים ובאלכוהול. גם חיילים הנדרשים לבצע פעולות הסותרות את תפיסתם ואת ערכיהם נמצאים בדיסוננס קוגניטיבי, בתחושת סתירה בין האמונה שלהם לאופן שבו הם מחויבים לפעול. הרגשת חוסר ההרמוניה תדרבן את האדם לשנות את התנהגותו, או לחילופין להתחיל להאמין בעמדה חדשה, כדי להקטין את הקונפליקט שבין העמדה להתנהגות.

לפי התיאוריה של פסטינגר, דיסוננס קוגניטיבי מביא לתחושות מועקה, בלבול וריקנות המכבידות על האדם. מתוך כך הוא נדחף לתרץ את הסתירה ולשכנע את עצמו שאינה קיימת. הוא מתחיל לייצר מערך שכנועים שהוא בסדר, וכי התנהגותו אינה עומדת בסתירה למוסר

לפי התיאוריה של פסטינגר, דיסוננס קוגניטיבי מביא לתחושות מועקה, בלבול וריקנות המכבידות על האדם. מתוך כך הוא נדחף לתרץ את הסתירה ולשכנע את עצמו שאינה קיימת. הוא מתחיל לייצר מערך שכנועים שהוא בסדר, וכי התנהגותו אינה עומדת בסתירה למוסר. חייל הנשלח למשימה הסותרת את ערכיו ימציא תירוצים שונים כדי להשתמט, וישכנע את עצמו שאלו אינם תירוצים אלא סיבות אמתיות. אם הוא לא יצליח להתחמק, הוא יבנה לעצמו אמונה שלא היתה לו ברירה ושהוא פטור מאחריות. מנהל מרכז התמכרויות המכור בעצמו יתחיל לשכנע את עצמו שהמקרה שלו שונה כי יש עליו לחץ נפשי גדול וחריג, או אולי ידחיק את ההתמכרות וישכנע את עצמו שהוא לא באמת מכור והכל נמצא אצלו בשליטה.

השפעתה של הרציונליזציה הזו מפליאה. ככל שעובר הזמן, האדם משתכנע שהוא פועל ממניעים ערכיים, ומוצא הצדקה לפעולותיו הסותרות. הוא אוסף ללא הרף חיזוקים לתזה שהמציא לעצמו, ומבסס אותה על ראיות ודוגמאות, אמירות ודעות. כך הוא משכנע את עצמו שהוא יכול לשמר את אורח חייו הנוכחי ושאין בהתנהגותו פגם מוסרי.

סתירה בין המחויבות הדתית והרוחנית של האדם לבין התנהגותו בפועל תהיה עמוקה יותר, וחוסר ההרמוניה יגדל בהתאם. התוצאה תהיה הגדלת השימוש במנגנון ההגנה, ופיתוח מתמשך של דעות ותפיסות שיתנו לגיטימציה לדיסוננס ובכך יעמיקו אותו. האדם חי חיים מלאי סתירה, והוא משוכנע כי מצא את האיזון האופטימלי לחיים.

השכנוע העצמי הכוזב עשוי להיות כה עמוק, שמפגש עם דעות אחרות יגרום לאדם לטעון שאלו שאינם סבורים כמותו הם הטועים. הפחד מהתמודדות עם טענות וקושיות יגרום לו לפתח מנגנון חזק ונוקשה של ביטחון בצדקת דרכו, וביטול כל מחשבה אחרת העלולה לעמת אותו עם הסתירה שבחייו.

 

לזהות את הדיסוננס

אם האדם עצמו משוכנע בכל לבו שהוא אינו חי בקונפליקט, כיצד ניתן להוכיח שמדובר בדיסוננס ולא בדרך חיים קוהרנטית? הרי אם נתאמץ די הצורך נוכל למצוא סתירות מסוגים שונים בחייו של כל אדם: פלוני דוגל בהסתפקות במועט אבל מפזר הון רב בחתונות ילדיו. אלמוני מטיף להתבדלות מהתרבות הסובבת אך עובד כל היום עם חילונים. פלמוני אינו מפסיק לדבר על ביטול תורה, אך בפועל מוקדש רוב יומו לעיסוק במוסר. כמובן, לכל יש תירוצים – הכנסת כלה, קירוב רחוקים, קניית יראת שמים – אבל מי יכריע מה נחשבת השקפת עולם לגיטימית, ומה אינו אלא שכנוע עצמי שנועד ליישב דיסוננס קוגניטיבי? האם אפשר להגדיר באופן מוחלט מה נחשב לסתירה ומה לא?

החיים מורכבים, והעולם אינו צבוע בשחור ולבן: ישנם מקרים שמותר לבטל תורה, ראוי לאדם לפזר מהונו, וראוי שדעתו תהיה מעורבת עם הבריות. כיצד נוכל לקבוע אפוא האם האדם חי בסתירה או שמא הוא שומר על איזון ראוי בין דרישות החיים לנאמנותו לעקרונותיו?

כולנו מסכימים כי אדם המטיף לגמילה מעישון והוא מכור לעישון בעצמו הוא "טובל ושרץ בידו". האדם צריך שפעולותיו יהיו תואמות להשקפתו על הטוב, ואם יש סתירה ביניהן, עליו להכיר בכך ולא לחפש לעצמו הצדקות. אולם החיים מורכבים, והעולם אינו צבוע בשחור ולבן: ישנם מקרים שמותר לבטל תורה, ראוי לאדם לפזר מהונו, וראוי שדעתו תהיה מעורבת עם הבריות. כיצד נוכל לקבוע אפוא האם האדם חי בסתירה או שמא הוא שומר על איזון ראוי בין דרישות החיים לנאמנותו לעקרונותיו?

ברצוני להציע שלשה פרמטרים – ברמת קושי משתנה – שבעזרתם יכול האדם לבחון את פעולותיו אם הן סותרות את ערכיו ואת דרכו, או משתלבות בהם ואף מקדמות.

תואם שלחן ערוך

הפרמטר הפשוט ביותר הוא לבחון את המעשה בהתאם להלכה. כך חינכני תמיד אבי זצ"ל, כאשר אתה בא לבחון דבר, בדוק אתו לאור ההלכה – אל תעגל פינות. יהודי טוב אינו עושה מה שאחרים החליטו בשבילו, אלא מה שנפסק בשלחן ערוך. לא "מה יגידו" קובע, ולא "איך אני נראה מבחוץ", אלא האם הבחירה שלי עלולה להביא אותי לעבור על ההלכה או לא. אם אדם מתלבט אם לנסוע לחו"ל, מה שצריך להדריך אותו אינו איך זה נראה וכמה זה מקובל חברתית, אלא מה אומרת ההלכה. הוא צריך לשאול את עצמו האם נסיעה זו עומדת בקריטריונים של יציאה מותרת לחו"ל או לא, ובמקרה שכן, האם היא אינה עלולה לגרום לו חלילה לחוסר הקפדה על תפילות, או להתרופפות בשמירה על כשרות או צניעות. כללו של דבר, המבחן הראשון של כל בחירה צריך להיות הלכתי: האם הדבר מוביל למעשים הנוגדים את ההלכה או לא.

כמובן, לרוב הלבטים של האדם אין מענה ברור בספרות ההלכה. אולם, כפי שאמר לי אבי, אם כל מעשינו יהיו מכוונים לשמירת השלחן ערוך, נסתדר גם עם השאלות הקטנות הללו שאין להן מענה מפורש.

בסתר או בגלוי

כאשר האדם בא לבצע פעולה כלשהי, הוא צריך לבדוק האם הוא מסתתר. אם אביו או דמות אחרת שהוא מעריץ תיכנס ותראה אותו בשעת מעשה – האם הוא יחוש בנוח?

בהלכה קיים המושג "מחלל שבת בפרהסיא". למושג זה יש הגדרה מעניינת: אם אדם אחוז סיגריה בוערת בשבת, אבל כאשר עובר לידו יהודי שומר תורה ומצוות הוא מתבייש ומסתיר את הסיגריה, הוא אינו נחשב מחלל שבת בפרהסיא, שכן פעולתו מלמדת שיצרו גבר עליו ושהוא אינו עושה כן כדי להכעיס.

לב יודע מרת נפשו. האדם יודע לזהות היטב האם הבחירה שעשה כעת נעימה ויושבת לו טוב על הלב, או היא מציקה ומכבידה על הרגשתו. לשם כך נדרש האדם להיות כן ואמתי עם עצמו, ולא לתת ללב להדחיק את חוסר הנוחות, ולייצר רציונליזציה להתנהגות הלא-נוחה.

מימוש יעדים

עיקר עבודת האדם הוא לחיות חיים של קרבת אלוקים. זוהי משמעות הפסוק שויתי ה' לנגדי תמיד.

זוהי גם הדרך לבחון את פעולתנו – לבדוק אותה בראיה של היעד שלנו. על האדם לבחון את חייו לאור מטרותיו, ולשאול האם הדרך שבה הוא הולך מקרבת אותו אל היעד או מרחיקה אותו ממנו, או אולי משאירה אותו לא פה ולא שם.

מציאת השילוב האידאלי בין חיי עולם לחיי שעה תלויה רק באומץ שלנו לבחון כל דבר כראוי ולהיות כנים עם עצמנו. המאמץ והאומץ שווים את הפרס שנקבל בסוף: סילוק כל הספקות, שלוות אמת ואיזון נפשי עמוק, והכי חשוב – קרבת אלוקים

בחינת הפעולות דרך שאלת היעד היא אולי הקשה והמחייבת מכולן. זהו מה שנקרא בספרות המוסר "חשבון הנפש" – החשבון שעושה האדם עם נפשו. פרמטר זה נראה הבסיסי מכל – שהרי איזה אדם רציונלי לא יבדוק האם דרכו מביאה אותו להשגת המטרות שלו או מרחיקה אותו מהן? אולם הוא מצריך עבודה רבה. כפי שבעלי המוסר מלמדים, האדם שוטף במרוצתו כמו סוס, ואינו עוצר לשאול את עצמו: מהם היעדים שלי? לאן אני רץ? הכורח מתפעל אותנו בשגרת החיים, ולא החתירה לקראת מטרה.

בסופו של דבר, מציאת השילוב האידאלי בין חיי עולם לחיי שעה תלויה רק באומץ שלנו לבחון כל דבר כראוי ולהיות כנים עם עצמנו. המאמץ והאומץ שווים את הפרס שנקבל בסוף: סילוק כל הספקות, שלוות אמת ואיזון נפשי עמוק, והכי חשוב – קרבת אלוקים.

 

שתי הסעפים

אליהו הנביא היה במאבק מתמשך עם אחאב ונביאי הבעל על הזהות של עם ישראל. הצדדים ניהלו ויכוח עז וארוך על האמת. כל צד היה משוכנע שהאמת אתו. מן הסתם, משני הצדדים נטענו טענות צודקות כביכול. גם נביאי הבעל ביססו את דעתם על סברות ודרשות. אולם לעם עצמו לא היתה כל משנה אידאולוגית. הוא נסחף לפה ולשם: כאשר התקיים אירוע תרבות בניצוחם של נביאי הבעל, הצטרפו גם אלה שהצהירו כי הם שומרים אמונים לאלוקי ישראל. הם אמרו לעצמם שהם רק מגיעים לצפות, אולי רוקדים קצת בצד. האם יש בעיה בכך? אליהו על הר הכרמל לא ניסה להתווכח עם נביאי הבעל על אמונתם. הוא פנה לעם וטענה אחת בפיו (מלכים א יח, כא):

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר (מלכים א יח, כא).

לכל טענה יש מענה, ולכל דעה יש דעה שכנגד. קשה מאד לשכנע את האחר בצדקתך, וקשה עוד יותר לגרום לו להודות שהוא טועה. באופן טבעי, כל אדם וכל קבוצה נאחזים בכל כוחם בתפיסת עולמם ויודעים להגן עליה. אולם, על השאלה כיצד אתה חי חיים סותרים ועושה שתי פעולות הפוכות במקביל, אין תשובה המניחה את הדעת. ואכן, כמתואר בנביא, נותר העם ללא מענה ולא השיב אותו דבר.

המציאות המורכבת של ימינו מביאה רבים לפסוח על שני הסעיפים, אבל, דבר זה אינו יכול להימשך לאורך זמן. בסופו של יום, אנחנו חייבים לבחור באיזו חתונה אנחנו רוצים לרקוד

המציאות המורכבת של ימינו מביאה רבים לפסוח על שני הסעיפים, אבל, דבר זה אינו יכול להימשך לאורך זמן. בסופו של יום, אנחנו חייבים לבחור באיזו חתונה אנחנו רוצים לרקוד. ההסתגלות לבחינה של "מזה ומזה אל תנח ידך" שרוכשת לה מקום של קבע בקרב הדור החדש, מובילה לטשטוש גובר והולך של זהות ושל הגדרת מקום. אדם החי באופן קבוע בצורה כזו כבר אינו יודע להבדיל בין ההצהרות לבין המציאות והוא הולך ומסתבך ומאבד כיוון.

נאמר את הדברים במילים הפשוטות ביותר – הגיע הזמן להחליט. הגעת למסקנה שתפיסת העולם החרדית אינה לרוחך? אמור לעצמך ולבני ביתך: איני שם יותר, בחרתי בדרך אחרת. אך אם אתה ממשיך לשייך את עצמך לחברה שממנה באת, לך עם זה עד הסוף, ודאג שהבחירות היומיות שלך תשקפנה את ערכיך.

אין צורך לחכות לאליהו הנביא שיאמר לנו בקול גדול: אל תפסחו על שתי הסעפים. בקצת כנות ויושרה פנימית נוכל לזהות בעצמנו מה באורחות חיינו מעלה סתירה. עלינו לבחור במוצהר את דרכנו ולהטיל שלום בין כל פעולותינו. כך ניצור הרמוניה בין הגוף לבין הנפש, בין החומר לרוח.

43 תגובות על “לרקוד על כל החתונות

  • כמה שהמאמר הזה נכון! ויש יותר מדי "חרדים" שעונים על הקריטריון הזה, ואני לא מדבר רק על השופטת "החרדית" וחברת הכנסת "החרדית!….

  • תודה רבה
    מקסים ומעורר
    זו שיחה מוסרית נוקבת לקראת חשבון הנפש של השנה החדשה אבל נראה לי שבין האנשים שחיים שונה בחוץ ובפנים שזה וודאי שלילי לבין לא הכל שחור ולבן ומותר קצת שטח אפור יש הבדל ולא כל שיפוץ יפה שאני עושה בבית שאיננו תורם לשאיפותי הרוחניות מציב אותי מצ השני של הנהר

  • וואוו מאמר איכותי ועמוק עם לוגיקה בהירה. קולח ולעניין יישר כוח לכותב!!!

    • א.אנשים הבינו שהחרדיות כבר לא חרדיות אם זה מתבטא רק בחיצוניות ממילא שני הצדדים אותו דבר שחור לבן או צבעוני לא יקבעו את קרבת השם.
      ב. לדעתי הדרך הישביתית תמיד דגלה בשיוך והגדרות הייתי קורא לזה סוג של "מפלגת" דת היהדות האמיתית מתחילה להכיר את הדרך (החסידות) העתיקה הדוגלת בחירות ופנימיות עבודת השם.
      המושג אתה מתנהג כמו מזרוחניק היה מאוד מבעית ובועט פעם . היום אנשים מבינים שיתכן וזו מחמאה לגילוי מקום טוב יותר בנפש .
      לא להבהל משינויים טובים!

  • מדוע אתה יושב ושופט אנשים ואומר להם מה לעשות? אתה חושב שפשוט כל כך לקום וללכת אחרי שגדלת בחיים האלה? להיכן ללכת? לעזוב את כל המשפחה? ומה עם כסף? דיבורים לבד ומעשים לבד.

    • מאמר זה לא בא לשפוט אף אחד חס וחלילה, אלא לפתוח את המחשבה לגבי חיים בסתירה והנזק שזה גורם. דיסוננס קוגנטיבי בבסיסו אינו עוסק בחברה החרדית, אלא בכל מערכת חיים הקיימת בסתירה. מאחר ופלטפורמה זו עוסקת בחברה החרדית והלבטים והדילמות הקשורים בה, המאמר התמקד בשאלות הקשורות ישירות לעולמנו. בשורה התחתונה שאלת החיים בסתירה היא קריטית לשלות הנפש וכל אחד יבחר את הדרך לייצר דרך אחידה ללא סתירות מהותיות.

    • ענק

    • אין מילים, אז רק מילה אחת: תודה

  • הדיסונאנס קיים אצל חלק גדול מהחרדים – ממציאים לעצמם מיליון תירוצים למה הם פטורים מגיוס ואחרים צריכים לסכן את חייהם עבורם. כביכול יהושע בן נון, גדעון בן יואש ודויד המלך היו כולם ריקים פוחזים שיצאו לצבא ואילו הם כל אחד מהם תלמיד חכם עצום שהעולם לא יתקיים לרגע בלי לימודו (אלא אם כן מדקסקס נייס עם הבחורים שאז העולם מסתדר איך שהוא )

    פטורים מעול הפרנסה וחיים ממיסים שאחרים משלמים – החינוך והבריאות שלהם ושל ילדיהם משולם על ידי 'המדינה' מכסף שהיא גבתה מאלו שיצאו לעבוד.
    מי שלא שמע תירוצים של חרדי למה זה בסדר שחינוך הילדים שלו (חובת האב ) נופל על כתפי משלמי המיסים בתל אביב לא ראה דיסוננס מימיו

    • לא ראוי. חרדים משלמים מיסים והם חלק מהמדינה. וודאי שלא נופלים על תל אביב.

    • מתגובתך ניכר שמעולם לא טרחת לברר נושא זה כראוי ואפי' לא טרחת לעשות חיפוש בגוגל ולנסות לקרוא באופן שטחי ביותר את טענות החרדים (בקיצור אתה כנראה עצלן כרוני) ועם כל זאת אתה מרגיש בנוח לכתוב בהתנשאות ובהכללה על כלל הציבור החרדי ("חלק גדול מהחרדים" ) כאשר לא ברור כמה חרדים אתה מכיר באופן אישי אם בכלל. ובפרט לא ברור מדוע אתה חושב שכל החרדים כולם חושבים באותו אופן הרי מדובר בציבור שמונה למעלה ממליון איש. ולגופו של ענין כמובן שיש הרבה להאריך אולם זו לא נראית לי הבמה המתאימה לברור נושאים בצורה רצינית אם תחפוץ באמת לברר נושא זה אני בטוח שתמצא את הדרך לכך בינתיים רצוי שתכניס סיכה לבלון הנפוח שלך

  • לגבי הדיסוננס הקוגניטיבי, נראה לי שלא תמיד הוא מתקיים.

    במצב בו האדם אכן מזדהה עם כל אחת מהדמויות, הוא אמור לחוות דחק ולהגיע לדיסוננס.

    אבל במצב בו ברור לו שזהות אחת היא אמתית והשנייה היא תחפושת ממניעים כדאיים, הוא יכול לחיות עם זה בשלום הרבה זמן.

  • בהחלט מרתק,
    אבל…
    הכותב מתעלם במופגן מהפיל האמיתי שנמצא בחדר,
    'מיהו חרדי'
    אם אכן יוחלט יום אחד ליצור קריטריונים אחידים למישהו חרדי, המאמר יתייתר, כי כל אחד יוגדר במדוייק לפי התנהגותו.
    אממה, הדבר הזה לא יקרה לעולם, בעיקר בגלל שלכל חרדי יש לפחות 2 דעות מוצקות (שבד"כ הן סותרות) הכפילו במספר החרדים החיים איתנו בישראל, והתוצאה מלבבת.
    לפיכך, איני רואה טעם בדברי הכותב, כל אדם מהדוגמאות שנכתבו יכול להגדיר את עצמו כחרדי בדרך שהוא החליט עליה (ואם יש לו סתירה פנימית בין מה שהוא מתנהג בחוץ למה שהוא חושב מבפנים, זה עניין לפסיכולוג ולא לסוציולוג).

    • חרדי זה מי שחי בקהילה \ חברה חרדית. נקודה.

  • הרב צביקה היקר
    הנושא חשוב מאד
    ואכן לדעתי יש דרך אמצע, כמובן לא אמצע המופיע בכתבה
    השאלה היא לא איזה יחס אנחנו נותנים לעולם השני
    השאלה האם אנחנו באמת רוצים לישאר איפה שחונכנו ?
    ואתן דוגמאות
    האם זה שלא למדנו שפות (משום שזה לא חשוב)
    דאגנו באופן מכוון לא לתת אפשרות להתפרנס בכבוד( כל אחד וכישוריו וצריך להתאים כישורים לנוער ולא את הנוער לכישורים)
    המחלוקת (כמובן שהכל לשם שמים) שבא הדור שלנו חונך, הזילזול ברבנים מתי שהם לא מהקו
    ומצד שני העולם אקרא לו החופשי שעליו אנחנו לא רוצים להגיע.
    אז כן אני מעדיף להיות באמצע,
    לצערי רק ביום שניהיה כולם באמצע נוכל להבין שיש ולתקן ולחזור לצד
    במשך שנים ואולי אפילו ‏בשיטתיות נעשו המון המון טעויות חינוך
    ועכשיו ומתחילים לשלם,
    יקראו להם החרדים החדשים
    מודרניים
    בעיני זה לא חשוב אני מתחבר לסוף המאמר שלך מהו הקביעה של הדרך האם זה מותר או אסור לפי הלכה
    השאלה מי באמת מאמין לקביעה הזאת
    צד ימין צד שמאול או יותר נכון האמצע
    והשאלה היא עוד יותר מה אמצע לכל אחד האמצע שלו

    שבת שלום

  • מאמר יפה וקולח. לטעמי מעט פשטני מדי. אני די רואה את עצמי כשייך לקבוצה שהכותב עוסק בה ואני אישית עסוק הרבה בשאלת הזהות העצמית/רוחנית שלי. לא הייתי ממהר להציב את שני הצדדים בתור נביאי ה' מול נביאי הבעל. אם אלו שני הצדדים אין כאן ספק. הספק הוא לפחות לגביי בין הדרך החרדית הקלאסית, הפשטנית רצופת הסתירות ומעוטת התשובות לבין דרך מורכבת יותר עם מחויבות עמוקה יותר למעשים, להחלטות ולתוצאות. אין אתה בן חורין להיבטל ממלאכת קבלת ההחלטות, שימוש בשכלך וביקורת.
    אז כן, עם הזמן מאסתי בהרבה תכונות של הציבור החרדי ממנו באתי, החלפתי את הלבוש הישיבתי בבגדי עבודה שיהיו נעימים יותר במשרד ובהחלט סגנון החשיבה והדיבור שונה ממה שהיה מקובל בכוילל. האם זה בהחלט מלמד על דיסוננס קוגניטיבי?? בעיני זה מלמד על בחירה בדרכי שלי שהיא אינה תלויה רק בהגדרות הספאס נישט החרדי והיא כוללת התבוננות מעמיקה על מי ומה אני? במה אני מאמין? ולאן אני צריך ללכת? אלו שאלות יסוד בעיני של כל בן אנוש ועל אחת כמה וכמה של בן ישראל צריך לשאול ולא הרגשתי מחויב לשאול אותם בדרך החרדית הסלולה.
    כמובן ניתן לתת אין ספור דוגמאות על דיסוננס קוגניטיבי בחברה החרדית, עיין ערך אמירת אי אמת בקופות החולים בשביל לקנות עגלות על חשבון הביטוח המשלים, אי דיווח הכנסות, ימי הקורונה וכו'.
    כמובן אין בכך שום פטור מלחשוב ולהתבונן בדבריך ולברר את דרכי ולבחון אותה לאור ההלכה וכו'
    ישר כח

  • אתם מחנכים את הבחורי ישיבה ללמוד והאשה חייבת לעבוד .נו מה תעשה כמה עבוגות יש ליעץ לחרדיים זו דילמה מתערבבים יחד זו בעיה לפחות הלחמודים היום נפרד מה שפעם לא היה

  • יש כאן לא מעט דמגוגיה.
    נאמר בחז"ל למה משה רבינו צם ארבעים יום, מה? אלוהים לא יכול לספק לו אוכל\מן כמו שסיפק לבני ישראל במדבר?! אלא משה רצה לנהוג כמנהג המקום !! כלומר בשמים לא אוכלים אז הוא גם לא רוצה לאכול. זה עומק המסר שהמקרא רוצה להעביר לנו לדורות.

    1. שעובד או עבדת בא למקום עבודה ולא מרגיש\ה נוח\ה עם משהו, בגלל הסביבה. בוודאי שהוא צריך להתנהג כמנהג המקום (וזה אגב השקפת ההלכה).
    בוודאי שהיום במודרנה שההודי וערבי וכל שאר המסורתיים באומות לא מתביישים ללכת עם לבושם בתרבות המערבים המתוקנת = באנגליה ובכל מקום אחר בתרבות המערבית, אין סיבה ליהודי\ה חרדי\ת שיתבייש\י עם הלבוש שלו\ה.
    רק אנו מכירים את הישראלים הפנאטים והבלתי סובלניים ועם הדעות הקדומות שלהם, ולכן אני מבין לרוחם של אלה שמורידים את לבושם בעבודה.

    2. הספורנו אומר שיש חובה על היהודי להיות חכם וידען וכו'. כלומר אין לך כיהודי פריבילגיה להיות תמים וכו', ולא רק כי זה יועדו של אדם, אלא בטיעון שיש ליהודי אחריות שהזולת יראה אותו ככזה. כלומר הספורנו טוען שזה חילול השם אם כאשר אתה מנותק. ואחרים יאמרו שזה התנשאות. כלומר לא מעניין אותך מה קורה בעולם וכו' וכו'.
    ולכן גם להיות מעורב במה שקורה, זה דווקא טוב אפי' שזה מגעיל אותך באופן אישית תרבותית יהודית. בכל זאת תשתדל להיות ער למה שקורה.

    3. נאמר בהלכה (שאתה מדבר בשמה) שעבודה של אדם הוא הטפל. שלעומק זה אומר "עבודה זה אלא אמצעי".
    וכתוב המאמר הנכבד הופך לנו את העבודה ואת המקצוע כדבר כשלעצמו כאילו זה יועדו של האדם. ולכן הוא מגיע לעשות לנו לוגיקה מטופשת. כאילו יש משמעות חיים של תורה ויש משמעות חיים של קריירה וכו' ולכן צריך לבחור ביניהם. כאילו יש כאן שני סעיפים.
    אז זהו, אין כאן שני סעיפים, ולא צריכים לבחור ביניהם. יש כאן משמעות חיים ויעוד חיים = היהדות, ויש כאן צרכים = העבודה, כמו שלא נהפוך את הסלון לשירותים אפי' שאנו צריכים לשירותים כל הזמן, ככה לא נהפוך את משמעות החיים למקום עבודה, אפי' שאנו צריכים את העבודה כל הזמן.

    לסיום:
    אני ממליץ מאוד לעובדים בחוץ. לעולם לא לשתף את החברים מהעבודה בשמחות ולא להזמין אותם לבית. זה הסגולה לשמור על הבית ועל החיים.
    כלומר בני הבית צריכים לדעת שהחברים של האבא ושל האימא הם תלמידי חכמים יהודים יראי השם וכו' וכו'
    בית כזה מצליח לעבור את הסגה הזה שנקרא מקום עבודה במקום זר.
    זה עזר למיליוני יהודים בכל הדורות להמשיך לגדל ולחנך דורות שלמים לתורה ולמצוות ולמעשים טובים.
    דווקא אלה שראו בזה סתירה מרוב שטחיות, הם אלה שלבסוף בחרו צד ודווקא את הצד הלא נכון ונכחדו רח"ל.
    יש כאלה שלא ראו בזה צד, אבל מרוב תמימות וטוב לב, שיתפו את החברים לחיים שלהם בבית, כמו הזמינו אותם בשמחות\ ובמפגשים בבית וכו' וכו'. הם באמת לא נזקו, אבל צאצאיהם כן. ולכן אני – מתוך ניסיון אישי וסביבתית – ממליץ מאוד לא לעשות את זה כנ"ל.

    • למדנו היום את הספרי על הפרשת השבוע ונזכרתי במאמר כאן.

      "לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם": יכול אי אתה רשאי ללמוד להורות ולהבין?! תלמוד לומר: "לעשות" לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להורות ולהבין. (ספרי על המקום ועיינו גם ברש"י במקום שמביא את הגמרא בסנהדרין)

  • מאמר מצוין, והבעיה ידוע.
    אמנם קשה מאוד להחליט מה היא הדרך הנכונה ועד כמה צריך לוותר והרי וודאי כל מי שהולך לעבור במשרד חילוני כמו בדוגמה של הכותב יושפע במשהו וגם ברור שלא חייב לוותר לגמרי על הפרנסה….
    ובכל אחד יש את הסתירות הללו כנ"ל.
    ודרך היחידה זה חשבון נפש נוקב וההתייעצות עם רבותיו.

  • bullseye זה "שיוויתי ה' לנגדי תמיד".
    כל השאר הם נגזרות של אותו העיקרון, שגם חבקוק כבר העמידן על אחת: "וצדיק באמונתו יחיה".
    לא כתוב: "וחרדי באמונתו יחיה".

    לפיכך,
    * השולחן ערוך – מה לעשות? יש אשכנזי, יש ספרדי.. וגם כל מיני שמתערבבים ביחד.
    יש כאלה שמצליחים "לשכתב" אותו ולהפוך פאות נוכריות למצווה דאורייתא, משל היו משה רבנו.
    יש כאלה שהמצפון האנושי שלהם כבר בתרדמת זמן כה רב, שאפילו 10 הדיברות לא עושה להם את זה, ולגנוב במסווה של שנורר זה גם כן מעשה חסד יומיומי, משל היו רובין הוד.
    * בגלוי או בסתר – זה גם קריטריון נחמד, אבל לא מעיד הרבה על מידת יר"ש / דרגת צדיקות. הרבה חילונים נוסעים בשבת, ובכ"ז במצוות שבין אדם לחברו שמים בכיס הקטן חרדים שיושבים ולומדים גמרא כל היום. רק בורא עולם יעיד מי מציאה יותר גדולה ממי, כפי המשל על אותו רועה צאן פשוט שחילל בחליל בעיצומו של יום כיפור במרכז בית הכנסת לעיני כל (!) ולא בסתר, ועליו העיד הבעש"ט שרק בזכות הניגון שלו נפתחו שערי שמיים והתקבלו תפילות הציבור.
    ברור לי שכשחילונים מחללים שבת בפרהסיא – הכוונה שלהם רחוקה מאוד מאותו רועה צאן, אבל אף אחד לא יודע איזה נזק גורם בחור ישיבה בעבירה קטנה שלו לעומת הנזק שתינוק שנשבה גורם במצווה של יהרג ובל יעבור.

    סופו של עניין, החבל ממשיך להיטלטל, רק מי שיחזיק בו חזק, ישרוד (נפשית ופיזית), כי המשיח בוא יבוא…

  • כל כך צפוי וקלישאתי. הוספת דברי הפסיגולוג לא משנה את העובדה שזו עוד שיחת מוסר פשטנית, שמתעלמת מהמציאות ומעדיפה לזרוק החוצה את מי שאינו מושלם לארכיטיפ החרדי כדי לא לקלקל את שמנו הטוב וכדי שחלילה נשים לא יתחילו לחשוב שאולי במקום לסבול חרפת עוני ודלות אפשר לצאת לעבוד ולהשתלב ולתרום לחברה ממש כמו שעושות חרדיות בבריסל מנהטן וברוקלין. השש של העססקונ הלאבד שליטה על צאן מרעיתם שחלילה לא יתחילו לחשוב לבד האם מעבר לקיום המצוות יש כל מיני תקונעס שנועדו לשמר את הכח של העסקנים. מה ללבוש במה לעבוד.

  • מאמר שמבטיח מבט עומק אך עדיין אינו יורד לשורשם של דברים.
    הדיסוננס הקוגניטיבי הרבה יותר עמוק!!!!
    הוא נמצא בחינוך לבית של תורה עם דוגמאות לא מציאותיות מעולמם של גדולים בד בבד עם רמת חיים מציאותית , סבירה שדורשת כסף, והרבה… ( בלעה"ר בכל משפחה מינימום שבע נפשות…)
    הוא נמצא בהתנגדות החריפה לאקדמיה אך בד בבד מדבר בהערצה ובהאדרת אלו שיש להם תואר מוכר פורמלי. (אפילו בעיתונות החרדית השמרנית ביותר….)
    הוא (לא) נמצא בהכשרה מקצועית רגילה של בנות סמינרים שמצומצם למקצועות כמו תכנות/ הוראה/גננות מול הצורך האמיתי בהכשרה מקצועית של אנשי מקצוע משלנו בריפוי בעיסוק/ עו"ס/ אחיות משלנו!!!!
    (אגב, תכנות זה נהדר וכלכלי. מאד. זה לא מתאים לכולן לכל משפחה ברוכה שאמא תעבוד במשרה תובענית כ"כ הרבה שעות. מה גם שאין בה אופק להתפתח אלא אם כן "משתלבים"…. ועל כך ראוי לייחד דיון נפרד.)
    הפער בין ה'דברת' ו'החנכת' לבין מציאות החיים הולך ומעמיק.
    בסמינרים אומרים לא להשתמש בטכנולוגיה. בפועל כולם יודעים שלכולם יש מייל…
    (וכפי שטוענת ביתי המתבגרת מול הרצאות על הימנעות מטכנולוגיה : אולי תפסיקו להגיד לנו מה 'לא?' מה 'אסור' ותתחילו להגיד לנו מה 'כן. ' מה 'אפשר.' )
    זה לא שאלה של נכון ולא נכון.
    בשביל זה יש שולחן ערוך.
    לזה צריך הנהגה!!!
    אמיתית.
    נוקבת.
    אמיצה.
    שרואה את הצרכים ואת ההלכה.
    שלוקחת את האחריות על אותם אלו שקשה להם. שעדיין מתלבטים עם "הפרמטרים".
    על אלו שמתחנכים אצלנו ורוצים להיות "שייכים" אך הקהילה זורקת אותם החוצה. מוותרת עליהם.
    הנהגה שלא מעניקה תוויות. ל'מודרנים', או 'חרדים חדשים'.
    רק לעובדי השם. באמת. למחפשים.
    עם ישראל תמיד היה מורכב משנים עשר שבטים לא רק שחור ולבן.
    ובחזרה לפתיחת המאמר:
    אכן בלייפציג רק הסוסים הולכים באמצע. אבל משני עברי הכביש קיים עולם שלם של מהלכים על שניים. וטבעי, ונצרך וראוי ואפשרי שהם יעשו בחירות ויעברו מצד לצד.

    • בקיצור, הרבי מליובאוויטש המנהיג האמיתי של הדור..

  • מאמר יפה.
    מגדיר מצוין את הסיטאציה בו הרבה אנשים נמצאים בו, ובהחלט רבים שנפלו בזה . (מכירה מקרוב),
    ברגע שהעניינים מתחילים לחרוק – לפעמים הצעדים הבאים מהירים יותר ודרסטיים יותר, מבלי לשים לב . (עקבתי מהצד),
    לבל נשכח שבמצריים לא שינו שמם לבושם ולשונם, כשכאן אנשים עוברים על לפחות 2 משניהם, מתחיל עם הלבוש, עובר לשפה, ןכן', ומפטפט לפעמים עם נשים בעבודה כאילו הן חברות מימים ימימה – מאיפה ההיתר הזה? תראו רב אחד חרדי מתיר.
    גם אם מישהו שחושב שלא יעבור לילדים – שימשיך לדמיין, היום אי אפשר לעבוד עליהם, וגם אם זה קרה כשהם קטנים, זה יפגוש אותם כשיגדלו, כשרואים את ההורים או אחד מהם לא עקרוני, ומרשה לעצמו לזגזג, אז למה הוא לא יכול??? מה הוא שונה ממנו, ואם ההורה זז במקצת ממה שההורים שלו, אז למה הילד אסור ל לזוז עוד, והוא ישנה במה שהוא רוצה ובקצב שלו.
    לא מפליא בככל.
    ובכלל כשיש כבר בתי ספר מסוג כזה, לא מצפים שהילדים יגיעו??
    הם כמו המזרוחניקים – מחליטים איפה , כיצד וכמה ללכת לפי השולחן ערוך. (ראיתי מקרוב…. עצוב)
    עצתי – תחליטו על הדרך שלכם , ואיך הנכם רוצים להוביל את הקו, ו— תשארו עקרוניים , זה לא מראה על חולשה…
    ועוד עצה קטנה- זה לא בושה לשאול שאלת רב על מקום עבודה. מנסיון!!!

  • אני חושב שזאת דעה מקובעת ולא נכונה שתואמת יותר את העמדה השמרנית המחמירה שפוסלת את הזולת , משמע אם אינך לבוש כמוני ואינך נוהג במנהגי פסול הינך, לדעתי כל עוד לא מדובר ביהודים עוברי עבירה אין מקום לכנות זאת דיסוננס , אין כאן שום סתירות פנימיות אלא התאמה בין אם זו חיצונית ובין אם זו התנהגותית לסביבת העבודה, ושוב הרי לא מדובר בסתירה דתית הם אינם עוברי עבירה לא דרבנן וודאי שלא דאורייתא אבל הם לא לבושים בכובע וחליפה, כנראה שזה קצת מציק לכותב הנכבד, אם אינך לבוש כמוני פסול הינך ? ולמה תכנה את אותם אנשים בכינוי זה ? דיסוננס אין כאן , מחלוקת לגבי זהות והתאמה להשקפת עולמך יש כאן !

    • העניין אינו דווקא לבוש, אבל אם יהודי עוקב אחרי ריאלטי או צופה בסדרות זה כן חסרון ב"דתי" שבו וכל כדומה.
      אם זה שאתה עובד במקום חילוני משפיע עליך ומקרר אותך מבחינה דתית זה כן דיסוננס ודרך אגב פשוט שגם לבוש משפיע על הפנים ועל ההתנהגות בכלל.

    • מסכימה מאוד

  • הכתבה הגיע בול בזמן אליי והאירה אותי מתרדמת!!!
    מסכימה עם כל מילה!
    בנות , תשמרו על חייכן:)

  • הביטוי "דיסוננס קוגניטיבי" הוא כבד מידי בשבילי. הייתי משתמש בביטוי פשוט יותר: "צביעות". ההנהגה החרדית הרשמית והחברה החרדית הרשמית הן קיצוניות בשמרנותן – בהטלת סייגים מוחלטים על אקדמיה, טכנולוגיה, לימודי ליבה ועיסוקים מסויימים, ובנוסף – התייחסות זלזלנית כלפי "חרדים עובדים", "חרד"קים", חרדים בצבא… לפיכך חלק ניכר מהציבור החרדי, הרוצה להתפרנס בכבוד, ואינו מסוגל לחיות חיי אברך (או אברך כביכול…), מתעלם בצורה זו או אחרת, בסתר או בגלוי, ולעיתים הופך להיות צבוע. כלומר, נראה חרדי למהדרין, אבל לומד באקדמיה, במכינות לאקדמיה, משתמש במייל-אינטרנט-וואצאפ, ומתחכך בעולם החילוני גם כשאין בכך צורך פרנסה. כאשר הכל אסור בסייגים ובחרמות – אנשים מתחכמים, מוצאים פתרונות למחצה לשליש ולרביע, והופכים להיות צבועים. אסור שהכל יהיה אסור, כי סייגים מוחלטים לא מחזיקים מעמד – ציבור גדול החליט שאלה גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן. אגב, בחו"ל נתקלתי בפרופסור חרדי לפיסיקה שאינו מתבייש להתהלך באוניברסיטה עם שוטנשטיין תחת זרועו, ברופאים חרדים, במהנדסים חרדים – כולם השתלמו באקדמיות של הגויים, והם חרדים שאינם נזקקים לצביעות… כמובן שכאן היו פוסלים אותם: "ובכן, הם לא ממש חרדים, הם מעין מזרוחניקים כאילו חרדים"…

  • המאמר מעניין אך מציג נקודת מבט מתנשאת מעט בכך שהוא מראש מניח מיהו חרדי.
    אולי כדאי לאמץ את מבטו של הצדיק מברדיטשב שכאשר ראה יהודי בטלית מתפלל ומנקה את גלגלי הכרכרה שלו אמר ״הקב״ה ראה כמה צדיקים עמך ישראל, גם כאשר הם מנקים את עגלותיהם אינם מורידים את הטלית ואינם מפסיקים להתפלל״.. היינו למרות שהחרדים עובדים במקומות עבודה שבהם הם הולכים בבגדים אחרים או מדברים אחרת, הם נשארים בתוך הקהילה החרדית.
    במילים אחרות לבוש ושפה אינם הגדרה הלכתית לחרדי ואדרבא אם כבר מסתמך הכותב על טרמינולוגיה מדעית ראוי להזכיר את גופמן (היהודי האמריקאי) שדימה את העולם לתיאטרון ושבני אדם הם שחקנים על במה. הם מתאימים את עצמם לסיטואציות לפי תחושותיהם מבלי לוותר על האני שלהם ומעדיפים לעטות דמות כזו או אחרת. לא בהכרח מדובר ׳בשתי סעיפים׳.

  • אז מה יעשה/תעשה האדם שעליו באמת לצרוך פרנסה ואינו רוצה להיות חריג בסביבה העובדת שכידוע בדרך כלל יותר פתוחה ומשוחררת מהאווירה בכולל…
    לא יילך להתפרנס?
    ישב בעבודה ולא יתערה חברתית?
    יחיה חיי עוני?
    לא יביא חיים לעולם?

    • כמי שמסתובב רבות בחוגים מגוונים, יש דרכים נוספות לא להיות חריגים גם בלי לעשות התאמות. אדם הגאה במה שהוא מייצג, לטווח רחוק יקבל כבוד מעמיתיו יותר מאשר אם יתאים עצמו אליהם בשיח ובלבוש… התאמה פירושה הם העיקר ואני הטפל, אם יכבדו את חכמתך, את כשרונותיך, נימוסיך, טוב ליבך והליכותיך, לא תזדקק להתאמה בכדי להרגיש מוערך.
      וכבר חלק עימי מישהו, שהרגע בו הוא הבין שהוא הפסיד את מעמדו הדתי בעיני חבריו, זה כאשר באחד הדיונים אמר לו חברו בעבודה – טוב אתה לא באמת חרדי… (או בגרסא אחרת – אתה לא באמת דתי..)

    • הרב קאופמן,
      שינוי לבוש לא הופך אותי לטפל בוודאי לא כאשר אני לבוש בצורה יותר אוניברסלית אבל לחלוטין מכובדת. דימוי שני הכבישים והעגלה בוודאי לא משקף את עולם הלבוש. כמו שברור (?) שאין צורך לבוא עם פראק או מגבעת וחליפה לעבודה ועדיין אינך חמור או סוס וגם לא חילוני.

      אני בהחלט מקבל מחמאות על החרדיות האחרת שלי ואלו אינן קשורות ללבוש אלא בעיקר להליכותיי וליכולת לנהל שיח נעים ואינטילגנטי עם סביבתי. וכן, אני מניח שהשיח שלי הוא יותר פתוח ויש לי היכרות מסוימת עם העולם החילוני, אבל כל אחד יודע את הגבולות שלי. לא ידברו לידי בניבול פה יודעים שאין לי טלוויזיה ושסרטים הם מחוץ לחיי ולא תופסים שום חשיבות בעיני, ההתנהלות שלי עם נשים מכובדת ומכבדת בלי צחוקים ועם גבולות ברורים (כן, השולחן ערוך בהחלט רלוונטי לחיי).

      אני בהחלט רואה במאמר קריאת כיוון, אבל אני חושב שהוא חוטא בפשטות יתר

  • מצד אחד מאמר גאוני. מצד שני, אני כבר לא בטוחה כמה הדיבור הזה נכון.
    קודם כל, מה עם בעלי תשובה? האנשים שכל הזמן נדרשים לחיות בהרבה מאוד מובנים ב"בדיעבד" – ואני לא מדברת רק על הקרבות שהתורה מתירה בשביל כיבוד הורים וכו' – שאולי אפשר למצוא להן כדבריך היתרים בשולחן ערוך,
    אלא בתפיסה עמוקה יותר. אתה באמת מצפה שאדם שהיה משהו אחד כל החיים יצליח למצוא את עצמו בצורה כל כך ברורה וחד משמעית במקום אחד? הרי הנפש היא רחבה יותר, והנפש של אנשים בדור שלנו היא הרי רחבה עוד יותר…
    הנפש שלנו מורכבת מסתירות ואי אפשר לצפות שנצליח תמיד למצוא את דרך המלך!
    אחת הדרכים לבחון בריאות נפש של אנשים היא דווקא לבחון את היכולת שלהם להכיל את הסתירות שבהם, ולא לצפות ליישב את כולן! אנחנו יצורים מורכבים!
    יכולים להיות לנו שני רגשות כלפי אותו דבר – נשמח מצד אחד, ונכאב מהצד השני. וזה ככה.
    אני מסכימה שצריך ללכת כמה שאפשר לאור ההלכה, אין שאלה בכלל.
    אבל למשל באחד המשפטים הסוגרים את המאמר שלך כתבת: "הגיע הזמן להחליט. הגעת למסקנה שתפיסת העולם החרדית אינה לרוחך? אמור לעצמך ולבני ביתך: איני שם יותר, בחרתי בדרך אחרת". – זה כבר חוסר דיוק! וזאת כבר חשיבה שיכולה לגזול מהאדם את שלוות הנפש שלו!
    יש ים של אנשים שהם לא חלק מהעולם החרדי דווקא והם חיים הכי הרבה לאור ההלכה וכו'!
    לפעמים דווקא ההשתייכות לציבור מסוים היא השקר הגדול. "הציבור החרדי", יש באמת רק דבר אחד כזה? יש רק גוון אחד כזה בעולם שאנחנו מדברים עליו? אם אדם קשוב לעצמו יכול להיות שהוא דווקא לא צריך להיות שייך – וזה עדיין לא הופך אותו ל"סוס", בהשאלה ממה שכתבת מהקוצקער בתחילת המאמר.
    אני חושבת שאדם שחי בדיכוטומיות כזאת ולא בדיאליקטיקה ויכולת להכיל את המורכבות שבמציאות ואת ההבנה שאין שחור לבן ומרבית החיים בדור שלנו הם דווקא בשטח האפור – היא נצרכת. אחרת אדם יהיה מדוכא מעצמו ממש, רק מחוסר היכולת לעמוד בציפיות (הלא הגיוניות) שלו מעצמו.

    ואגב לגבי מה שכתבת בדוגמאות: שים לב שבחרת בדוגמאות שהן בור שאנחנו כחברה כרינו לעצמנו.
    מציאות שכל בת חרדית שניה היום הולכת ללמוד הייטק ומחשבים, כי יש לה ערך של לימוד תורה של בעלה כל היום, למרות שברור מראש שמספר המקומות החרדיים שיכולים להעסיק אותן הוא נמוך וברור שיצטרכו לעבוד במקום חילוני, ועדיין סמינרים מלמדים ומכוונים לשם. ועדיין העולם החרדי מצפה שאישה בת דורנו תפרנס, תגדל ילדים וכו' – תקדים שלא היה קודם, בשם הערך העצום והמקודש של לימוד תורה. וזה מה שמוציא כל כך הרבה בנות חרדיות לספסלי האקדמיה וכו'. אז יוצא שהרבה פעמים דווקא בשם "האמת", החד משמעית, נמצא את עצמנו הולכים לשטחים הכי אפורים שיש, וזה בלתי נמנע. כי בסוף זו הישרדות שמבוססת קודם כל על קיום ובריאות הנפש ופרנסה לפני כל ערך נעלה אחר, חרדים ככל שנהיה. אי אפשר לחיות רק בשחור ולבן. אפילו העולם שה' ברא עבורנו הוא צבעוני, וזה הכי יפה שיש. רק כשנלמד להכיל את המורכבות, השוני, האחר – נגיע באמת ובעזרת ה' לשלוות נפש.

    נקודה למחשבה.

  • המאמר כתוב בלשון סוציולוגית חרדית.. ישיבה "נחשבת" משפחה "חשובה" סמינר "נחשב" נו באמת.. תצאו מהפרדיגמות הללו.. זו הסטוריה אנו בעולם חדש לטוב או למוטב לדעתי הסטיגמות הללו הולכות ונעלמות.. תראי מה מתרחש בעולם החסידות.. סדקים ושברים כאשר יש עוד כמה פשוטי עם שחושבים שכל ינוקא יש לו רוח הקודש אם הוא נולד במשפחה מתאימה וזה מחלחל גם לעולם הליטאי.. לדעתי אילו פרפורי גסיסה.. העולם הצעיר מתפכח ומבין שרבותיו ברובם לא תוכם כברם..ואז הוא מחפש דרך חדשה זה לא דיסונאנס זה חיפש לגיטימי..
    למען השקיפות אני חזיתי תהליכים אילו כבר לפני שנים והנה הם מגיעים

  • לדעתי תפיסה מאוד פשטנית, שלא עומדת במבחן המציאות.
    אם אני חושב שהקו החרדי נכון יותר, זה אומר שאני צריך לאמץ 100% מסל הערכים והתפיסות שלו? זה אומר שאני צריך לשדך את ילדיי דרך וורטים, סיכומי "כמה אתם נותנים לדירה?" וסינונים עדתיים של "אנחנו רוצים רק מרוקאים. כורדים ותימנים – מחוץ לתחום"?
    בכלל, מי יכול לומר מה זה חרדי? האם אישה חרדית אמורה לנהוג? האם בעל חרדי אמור לצאת לעבוד אם המצב לא קל? האם לחרדים מותר לגלוש בהידברות או שזה שיקוץ? האם לחרדי מותר לעשות קניות בסופר או שעליו לשלוח רק את אשתו לשם? האם חרדי יכול לשמוע מבזק חדשות ברשת ב'?
    לדעתי זו ממש צרות אופקים לטעון שצריכים לבחור קו אחד בלבד. או שתאכל בשרי כל החיים – או חלבי. או שתהיה באינטרנט כל היום – או שלא תדע איך נראית מקלדת. וכן הלאה. למה לא לקחת את הטוב מכל העולמות? אני לא מכיר אפילו חרדי אחד – חרדי אחד! – שהולך בשיטת "הכל או כלום", ששמורה כנראה רק לבעלי טורים מנותקים מהמציאות. האם אין דברים שראוי ללמוד מהעולם הדתי לאומי למשל, או שמא הם מפלצות שאין בהם אפילו 1% טוב? האם אי אפשר ללמוד גם מבעלי התשובה דבקות וחתירה כלפי האמת? אפילו מגויים אפשר ללמוד חוכמות.
    אני מאמין ברוב הדרך החרדית, אבל זו לא עסקת חבילה של הכל או כלום. זו עובדה וזו מציאות שאפשר לשלב בין העולמות.
    זה שהכותב משווה בין אליהו הנביא (לפסוח על שני הסעיפים וכו') לבין חרדים שבסיטואציות מסוימות מתנהלים בצורה לא מקובעת (ואני לא מדבר על מעקב אחרי ריאליטי, זה באמת יוצא מגבול הסביר), כבר מעיד על צרות האופקים וההשוואה המעוותת שלו.

    • מדבריך ניכר שהתמקדת בדברים שבחרת להתמקד, ולא הפנמת את רוח המאמר. החרדיות פה היא כלל לא נושא, אלא דוגמא בעלמא הקרובה לחיינו. מאמר זה יכול היה להתפרסם גם בביטאון אמריקאי באותה מידה. החיים בסתירה הם דבר מהותי שמשתלט על צורת החיים המודרנית, בה אדם לא מוכן לוותר על כלום למען ערכי אמת. לצערי כבקי ורגיל בעיסוק עם נפשות רבות שנמצאות בסתירה, הנושא הוא לא ההגדרות הכלליות והשטחיות שהזכרת. אלא באמת חיים כפולים מוצהרים, ופעולות נוגדות במהות. הסוגריים האחרונים שלך (ריאליטי) העידו שלקראת הסוף ירדת לעומק הענין, לא הכל אפשר לכתוב בשם המפורש.

  • צבי קאופמן שלום:
    המאמר כתוב בצורה יפה ובהחלט מעורר חשיבה אך יש לי עליו שתי הערות:
    א. שאלת שאלה חזקה מאוד, איך אדם יכול לדעת אם הוא מתנהג בצורה הסותרת את אמונותיו או שהוא משלב בצורה מאוזנת בין הצרכים השונים בחייו ללא פסול.
    ענית שהאדם צריך לבדוק את עצמו על פי השולחן ערוך וכן שיעשה חשבון נפש ויברר עם עצמו היטב את הדברים.
    על זה היו אומרים בישיבה: "השאלה יותר חזקה מהתשובה"…
    הרי כל השאלה עוסקת בדברים ששייכים לשטח האפור שאין עליו התייחסות בשולחן ערוך. האם כתוב בשולחן ערוך שאסור לעבוד עם חולצה כחולה. האם כתוב בשולחן ערוך שצריכים להתבודד כשנמצאים בין קולגות לעבודה חילונים ולא לשוחח איתם כלל. אדרבה אדם צריך שדעתו תהיה מעורבת עם הבריות, מה הגבול והמידה ועד כמה- זה עניין לספריה מוסר שבדרך כלל התשובה תהיה על פי דרגת האדם הוא בוודאי שהתייחסות חד משמעית בשולחן ערוך אינה קיימת. ובקשר לחשבון הנפש-הרי בזה גופא אנו עוסקים באדם שעושה חשבון נפש ומעוניין באמת לדעת מהי דרך ההתנהגות שמתאימה לו, לאישיותו ולדרגתו והוא באמת מסתפק על חלקים מסוימים בחייו האם הם ראויים ועד כמה הוא יכול להימנע מהם. ועוד הרי האדם מלא נגיעות וכמעט בלתי אפשרי בהתבוננות לבדה להגיע לתשובות ברורות..
    אם כן מבחינתי שאלת שאלה חזקה מאוד ולא תירצת עליה.
    (אני הייתי אומר שאולי הפתרון הוא להתייעץ עם דמות תורנית שניתן לסמוך עליה. אדם הבקיא בהוויות העולם שמכיר את הדמות השואלת היטב על כל צדדיה ונטיותיה ועל פי הנחייתו ניתן לברר את הדברים)
    2. סיימת את דבריך במין הכרזה של "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"…
    בוא נניח שאדם באמת הגיע למסקנה שלמעשה הוא חי בדיסוננס קוגניטיבי והוא מעוניין להצמד לצד אחד.
    איזה מענה ניתן לתת לכל תנועות הנפש שגורמים לו לרצות להשתחרר ולצאת מבית המדרש על מנת לאוורר את נפשו. לדוגמה אני התרגלתי במשך שנים לחיות לפי הדוגמה שציינת.קביעת עיתים לתורה בלבוש ישיבתי. עבודה בלבוש קצר וצבעוני ומידי פעם צריכה של תרבויות שהם לא בהכרח סותרים את התורה אבל גם לא מוסיפים ביראת שמיים.
    היום אתה חושב שאני יכול להחליט שאני נצמד לדרך התורה בהתמסרות טוטאלית כשל בחור פרומר בישיבה קטנה?
    הנפש שלי התרגלה לחיות באופן הזה. היא זקוקה לאותו שחרור. זה לא עניין רציונאלי של החלטה חד פעמית וזהו.
    כשמדובר על עבודה זרה מול דביקות בה' אין משחקים וחכמות צריכים לבחור צד אחד וגמרנו אבל כשמדובר על דברים דקים מעין הדוגמאות שהבאת בתחילת דבריך- צריכים גם לתת מענה לאותם הרגשים נפשיים שמהם באים הרצונות הללו.
    אשמח לתגובתך…

    • ראשית הרשה לי להחמיא על הניסוח המדויק והשאלות הנוקבות. לגופו של ענין שאלתך הראשונה תקבל מענה לו תבחר להשתמש בכל 3 הפרמטרים יחד בצירוף של כנות ויושרה פנימית. לא חושב שישנה פעולה אחת עלי אדמות שלא תעבור במסננות הללו ויהיה ברור לך אם זה מעשה נכון או לא ביחס לערכיך. שנית, כפי שכתבתי, יהודי שיקיים את כל הכתוב בשולחן ערוך בלי לעגל פינות, די נדיר שימצא עצמו בסיטואציות שלא ידע מה התשובה הנכונה..
      לגבי שאלתך השניה, ואולי בזה אשיב לעוד כמה טענות שהועלו אצל המגיבים האחרים, לאף אחד אין בעיה עם צבע חולצה, או הגדרות כלליות, זה להסיט את הנושא למקומות שטחיים, הבעיה מתחילה כאשר האדם עצמו עושה פעולה שהוא לא שלם איתה, והוא מייצר אצלו חיים מקבילים, דבר שישפיע על נפשו ועל חינוך ילדיו לטווח רחוק, אחידות זה שם המשחק, ואם חולצה צבעונית לא תפגע בדקדוק ההלכה שלו, מה טוב ומה נעים, ואם נסיעה לחו"ל לא תבא על חשבון כשרות ותפילות במנין, יערב לו, המאמר לא קורא לחיים של בחור פרומר בישיבה קטנה, בסך הכל הוא מציע לאדם שלות נפש בכך שיבחר נכון לקיים פעולות שלכשעצמן אין בהם סתירה מהותית לערכיו. ולדוגמא, צפיה במשחק ספורט אינה משפיעה על הנפש כפי שתשפיע צפיה בתוכנית עם מראות שאינם מתאימים. אם הייתי המשגיח שלך יתכן והייתי מדבר גם נגד צפייה במשחק ספורט, אך המאמר אינו עוסק בקריאה דתית, אלא בהבנת הנפש שחיים בסתירה לאורך זמן יוצרים נזק נפשי ורוחני כאחד ובעיקר לאלו שמסרבים לקבל שהם מחיים בסתירה.

  • רוב תודות על מאמר בהיר ומרתק.
    מהתגובות האמוציונליות רואים עד כמה נוקבת הקריאה שבו "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים"
    כאחד שבא מקהילה שמרנית מאד, ומכיר מסביבי עד כמה רחבה התופעה העגומה של אנשים שכל מה שנשאר להם מחרדיותם הוא לבושם, אני מזדהה עד מאד עם הנכתב, זהו נזק עמוק לנפש, הדו פרצופיות, והחיים הקוטביים.
    אבל מצד שני תמיד נשארת להם האפשרות של חזרה יום אחד למקורות, וישנם אנשים כאלו, שעשו זאת, משא"כ מי שבחר בניתוק ומעבר מוחלט לצד השני בדר"כ לא שב משם.
    כך שלא בטוח האם קריאה כזאת תביא לתוצאה חיובית עבורם.
    אשמח לשמוע את דעת בנושא.

  • אני די רואה את עצמי משוייך לאמצע המדובר
    ואני חושב שהמדד להאם זה סתירה או לא הוא,
    עכשיו תקופת הימים הנוראים והמוטיב המרכזי בתפילה הוא "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה אלוקי ישראל מלך"
    ופתאום שמתי לב שאני לא רוצה את מה שמתואר בתפילה כי אני עדיין רוצה את חיי את הלכתוב קוד לפתור באגים לקרוא ספרים לאהוב את המשפחה שלי לראות סרט טוב עם אשתי (כמובן לא ליד הילדים) איזה לימוד סוגייה טוב עם החברותא האברך שלי וכו
    וזה מדד
    אבל עם זה המדד אני לא בטוח שמי שנקרא חרדי לא יפול באותו מדד
    כך שהנסיון לשייך את הדרך החרדית ל"אם ה הוא האלו-הים לכו אחריו ואם ה הוא האלו-הים לכו אחריו"חוטא לאמת

    • אני רק יוסיף שכותב המאמר צודק
      כי לא התכוון לכתוב על החרדיות והחילנויות המציאותיים
      אלא פנה לאיש שהולך באמצע ואמר לו על החרדיות ממנה אתה סוטה -החרדיות שאתה כן מרגיש שיוצרת לך נקיפות מצפון ,החרדיות שענינה האמת היהודית -ולא החרדיות כפי שהיא באמת
      החרדיות שיוצרת את תחושת הסתירה
      וזה החלק האמיתי שבה
      שפשוט התעוות אצל החברה החרדית . אבל בסיסו- וזה מה שיוצר אצלנו מצפון- זה טוטאליות יהודית תוך אי הכרה במציאות הגשמית המורכבת
      וההטוטאליות תוך אי ההכרה במציאות ,יצרה את כל העיוותים מחד
      ומאידך אנחנו לא מצאנו עדדין מענה לנקודת האמת שבטוטאליות הזאת
      ככה שהכותב נגע בנקודה שמציקה לאנשי האמצע ובזה הוא צודק
      ויהי השם עימנו(כלל עם ישראל) למצוא את דרכנו

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל