צריך עיון > סדר שני > הבית היהודי > "בתוך שאר": הרהורים על נחמה וקהילה

"בתוך שאר": הרהורים על נחמה וקהילה

בצורתו היום, ניחום אבלים כבר אינו אירוע קהילתי אלא אירוע המוני. אין דבק המאחד את ההמונים הצובאים על בית האבל, פרט לקשר אישי לאחד האבלים. שינוי זה מלמד על תמורה עמוקה בתודעה הציבורית שלנו.

כ"ה שבט תשפ"ב

אמי היקרה נפטרה, והותירה אותנו עם כאב גדול.

כיוון שהולך אדם לבית עולמו, יהודים מתאבלים ויושבים שבעה. בחווייתי, ימי השבעה היו מטרד, ולא מחמת הלכותיהם ואיסוריהם. עיקר הקושי שלי היה בביאת המנחמים עצמה. אמי ע"ה, ולהבדיל בין חיים לחיים, אבי שליט"א, אנשי ציבור מוכרים וידועים. עובדה זו, בצירוף גודלה של משפחתי, הביאו עלינו גל בלתי פוסק של מנחמים ומנחמות.

מנחמים רבים מאד, שרובם המוחלט זר לי, נכנסים אל הבית, יושבים מולי, וכשלושת רעי איוב אינם מדברים מאומה, עד לרגע המשחרר – אמירת "המקום ינחם אתכם" או "מן השמים תנוחמו", נהרא נהרא ופשטיה.

הרהרתי בנרגנות באבדן היופי שהיה באירועים קהילתיים ומשפחתיים, משמחים ועצובים כאחד, כשהיה קשר כלשהו בין מרבית המשתתפים ובין בעל האירוע, ושבעה לא היתה משימה של נשיאה בעול ההנהון לאוסף אנשים לא מוכרים שבאו לסמן וי ולהמשיך הלאה

במהלך ימי השבעה, הרהרתי בנרגנות באבדן היופי שהיה באירועים קהילתיים ומשפחתיים, משמחים ועצובים כאחד, כשהיה קשר כלשהו בין מרבית המשתתפים באירוע ובין בעל האירוע, ושבעה לא היתה משימה של נשיאה בעול ההנהון לאוסף אנשים לא מוכרים שבאו לסמן וי ולהמשיך הלאה. חשבתי על כך שנראה שאנו ממשיכים עם דפוסי התנהגות שהתפתחו במסגרת קהילתית מצומצמת, שבה כל בני הקהילה הכירו זה את זה, וזאת כאשר המבנה החברתי שלנו השתנה. כיום, הן חתונה והן להבדיל שבעה, מביאים עליך זרם בלתי פוסק של אנשים לא מוכרים המתערבים זה בזה.

לרוב, כשאנחנו מגיעים לאירועים שבהם איננו מכירים את מרבית המשתתפים, יש לנו קשר עם אחד מבעלי השמחה דרך מעגל מסוים – הכולל, הישיבה, העבודה, בית הכנסת, המשפחה, וכך הלאה. אולם, אין חפיפה משמעותית בין המעגלים. המעגל של בית הכנסת אינו מכיר את מעגל הכולל, והשניים הללו אינם מכירים את מעגל הישיבה. שלא לדבר על כך שהמעגל של חתן השמחה אינו חופף למעגל המכרים של הוריו ומשפחתו, קל וחומר שלא למעגלי הכלה ומשפחתה. האירועים המשפחתיים שלנו הפכו אפוא לאירועים המוניים שבהם איש אינו מכיר את רעהו.

וכך, במהלך ימי השבעה, תמהתי מדוע בעצם אנחנו עדיין משמרים את מנהג הניחום במסגרתו הישנה.

בעקבות מחשבות אלה על צורת האירועים אצלנו, מצאתי את המדרש הבא, המבחין בין צורת ניחום האבלים בזמן המקדש לצורתו לאחר החורבן:

ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנדים. והיו ישראל הולכין בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעין שהוא חתן, והיו אומרים לו, השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. והנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכוסה אז היו יודעין שהוא אבל, והיו אומרים לו, השוכן בבית הזה ינחמך […]

משחרב בית המקדש התקינו שיהיו חתנים ואבלים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו, ורואין את האבל ויושבים עמו על הארץ, כדי שישבו ויצאו ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. ועליהם הוא אומר: ברוך אתה ה' גומל שכר טוב לגומלי חסדים.[1]

אנו נוהגים להשוות את ימי החורבן לימי המקדש ולקבול על ההפסד שהביאו עמם. אולם יש גם המדגישים את ההזדמנות שהביא החורבן לצמיחה ולהתפתחות דתית. והנה, חשבתי לעצמי, במקום זה אכן ניכרת התפתחות חיובית. צורת ההשתתפות באירועים כיום דומה לזו של תקופת המקדש, אולם בי עלו געגועים לאופי הקהילתי שלהם בתקופת החורבן, בעת שהיו ישראל מתקהלים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

מה עדיף לאדם, לשבת בצוותא עם בני קהילתו ועם חבריו, המכירים אותו והמשתתפים בצרתו, או ללכת ולשבת בפתח הר הבית, ולשמוע טקסט אחיד וקבוע מפי אנשים זרים?

והאם הצורה הנהוגה לאחר החורבן אינה עדיפה על הצורה הקודמת? מה עדיף לאדם, לשבת בצוותא עם בני קהילתו ועם חבריו, המכירים אותו והמשתתפים בצרתו, או ללכת ולשבת בפתח הר הבית, ולשמוע טקסט אחיד וקבוע מפי אנשים זרים?

דברי המדרש הביאו אותי לעיון מחודש, שמא אני מחמיץ דבר מה משמעותי בהבנה לגבי ניחום אבלים, ואולי יש משהו דווקא בניחום ההמוני בשערי הר הבית.

 

ניחום אבלים והפחד מהמוות

הפחד מהמוות הוא פתולוגיה אנושית, המכונה תנטופוביה. מטבע הדברים היא מתעוררת ומתחזקת אצל אדם לאחר מות אדם קרוב לו.

בהתייחסותו של הראי"ה קוק לפחד זה ולדרכים השונות להתמודד אתו, הוא קובע כי "התרופות האמתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המוות" נמצאות בתורה, "גנוזות באוצר חיים בנשמתא דאורייתא המתגלה בכל גילוייה והולכת ומסתתרת בחביון עזה."[2] הרב קוק ממשיך ומונה ערוצים אחדים שבהם אוצר החיים שבתורה עוזר לאדם להתגבר על הפחד מן המוות, וכאן ענייני באחד מהם:

מועיל הוא גם כן פיתוחו של הרוח הלאומי, במה שהאדם מרגיש את אושר הקיבוץ הכללי בהרגשה חיה פנימית, ושמח בשמחת האומה, בתור אבר מאבריה, שבזה פחד המות מצד מראה הכליון החומרי שלו מתקלש, שהרי נשארה היא האומה בדורותיה, שבה כל מעיניו.[3]

הרב קוק מסביר כי כאשר האדם מרגיש חלק מכלל ישראל, הוא מתגבר על פחד המוות, זאת משום שחיי האומה הם חיים נצחיים. החיים הפרטיים של כל אדם נפסדים וכלים, אך אם אנו רואים את האדם הפרטי כאיבר בגוף הכללי של האומה, הרי שכליון החיים הפרטיים אינו כיליון מוחלט, אלא תחלופה תמידית של תאים בתוך הגוף החי. המוות מאבד מהעוצמה הסופית שלו. אין הוא סוף גמור וחלוט – החיים ממשיכים לנבוע ולזרום, והמוות הפרטי אינו מצליח לעצור אותם. הוא אינו מכתים את החיים בכתם של סופיות, בפחד מפני הקץ שאין אחריו חיים.

אם אנו רואים את האדם הפרטי כאיבר בגוף הכללי של האומה, הרי שכליון החיים הפרטיים אינו כיליון מוחלט, אלא תחלופה תמידית של תאים בתוך הגוף החי. המוות מאבד מהעוצמה הסופית שלו. אין הוא סוף גמור וחלוט

אם הניחום הוא ניסיון להתגבר על החוויה הטראומטית של המגע עם המוות, הרי שיש היגיון רב במנהג שנהג בזמן המקדש. העמידה בשערי הר הבית, מבוע חיי האומה, ממקמת את האדם בנקודה המרכזית ביותר של החיים הציבוריים. הזרם הבלתי פוסק של עולים, המכוונים את פניהם אל הר הבית ופונים אליו באמירת "השוכן בבית הזה ינחמך", הזכיר לו כי החיים ממשיכים בעוז, ואין למוות נגיעה עמוקה בהם. ואולי זהו גם המקור לנוסח הניחום הנהוג אצל האשכנזים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים."

נראה שבתהליך שהחל בראשית ימי הבית השני והתעצם בחורבנו ולאחריו, אבד הקשר הכללי אל האומה והתפתחה צורת חיים ביתית יותר, קהילתית. האדם חדל להרגיש חיבור למשהו גדול מהמסגרת המצומצמת שבתוכה הוא חי. הניחום הקהילתי הוא חיבוק של האבל בתוך הקהילה. הוא מקנה לו תמיכה רגשית ומזכיר לו שהחיים ממשיכים, אבל הוא אינו מעניק לו את החוויה העוצמתית של חיבור למשהו גדול יותר, למבוע של חיי נצח.[4]

מחשבות אלו הובילו אותי להבין כי יתכן שאבדן הקהילתיות הביתית שעליו אני מיצר הוא דווקא תהליך המביא אותנו קרוב יותר אל צורת החיים הקדומה, לזמן שהתודעה הלאומית היתה נוכחת בעוז בחיים הציבוריים.

 

מקהילה ללאום

רבים מדברים על השינויים שעוברת החברה החרדית בשנים האחרונות בעקבות הגידול המבורך שלה. יש המדגישים תהליכים של 'ישראליזציה', השתלבות וכיוצא בהם; יש המדברים על התרחבות השוליים, על התברגנות והיחלשות האידאולוגיות של הדור השלישי, ועל חוסר הכנות שנלווה לתהליך ההתמסדות; ויש המתעכבים על כך שאוכלוסיה בסדר גודל כזה אינה יכולה לנהוג כקבוצת מיעוט, הן מטעמים עקרוניים והן כלכליים. בעקבות הרהורי על אופי ניחום האבלים, עלה בדעתי שיש היבט נוסף לשינוי שעוברת החברה החרדית, שאמנם קשור לאלו הנזכרים, אך ראוי לייחד לו מקום לעצמו. אכנה אותו: המעבר מקהילתיות למגזריות.

ההתרפקות על הרעיון של קהילתיות חמימה ממשיכה לפעם בנרטיב שאנו מספרים לעצמנו. […] בדמיון שלנו אנחנו עדיין שטעטל קטן שבו כולם מכירים את כולם, אף שזה מזמן לא נכון. הצעירים שבינינו כמעט אינם מכירים את מי שגר אתם בבניין, וגם אינם מנסים כל כך להכיר, מעבר לנימוס ההכרחי

מבלי להיכנס לדיון מושגי מדוקדק על היחס שבין היחידות הפוליטיות השונות, קהילה, שבט, לאום וכו', אבקש להצביע על כך שהציבור החרדי עובר שינוי בתודעה הקבוצתית שלו. עיקר המעבר הוא מקיום קהילתי מצומצם, שבו כל בני הקהילה הם חלק ממעגל חברות אחד שבו מתקיימות זיקות ממשיות עשירות ומרובדות, אל קיום קבוצתי מופשט יותר, המזכיר את מה שכינה אריק הובסבאום "קהילה מדומיינת". כאן הקבוצה היא כבר בגודל שאינו מאפשר לחבריה להכיר זה את זה, ואף לא לחלוק מעגל חברות אחד, והם מכונסים יחד מכוחה של הזדהות עם הגדרה מופשטת, הזדהות אידאולוגית ושייכות מוסדית.

יעקב כ"ץ כתב על הקהילה היהודית הקדם-מודרנית שהיא בנויה על "מספר מינימלי המשמש יסוד מספיק לפעולה הדדית יציבה ומתמדת", זאת משום שהסיבה הראשונית ליצירת הקהילה היא "הצרכים המקבילים והמשותפים של היחידים […] המזקיקים אותם זה לזה ודוחפים אותם להתלכדות חברתית".[5] הוי אומר, למרות המרכיב האידאולוגי שבקהילה, הגורם להתלכדותה הוא הזיקות הממשיות בין בני הקהילה. הקהילה החרדית של היום גדולה מכך בהרבה. למעשה, הדפוס העירוני של חיי מרבית בניה של החברה החרדית (פרט אולי לקהילות קטנות בפריפריה) מביא לכך שכל אדם חי במעגלי חברות רבים ושונים: בניין המגורים, מוסדות החינוך של הילדים, מקום העבודה או הלימודים, בית הכנסת, המשפחה הקרובה והרחוקה, חברים מהישיבה ומהסמינר, ובימינו נוספים על כך גם מעגלים חברתיים וירטואליים מפורומים שונים שהאדם חבר בהם. השכנים בבניין אינם חברי בית הכנסת, וההורים בבית הספר של הילדים אינם יודעים דבר על הפורומים הווירטואליים שהאבא או האמא של החבר הטוב של הילד שלהם מככבים בהם.

כלומר, הקהילה החרדית כבר אינה קהילה באותו מובן של הקהילה היהודית בגולה. אפילו אם אנשים משתייכים פורמלית לאותו בית כנסת, ואפילו אם בית הכנסת הזה רואה בעצמו "קהילה", קהילה זו אינה אלא עוד מעגל שהאיש העירוני האינדיבידואלי מתנהל בתוכו. יתכן שבחסידיות השונות עדיין יש זכר לקהילה היהודית הישנה, אך אנן במכנה המשותף הרחב ליהדות החרדית עסקינן  מה גם שהתיאור דלעיל תואם במידה רבה גם את אורח החיים של יהודיים חסידיים. הקהילה היא מעגל השתייכות אחד, לצד מעגלים נוספים רבים. מה שמלכד את היהדות החרדית היום הוא אפוא תודעה פוליטית של השתייכות לקבוצה ולא חברות קהילתית ממשית.

בעבר, לנוכח החילוניות הלאומית המודרנית המביטה אל האינדיבידואל ומדגישה את ייחודיותו, והרואה בתלות הפרעה נפשית, היה נראה כי המגזר החרדי הוא קהילה החוגגת את הקיום הקולקטיבי. אולם החרדיות של היום קיבלה פנים אחרות. הדבר היה נכון אולי כאשר בני-ברק היתה כפר קטן שבו כולם הכירו את כולם, והיישוב הישן היה אכן בגודל של "יישוב". אולם היום אפילו בני היישוב הישן, שבו הקשרים המשפחתיים חשובים מאין כמותם, אינם מכירים היטב אלו את אלו. הם פזורים מבית-שמש ועד ביתר-עלית, ומתקשים לזהות זה את זה ברחוב.

איני יודע מה תהיינה ההשלכות של אבדן הקהילתיות, אולם ניתן להתרשם שהעזיבה לא תהיה קלה. ההתרפקות על הרעיון של קהילתיות חמימה ממשיכה לפעם בנרטיב שאנו מספרים לעצמנו. כמו בתחומי חיים אחרים, נראה שאנו עדיין ממשיכים את העבר. בדמיון שלנו אנחנו עדיין שטעטל קטן שבו כולם מכירים את כולם, אף שזה מזמן לא נכון. הצעירים שבינינו כמעט אינם מכירים את מי שגר אתם בבניין, וגם אינם מנסים כל כך להכיר, מעבר לנימוס ההכרחי. על דרך הדרוש, ניתן לומר שבכיית בני ישראל בחטא המרגלים נבעה מהקושי להשלים עם אבדן הקהילתיות בכניסה לארץ. הפסוק אומר: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלו, ודרשו על כך חכמינו: עַל עִסְקֵי מִשְׁפְּחוֹתָיו, שֶׁנֶּאֶסְרוּ לָהֶם לִשְׁכַּב אֶצְלָם.[6] קשה היתה עליהם עזיבת המשפחתיות החמולתית לטובת כינון העם עם הכניסה לארץ. דומה שאנו נמצאים באותו שלב מעבר, שבו הקהילתיות השבטית, בתור מבנה יציב למילוי צרכים הדדי, הולכת ונעלמת, ואנו מתקרבים אל הכניסה לארץ – כניסה לתודעה קבוצתית מעין-לאומית.

ניתן לראות בכך גורם סוציולוגי נוסף המאיץ את הישראליזציה האמורה. בעבר, נדמה שאחד הקשיים בתודעת האזרחות אצל הציבור החרדי לא נגע להתנגדות אידאולוגית למדינה, אלא לקושי של בן קהילה לראות את עצמו חלק מקבוצה מופשטת. תודעת הקבוצתיות שלו כוונה לטונים אחרים, ולכן היה קשה לו להזדהות עמוקות עם הקהילה המדומיינת, עם הלאום. ההזדהות עם מושג כמו "עם ישראל" קיבלה אצל היהודי מובן דתי ולא מובן סוציולוגי ממשי. אולם, כיוון שהחרדיות מפסיקה להיות קהילה ממשית והופכת להיות זיקה קבוצתית מופשטת, הרי שהאדם כבר מוכן, על כל פנים מבחינה פסיכולוגית, לראות את עצמו חלק מלאום.

***

בחזרה לאירועים. צורת ניחום האבלות בשבעה לא היטיבה את תחושתי, אך אפשר כי כן היתה טובה. אפשר שעלי לשמוח בתהליך הזה שבו אנו בשלב היציאה מהקהילתיות ובהתקרבות אטית, קמעה קמעה, לראות את עצמנו שוב כעם.

אכן, אפשר גם לדון את תהליך הפיכת הקהילה למגזר לגנאי. שמא החיבור לכלל ישראל שהתורה רוצה אינו בדרך זו, הדרך האנושית שבה לאומים מתחברים. החיבור של עם ישראל אמור להיות בברית ייעוד משותפת, וכל ברית וקיום פוליטי אחר מסיחים את הדעת מייעוד מרכזי זה, ייעוד שמקורו היחיד בתורת משה. בעיני יש שיקולים לכאן ולכאן.

אמא, הריני כפרת משכבה, בהיות התורה מרכז עולמה, היתה מן הסתם בוחרת בצד השני. תנצב"ה.

 


[1] פרקי דרבי אליעזר פרק יז. מובא בטור יורה דעה שצ"ג.

[2] אורות הקודש ח"ב (מוה"ק תשמ"ה, עמ' שפא. ומשם גם המבואה בהמשך).

[3] ומסיים: "אבל אין זאת עצמותה של ההצלה מיראת המוות, שהרי סוף כל סוף העצמיות הפרטית מתבהלת משידוד מהותה." אלא יש דרך עקרונית.

[4] גם על כך כתב הראי"ה, ר' הקדמתו לעין איה ובמאמרו המפורסם "למהלך האידאות בישראל".

[5] מסורת ומשבר. ירושלים תשי"ח, עמוד 95.

[6] יומא עה, א.

13 תגובות על “"בתוך שאר": הרהורים על נחמה וקהילה

  • זה חוסר הבנה בעצם העניין של ניחום אבלים, הגיעו לך,הגיעו לנשמה,
    לפני תקופה קצרה ישבתי שבעה על אשתי ע"ה, שנפטרה בגיל לא מבוגר,
    האם חיכיתי לשמוע, ממישהו איזה מילי דנחמתיה,להיפוך דיברתי רוב הזמן על אמונה ובטחון, זה זכות גדולה לנפטרת,

    מישהו הגיע לנחם אותי, האם אפשר בכלל לנחם, הגיעו לנשמה, ליקרה דמתא, שהיא נמצאת שם ,וכמה הרבו על זה בספרים הקדושים,
    זה רוח חדשה שהגיע למקומינו לדון על דברים בפילוסופיה יוונית,

    • שטויות

  • ממש יפה

  • מאמר ברמה גבוהה!

  • נעצבתי לשמוע היית חבר מהוועד שלי

    מקווה שיהיה לך רק בשורות טובות

    • יישר כח. לחיזוק רעיון הנצח והמוות הפרטי: כשישבנו שבעה על בננו הבכור, ברקאי, שנפל במבצע צוק איתן, שטף את הארץ גל עצום של מנחמים, וגם אלינו הגיע. אלפי (בלי גוזמה) מנחמים שלא הכירו אף אחד, חוץ מנצח ישראל שלא ישקר.
      הם באו בשם האומה המוקירה את הקרבן. היינו כמובן בהלם עמוק, שלא לגמרי התפוגג, עברו כבר 7.5 שנים. אבל החיבוק היה של "עם ישראל" כולו.
      אגב, כיון שהמנוח מיעט לדבר, ובשבח עצמו לא פלט מילה, הרי שבשבעה למדנו רבות על בננו ניקר, המעולה, שלא באמת הכרנו…

  • מניסיון אישי אני רואה את ניחום האבלים אחרת לגמרי. כאשר למדתי הלכות אבלות חשבתי שימי השבעה נועדו גם לעיכול איטי של הבשורה הקשה. אולם, פעם שמעתי שהרב שטיינזלץ אמר שגם בשבעה וגם בחתונה מדובר באירוע עצום כ"כ שאדם לא יכול להכיל. הדרך היחידה היא להעביר את האדם דרך האירוע בכוח תוך כדי הרבה רעש ובלאגן בלי שהוא יצליח להיות מודע באמת למה שקורה.
    כאשר ישבתי שבעה על אבי ז"ל ראיתי שהרב אכן תיאר נכון את הדברים. ימי השבעה הם טיפול בהלם וכנראה חז"ל בעומק חכמתם התכוונו שאכן השטף השטחי של רוב המבקרים יטשטש את התודעה של האבלים ויאפשר להם לעבור את הימים הקשים. במקביל, גם חתונה היא אירוע דומה.
    ולכן יש אומרים שאחרי שנגמרת השבעה יש בעצם עוד שבעה שנייה שבה האבל מתחיל באמת להפנים מה קרה.
    מן השמיים תנוחמו

    • ברוך שכיוונתי לרב שטיינזלץ

  • מאמר יפה מאוד
    באופן כללי אפשר לומר שהתהליך הזה התחיל בעצם כבר מקום המדינה, לעומת הקהילות היהודיות בחו"ל ששם דווקא הייתה התכנסות יותר למודל של קהילה.
    ואני תוהה האם תהליך הישראליזציה הוא אכן התחברות למשהו גדול יותר או דווקא ניתוק מכל דבר, האם זה באמת גורם ליותר ערבות הדדית לכל עם ישראל, או רק מחליש את רמת המחויבות לקהילה, אם מסתכלים על התהליך מצד הרוח הליברלית הנושבת אז זה מתבטא יותר בפירוק של כל סמכות, קהילה, או לאום, ואז זה דווקא מביא למקום ההפוך ממה שאתה כותב.
    בכל אופן יישר כח על המאמר.

  • אני רואה בזה בעייה אחרת. באלות האחרונה על אבא ז"ל
    כמעט כ"א מהאחים (והאחיות) התכנס בביתו.
    מישהו העיר שיש בזה חסרון כשכולם מתכנסים מעלים זכרונות
    שחלק לא יודעים.
    יש השלמת ידיעות מהמנחמים המוקלטים (כמובן! [?])
    אמרתי שאני מוותר על כל זה
    השעה על האם ע"ה היה כינוס משפחתי נחמד, יותר מחתונות וכד'
    כאן יש שבוע כמעט שלם להעלות חוויות!
    עוד עניין, הניחום הוא העלאת חוויות, ולכן האבל והמנחמים צוחקים. לפעמים אפילו מתבדחים
    אוירה עליזה ממש!

  • את אמא ז"ל הכרתי היטב. היום לבד הזכרתי אותה עם ארבעה נשים נוספות, תלמידות. בהערכה. בחיבה. לא באתי לנחם כי היה לי קשה, בפרט שלא הכרתי הכרות אישית אף אחת. ואם הייתי מזדהה בשמי, זה ודאי היה אומר לאחיותך. הגיעו המון, תלמידות, מורות. וכשמדברים בשבח המת ויש המון, יותר ממה ששמעתם, זה בשבילו ולזכותו.

  • א. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.
    ב. הסיבה שאנשים טורחים ומגיעים לשמחה או להבדיל לניחום אבלים הוא שותפות, אף אדם לא מגיע אם הוא לא מרגיש קשר. יש אבלים שמתחברים יותר לכך שמגיעים רבים לנחם, הם אוהבים לדבר ולספר ויש כאלו שהאופי שלהם שונה והדבר מעיק, אבל אף אחד לא בא להציק, לא לבעל השמחה וגם לא להבדיל לאבל.
    ומעבר לכך במקרה שלך אכן מדובר באישיות מפורסמת כפי שציינת, אך ישנם מקרים שלא רבים המנחמים וכל אחד שמגיע הוא ממש מים קרים לנפש "אבלה".
    ג. לגבי החלק של הקהילה: לא הבנתי מה הקשר למאמר, רק ברצוני לומר שאכן יש שינויים בתחום הקהילתיות, אך יש לציין שני דברים. א. רבים מהצעירים היום מחפשים להשתייך לקהילה כל שהיא בין אם זה רק בשבתות או לשיעורים כל שהם (נכון שאין היום את הסממנים של קהילה, אבל גם לא בטוח שאנשים רוצים את זה). ב. רבים מהצעירים משתייכים לקהילה כל שהיא בצורה וירטואלית או צורה אחרת, כך שעולם כמנהגו נוהג ותמיד אנשים צריכים חברה וכך גם יהיה.
    יישר כח
    שלא תדעו צער.

  • מאמר מדהים !!!,

    ניכר בכותב שיש לו שילוב נדיר ויוצא דופן של עומק, רגישות, ופתיחות בריאה, וראיית הנולד באופן יוצא מהכלל, נשמח מאוד לראות עוד מאמרים שלך בעתיד….

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל