"דרוש וקבל שכר" – מחשבות אקטואליות מתוך פרק 'בן סורר ומורה'

בימים אלו סיימו לומדי הדף היומי את לימוד פרק בן סורר ומורה במסכת סנהדרין. הפרק, שעוסק בזהוי הרוע בטרם התפתח לכדי מימדים מפלצתיים, מעלה שאלה אתית כבדת משקל: איך ניתן להוציא להורג אדם שעוד לא חטא חטא של ממש, אך ניתן לקבוע בוודאות מוחלטת (האמנם?) כי הדרך שבה צועד מובילה לפי פחת, וכפי הנראה אין לו תקנה? וכך דברי הגמרא:

"וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה: יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר (מכלה) נכסי אביו ומבקש לימודו (הרגליו בבשר ויין) ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסתם את הבריות. אמרה תורה, ימות זכאי ואל ימות חייו"^[1]

הקושי האתי מביא את חז"ל להיות חלוקים בשאלה: היה או לא היה? האם באמת הוצא להורג אדם בעקבות מעשים שכשלעצמם אינם עולים לכדי חיוב בדין מוות, רק מפני שהם מסמנים כוון שלילי דטרמיניסטי ובלתי נמנע שאליו צועד הבן? בעוד שר' יונתן אומר אני ראיתיו וישבתי על קברו (עדות שהוא מעיד אף על עיר הנידחת), ר' יהודה סבור כי בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר.^[2]

דומני, שאין זמן מתאים לעסוק בסוגיה זו כמו בימים אלו. אנו נלחמים ברוע צרוף, לומדים על בשרינו עד כמה לא כולם מצליחים לזהותו גם כשהוא ניצב ומנפנף בידיו מול עינינו. גם שאלת ה"בלתי מעורבים" המשלמים בחייהם מעסיקה אותנו. רבים נהרגים בשל קרבתם הפיזית לשכניהם בבחינת 'אוי לרשע ואוי לשכנו', ואחרים משלמים את מחיר התנהגותם המסמנת כיוון ברור לקראת רוע נפשע. כל אלו הופכים את השאלה האתית שהפרשה עוסקת בה לרלוונטית מתמיד, ונדמה שבנסיבות אלו גישת חז"ל אף מתיישבת על הלב יותר מאשר בימים של שלווה והשקט.

ייתכן שהעובדה שקיומו של בן כזה (במישור ההלכתי) שנוי במחלוקת מסייעת לנו לבחון את התובנות מהפרשה לגופן, מבלי לגלוש לדיון הפרסונלי. הנה לנו מחשבה ראשונה שניתן לדרוש מהפרשה: ויכוח מוסרי ראוי שיתקיים לגופן של טענות ולא לגופו של טוען. היה או לא היה, זו לא השאלה החשובה. אולי אף עדיף וניתן לעיין בדילמה האתית לעומקה מתוך דיון כן, כשמגבלות המציאות לא חלות עלינו ואיננו יודעים אם היה או יהיה. עלינו לדרוש בסוגיה, להחכים, וללבן סכין בירך חברתה ולא לנעוץ אותה, מטפורית כמובן, בליבו של הדובר, מתוך חוסר אונים להתמודד עם טיעוניו לגופם.

בקול אחד

מחשבה שניה.

הגמרא מעצבת את הלכות בן סורר ומורה עם דרישות כמעט בלתי ניתנות לישום, לכאורה, רק כדי למלט את הבן הפוטנציאלי מהאפשרות לקיים בו את גזר הדין המתבקש:

"רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה מאי טעמא דאמר קרא איננו שומע בקלנו מדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן".^[3]

הדרישה ששני ההורים יהיו שווים בקול, במראה ובגובה נראה כתנאי סף בלתי אפשרי למימוש. אך אם נאחד את פרטי הקריטריונים הטכניים לכדי אמירה מהותית, הרי שההורים צריכים לדבר ב'קול אחד' כדי שנוכל לבוא בטענות אל הבן שאינו צועד בדרך הישר. הקול המשותף של שני ההורים מעביר תביעה בהירה וחד משמעית. על שניהם לעמוד כאיש אחד בלב אחד עם מסר ברור, ללא אפשרות לתקוע ביניהם טריז או לתעתע בהם, באופן שמעניק תוקף ועוצמה לדרישותיהם החינוכיות. החזית האחידה שהם מציגים בגישתם אל הבן היא זו שתמנע מילד להתדרדר לכדי בן סורר ומורה.

זהו טיפ מונע התדרדרות אלי פשע, ולא רק טיפ המונע את העונש על אותו פשע. כמה חבל שאנו והחברה הישראלית כולה לא  משכילים לאמץ עצה זו. לו רק היינו מסוגלים להציג חזית אחידה מול אויבינו מסביב ולדבר בקול אחד, היינו מונעים גם את פרוץ המלחמה והתדרדרות פשעי שכנינו, וגם המשא ומתן על חטופינו היה עשוי בס"ד להצליח, תוך תשלום מחירים הרבה יותר נמוכים.

להרחיק את הטורף מהטרף

מחשבה שלישית.

"גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, אע"ג דשכיח ליה בעית. משל אחרים, ואכל ברשות אחרים אע"ג דלא בעית, לא שכיח ליה. וכל שכן משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית, עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים דשכיח ליה ולא בעית."^[4]

כלומר, כדי לזהות שאכן הבן גולש בוודאות בדרך ללא מוצא, אנו נדרשים לזהות שני תנאים מצטברים:

• הלך נפש פנימי של העדר פחד מלחטוא.
• תנאים במציאות ההופכים את פעולת הליסטום וההתדרדרות המוסרית לזמינה וקלה.

ככל שאחד התנאים חסר, הוודאות שבגלישה במדרון מוטלת בספק, ואין הבן נידון כבן סורר ומורה.

לפיכך הגמרא מסבירה:

אם הוא גונב משל אביו וגם אוכל את הגניבה ברשותו, הרי שמחד הגניבה זמינה לו תמיד שכן מרכושו של הוריו שאתם הוא מתגורר תחת קורת גג אחת הוא לוקח, אך מאידך החשש מאביו עשוי להרתיעו מלהתמיד במעשה הנלוז. במצב זה, הוודאות שיוסיף לחטוא פעמים נוספות ניצבת תחת סימן שאלה.

אם הוא גונב משל אחרים, וגם אוכל ברשותם, הרי שאמנם הוא לא חושש מהם, אך גם האפשרות לגנוב מהם איננה נוחה ולא נמצאת בהישג יד, ולכן שוב הסיכוי שיתמיד במעשה הגניבה מוטל בספק.

אם הוא גם גונב משל אחרים, וגם אוכל את פרי גניבתו תחת עינו הצופיה של אביו, הרי שוודאי גם התנאים הפיזיים לא נוחים לגניבה חוזרת, וגם החשש מהאב מפחיתים את הסיכוי שהוא ילסטם שוב ושוב את שכניו.

האפשרות היחידה שבה התנהגותו של הבן מלמדת בודאות כי הוא גולש לעברי פי פחת היא "עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים, דשכיח ליה (מצוי לו) ולא בעית (ולא מפחד)".^[5] זהו המקרה המובהק שבו חוסר המורך מחטוא מצטרפים לתנאים הנוחים והזמינים במציאות לחזור על החטא. הוא גם גונב משל אביו, כמה קל ופשוט זמין ומזמין, וגם אוכל ברשות אחרים, נהנה מגניבותיו במקום שאין מזהים אותו ואין לו ממה לחשוש. הצטברותם של שני תנאים אלו, זה על גב זה, הופכת את החטא למושך ונגיש באופן שקשה לסגת ממנו. לפתח חטאת רובץ.

איזו חכמת חיים פשוטה. אם על הגדרות שלנו נמצאים אנשים שאין יראת אלוקים במקומם, שלא חוששים מלחטוא, וגם אנו ובנינו ובנותינו זמינים וקרובים להם כדי להרוות פעם אחר פעם את צמאון הדם שלהם, בוודאות יחטא הבן שוב ושוב ויהפוך לבן סורר ומורה. הפתרון היחיד הוא לעקור לפחות את אחד מן התנאים המצטברים בשורשו. את חינוכם והלך נפשם של אוייבינו קטונו מלשנות, אך הרעיון להעבירם הרחק מגבולינו הוא מתבקש והגיוני. נגרום לכך שלפחות "אע"ג דלא בעית, לא שכיח ליה": למרות שהוא לא מפחד, לפחות הטרף (קרי, אנו) לא יהיה מצוי לו בקרבת מקום, בהישג ידו, צמוד לגבולותיו.

שקט מבשר רעות

הגמרא מסיימת את העיסוק בבן סורר ומורה כשהיא מבדילה בין הצדיקים לבין הרשעים בהיגד שנראה שהיום אנו מיטיבים לרדת לעומקו.

שקט לרשעים — רע להן ורע לעולם. ולצדיקים — הנאה להם והנאה לעולם.^[6]

מאורעות הימים לימדונו מדוע מדיניות 'שקט יענה בשקט' איננה ראויה, לא קוראת את המציאות נכוחה, ולא נכון שנתגמל אותה בהכרת הטוב. שקט אצל חורשי רע כשכנינו מעבר לגדר, הוא שקט של הערכות למערכה הבאה, שקט של תכנון השבעה באוקטובר הבא, שקט להתקדם עוד צעד במסלול הבלתי נמנע של בן סורר ומורה, לקראת פריעת הסדר החברתי וליסטום הבריות.

לעומת שאת, שקט אצל הטובים הוא אפשרות להפנות את המשאבים הנפשיים להיטיב עם הסביבה ולהגדיל אור של תורה ומעשים טובים בעולם כולו.

הלוואי שנזכה  לשקט של צדיקים, לראות בפעימות גדולות את גאולתן של ישראל יחד עם כל חטופינו, חיילינו ופצועינו שבים לביתם בשלום, בבריאות הנפש והגוף, בביטחון, ומביאים טובה והנאה לעולם כולו.

^[1] סנהדרין עב, א.

^[2] סנהדרין עא, א.

^[3] שם.

^[4] שם.

^[5] שם.

^[6] סנהדרין עב, א.

קרדיט תמונה: bigstock