עוז או שלום? מלחמת רוסיה־אוקראינה ומלחמת התרבות שבתוכנו

עת מלחמה. עולמנו יפה הנפש מזכיר אולי יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה את ימי מגדל בבל, ברצונו להיות בעל "שפה אחת ודברים אחדים": גלובליסטי, שוויוני ומטשטש הבדלים. להוותו הוא מגלה כי יש מי שמדבר בשפה אחרת ואף אינו נמנע מפעולה אלימה. עולמנו הצועק "שלום שלום" מגלה כי "אין שלום", ומתחת למעטה המעונב נותר טבעו של האדם אכזר ועז.

המלחמה העקובה מדם באירופה היא בין השאר סטירת לחי המעוררת אותנו מחלום ורוד זה, ורומזת לנו שכדי להתגבר על הרוע שבעולם אין די בכוונות טובות

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, המככבת על מסכי העולם כולו, הזכירה תנועת נפש נשכחת של לוחמה, של עזות נפש, של גבורה. אנו מאמינים כי מלחמה זו מקדמת תהליכים אלוקיים גאוליים, והלוואי שיקרו ברחמים. לצד זאת יש בה גם לקח קטן אך קריטי עבורנו.

התרבות הפוסט-מודרנית מחלחלת במודע או שלא במודע לתודעת כל אדם החי את חייו על אדמת המערב, מי יותר ומי פחות. גם הציבור החרדי אשר הקיף את עצמו בחומת אש סביב מוצא עצמו נאלץ להתעמת עם תכנים ותפיסות עולם חדשים, מתחדשים, שונים ומשונים, ולייצר אמירה כלשהי נגדם או לצדם. במסגרת זו, נראה כי הולכת ונוצרת חלוקה ברורה: מי שעדיין מצליח לתמוך בקירות ההגנה, דוחה מכל וכל את התוכן והצורה ואפילו את המחשבה על בדל השפעה כלשהו. לעומת זאת, מי שהשלים עם העובדה שאנו נוכחים במרחב התרבותי של המערב, גם אם באופן מסונן, נשבה בקסמי הדעות ובהלכי הרוח, ומוצא כי המילים היפות והאידאות הנשגבות נוגעות ללבו ומעוררות את נפשו.

בהתכתבות שבה הוקעתי בנחרצות תופעה פרוגרסיבית המופיעה (כשאר זוויותיה של הפוסט־מודרנה) במעטה של רצון כן לתיקון, נשלח אלי ציטוט מפורסם מדברי רבנו הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית:

ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם "ישרים" בייחוד, ולא "צדיקים" או "חסידים" וכדומה […] ופירשנו ש[לעומת האבות, אנשי בית שני היו] צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה.

השולח, שכוונותיו בוודאי טובות הן, רצה להוכיח מדברי הנצי"ב כי שגוי להוקיע דפוסי פעולה וחשיבה המתיימרים לדבר בשם "תיקון עולם", וכי כל קנאות ממין זה אינה אלא חטא. עלינו להיות כמו האבות, שבוודאי אמצו כל רוח מודרנית ונאורה, ורק נתנו עליה חותמת כשרות והוסיפו אליה את המילה "דתי" – "תיקון עולם דתי"; "פמיניזם דתי", "הבית הפתוח הדתי" וכיוצא באלו.

הציבוריות היהודית זקוקה יותר מאי פעם ללוחמים וללוחמות, דוקא מקרב אלו שעזבו את הקן החמים בישיבה ואת ד' האמות של חייהם הפרטיים והם מעורים בענייני העולם – אלו, אם ישכילו לזקוף ראש וקומה ולהשמיע את קולו של יעקב דרך ידי עשו, ירבו שלום בעולם

ואכן, מדרשים רבים ומאמרים שנכתבו בידי גדולי הדורות ניתן לפרש ברוח דומה. רבנים מן הסוג המלטף ירבו לצטט כי בית הלל נוחין ועלובין היו, ושהצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק. רק לאחרונה המליץ ראש הממשלה לצפות בסרט חדש, "אגדת החורבן" (ממתי ממליץ ראש ממשלה לצפות בסרט? פה חשדתי). לא צפיתי בסרט והמלצה זו רק שכנעה אותי שלא לעשות זאת גם בעתיד. המסר העולה ממנו, כך נשמע, הוא שהסיבה לחורבן ירושלים היתה מחלוקת ושנאת חינם. כמובן, בעידודם של ה"קנאים", אלו החרדים לדברים קלים כמו חילול שבת וביטול תורה, והמקיימים בהידור את מצות "הוכח תוכיח". (את המדרשים שאומרים כי הבית חרב בשל זלזול בתורה והימנעות אנשי ירושלים מלהוכיח זה את זה, שכחו יוצרי הסרט). מסקנתו של בנט מצפייה בסרט היתה שכדאי שהציבור החרדי־דתי־מסורתי־שמרני יחדל מלהשמיע את אי נוחות כלפי תופעות מטרידות שונות בארצנו הקדושה במשמרת שלו. עלינו להיות סובלניים, כלומר לענות הן אחר כל שיגעון פרוגרסיבי, בשם שנאת הקנאות ואהבת השלום. עלינו לקיים בנו דברי הפסוק "כרחל לפני גוזזיה נאלמה ולא יפתח פיו", ולהוביל את עצמנו ואת דורות העתיד אל עבר תהום פעורה של פירוק כל הטוב והנכון בשם הרצון לחיות בעולם שהוא רק יפה ונעים.

המלחמה העקובה מדם באירופה היא בין השאר סטירת לחי המעוררת אותנו מחלום ורוד זה, והרומזת לנו שכדי להתגבר על הרוע שבעולם אין די בכוונות טובות.

האם מלחמה היא בהכרח רעה?

לפני שבועות אחדים נתתי שיעור לסטודנטיות בארגון "נפש יהודי" בנושא בניית המשכן. השיעור נסוב על ההבדלים בין משכן למקדש, ומשם התגלגלה השיחה אל בניית המקדש הראשון. כששאלתי מי בנה את המקדש הראשון, ידעו כמעט כל המשתתפות להשיב מי לא עשה זאת: כולן זכרו את המדרש האומר כי דוד המלך לא בנה את בית המקדש משום שידיו היו מלאות בדם. נראה כי התמזל מזלו של מדרש זה, ורוב הסטודנטיות שלי, ששליטתן במקורות היהדות אינה מזהירה בלשון המעטה, הכירוהו. ואכן, יש משהו נאור מאוד באמירה שמלך עם 'דם על הידיים' לא יכול לבנות את בית המקדש – מקום השלום שאליו מתאספים כל עמי הארץ.

אולם נחטא לאמת אם נישאר רק באמירת חז"ל זו מבלי להביט על הדברים בפרספקטיבה הנכונה. האם חז"ל רומזים בכך שמעלתו הרוחנית או האנושית של שלמה היתה גבוהה משל דוד? דומני כי חז"ל לא הטילו ספק בכך שלולא השקיע דוד המלך באסטרטגיות לחימה ובפיתוח צבא עז, לא היה מתאפשר בניין המקדש בתקופת שלמה. דוד המלך מילא בשמחה את העבודה הקשה והסיזיפית, הלא מתגמלת והבלתי נעימה, למען שמו יתברך. ללא המלחמות שניהל והמקומות שכבש והחיילים ששלח אלי קרב, לא היה יכול בנו לבנות את מקום השלום.

עולמנו הנפלא מתקרב בצעדי ענק לקראת תיקון. חזיונות נבואיים רבים הנמצאים בקטגוריית "אחרית הימים" הולכים ומתגשמים לנגד עינינו המשתאות (אם טרם קהה לבנו מחמת ההרגל) ומבשרים גאולה. כחלק מאותו תהליך של תיקון נראה כי העולם – יותר מאי פעם – שואף למצב של שלום עולמי, כמאמר הנביא: "וגר זאב עם כבש…" שלום עולמי הוא רעיון שלפני שנים לא רבות לא ניתן היה להעלותו על שפתיים, אך בימינו הוא נדמה מצבם הטבעי של עמי המערב. נטיה למיליטריזם נחשבת בימינו מגונה. "הבטחתם יונה, עלה של זית" – מילים אלו אינן רק ציטוט משיר אלא תודעה עמוקה, שעליה גדלים בני הדורות האחרונים בארץ ובמערב כולו.

מדוע אפוא מעלה בנו ציטוט המדרש על דוד המלך חוסר נוחות? אדרבה, אולי אכן הגענו לימות המשיח?

לא תמיד זה היה כך. בעבר, כוח צבאי היה עניין להתפאר בו. בני האדם לא שאפו לכתת את חרבותם לאתים ולמזמרות. להפך, בעלי החרב התפארו במדליות שעל מדיהם וזכו להלל ולשבח, ואילו האיכרים, בעלי האת והמזמרה, היו בתחתית הסולם החברתי. אולם בימינו, ככל שגוברת בתוכנו השאיפה לעולם הרמוני, הולכת הנפש ומואסת במלחמה ובדם. בתרבות השלטת, מילים כמו מלחמה וכיבוש מקבלות מיד קונוטציה של רוע ואכזריות וזוכות לדה־לגיטימציה מוחלטת. עיין ערך רוסיה ופוטין.

מדוע אפוא מעלה בנו ציטוט המדרש על דוד המלך חוסר נוחות? אדרבה, אולי אכן הגענו לימות המשיח?

הסיבה הישירה לכך היא כמדומני השימוש החסוד והמזויף במילים אלו. הכוחנות לא נעלמה מן העולם. הסיטואציה החברתית והפוליטית שבה אנו נמצאים היום נעשית אלימה יותר ויותר. מי שרוממות הסובלנות בגרונם יתקעו חרב פיפיות חדה ללא שימוע וללא רחמים במי שדעתם אינה נוחה ממנו, כפי שאנו רואים סביבנו בכל יום. פעמים רבות, הסובלנות וההכלה הם מסכה צינית ללב קרוע ושונא – שאולי נמנע מלהפנות את חצי הרעל שלו לכיוון האויב הלאומי, אך אינו חושב פעמיים לפני שהוא מפנה אותם ללבו של האח האחר. חסידות מסוג זו, האוהבת את האויבים והשונאת את האחים הקרובים, אינה אלא אכזריות קשה. על כך אמרו חז"ל כי כל המרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר אל רחמנים.

באופן עמוק יותר, דומני כי חוסר הנוחות נובע מהטוטאליות של גישות אלו. הן חסרות את אלמנט ה"לכל זמן ועת לכל חפץ". הן מתקשות לקבל כי יש עת מלחמה ויש עת שלום. היהדות מדברת במונחים של "מידות". היא מכוונת למדידה, ליחסיות. לפי היהדות, הרוע הוא חוסר המידה, אך אין "רע טהור" במציאות. אי אפשר לומר "מלחמה היא רע טהור" וגם לא "שלום הוא טוב אבסולוטי". אין שלום ללא מלחמה. השאלה היא שאלה של מידה.

עוז המביא לידי שלום

בברכת המזון אנו מבקשים: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. בקשה זו נראית במבט ראשון אוקסימורון, לכל הפחות לפי המוסר של העידן הנוכחי. אליבא דמובילי דעת הקהל בארצנו הקטנה, היה עלינו לבקש שה' ייתן לנו רכות או רוגע (שלא לומר רפיסות) כדי לברכנו בשלום. כיצד נכנסה לכאן מידת העוז, שהיא לכאורה הניגוד של מושג השלום? הרי כולנו זוכרים שדוד לא בנה את המקדש כי ידיו היו מגואלות בדם. שלום נובע הלא מרפיסות, צייתנות והבלגה. שלום הוא חיבוקים, ריצוי והושטת הלחי השניה. שלום הוא בריחה מאותם קנאים המפיצים "שנאת חינם" – הלא כך?

שלום הוא כוח המחבר שני חלקים או יותר לכדי שלם . כדי שיהיה שלום, זקוקים שני החלקים לעוז. אם אחד החלקים מסתיר את עצמו, מבטל את דעתו ומוותר על ערכיו בשם "סובלנות" או "שנאת חינם" איננו מקבלים שלום, אלא הכנעה

דומני כי הפסוק הנזכר, הנאמר על ידי דוד המלך עצמו במזמור הפותח במילים הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז, מלמד אותנו שיעור חשוב מאד על טיבו של השלום. שלום הוא כוח המחבר שני חלקים או יותר לכדי שלם. כדי שיהיה שלום, זקוקים שני החלקים לעוז. אם אחד החלקים מסתיר את עצמו, מבטל את דעתו ומוותר על ערכיו בשם "סובלנות" או "שנאת חינם", איננו מקבלים שלום. אנו מקבלים הכנעה ולא שלום. ויתור אינו שלום, אלא מצב שאחד החלקים משתלט ומבטל את האחר. שלום אמיתי יכול לבוא רק מתוך עוז. כאשר אחד החלקים מאיים על חלק אחר, הדרך להגיע לשלום היא להיאזר בעוז ולעמוד על שלך, ללא ויתורים ופשרות. רק מתוך עמידה עזה ומאבק תקיף ניתן להגיע למצב של שלום, מצב שכל אחד מהחלקים מקבל את מקומו הראוי, והם מתחברים שוב יחד.

דברים אלו נכונים במאקרו, ביחסי פלגים בחברה וביחסים בינלאומיים, ונכונים גם במיקרו, אדם מול עצמו ומול סביבתו הקרובה ובתוך חיי הזוגיות והמשפחה. הדרך אל השלום עוברת בהכרותו של האדם את עצמו וביכולתו לעמוד על שלו. כמובן, השלום מגיע בדרך של פשרה, של התחשבות ברצון האחר, של מוכנות לצמצם את תביעותיך ולבוא לקראת הזולת, אך כל אלו אינם זהים לביטול עצמי, לוויתור על ערכים, להתבטלות. התעלמות מעצמנו, מהדברים החשובים לנו, לא רק שאינה מביאה שלום, אלא היא מרחיקה אותנו מן האפשרות להשיג אותו.

אֲ‍נִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה, אומר לנו דוד המלך, הלוחם הגדול. בהלכות מלכים כותב הרמב"ם כי לפני היציאה למלחמה יש להקדים תמיד שאילת שלום. מלחמה צריכה להיות תמיד אפשרות אחרונה. אולם, השאיפה לשלום חייבת להיות אזורה ב"עוז", באפשרות של מלחמה. הבטה אל המציאות בעין מפוכחת, המזהה את אויבי הטוב, את המפסידים הרבים לטוב, כהגדרתו של בעל המסילת ישרים, מנחה אותנו להתאזר בגבורה, להיות מודעים לשקר, למגר כל תופעה פסולה ושווא נתעה. יש זירות שנוכל להנכיח את הטוב על ידי ריבוי אור, ויש מקומות שבהם אין מנוס מלהיאבק. שמנו ישראל נגזר מהיותנו מוכנים לחרף את נפשנו עד עלות השחר ולהאבק: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

הציבוריות היהודית זקוקה היום ללוחמים עזי נפש, שישננו חרבות לשונם ברשתות החברתיות ובכלל, שידברו את האמת ללא כחל ושרק, שיזהו את המגמות ההולכות ומתקצנות ויזהירו את כולנו מפניהן. הציבוריות היהודית זקוקה יותר מאי פעם ללוחמים וללוחמות, דוקא מקרב מי שעזבו את הקן החמים בישיבה ואת ד' האמות של חייהם הפרטיים והם מעורים בענייני העולם. אם הם ישכילו לזקוף ראש וקומה ולהשמיע את קולו של יעקב דרך ידי עשו, ירבו שלום בעולם. עלינו לקחת את הכוח הגדול של מלחמה ביצר, מלחמה בדעות פסולות, מלחמה באמונות שקריות, ולהביא אותו אל החיים המודרניים, להיאבק ולהילחם למען הערכים היהודיים שלנו. אלה למרבה הצער מוטלים בסכנה דוקא כשאנו זוכים לסמוך על שולחן אבינו בארץ ישראל.

רגע לפני קריאת זכור, המעוררת עימות בין החלק היהודי המאמין לבין רוחות "השלום" מן הסוג החדש, חשוב שנזכיר את האמת הפשוטה הזאת לעצמנו: המלחמה ברוע ובמייצגיו בעולם והאחריות על מיגורו והשמדתו, לא רק שאינן פוגעות באפשרות של חיים בעידן של שלום עולמי, הן גם היחידות שבאמת מקדמות אותנו אליו באופן מעשי. ואף שמצות מחיית עמלק אינה מתקיימת עוד בפועל, הרי שהרוע ושליחיו עוד עושים שמות בעולמנו הרוחני (בעיקר). המינימום הנדרש הוא לתת מענה נכון ועמוק – להתנגד, להשמיע קול אחר, לחשוף את מערומי השקר ולהילחם בעוז עד יבוא שלום.

Photo by Sunguk Kim on Unsplash