צריך עיון > סדר שני > משבר לימוד ההלכה בדורנו

משבר לימוד ההלכה בדורנו

-
הרב נתנאל אדיר לומד ועורך ספרים

בני ישיבות הלומדים הלכה שרויים במצוקה חריפה. ההלכה אמורה להיות "לימוד על מנת לעשות", אלא שכיום אין כל קשר בין לימודה לבין עולם המעשה. אברכים השוקדים לילות כימים על לימוד ההלכה נעדרים יכולת בסיסית לפסוק הלכה מתוך משנתם. עבור לומדים רבים איבד לימוד ההלכה את משמעותו המקורית – ידיעת ההלכה.
מדוע אירע משבר זה ומה ניתן לעשות כדי לתקנו?

י"ט טבת תש"פ
 

ראובן הוא אברך ברוך כשרונות הלומד בירושלים במסגרת "אדני התורה – כולל אברכים ללימוד והעמקה בסוגיות הלכתיות". ב"זמן" הקודם הוא עסק, יחד עם כל בני החבורה, בסוגיית "מלאכת בונה" במסכת שבת. כמיטב המסורת הישיבתית, התחיל הלימוד מסוגיות הגמרא והמשיך לדברי הראשונים, במיקוד על הבנת גדרי המלאכה. לאחר מכן עברו בני החבורה ללמוד את הטור עם בית יוסף, הקיפו את השלחן ערוך עם נושאי הכלים העיקריים, וסיימו בלימוד המשנה ברורה. לסוף, הם סיכמו את הסוגיה והמתבאר מתוכה, ואף הוציאו לאור קובץ מכובד בשם "גדרי מלאכת בונה והמסתעף".

בשבת האחרונה התארחה הסבתא בבית ראובן, והביאה אתה משחק חדש עבור הנכדים – "קליקס". כבר בערב שבת פתחו הילדים את קופסת המשחק, והתחילו לשחק. לפתע החלה מנקרת במוחו של ראובן שאלה: האם יש במשחק זה איסור שבת של מלאכת בונה?

הוא יורד לפרטי הדינים בדברי המשנה ברורה והביאור הלכה, אך הכל מתערבב לו. הוא מרגיש שהוא הולך לאיבוד. בסופו של דבר, לאחר דקות ארוכות של ערפול, הוא מתקשר בבהילות למו"ץ השכונתי, ובפיו שאלתו: מה דין משחק ה"קליקס" בשבת?

ראובן מתחיל להריץ במוחו את החומר הנלמד. הוא מתחיל מגדרי המלאכה, עובר לספקות הראשונים, נזכר בדברי הט"ז והמג"א, ובהערה של ר' שלמה זלמן בשו"ת "מנחת שלמה" על דבריהם. הוא יורד לפרטי הדינים בדברי המשנה ברורה והביאור הלכה, אך הכל מתערבב לו. הוא מרגיש שהוא הולך לאיבוד. בסופו של דבר, לאחר דקות ארוכות של ערפול, הוא מתקשר בבהילות למו"ץ השכונתי, ובפיו שאלתו: מה דין משחק ה"קליקס" בשבת? המו"ץ עונה מה שעונה, וראובן נרגע ומוכן לקבל בשמחה פני שבת.

משה, הלומד אף הוא באותו כולל, התחיל השבוע סוגיה חדשה, "טלטול מוקצה מן הצד". משה הגה בסוגיות הרבות בש"ס שיש בהן נגיעה לנושא ואף בדברי הראשונים עליהן. והנה הגיע השלב האהוב על משה, העיון בשיטת הרמב"ם. משה פתח את הרמב"ם והתחיל שוקע בסדר ההלכות ובקשר בין ההלכות המשתקף דרכו. המבנה של דברי הרמב"ם היה נראה מוזר בעיניו, והדבר הטריד את מוחו שבוע שלם – בשבתו וקימתו הרמב"ם מנגינתו. והנה לאחר שבוע של עיון מדוקדק בדברי הרמב"ם ובסוגיות הש"ס, הצליח משה לבנות מהלך לימודי שיבאר את שיטתו לאשורה, כל אבן מונחת במקומה.

אלא מה, כשהגיע ללימוד הפוסקים, ראה משה כי הבית יוסף הבין את דברי הרמב"ם בצורה אחרת לגמרי, וצירף את שיטתו לחבר ראשונים בעלי שיטה חלוקה. בשלחן ערוך נפסק כמו אותם הראשונים, ובדרכו הלכו כל האחרונים, עד למשנה ברורה. קשה לתאר את אכזבתו של משה מכך שהבהירות העמוקה שהשיג בסוגיה אינה מקבלת כל הד בפסק ההלכה.

אפיזודות אלו מתארות מצוקה חריפה הקיימת בעולמם של לומדי ההלכה כיום. לימוד ההלכה אמור לכאורה לענות על ההגדרה של "לימוד על מנת לעשות", אלא שכיום אין כל קשר בינו לבין עולם המעשה

אפיזודות אלו מתארות מצוקה חריפה הקיימת בעולמם של לומדי ההלכה כיום. לימוד ההלכה אמור לכאורה לענות על ההגדרה של "לימוד על מנת לעשות", אלא שכיום אין כל קשר בינו לבין עולם המעשה. הדוגמא הראשונה ממחישה את חוסר היכולת של הלומד לפסוק מתוך משנתו, והשניה עשויה להסביר מדוע. כך או כך, נראה שעבור לומדים רבים איבד לימוד ההלכה את משמעותו המקורית – ידיעת ההלכה. במאמר זה, אבקש להסביר מדוע מצב זה בעייתי, ומה ניתן לעשות כדי לשפר אותו.

 

בין הלימוד הישיבתי ללימוד ההלכתי

לימוד ההלכה בכוללים נעשה לחזון נפרץ בדורנו. אברכים רבים פונים לאחר נישואיהם לכוללים העוסקים בלימוד הלכה, זאת לאחר שנים רבות של לימוד ישיבתי קלאסי.

ישנם הבדלים משמעותיים בין הלימוד הישיבתי לבין הלימוד ההלכתי.

הלימוד העיוני הנהוג והמקובל בישיבות בימינו מאופיין בחתירה להבנה מעמיקה ככל האפשר בסוגיה ובמפרשיה. ההבנה היא הניצבת בראש יעדיו של הלומד. הלמדן הניגש ללמוד סוגיה, יעמיק במפרשיה תוך חתירה להגדרה ברורה של הדין. פסגת הלימוד היא הגעה ל"פשט" המיוחל, המיישב ומנהיר את הסוגיה לחלקיה. פעמים רבות אותו פירוש הוא יצירתו של הלמדן, וכמובן, דבר זה נזקף לזכותו.

עיונם של הלומדים במפרשי הש"ס, בספרי האחרונים ובשיעורי ראשי הישיבות אינו נעשה על מנת למפות את השיטות בלבד, אלא בעיקר למצוא "פשט" ו"הבנה" בסוגיה. הלומד נמצא במרכז, והוא חותר להבנה ולהזדהות עם הסוגיה ברמה זו או אחרת

כל ראש ישיבה המכבד את עצמו לא יחזור ויבאר בשיעור הכללי את מה שידוע כבר בישיבות, אלא ינסה למצוא משהו מקורי לומר, שלא נאמר עדיין על ידי אחד מראשי הישיבות שבעבר. אפשר לומר שזו האמנות של ראש ישיבה: להעניק הבנה חדשה בדברי הרמב"ם; להציע ביאור מחודש ברבנו יונה, וכיוצא בכך. עיונם של הלומדים במפרשי הש"ס, בספרי האחרונים ובשיעורי ראשי הישיבות אינו נעשה על מנת למפות את השיטות בלבד, אלא בעיקר למצוא "פשט" ו"הבנה" בסוגיה. הלומד נמצא במרכז, והוא חותר להבנה ולהזדהות עם הסוגיה ברמה זו או אחרת. כללו של דבר, הלימוד הישיבתי אינו מכוון להוראה מעשית, אלא להגדרה ולהבנה של הדין.

הלימוד ההלכתי נושא אופי אחר. עוד מזמן רבותינו התנאים והאמוראים, רווי עולם ההלכה בכללי פסיקה שאין להם דבר עם ההבנה האישית של הלומד: הלכה כרבים, הלכה כבתראי, הלכה כבית הלל (הנוחים והעלובים; עירובין יג, ב), אין הלכה כרבי מאיר (שלא עמדו חבריו על סוף דעתו; שם) – ועוד. הדבר ממשיך לכללי הפסיקה של הפוסקים המאוחרים: הכלל שההלכה נקבעת לפי דעת הרוב משלושת גדולי ההוראה (הקדמת הבית יוסף), הלכה כרוב האחרונים החשובים (שיטת המשנה ברורה), ועוד. בלימוד ההלכתי נפגש הלומד עם תורה חתומה, בעלת כללים משלה, שיש בה פחות מקום למסקנה אישית ולפירוש המתחדש אצל הלומד. גם אם הלומד מבין היטב את שיטת רבי מאיר ומזדהה אתה באופן עמוק, תישאר ההלכה כדעת החולקים. ההזדהות וההבנה אינן חשובות כמו ההיצמדות לכללי הפסיקה המקובלים.

לומד ההלכה הקלאסי ניגש לתורה כאל גוף ידע סגור מראש, ומטרתו להגיע להכרעה המעשית: כיצד לנהוג בפועל. הכללים כבר נאמרו; ההלכה כבר נתונה. המטרה של הלימוד היא חשיפת ההלכה הקבועה זה מכבר

לומד ההלכה הקלאסי ניגש לתורה כאל גוף ידע סגור מראש, ומטרתו להגיע להכרעה המעשית: כיצד לנהוג בפועל. הכללים כבר נאמרו; ההלכה כבר נתונה. המטרה של הלימוד היא חשיפת ההלכה הקבועה זה מכבר. גם אם יש לפוסק ההלכה כוח פסיקה להתיר או לאסור, הוא אינו מתייחס ללימוד שלו בתור פעולה אישית של הבנה והזדהות, וודאי לא של חידוש. הוא מנסה לברר מהי ההלכה, וככל הניתן, לסמוך על תקדימים ולדמות מילתא למילתא. הוא אינו רוצה לחדש, אלא להיצמד למסורת ההלכתית הנתונה זה מכבר. לסבר את האוזן, נוכל לומר שהפוסק מחפש את הדומה, בעוד הלמדן מחפש את החילוק.

אפשר לראות את ההבדל החד בין הלימוד הישיבתי ללימוד ההלכתי דרך המנהג שהשתרש לאחרונה: "לימוד חצי שעה משנה ברורה". הלומדים הישיבתיים ניגשים אל המשנה ברורה בדרך אחרת לגמרי משהם ניגשים לגמרא. הם אינם מחפשים בלימודם הגדרות ופירושים, אלא הוראות מעשיות. נכון אמנם שלימוד יסודי של ההלכה עושה עבודה שיטתית ומקיפה יותר, אבל הגישה אליה משותפת הן ללימוד היסודי והן לשטחי. בעיסוקו בספר משנה ברורה, מניח הלומד כי הספר עשה כבר את העבודה עבורו וסיכם את שיטות הפוסקים, ולכן "חסך" מאתו את העבודה היסודית. לסיכום, הלומד ההלכתי מעונין למצוא את ההלכה המוסכמת מראש עוד לפני מאמציו הלימודיים, ומטרתו היא תכליתית – לדעת "מה למעשה".

הלימוד ההלכתי הנפוץ היום בכוללים נופל במידה מסוימת בין הכסאות. הוא אינו מגיע לרמת ההפשטה של הלימוד הישיבתי, שכן הוא מתעסק בהלכה, אך הוא גם אינו מביא לידי פסיקת הלכה, כיוון שהוא מתעסק בעיון ובהבנה

כל עוד נשמרים הגבולות והלימוד הישיבתי אינו בא בגבולו של הלימוד ההלכתי ולהיפך, שורר שלום בבית המדרש. המצוקה המתוארת למעלה מתחילה מעירוב התחומים. הלימוד ההלכתי הנפוץ היום בכוללים נופל במידה מסוימת בין הכסאות. הוא אינו מגיע לרמת ההפשטה של הלימוד הישיבתי, שכן הוא מתעסק בהלכה, אך הוא גם אינו מביא לידי פסיקת הלכה, כיוון שהוא מתעסק בעיון ובהבנה. אם אנחנו נשארים עם הלימוד העיוני לבד, ניתן לכאורה לוותר על כל המאמץ לבירור שיטות הפוסקים; ואם אנחנו נותרים עם הבירור ההלכתי בלבד, עדיף לכאורה לזנוח את המאמץ העיוני החמור.

עלינו לשאול אפוא שתי שאלות הכרוכות זו בזו: האם ניתן לשלב בין סגנונות הלימוד, וכן, האם יש הצדקה לשילוב זה?

 

"השילוב הפשוט" ומדוע אנו נמנעים ממנו

אפשרות שילוב אחת, אידאלית לכאורה, היא הפיכת הלימוד ההלכתי העיוני ל"לימוד על מנת לעשות". באפשרות השילוב הזו, יביא הלימוד העיוני לידי מעשה. המסקנות שהלומד מוציא מעיונו הפרטי וממאמצי ההבנה שלו מובילים אותו לפעולה. כלומר, עלינו לומר למשה, המופיע בסיפור למעלה, ללכת אחר לבו, אחר ההבנה האישית שלו, ולנהוג למעשה לפי הפירוש שהתחדש לו ברמב"ם. הרי לימוד התורה בכלל מוגדר במקורו פעולה המביאה לידי מעשה (קידושין מ, ב), וכל יהודי מתפלל "לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים". מדוע לא, לכאורה?

מאורות ההלכה, שדבריהם נלמדים גם במסגרת הלימוד הישיבתי, אכן עשו כך. הם למדו בעיון מעמיק את סוגיות הש"ס והראשונים, והוציאו את פסיקת ההלכה מתוך משנתם. מבין פוסקי ההלכה בדור אחרון, החזון אי"ש הוא דוגמא מצוינת לכך. ספרי החזו"א נלמדים גם במסגרת העיון הישיבתי, הרבה יותר מספריהם של פוסקי הלכה אחרים, אף שעיקר עיסוקו היה בהלכה ולא בבירור למדני של הסוגיות. הלימוד בספרי החזו"א יכול לשמש לנו מודל לבירור עיוני של הלכה המביא לידי מעשה. מדובר בלימוד הרמוני, החותר למסקנות כראוי ללימוד הלכתי, אך תוך כדי עיון למדני בסוגיית הגמרא ובמפרשיה. לאחר שהלומד יגע להשיג הבנה בסוגיה, משמשות לו מסקנותיו מצע לפסיקת הלכה.

הלימוד בספרי החזו"א יכול לשמש לנו מודל לבירור עיוני של הלכה המביא לידי מעשה. מדובר בלימוד הרמוני, החותר למסקנות כראוי ללימוד הלכתי, אך תוך כדי עיון למדני בסוגיית הגמרא ובמפרשיה

בדרך זו, ככל שהלומד סבור ששיטת הרמב"ם והגאונים מכוונת יותר לפירוש האמתי של הסוגיה, או שהתברר לו בעיונו הלמדני שחבר ראשונים מכוונים לאותו העניין, אזי הוא ייתן להם משקל רב יותר בפסיקת ההלכה. אם הוא הבין פירוש אחר בדברי רמב"ם משהבינו גדולי הפוסקים, עליו לנהוג לפי הפירוש שלו להלכה; גם אם יחשוש לשיטת גדולי הפוסקים, עליו להחמיר לכל הפחות כפי הפירוש ה"אמתי" שהתברר לו בדברי הרמב"ם.

אולם, נקל להבין מדוע הצעה "פשוטה" זו אינה מקובלת. קל לדמיין כיצד היה נראה עולם ההלכה, אם כל אברך היה מעלה לעצמו סברות בלימודו ואף נוהג על פיהן. לו היה כל לומד מתחיל לחדש חומרות שונות ומשונות לפי דעתו, היתה נעשית התורה "עדרים עדרים", וההלכה היתה נעדרת. בהלכה יש ממד של הוראה ציבורית – הליכה ציבורית בדרך של פסיקה מקובלת – ולכן ישנם כללי פסיקה נוקשים שאינם מתחשבים בהכרח בהבנת הלב של הלומד בפרטי. כבר בעולמם של חז"ל אנו מוצאים פער בין לימוד לשם חתירה אל האמת לבין כפיפות לכללי ההלכה, כאמור לעיל. אנו מוצאים למשל שאין הלכה כרבי מאיר, למרות (ואולי דווקא) משום שלימודו היה עמוק כל כך עד שחבריו לא עמדו על סוף דעתו. כנזכר, עצם הרעיון של כללי פסיקה סותר את החתירה ללא משוא פנים אל האמת. הפסיקה היא עניין ציבורי השייך לכל ישראל, ואינה נתונה להבנת הלב של כל לומד ולומד.

קל לדמיין כיצד היה נראה עולם ההלכה אם כל אברך היה מעלה לעצמו סברות בלימודו ואף נוהג על פיהן. לו היה כל לומד מתחיל לחדש חומרות שונות ומשונות לפי דעתו, היתה נעשית התורה "עדרים עדרים", וההלכה היתה נעדרת

על זאת ניתן להוסיף שלא כל לומד הוא הגר"א או החזו"א כמובן, ולא כל צורב מגיע להוראה ויכול להוציא הלכה מתוך תלמודו. כן הרי אמרו חכמים: רק אחד מכל אלף לומדים יוצא להוראה (קהלת רבה ז, כח).

הבנה זו חשובה גם כדי למנוע חריגות. במחוזות מסוימים ניתן לראות צורבים חריפים הנוהגים לעצמם הנהגות הלכתיות חריגות, בחשבם שיש להם לנהוג למעשה על פי מסקנותיהם האישיות בסוגיה. מלבד העובדה שלא ברור שכל אחד מהם אכן הגיע להוראה, יש להוסיף כי ההלכה היא הנהגה לכלל ואינה עולם פרטי, שבו כל אחד עושה כבתוך שלו.

מכל זה נראה שלא לחינם שולל הלימוד בישיבות את פתרון "השילוב הפשוט" ואינו עוסק בלימוד על מנת לעשות, שכן ישנו מתח מובנה בין פסק ההלכה לבין הלימוד האישי החותר להבנה ולהזדהות. בעולם ההלכה פועמת תפיסה אחרת, שאינה תואמת את צורת הלימוד הפרטית, החותרת להשגת האמת כפי שהיא נגלית לעיני הלומד. שוני זה הביא לדחיקתו של הלימוד ההלכתי על כל כלליו מעולם הישיבות.

 

לימוד הלכה בכוללים

עם כל זאת, יש לתת את הדעת על חוסר הרלוונטיות של הלימוד הישיבתי. האם באמת נידון לימוד התורה להיות תיאורטי בלבד? מה הטעם בהשקעה הגדולה בלימוד הישיבתי, אם אנו עתידים לראותו מתנפץ על סלעי ההלכה הכתובה והמוסכמת?

הבעיה מופיעה בחריפותה אצל אברכי הכוללים, החמושים בדחף מעשי-אקטואלי מצד אחד, ומצד שני מצוידים בכלי העבודה ובתפיסות הישיבתיים. כמתואר למעלה, רבים מהכוללים ההלכתיים אינם מוותרים על שיטת הלימוד הישיבתית, החותרת להשגת הפירוש וההגדרה המדויקים – פירושים והגדרות שלעתים קרובות הם מחודשים ואישיים. עם זאת, הם מבקשים לימוד מעשי יותר, ולכן פונים אל ההלכה.

שח לי פעם אברך צעיר שהתחיל ללמוד בכולל הלכה את התחום של "איסור והיתר", שהוא מלא סיפוק מהלימוד, כיון שהוא יוצא עם "משהו ביד". הוא מגיע הביתה עם מסקנות מעשיות שהוא יכול להראות בפני אשתו וילדיו. ואכן, ניתן להזדהות עם מניע זה. חז"ל כבר דיברו על כך שהלימוד צריך להיות "על מנת לעשות". גם אם יכולים בני ישיבות בתחילת דרכם להסתפק בלימוד תיאורטי, ניתן להבין את הרצון בלימוד מעשי, לימוד הנוגע בחיים הממשיים.

האברך, בניגוד לבחור הצעיר, מתקשה לעסוק רוב יומו בלימוד שאין לו קשר לחייו המעשיים. הלימוד ההלכתי נותן לכאורה מענה לצורך בקשר לעולם המעשה, ואין להתפלא שאברכים רבים נמשכים אליו

העיסוק התמידי בלימוד שאין לו כל השלכה מעשית, כמו הלימוד הישיבתי, הוא קשה לאנשים רבים. האדם הוא יצור מעשי, נשמה בגוף, ויש לו דחף לעיסוק אקטואלי. נטיות אלו מתגברות ביותר לאחר שבן הישיבה נושא אישה, מקים משפחה ומתערה בעולם המעשה. הוא טרוד בפרנסה ובגידול ילדים, בחשבונות ובתשלומים, בשלום בית וביחסי שכנים. עם זאת, כאשר הוא ממשיך ללמוד בכולל, עדיין תופס הלימוד את רוב יומו. מתוך כך מתקשה האברך, בניגוד לבחור הצעיר, לעסוק רוב יומו בלימוד שאין לו קשר לחייו המעשיים. הלימוד ההלכתי נותן לכאורה מענה לצורך בקשר לעולם המעשה, ואין להתפלא שאברכים רבים נמשכים אליו.

דא עקא, לעתים קרובות עם התקדמות הלימוד ההלכתי נתקל הלומד בתופעה שתיארתי למעלה. אין כל השלכה הלכתית לחידושים הגדולים שמתגלים לו בלימוד הסוגיה והראשונים, ומאידך גיסא, הוא גם אינו מצליח לפסוק הלכה פשוטה מתוך לימודו. כל חלומותיו והגיגיו מתנפצים על סלעי ה"הלכה למעשה", כשהוא מגלה שדברי הפוסקים אינם מעלים על הדעת, ולו ברמז קל, את כל הגדרותיו ותובנותיו. כאן מתגלה לו הפער שבין עולם הלימוד הישיבתי הקלאסי שממנו הוא בא, ובין עולם ההלכה, שנקבע על ידי גדולי הפוסקים של עם ישראל. האברך מגיע מהישיבה, ומנסה לשלב את המתודה הישיבתית בלימוד ההלכה – אך ניסיון זה עצמו מותיר אותו קרח מכאן ומכאן.

אמר לי פעם תלמיד חכם אחד שלמד דיינות: רוב דברי ראשי הישיבות שלמדנו אינם מתיישבים עם דברי הפוסקים ונושאי הכלים של השלחן ערוך באותם ענינים, וממילא אין להם השלכה הלכתית כלל.

האם יש אפוא תקנה ללימוד ישיבתי של ההלכה?

 

חשיבות לימוד ההלכה בעיון

המסקנה הקלה מהדברים האמורים עד כה היא ויתור על לימוד ישיבתי של ההלכה, והיצמדות לשיטה הישנה – בירור שיטות הפוסקים וסיכומן באופן בהיר לפי כללי הפסיקה, כך שהלומד יוכל לפסוק הלכה בקלות בהגיע לידיו שאלה מעשית. אולם, לדעתי זוהי מסקנה שגויה. יש ערך רב בלימוד הישיבתי, ולא נכון לוותר עליו, גם כשאנו מעוניינים בלימוד מעשי יותר – לימוד ההלכה.

הלימוד הישיבתי מעניק משמעות עמוקה ללימוד ולקיום ההלכה, ומביא לכך שהעשיה של האדם תבטא את תורתו ואת עולמו. אינה דומה הזהירות מ"מוקצה מחמת איסור" של מי שלמד את הסוגיה והבין מדוע אסור לטלטל "מחמה לצל" ואילו "לצורך מקומו מותר", לשל מי שלא הבין את הרעיונות לעומקם

הלימוד הישיבתי מעניק משמעות עמוקה ללימוד ולקיום ההלכה, ומביא לכך שהעשיה של האדם תבטא את תורתו ואת עולמו. אינה דומה הזהירות מ"מוקצה מחמת איסור" של מי שלמד את הסוגיה והבין מדוע אסור לטלטל "מחמה לצל" ואילו "לצורך מקומו מותר", לשל מי שלא הבין את הרעיונות לעומקם ויודע רק את "הכללים היבשים". ההבנה מעניקה משמעות ללימוד ההלכה; היא שופכת אור על קיום המצוות המעשיות, ומקרבת אותן אל עולמו הרעיוני.

יתרה מזו, דברי הפוסקים דורשים "יד של למדן" שיבאר את טעמיהם וגדריהם. דבר זה משפיע רבות על האפשרות לדמות מילתא למילתא, ונולדות ממנו הלכות רבות. מי שיודע ללמוד היטב את דברי הראשונים ולהגדירם באופן ברור, יוכל להבין לעומק את דברי הפוסקים המאוחרים ולהסיק מדבריהם הלכה מעשית.

יש אפוא לדחות את הפתרון הקל, של הפרדה מלאה בין התחומים. ראוי ללמוד הלכה לעומקה באופן ישיבתי, גם אם גישה זו מערימה קשיים על פסיקת ההלכה ומורידה מהמעשיות של הלימוד. תמורת זאת, יש לחתור למצוא דרכים לביטוי הרצון הטבעי של הלומד להביא את מסקנותיו לידי מעשה, מבלי לפגוע בעולם הפסיקה, ומבלי להפוך את התורה לתורה פרטית.

 

להתייחס ללומד ברצינות

בתור ניסיון להגיע לפתרון, הבה נבחן יותר לעומק את המקרה של ראובן שבו פתחתי. ראובן, שהעמיק להפליא בלימוד ההלכה, התבלבל כשהגיע למקרה שבו נדרש להכריע בנושא מעשי שהתגלגל לפתחו. האם הבלבול שלו הוא הוא תוצאה הכרחית של לימוד ההלכה? נכון, עלינו להודות כי לימוד מעמיק עלול לגרום לכך שהתמונה המתקבלת אצל הלומד תהיה קצת עמומה – זאת בניגוד לתמונה הבהירה והמסודרת של הלומדים בסגנון ההלכתי הרגיל. עם זאת, אני סבור כי התגובה של ראובן משקפת דבר מה נוסף המצוי בלימוד שלנו, שאותו כן ניתן לתקן, מבלי לפגוע בעולם ההלכה כולו.

ישנה איזו רפיסות, איזו נמיכות קומה המסווה את עצמה בתחושות ענוה וביטול, הגורמת ללומד להתייחס בחוסר רצינות לעצמו וללימוד שלו. תופעה זו באה לידי ביטוי באופן קצת אחר במה שניתן לכנות "תרבות הספקנות האינסופית"

ישנה מחשבה, שאתה אנו ניגשים ללימוד, שגם אם למדנו את הסוגיה לאורכה ולרוחבה, איננו יכולים לומר משהו מעשי על הלכותיה. כלומר, לא זו בלבד שאיננו רשאים לכך, אלא איננו מסוגלים לכך. ישנה איזו רפיסות, איזו נמיכות קומה המסווה את עצמה בתחושות ענוה וביטול, הגורמת ללומד להתייחס בחוסר רצינות לעצמו וללימוד שלו. תופעה זו באה לידי ביטוי באופן קצת אחר במה שניתן לכנות "תרבות הספקנות האינסופית" – ביטוי המשקף את הפחד מהכרעה ואת הרצון להישאר במקום הנח של אי-ודאות.

ניתן לומר שרפיסות זו נובעת גם מהפער המדובר בין הלימוד הישיבתי ללימוד ההלכתי: כאשר הלומד מתרגל לכך שמסקנות לימודו חסרות משמעות מעשית, הוא מאבד את הביטחון בנכונותן. עם זאת, דומני שהסבר זה אינו ממצה. גם עם הסיבה לחוסר הביטחון היא הרגל, הרי שמדובר במצב נפשי ולא רק בחוסר מיומנות. להלך הרוח המתואר יש עוד היבטים בחיים, מלבד החשש מפסיקה; מדובר לדעתי במצב נפשי עמוק יותר.

הלחץ הנפשי של ראובן מהצורך בהכרעה לא נבע רק ממחסור במיומנות פסיקה. הוא משקף את העמדה הנפשית שלו כלפי עצם המסוגלות שלו לפסוק הלכה. הצורך להכריע הבהיל אותו. הוא חשש מעצם האפשרות שהלימוד שלו יהפוך להיות מעשי. הוא העדיף להישאר בעולם התיאורטי, מבלי להזדקק להביא את לימודו לידי מעשה.

התיקון הראשון הנדרש ממנו הוא אפוא להתחיל להתייחס אל הלומד והלימוד ברצינות. הנוסחא שאנו צריכים לשאוף אליה היא לימוד שיכול להביא לידי מעשה, לידי פסיקת הלכה, אך אינו עושה זאת, מכוח הגבלה עצמית – הגבלה הנובעת מהתחשבות בכללי הפסיקה המקובלים

התיקון הראשון הנדרש ממנו הוא אפוא להתחיל להתייחס אל הלומד והלימוד ברצינות. הנוסחא שאנו צריכים לשאוף אליה היא לימוד שיכול להביא לידי מעשה, לידי פסיקת הלכה, אך אינו עושה זאת, מכוח הגבלה עצמית – הגבלה הנובעת מהתחשבות בכללי הפסיקה המקובלים. השאלה היא כיצד ניתן לייצר מצב זה, בהינתן העובדה שהלימוד, בסופו של דבר, אינו מביא את הלומד לידי מעשה.

 

הצעות מעשיות

ניתן להעלות כמה הצעות מעשיות שיכולות לדעתי לקרב את לימוד ההלכה אל המצב הרצוי. ראשית, יש מקרים לא מעטים שבהם יש משמעות להכרעת הלומד. למשל, ישנן שאלות רבות הנתונות במחלוקת הפוסקים, ללא הכרעה מקובלת בציבור. במקרים אלו, יכול הלומד לשקול את העניין בדעתו ולהכריע כפי הדעה שנראית בעיניו יותר. מובן שראוי להזהיר אותו שלא לסטות בהנהגתו המעשית מהדרך המקובלת בפוסקים, הן לחומרא והן לקולא, אך קיימים מקרים "אפורים" שאין עליהם מסורת חד-משמעית. במקרים אלו, ראוי לעודד את הלומד לפסוק הלכה לעצמו, ולא לרוץ ולשאול את המו"ץ.

קיימים מקרים "אפורים" שאין עליהם מסורת חד-משמעית. במקרים אלו, ראוי לעודד את הלומד לפסוק הלכה לעצמו, ולא לרוץ ולשאול את המו"ץ

נוסף לכך, יש לתת ללימוד ההלכתי אופי אקטואלי יותר, מה שיעזור ללומדים לחוש שיש בלימודם הכרעה מעשית. ראשית, יש לדון על מקרים בני זמננו, תוך כדי עיסוק בדוגמאות ריאליות. אם לומדים למשל הלכות בורר, ודנים על אוסמוזה הפוכה בשבת, יש לדון בדברים תוך כדי בירור מעשי: הבנת התפקוד של המכונה וכדומה. צורת לימוד כזו תעלה את תחושת האחריות של הלומד. הוא יראה בחוש כי הסוגיה ההלכתית שבה הוא דן אינה פלפול תיאורטי גרידא, אלא עניין מעשי מאד – דבר שניתן לממש ולראות, ושיש צורך לקבל הכרעה לגביו.

וכן, גם אם עיקר הלימוד ההלכתי נעשה בשיטה ישיבתית, ראוי לדעתי לסכם את הלימוד באופן הלכתי, ולתת את הדעת לא רק על העקרונות העולים מן הפוסקים ומן הראשונים, אלא גם על ההשלכות האקטואליות שלהם. באופן זה, ידע הלומד לכל הפחות את ההלכה הברורה שאין לגביה ספק, כך שהיא תהיה מונחת בכיסו. ראובן וחבריו יגיעו אפוא למסקנות מעשיות מתוך לימודם, ולא רק לידיעה של השיטות התיאורטיות. הם לא יזדקקו למו"ץ, שפעמים רבות אינו מונח כמותם בסוגיה, ויוכלו להכריע בעצמם ועל פי סברתם.

גם אם עיקר הלימוד ההלכתי נעשה בשיטה ישיבתית, ראוי לדעתי לסכם את הלימוד באופן הלכתי, ולתת את הדעת לא רק על העקרונות העולים מן הפוסקים והראשונים, אלא גם על ההשלכות האקטואליות שלהם

כאמור, צורת לימוד זו אינה מתעלמת מכללי ההלכה המקובלים בפוסקים הקדמונים. ההצעות המעשיות הללו מבקשות להפוך את חווית הלימוד ההלכתי לבעלת משמעות עמוקה יותר, שיש בה ממד מעשי. מטרת הלימוד תהיה הבנה אישית, ובכך הוא ישמר את מעלת הלימוד הישיבתי, אך יזכה מנגד לממד המעשי המעניק את הסיפוק המיוחד של חיבור לעולם המעשה. הוא ישמר את טעם הלימוד מצד אחד, אך מצד שני ייזהר מלפרוץ את גדרי ההלכה.

***

פתחתי בתיאור מצוקה מצויה אצל לומדי ההלכה בסגנון ישיבתי, החוזים בהתרסקות תובנותיהם המעמיקות אל סלעי הפסיקה. הם מאבדים את הטעם ההגותי בלימוד ההלכתי, וגם הלכה פסוקה אין בידם. הם ממשיכים להזדקק לתרופת הפלא של המו"ץ, גם בשאלות ההלכתיות הפשוטות ביותר.

הצעתי היא להכיר בכך שמדובר בשני עולמות: עולם הלימוד הטהור שעיקרו הבנה והזדהות הלב, ועולם ההלכה הנהוגה בכלל ישראל. ההכרה בכך צריכה להוביל אותנו למצוא את הדרך שבה עולמות אלו משתלבים – את הדרך לכך שהלימוד העיוני ימצא ביטוי מעשי, תוך שמירת צביונה הכללי של ההלכה.

זכינו לראות מאות ואלפי תלמידי חכמים מופלגים, הלומדים בעיקר בשיטת הלימוד של הישיבות – שיטת לימוד שיש בה טעם מיוחד, הבנה מעמיקה וקניין תורני ייחודי. שילוב הלימוד הישיבתי בתוך תחום לימוד ההלכה יכול להביא להרמת קרנה של ההלכה עצמה, וליצור פירות משובחים בעולמה של הוראה. אני תקוה לראות זקנים עם נערים לנים בעומקה של הלכה במאמץ כפול: להבין לעומקם את פסקי ההלכה המקובלים לנו, ולהביא לידי ביטוי את עולמם העיוני בתחום הראוי לו. בדרך זו נזכה לראות פוסקים גדולים קמים לנו, המאירים את העולם – עולם המעשה על תחומיו הרבים – בתורתם.

תמונה: Bigstock

8 תגובות על “משבר לימוד ההלכה בדורנו

  • מאמר נפלא וברור! הראשון שראיתי שכתב ישירות על התופעה הזאת בימינו בבהירות נפלאה ושירד להפליא לנקודה המרכזית.

    ניתן ללכת באותו כיוון של בעל המאמר גם בנוגע לתלמידי חכמים שנחשפו לעולם כתבי היד (דקדוקי סופרים, אתר הכי גרסינן, מינכן, סוגיות מקבילות בתלמוד ובשאר ספרי חז"ל, גרסאות שונות בספרי הראשונים), למקורות חז"לים באופן רחב (תוספתא ספרא ספרי מכילתא ירושלמי פסיקתא וכו') ולעולם ההלכתי של תקופת הגאונים (שו"ת הגאונים, שאילתות, בה"ג, וכו'), שזאת תורה שלא כל כך נכנסה לעולם הפוסקים ונושאי הכלים (וגם לא לישיבות) – בעיקר כי לא היו לפניהם את כל המקורות הללו – ולפעמים יש בהם נפקא מינא גדולה להלכה כידוע, ויש בפני התלמיד חכם את אותו מתח שהציע בעל המאמר בין להיות עצמאי ובין להמשיך כפי המקובל בעולם הפוסקים.

    לדוגמא, לפעמים נדחקים בפירוש דברי הרמב״ם כי לפנינו גרסא אחרת של סוגיית הגמרא ממה שהיה לפני הרמב״ם, ובגלל הפירוש הדחוק בדברי הרמב"ם פוסקים הלכה אחרת ממה שבאמת פסק הרבמ"ם באמת.

  • אין חדש בדברים, אלא בהצגתם בבהירות.
    כבר בסוף מסכת סוטה מסופר שאחת הקללות של עקבתא דמשיחא היא ש"לא ימצאו משנה ברורה והלכה ברורה במקום אחד".
    אני התנסיתי בלימוד כזה, ובסוף הוא מאפשר פסיקה.
    צריך "שימשו חכמים". סטז' בלעז. בלעדיו גם אלה שלמדו רפואה 6 שנים לא יודעים להכריע בעניין דיאגנוזה.

  • ממש זה כיוון רשב"י: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, אלא שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד.

  • לכל המגיבים על המאמר של רשב"י, משנה והלכה.
    היתי שמח לאשר את הענין, אבל כמדומני ש"משנה" בלשון חכמים אינו ביטוי השווה למה שמכונה במאמר "הלימוד הישיבתי", שהוא אולי יותר תלמוד מאשר משנה, ובכלל מהי המשנה בזמן רשב"י שעדיין לא נערכה המשנה.
    כמו כן "הלכות" אינו דווקא פסק הלכה של החכם, שכן הוא מוגדר גם כסוגה של חומר הלימוד "הלכות ואגדות", וכן ראינו "הקפיהו בהלכות" על תנורו של עכנאי, וכן אמר הדרישה (יו"ד סי' רמא והובא בש"ך) שמה שכתוב "שונה הלכות בכל יום" הוא על סוגיא בגמ'.
    עכ"פ ודאי שהוא מדבר על פער מסוים בלימוד, בין משנה להלכה, ויהי רצון שיסגרו כל הפערים.

  • מסכים לגמרי. יש ישיבות הו בציבור החרדי ספרדי והן בציבור הדתי לאומי שלומדות 'אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא', שזה בדיוק הפתרון שהוצע במאמר.

  • כל מה שכותב המאמר מייחל אליו קיים בישיבת ההסדר קרני שומרון. לימוד הסוגיה לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא הנובע מתוך עיון מדוקדק ולא מובנה.

    • השיח הוא חרדי פנימי. זה שבישיבות הסדר לומדים כך או אחרת הוא לא רלוונטי לנושא.
      יש סיבות שונות למה הלימוד בישיבות ההסדר הוא לא הלימוד אליו אני מייחל. אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

  • אי אפשר לתת את יכולת הפסיקה לכל לומד סוגיה. יכולת הפסיקה תלויה במסורת. כלומר – גם בדברי הראשונים ישנם תמיהות שהאחרונים 'עלו' עליהם ועל כן אינם נפסקים. כדוגמה ידוע שהחזו"א לא למד מספר המאירי כיון שלא הייתה עליו מסורת וככזה לא עבר את ביקורת גדולי המחברים. אי אפשר שכל לומד סוגיה ללא 'פרספקטיבה' רחבה מספיק יפסוק דין לעצמו ויחליט לאיזו סברה צריך לתת יותר משמעות (שהיא לא תמיד מה שמתקבל יותר על הלב) ומאידך אין טעם ללמוד רק את הפסק של ההלכה למעשה שהוא כמו לדקלם את המשנה ברורה ומחברי דורנו בלבד שזה שווה ערך כמו לשאול את הרב בכל פעם שצצה שאלה.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל