כל העולם קליניקה? על הסכנה שבהאדרת הקרבן

קשה להיות קרבן. קשה מאוד. מעבר לסבל המידי של הקורבן, הוא נושא אתו פעמים רבות גם תחושת אשמה. בשל כך, טוב שהרוח הציבורית מכירה בכאב של הקרבן ומציעה לו תמיכה וחיבוק. אנשים שנפלו קרבן לנסיבות קשות או למעשים בעייתיים יכולים למצוא אמפתיה ותמיכה בקרב החברה והדבר מקל מעט על סבלם ועושה את הסביבה שלנו למקום טוב יותר. כך, מי שתפרסם ברשת חברתית על פגיעה שחוותה, בין אם מהרשויות, מחינוך נוקשה או ממעשה אלימות, תקבל חיזוקים, גילויי אמפתיה והצעות לעזרה לרוב. זהו דבר עצום, ולפעמים ממש מציל חיים.

מעבר לתמיכה הרגשית שזוכים לה הקרבנות, הרוח הציבורית המכילה מצליחה להפחית מעט את הצורך הפסיכולוגי להסתיר את הארוע, המייסר אותם ומוסיף עגמת נפש על הפגיעה המקורית. המצב רחוק מלהיות מושלם, אבל קיימת בהחלט מגמה של הכרה בקרבנות ואמפתיה כלפיהם; טוב מאוד שהחברה תומכת במי שנפגע או נפל, והלוואי שהתמיכה הזו תתמיד ואף תתחזק.

יחס רגיש לחלשים הוא חיובי בהחלט. אולם יחס זה פוגע בסופו של דבר בחלשים עצמם ומעצים את חולשתם. הוא מאפשר להם להשלים עם עמדת הקרבן ולהתבוסס ברחמים עצמיים

אולם, כפי שכתבה לאחרונה המטפלת הזוגית אפרת צור, עם התמיכה בקרבנות מגיע גם אתגר. לא אחת מעודדת אותנו החברה לאמץ את עמדת הקרבן, לחבק אותה ולהישאר בה. כאמור, יחס רגיש לחלשים בחברה הוא חיובי בהחלט. אולם יחס זה פוגע בסופו של דבר בחלשים עצמם ומעצים את חולשתם. הוא מאפשר להם להשלים עם עמדת הקרבן ולהתבוסס ברחמים עצמיים.

אמת פשוטה זו, שכמדומה כל אחד מאתנו שמע בילדותו עשרות פעמים ("די לרחם על עצמך!"; "תפוס את עצמך בידים!"; "בכי הוא לא פתרון"; "אם אתה רוצה משהו תבקש – אל תתבכיין"), היתה בשנים האחרונות לעמדה בלתי מקובלת – שלא לומר משוקצת. אסור לומר אותה בקול. בעולם של ימינו, הצועד בקיצוניות אל חמלה עיוורת, אמירות מעין אלו נתפסות שיפוטיות והאשמת הקרבן.

מה בעייתי בכך? ובכן, כל אחד יכול להבין כי השלמה פסיבית עם מצבנו תוך האשמת הסביבה בכל צרותינו אינה גישה יעילה במיוחד, והיא חוסמת התקדמות והתפתחות. אך זה בדיוק מה שקורה לנו. תופעה זו מחוללת נזק בתחומים רבים, וביניהם בתחום של רווקות מאוחרת, שעליו אבקש להרחיב במאמר זה.

האדרת הקרבנות ורווקות מאוחרת

לפני תקופה לא ארוכה רץ ברשת סרטון של קטע מנאום שנשא הרב יהושע וידר תחת חופתם של זוג רווקים מבוגר מהציונות הדתית. הסיבה לוויראליות הגדולה של דבריו היתה ככל הנראה האדרת הרווקים והרווקות שהשתמעה מדבריו. הוא מכנה אותם שם "חיל חלוץ" ומכתירם גיבורים של הדור שלנו. ברוח דומה תיארה הרבנית ימימה מזרחי את הרווקות המבוגרות של דורנו כמי ש"נושאות על גביהן את צער השכינה", שגם לה אין בית וגם היא אינה מוצאת מנוח לכף רגלה. ללא ספק, אלו דברים חשובים המחיים נפשות רבות. דבריו של הרב וידר עודדו רווקים ורווקות, כפי שאני יודעת מקרוב, ואף כתבתי לו כך. אולם, גם כשמשמיעים דברי עידוד חשובים אלו, צריך לזכור את הצד השני. באופן אישי, מצאתי טעם לפגם בפופולריות העצומה של מסרים מסוג זה.

נכון, ראוי לעודד את רוחם של רווקים ורווקות, אבל לעתים נדמה שאנו מהדרים במצוה זו כל כך, שאנו הופכים את ההורים ו'הדודות הזקנות' הדוחפים את הרווקים לחתונה לצד הרע בסיפור

יש משהו רומנטי בלשאת על גבייך את צער השכינה או להיות חוד החנית של צבא העם הנלחם על קדושתו. אמירות מסוג זה עשויות להיות ליטוף נעים, הברשה בכיוון הפרווה, או במילים אחרות: חיבוק קרבן הנסיבות.

נכון, ראוי לעודד את רוחם של רווקים ורווקות, אבל לעתים נדמה לי שאנו מהדרים במצוה זו כל כך, שאנו הופכים את ההורים ו'הדודות הזקנות' הדוחפים את הרווקים לחתונה לצד הרע בסיפור. כביכול הם הצד הלא-מתחשב והלא-מכיל, השבוי עדיין בנורמות מיושנות ואינו מעודכן שהגיבורים האמיתיים של הדור הם הסובלים, הנאנקים, קרבנות הנסיבות…

לצד הצורך בליטוף וחיבוק, עלינו להיזהר שעידוד זה לא יהפוך לתמריץ שלילי להשלמה עם הנסיבות. החיבוק וההכלה אינם מניעים לשינוי; הם מסירים את המשא מעל גב הקרבן ובוכים יחד אתו. יש לכך מקום בחדר הטיפול, בשלב הניחום ובמחוות חבריות. אולם קולה של התרבות, של החברה, צריך להיות קול של תביעה לעמידה על הרגלים, קול של האדרת האדם המצליח להשתחרר מעול הנסיבות ולהיחלץ מעמדת הקרבן – ולא חלילה של האדרת הנופלים, הנכנעים לנסיבות החיים.

כבר בראשית התורה, בסיפורו של קין, נדלקת נורה אדומה המזהירה מפני אימוץ עמדה קרבנית. קין הוא קרבן לדחייה מביישת. המנחה שהקריב לה' נדחתה, בעוד מנחתו של אחיו הצעיר הבל התקבלה ברצון. כאשר קין מתבוסס בחוויית ההשפלה, פונה אליו ה' ומבהיר לו כי תיקון של מעשהו יכול להוציאו מן הדכדוך ולהעביר אותו לחוויה אחרת לגמרי – של ריצוי וקרבה. אך קין אינו שועה לדברי ה'. את אנרגיית העלבון וההשפלה הוא מפנה כלפי אחיו והורגו נפש.

האם בעקבות זאת הוא משנה את התודעה שלו, והופך מקרבן לפוגע? לא ולא! גם לאחר המעשה הנורא הזה הוא אינו מגלה אחריות. כשה' פותח עמו בדברים, הוא עונה בציניות אטומה: "השומר אחי אנכי?" וכשנחשף לעונש שהושת עליו הוא ממשיך לתמוה, "גדול עווני מנשוא?!" ההתקרבנות מגיעה לשיאה כשהוא מבין שאין לו דרך לחמוק מעונש. תגובתו היא: "והיה כל מוצאי יהרגני." או במילים אחרות: 'אוקיי, הבנתי שאני גרוע ושאין לי סיכוי, אז שיהרגו אותי ודי.' זוהי סאגה שלמה של רחמים עצמיים והתקרבנות – ההתמוגגות בחווית הדחייה, הפגיעה האלימה בהבל, ואז ההתבכיינות על הגורל שהמעשה הנורא שלו עצמו גוזר עליו. אבל הקב"ה אומר לו כל הזמן: "איני חפץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה." נכון, אתה ניצב בעמדת נחיתות, אבל היה אחראי למעשיך! תקן, כפר, שוב בתשובה.[1]

רשות הרבים אינה קליניקה

התרבות השלטת בימינו מבקשת להפוך את כדור הארץ כולו לקליניקה אחת גדולה. היא רוצה להפוך את המרחב הציבורי למקום ללא שיפוטיות, המקבל את האדם כפי שהוא ונותן מקום של כבוד לכואב, לשבור, לפגום. אולם, יש הבדל בין חדר הטיפולים לחיים עצמם. בעוד חדר הטיפולים הוא מעין רחם מגונן של רחמים והזנה, שאיפת כולנו היא להיוולד: לצאת מן הרחם ולצעוד בכוחות עצמנו. ולא, הופך הרחם להיות קברנו שלנו (כלשון חז"ל, המכנים את הרחם "קבר"). המקום של הרחמים וההכלה, מצע של חיים, הופך להיות מצע של מוות אם שוהים בו זמן ממושך מדי. הוא נהיה למקום של סרוס ונבילה.

השתתפות בצער ואמפתיה אינן חייבות להגיע בגישה של כניעה והשלמה עם הנסיבות. הן יכולות להיות מלוות בעידוד לשינוי, ובהנחת אלומת אור רכה על המקומות שאפשר וצריך לתקן. הן יכולות לזהות את הדפוסים המשמרים את הבעיה ואת המנגנונים שאינם מאפשרים צמיחה

השתתפות בצער ואמפתיה אינן חייבות להגיע מגישה של כניעה והשלמה עם הנסיבות. הן יכולות להיות מלוות בעידוד לשינוי, ובהנחת אלומת אור רכה על המקומות שאפשר וצריך לשנות. הן יכולות לזהות את הדפוסים המשמרים את הבעיה ואת המנגנונים שאינם מאפשרים צמיחה. חז"ל מכנים את פעולת ההטבה האידאלית לזולת "גמילות חסדים", משום שהטבה אמיתית אינה רק הכלה, אלא גם "גמילה". נתינה מעולה גומלת את האדם מההזדקקות לחסד. זוהי נתינה שיש בה אמון ביכולותיו של המקבל להיגמל ולעמוד על רגליו, כך שלא יזדקק עוד לחסדנו. "עמו אנכי בצרה" הוא שלב חשוב וקריטי, אך אחריו צריכה להגיע תנועה של "אחלצהו". שני שלבים אלו עשויים להיתמך בידי אדם חיצוני, אבל אין זה תנאי בלעדי ליציאה ממעגל המסכנות.

בכל הקשור לרווקות מאוחרת, נראה שהמסר הכי פחות פופולרי בסביבה הוא קבלת אחריות. מי שרומז כי יש פגם בכך שאדם אינו מתחתן, או שחלילה מוטל על הרווקים להתאמץ יותר כדי למצוא את זיווגם, מושתק. עמדתו חשוכה ומיושנת. בשיח הפופולרי, הרווקים הם תמיד קרבנות שצריך ללטף, וחלילה לרמוז שמצבם אינו שלם: כולנו שווים, ומי שמרגיש טוב יותר בזכות היותו נשוי צריך להתבייש. אעז לרגע להיות לא פופולרית ואומר שגישה זו שגויה ומזיקה. איננו צריכים להאשים את הרווקים ברווקותם, אך עלינו לתבוע מהם לחתור בכל כוחם לתיקון מצבם, בדיוק כפי שאנו מעודדים זוגות שאינם חיים בהרמוניה לגלות אחריות ולטפל בעצמם, גם אם הם בסך הכל 'נפלו בפח'. אכן, גם במצבים שאליהם נקלענו בעל כורחנו, מוטלת עלינו האחריות לשיפור ותיקון, והייתי מוסיפה – אף לתשובה.

אכן, תיקון ותשובה הן מילים הלקוחות לכאורה מעולם של עברות, של אשמה וחטא. אולם איננו חייבים לכרוך את חובת התיקון באשמה דווקא. כל התנהלות שאינה מקדמת אותנו לתכלית הרצויה, ואפילו פעולה טובה שהיתה יכולה להיות טובה יותר, מזמינה אותנו לתהליך של תשובה ותיקון. חיינו אמורים להתנהל בתנועה של תשובה אינסופית ומתמדת.

הבית הוא היסוד של החיים היהודיים

דברים אלו נכונים במיוחד לגבי מרכז העצבים של עם ישראל – הבית היהודי. התפיסות המערביות שאנו מאמצים אט אט, ובפרט התפיסה שהערך העליון הוא מימוש עצמי ואינדיבידואליזם, מכרסמות יותר ויותר בחשיבות של בניית בית. משמעות הדבר היא הרס של הבניין המפואר של עמנו.

אגב, נכונים הדברים הם גם לגבי החינוך לאידאל "בית של תורה". למרבה הצער נהיה בית של תורה תחליף לאידאל של הקמת בית. בנות רבות הנלהבות משיעורי ההשקפה של המורה בסמינר עדיין לא מצאו את ר' שלמה זלמן הצעיר שאתו תוכלנה להקים מגדלור של תורה, ובשל כך מתעכבות מלהינשא. החינוך להקמת בית של תורה אמור להיות נדבך ותוספת על גבי היסוד הפשוט של הקמת בית, ובנות צריכות להרגיש גאות ושמחות בבחירה שלהן גם כאשר התארסו עם בחור שאין תורתו אומנותו או שרואה את עצמו בעתיד הקרוב יוצא לפרנס.

הקמת בית אינה פריבילגיה. היא אינה עוד הישג ברשימת ההישגים האינדיבידואליים, לצד קריירה מוצלחת והתפתחות אישית. היא אבן היסוד של הקיום היהודי

התורה בספר דברים מתארת את פסולי החיתון בתור אנשים שאינם יכולים לבוא "בקהל ה'". כלומר, אם אדם לא הקים משפחה, גם אם הוא אדם נפלא העמל בתורה ומקרב רחוקים ומתקן את העולם כולו, הוא אינו בא בקהל ה'. קהל ה' אינו אוסף בודדים, מדהימים ככל שיהיו, אלא בתים בתים.

עלינו להבין שהקמת בית אינה פריבילגיה. היא אינה עוד הישג ברשימת ההישגים האינדיבידואליים, לצד קריירה מוצלחת והתפתחות אישית. היא אבן היסוד של הקיום היהודי. על הציווי "קחו לכם איש שה לבית אבות, שה לבית" אומר הרש"ר הירש כי גאולת מצרים התחילה בזכות הדבר הבסיסי הזה שנקרא "בית בישראל". היו שם בתים, היו משפחות, ולפיכך התאפשרה הגאולה. הוא מסיים את דבריו באמירה שגם הגאולה העתידה לבוא תלויה בבתים שיהיו בעם ישראל: "אז יבנה ה' את העם הזה, את עמו, לא מהטפחות, אלא החל יחיל מהמסד הזה של בית."

ואם הדבר הוא כה חשוב וקריטי, אזי עלינו לצאת למסע של הקמת בתים בכל הכוח ובמלוא הרצינות. את כאבי העבר ופחדי ההווה, את דאגות העתיד ואת האמונות המונעות מאתנו להינשא, עלינו לרתום להחלטה ברורה ונחרצת: חתונה. כשם שהצלחה בלימודים, מציאת עבודה והתקדמות בחיים הגשמיים והרוחניים נתונות בידינו שלנו, כך גם הקמת הבית. "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", אומרת התורה. דיבורי "אמונה", "מזל" או "גורל" מתיישבים על הלב ונראים מחוברים לה', אך ההיפך הוא הנכון – באמירות מן הסוג הזה יש כוח רעיל ומשתק, ההופך את האדם לפאסיבי, לקרבן של נסיבות החיים ושל המקרה. התורה כולה, המתווה דרך סלולה לאמונה בה', מחנכת אותנו בדרכים ישירות ועקיפות לבנות בית, ומעבירה לנו חזור ושנה את המסר שבית בישראל הוא התכלית של בריאת האדם.

אסיים בדבריו של הרב קוק זצ"ל:

ההתגלות על דבר גודל ערכו של האדם, על השפעתו הגדולה בשפעת החיים שלו, בגודל רוחו, ברצונו והופעת שכלו על ההויה, על כל היש, זאת היא חטיבה מיוחדת לישראל. רחוק רחוק מאד הוא העולם כולו מהכרה זו. הכל חושבים, שהאדם ביחש [ביחס] להמציאות הוא רק פסיבי, מושפע ולא משפיע. אבל הקטנה זו אין לה כל ערך באמת. ודאי שההארה הרוחנית של סגולת הרוחניות ההויתית של עצמיות המציאות קשורה היא הרבה עם הידיעה בעצמה. כל מה שהאדם יודע יותר את ערכו, ככה ערכו באמת גדול הוא, וכל מה שיכיר יותר בשפעת החיים, ששדרות ההויה השונות מקבלות ע"י ההויה המרכזית שלו, ככה תגדל עצמותה של השפעה זו. (אורות ישראל ח, ח)

בידינו הבחירה אם להיות מושפעים או משפיעים, קרבנות של הנסיבות או המעצבים של גורלנו. זוהי גם החובה המוטלת על כתפינו: ובחרת בחיים.

[1] רעיון זה שמעתי מפי הרב ניר מנוסי.

Photo by Pawel Czerwinski on Unsplash