צריך עיון > סדר שני > אחריות > עֵת לְדַבֵּר: סכנת הוואקום האידיאולוגי

עֵת לְדַבֵּר: סכנת הוואקום האידיאולוגי

ואקום אידיאולוגי עשוי להוות שיטה יעילה לתפקוד חברתי, אך רק בתנאי שהוא הרמטי. כשהוא משתחרר, הריק הפנימי ישאב לתוכו מילוי שתוצאותיו, הניכרות היטב כיום, אינן מבשרות טוב. זוהי עת לדבר‏—‏עת למלא את החלל.

כ"א אייר תשפ"ב

לפני כשבועיים ימים התקיים דו-שיח בין שני ח"כים החולקים את ספסלי האופוזיציה – ח"כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית, וח"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה. הדיון נסב סביב שאלת שילוב חרדים בתפקידים ציבוריים, כולל בבית המשפט העליון, ובתוך הדברים הצהיר פינדרוס על ה"חלום שלו": "אתה יודע מה החלום שלי? להביא D9 ולפוצץ את הבניין הזה. לא להעמיד שם את השופטים שלי. זה החלום שלי".[1]

הסערה לא איחרה לבוא, כאשר רבים בפוליטיקה ובתקשורת (כולל ח"כ משה ארבל מש"ס) מתנערים מהדברים ומבקרים אותם בחריפות. על נבחרי ציבור להיזהר בדבריהם, ובמקרה הזה פינדרוס כשל בכך. אך בתוך הסערה, נדמה שפוספסה נקודה מרכזית הראויה להדגשה. ברור הרי שגם פינדרוס בעצמו, שסרב להתנצל אך הסביר התכוון למישור המטאפורי בלבד, אינו מאמין בדבריו. וכי איזו תועלת תצמח מחורבן בין המשפט העליון, פיזית או מטאפורית? מדינת ישראל זקוקה הרי למערכת משפט, כולל ערכאה עליונה השומעת ערעורים, עוסקת (בין היתר) בנושאים מנהליים וחוקתיים, ומנחה את הערכאות הנמוכות בתקדימים מחייבים. גם אם אנו מתנגדים לגישת בית המשפט ורוצים לראות בשיבת הסנהדרין שימלא את מקומו, חלומו של פינדרוס נשאר בגדר סיוט שהיה זורה הרס וכאוס.

מה הביא חבר כנסת פיקח ויעיל כמו פינדרוס, שאף אינו נמנה על הקיצונים והמתלהמים מבין הח"כים החרדים, להתפתות אחר אמירות מתריסות מהסוג הזה?

כיון שכך, יש לשאול מה הביא חבר כנסת פיקח ויעיל כמו פינדרוס, שאף אינו נמנה על הקיצונים והמתלהמים מבין הח"כים החרדים, להתפתות אחר אמירות מתריסות מהסוג הזה? ייתכן שהוא שכח לרגע שאין בזמנינו דיבור שאין לו תיעוד, אך השאלה במקומה עומדת: מדוע בחר באמרה מתריסה ומתלהמת שאינה משקפת – כך סביר להניח – את דעת עצמו? נדמה שהתשובה לכך קשורה לתמונות שאליהם הורגלנו של צעירים חרדים הנוהרים אחר ח"כ איתמר בן גביר, לצד תופעות נוספות של הקצנה לימין, לשמאל, או סתם לאנרכיזם וביריונות. ככל שעליו להתחרות עם בן גביר, אין מנוס שפינדרוס, בעצמו איש ימין מובהק (בניגוד לחברו למפלגה ח"כ משה גפני), ישמיע קולות בסגנון דומה.

אולם, כאן לדעתי פינדרוס שוגה. כדי להיות אטרקטיבי עבור צעירים חרדים אין צורך (וגם אין אפשרות) להתחרות עם בן גביר על רמת ההתלהמות. צעירים חרדים נמשכים אליו מתוך וואקום אידיאולוגי פנימי, והפתרון הנדרש הוא אפוא מילוי הריק בתוכן ולא אימוץ של סגנון מתהלם. לשם כך נחוץ לנו תהליך עמוק של יצירת חזון תורני. כפי שאבאר, תהליך כזה יכול להתרחש דווקא בין כותלי בית המדרש.

 

בְּאֵין חָזוֹן – יִפָּרַע עָם

חז"ל מלמדים אותנו את היסוד הגדול שאין להחריב את הישן עד שהקמנו את החדש: "אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי" (בבא בתרא ג, ב). אמנם מדובר בהלכה מהלכות בית הכנסת, אך הרעיון תקף גם למוסדות אחרים: לא חכם להרוס את הישן עד שבנית את החדש; לא חכם לבטל את הקיים עד שהעמדת אלטרנטיבה ראויה במקומו. מכאן ביקורת על תוכן דברי פינדרוס: גם בהנחה שבית המשפט העליון ראוי להיחרב, הדבר הראשון שנדרש הוא אלטרנטיבה. מה יבוא במקומו? אולם, הקושיה מתעצמת מתוך ההקשר של דברי פינדרוס, שהוא הנושא המרכזי שבו אבקש להתמקד.

נושא הדיון היה שילוב בני תורה, בוגרי ישיבות חרדיות, בתפקידי מפתח במוסדות המדינה שבית המשפט העליון הוא רק אחד מהם. מדובר באתגרים והתלבטויות מורכבים הכרוכים בשילוב כשלעצמו, לצד שאלות הקשורות לאופי הספציפי של כל מוסד – השילוב בבית המשפט מעלה נושאים הלכתיים סבוכים של אדם שומר מצוות המשתלב במערכת "ערכאות" שאינן פוסקות לפי דין תורה. פינדרוס כמובן אינו מוסמך להשיב על שאלות סבוכות מעין אלו, וייתכן שלא הרגיש את עצמו ראוי לדיון מעמיק בנושא – אך בוודאי שהיינו מצפים לאזכור הנושאים המורכבים הדורשים הכרעה, לצד הצורך בהיוועצות תמידית עם רבנים הבקיאים בתחומים הרלוונטיים.

תמורת זאת, פינדרוס הסביר שמטרתו בפעילות הציבורית היא להעצים את לימוד התורה, שמשפיע על המדינה יותר מבית המשפט העליון ושאר מוסדות ותפקידים ציבוריים: "תפקידי כחבר כנסת הוא לתקן את עם ישראל על ידי הקמת עוד תורה ולא על ידי בית המשפט העליון". הוא אף הפגין זלזול בתפקידים ציבוריים באשר הם, וטען כי "חבר כנסת זה יותר גרוע מאינסטלטור". בתוך הדברים, הוא גם הזכיר את חלומו לפוצץ את בית המשפט, כאילו אומר "מי צריך את בית המשפט, העיקר שיהיו כאן לומדי תורה".

תפקידו של בית המדרש אינו להחריב את העולם, כפי שעשו רשב"י ור' אלעזר בנו כאשר יצאו לראשונה מן המערה; להיפך, בית המדרש אמור להביט אל המציאות, גם אם מרחוק וללא מעורבות ישירה, וליצור דברי תורה המתכתבים אתו ורלוונטיים עבורו

מלבד אופיים האלים, הבעיה העמוקה בדברים היא העדר החזון. הם מזכירים העמדה, המושמעת בעיקר בעלוני שבת המחולקים בבתי הכנסת בשכונות חרדיות, לפיה אילו כל העם היה יושב ולומד תורה לא היינו נזקקים לחיילים ומלחמות ולא היה צורך בכלכלה ובמערכות נוספות. אבל מובן מאליו שאין הדבר כן, ואנו זקוקים לסקאלה השלמה של מערכות המדינה, כולל מערכת המשפט; בהתאם לחלק ההולך וגדל שלנו בתוך העם היושב ציון, אף ברור שמגמת ההשתתפות שלנו בהן תלך ותגבר. בתור מי שנושא באחריות כפולה למדינה בכלל ולציבור החרדי בפרט, פינדרוס אמור להנחיל לצעירים איזושהי תמונה לאופן שבו הדבר יכול להתקיים. חרף זאת, הוא בחר לחזור על המנטרות הקבועות והנדושות, בתוספת חלום חורבנו של בית המשפט העליון.

העדר החזון אינו מוגבל לאופן השילוב של חרדים במערכות המדינה השונות. הוא נוכח גם באופן שבו תופס פינדרוס את תפקידו של בית המדרש פנימה. תפקידו של בית המדרש אינו להחריב את העולם, כפי שעשו רשב"י ור' אלעזר בנו כאשר יצאו לראשונה מן המערה; להיפך, בית המדרש אמור להביט אל המציאות, גם אם מרחוק וללא מעורבות ישירה, וליצור דברי תורה המתכתבים אתו ורלוונטיים עבורו. בית המשפט הוא רק תחום אחד של עולם החול, אך השאלות שהוא מעלה – שאלות של משפט מנהלי, חוקתי, פלילי, ועוד תחומים רבים שטרם זכו לעיון מעמיק במחוזותינו – הן מן החמורות הזקוקות ליצירה תורנית. הפצצת בית המשפט (מטאפורית) לא תפתור את הבעיות אלא רק תחריף אותן: לא רק שהיא תמנע מאתנו ערכאה נחוצה, היא גם תעשוק מאתנו את הזכות ליצור ולנסח את תורת המשפט על-פי יסודות התורה.

בהעדר חזון אנו נקלעים לקושי מהותי, שהרי "בְּאֵין חָזוֹן – יִפָּרַע עָם" (משלי כט, יח). לצערנו, זה מה שאנחנו רואים אצל הצעירים החרדים, וגם אצל לא מעט המבוגרים: הם הופכים פרועים.

 

זהירות: ואקום לפניך!

ביהדות החרדית בת-זמננו יש מעט מאד עיסוק הגותי בשאלות המפגש בין התורה לבין החיים, בין הדת לבין המודרנה. הגישה המקובלת היא שיש ביניהם מתח עמוק, וכי כל עיסוק ברעיונות ובערכים של עולם החול מועד לפורענות: שאלות אלו הן "הלכתא למשיחא" בלבד, ואל לנו לעסוק בהן. לעת עתה, הפער ביניהם הוא "סתירה מוחלטת".

גישה זו כוחה יפה בחברה שיודעת לשמר את הרוח הפנימית שלה על-ידי התבדלות מקסימאלית, יצירת "וואקום" הדוק שבו מתקיים מרחב סטרילי, פנוי מענייני החול. כך היה המצב, במידה רבה, בחצי השני של המאה הקודמת. במצב שבו מרבית הציבור החרדי עסק בתעסוקה צנועה בתוך חומות המגן הקהילתיות או בסמוך אליהן, היה ניתן לטפח את ההווי החרדי ללא צורך להתעמת מול מה שקורה בחוץ. כמובן שיש למצב כזה מחירים כבדים. בהיעדר מפגש משמעותי עם עולם החול, אנו מאבדים את ההזדמנות לרומם ולקדש את המציאות הארצית, משימה מרכזית של היהדות. ואולם, מצבי חירום דורשים צעדים מרחיקי לכת, ומול איומי החילון גישתה של החברה החרדית הייתה ש"אין הצר שווה בנזק המלך". ההתבדלות מן המודרנה גזרה שאפילו המילה "מודרני" הפכה לתואר גנאי של אדם שאינו מקפיד על הנורמות החרדיות המקובלות. למילים, כך למדנו, יש משמעות.

ניתן לראות את ההשפעה של המפגש עם החול בצדדים רבים של החברה החרדית הצעירה. הדגש החדש על מימוש עצמי, השינוי בדפוס הזוגיות (וגדילה בשיעורי הגירושין), העלייה ברמת החיים, תהליכי של דמוקרטיזציה, תרבות הפנאי החדשה – כל אלו, לצד תופעות נוספות, מלמדים שאיננו חיים עוד בוואקום

אולם, עם השינויים (המבורכים) שעברו על היהדות החרדית, אנו בעל כורחנו עסוקים בחול, ומצבנו החברתי אינו יכול להיות סטאטי. החברה החרדית היא כבר כמעט מדינה בפני עצמה, ובניגוד לקהילה צנועה, מדינה חייבת לקיים קשר הדוק עם עולם של חול. לצד זאת, נוכחותה של המדיה החדשה סדקה את חומות המגן של הקהילה, עד שאפילו הרעיון של סביבה הרמטית הפך בלתי אפשרי בעליל. אכן, ניתן לראות את ההשפעה של המפגש עם החול בצדדים רבים של החברה החרדית הצעירה. הדגש החדש על מימוש עצמי, השינוי בדפוס הזוגיות (וגדילה בשיעורי הגירושין), העלייה ברמת החיים, תהליכי של דמוקרטיזציה, תרבות הפנאי החדשה – כל אלו, לצד תופעות נוספות, מלמדים שאיננו חיים עוד בוואקום. וכאשר הוואקום משתחרר, הריק חייב להתמלאות.

ביהדות החרדית של היום ניתן לומר כי הוואקום מתמלא משני כיוונים שונים, שאותם אייצג על-ידי שני אבות טיפוס: האחד תם, והאחד אינו יודע לשאול. ה"תם" מודע לשחרור של הוואקום האידיאולוגי-תודעתי, ומרגיש את עצמו נמשך למלא את החלל שנפער מתוך מה שסמוך ונראה. במישור האינטלקטואלי, המצוי ביותר עבורנו – במסדרונות האקדמיה, בערוצי התקשורת השונים או בתוכניות ייעודיות לחרדים – הוא סט הרעיונות הפרוגרסיבי-גלובלי. בדרך זו אנחנו מגיעים למצב המוזר – מוזר, עד שמתרגלים אליו – של דמויות חרדיות למהדרין שהפנימו, מי יותר במודע ומי פחות, את עסקת החבילה של ערכי הליברליות, מהזירה המדינית ועד הזירה המשפחתית. כך, מתוך גישת "הסתירה המוחלטת" המקובלת נופל התם לגישה לפיה אין שום קשר בין היהדות לבין חיי המעשה: התורה קובעת מצוות מעשיות בלבד, ואילו הפרוגרסיביות קובעת את הערכים המכוננים, וחי זאב עם כבש.[2]

מנגד, ה"אינו יודע לשאול" אינו מודע לכך שהוואקום השתחרר ואינו מחפש באופן פעיל את מילויו, אך נפשו חשה באי-נחת מול מציאות חייו ודוחקת בו למצוא תרופה. התוצאות הן פזילת הצעירים למחוזות חדשים של נוער הגבעות החרדי והערצת בן גביר, נהירת רבים אחר סגולות המבטיחות ישועה ומרפא בעולם חסר פשר, הדוניזם בגרסה חרדית (כזאת השומרת את הקליפה ומשליכה את הפרי), והעדר כבוד לרשויות המדינה עד לאנרכיה קשה. כמובן שיש גורמים נוספים לכל אחת מתופעות אלו (לצד תופעות נוספות), ואנרכיסטים תמיד היו ותמיד יהיו. אך נדמה שהתעצמות כולן קשורה לשחרור של הוואקום ולפער שנפער בין התורה לבין החיים עצמם.

לא סביר שהאב טיפוס הראשון יוכל להחזיק מעמד: הניגוד בין אימוץ רעיונות ליברליים לבין יהדות חרדית הוא מידי חריף, ולא לנצח יצליחו הזאב והכבש לחיות זה לצד זה. גם האב טיפוס השני, זה שאינו מאמץ סט רעיונות חדש באופן פעיל,  עדיין מוצא תחליפים שונים לתורניות עמוקה – הפגנות ואלימות, ביטול השכל וההיגיון, או צ'ולנט וקוגל – כולם בהתאמה. המכנה המשותף לשניהם הוא דלדול התורה מתוכן ערכי, ובצדק אין לתורה כזו קיום לאורך זמן: לא עמדנו למרגלות הר סיני כדי לקיים תורה המרוקנת מתוכן. האופציה היחידה לתיקון הנגע היא טיפול שורש – לוודא שלא יהיה בקרבנו ואקום וריק. למלא את החלל.

 

מתיבת נח למגדלור

בסופו של יום, אין להאשים את פינדרוס בבעיה של העדר חזון. הוא הרי איש מעשה (ובין המוצלחים שבהם), לא איש הגות ולא יושב בית המדרש, ומול שאלות מורכבות השיקול הפוליטי מכריע בעד בריחה למחוזות הנוחים של תמיכה בלימוד תורה וזלזול בכל דבר אחר.

אני נזכר בהרצאה מרתקת שנשא אותו ח"כ פינדרוס לפני כמה שנים בכנס מטעם "צריך עיון" בנושא ניהול הרשויות המקומיות החרדיות. פינדרוס טען שבעבר, כאשר הציבור החרדי היה סמוך על שולחנן של רשויות חילוניות, המדיניות של חברי המועצה החרדים הייתה ברורה: להשיג כמה שיותר משאבים עבור הציבור (או תת-הציבור המסוים) שאותו ייצגו. ואולם, כעת שישנן רשויות חרדיות עם אוכלוסייה חרדית עשירה ומגוונת – פינדרוס כיהן כראש עיריית ביתר עילית בין השנים 2013-2008 – שאלת חלוקת המשאבים עולה במלוא חומרתה: כיצד ראוי לתעדף פרויקטים, יוזמות ומפעלים של תתי-ציבור חרדיים שונים, כאשר כל הוצאה גורעת בהכרח מהוצאות ראויות אחרות? הוא דיבר על תחושה של חוסר אונים מול שאלות כבדות משקל, וביקש קבל עם ועדה: הבה נקים מועצה תורנית שתעסוק בשאלות הקשות של הרשות המקומית החרדית. דברי פינדרוס בכינוס מול תלמידי הישיבה מהדהדים את אותה תחושת חוסר אונים מול העדר הוראה כיצד לנהוג בענייני החול, אם כי בסגנון פחות נעים.

הוואקום האידיאולוגי לא יתמלא מתוך אנשי השטח, העסקונה והפוליטיקאים: הם אינם יכולים וגם לא אמורים להיות הכתובת לבירור הרעיוני הנדרש ביחס לעולם החול. בירור כזה יכול לבוא דווקא מאנשי הגות ומחשבה הנטועים עמוק בעולמו של תורה. מה שנחוץ לנו הוא חזון תורני שידע להפריח רוח חדשה במפרשי הספינה החרדית שמחפשת את דרכה בתוך ים הסוער של מציאות עולמנו – וחזון תורני בעל משקל יכול להיבנות רק מתוך בית מדרש משמעותי. בית מדרש כזה מכונה בלשון חז"ל "ישיבה".

הרעיון הגדול של "ישיבה" – הכוונה לא למוסד של בחורי ישיבה אלא לבית מדרש מעמיק באשר הוא – הוא מקום שבו אפשר ללבן את דברי התורה, דיבורים הנובעים מתוך הברית בין עם ישראל לבין הקב"ה, שמתוכם תצא הוראה לישראל. מסיבה זו חז"ל מדגישים שמעולם לא פסקה ישיבה מישראל: "דאמר ר' חמא בר' חנינא: מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם" (יומא כח, ב). כלומר, לצד עיסוק בתחומי המעשה אבותינו כולם השקיעו זמן ב"ישיבה" – בלימוד דבר ה' הדורש שעת שקט וניתוק מהעולם החומרי הסואן, תנועה נפשית המתאפיינת בתנוחה של ישיבה. עוד הכריעו חכמים כי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ, ב) – כלומר, המטרה היא אמנם המעשה, אך אין דרך להגיע אליה אלא דרך "תלמוד" שמתרחק קמעה מן המעשה. תלמוד בישיבה.

תנועת הנפש של תיבת נח היא התכנסות, פרישות מוחלטת מעולם המהווה סכנה אנושה, בריחה מפני המים הזדונים העולים וגואים ומחייבים את צדיקי העולם להתכנס כדי לקיים חיי רוח והתעלות. מנגד, תנועת הנפש של מגדלור היא של השפעה והטבה כלפי העולם שבחוץ, כאשר הריחוק הוא רק לטובת אותו עולם שזקוק להכוונה והנחייה. […] ההבדל הוא עצום.

לפני שלוש שנים, פורסם ב"צריך עיון" מאמר הנושא את הכותרת "הכולל: תיבת נח או מגדלור תורני". במאמרו, קובל המחבר, הרב אריה מאיר, על מצב הכוללים שמושפע לרעה מייעודם בתור "תיבת נח" המגן מפני מבול רוחני המשתולל שבחוץ:

בעבר, כל זמן שמטרת לימוד התורה היתה שהאברך או בן הישיבה יתעלו במעלות התורה ועבודת ה', היה תוכן הלימוד התכלית העיקרית של הלומד. אך כיוון שלימוד התורה הפך למכשיר הממלא תכלית חברתית חדשה, השפיע הדבר עמוקות על אופיו. לימוד התורה היומיומי של האברך נעשה פעמים רבות טפל לעצם ישיבתו בכולל. הישיבה בכולל הפכה לכלי המשרת מטרה נוספת: שימורו של הצורב בתור יהודי נאמן לתורה ולהלכה, כדי שלא יצא לרחוב ולא יושפע מהתרבות החיצונית. מטרה זו יכולה להיות מושגת גם בלא שיהיה ללימוד תוכן משמעותי מיוחד; העיקר שהאברך פותח את הגמרא או השלחן ערוך ולומד משהו.[3]

הרב מאיר מזכיר תופעות נוספות הקשורות למצב הכוללים כיום, אך אבקש להתמקד דווקא בדימויים של הכותרת: תיבת נח מחד ומגדלור מאידך. ההבדל בין השניים אינו מידת המעורבות עם עולם החול – שניהם, גם תיבת נח וגם מגדלור, מוגנים מפני הים הסואן – אלא תנועת הנפש שהם מייצגים. תנועת הנפש של תיבת נח היא התכנסות, פרישות מוחלטת מעולם המהווה סכנה אנושה, בריחה מפני המים הזדונים העולים וגואים ומחייבים את צדיקי העולם להתכנס כדי לקיים חיי רוח והתעלות. מנגד, תנועת הנפש של מגדלור היא של השפעה והטבה כלפי העולם שבחוץ, כאשר הריחוק הוא רק לטובת אותו עולם שזקוק להכוונה והנחייה. לתיבת נח חלונות קטנים המשמשים לכניסת האור בלבד; למגדלור חלונות ענקיים המאפשרים מבט דואג על המציאות שבחוץ והקרנת אור על כל פינה שרק ניתן להגיע אליה. ההבדל הוא עצום.

אינני מזלזל, חלילה, בתיבות הנח. אך בזמן הזה נחוץ לנו מגדלור. אנו זקוקים ל"ישיבה" בסגנון כזה – בתי מדרש שאמנם אינם משולבים עם עולם המעשה, אך פונים אליו מתוך שאיפה לנסח את דברי התורה של חלל גדול של חול הממתין לגאולה תורנית. ככל שנשכיל למלא את הוואקום בדברי תורה, אותם צעירים חרדים (וגם מבוגרים יותר) לא יתפתו אחר כל מילוי הבא ליד. וככל שנחכים ליצור את דברי התורה שכה נחוצים לנו, פינדרוס לא יצטרך להתחמק משאלות הגדולות של שילוב חרדים. יש להיענות לקריאתו.

***

לפני מספר שנים, הפציר אחד מגדולי הרבנים שאין ליהודי חרדי לעסוק בדעות ובאידיאולוגיה:

יהודי חרדי, אשר צועד בדרך התורה ושכל דרכיו מנוהלים על פי תורה ודעת תורה, הוא צריך לדעת שהוא לא ימין והוא לא שמאל, ליהודי החרדי יש שולחן ערוך ויש לו את חכמי ישראל אשר להם דעת תורה והם מכוונים אותו איך לנהוג ואיך להתייחס לכל נושא וענין. לא יכול להיות אדם שאומר על עצמו שהוא חרדי ומתנהל על פי דעת תורה שיגיד על עצמו אם הוא ימין או שמאל.[4]

במקום להיות "לא ימין ולא שמאל" אנחנו מקבלים גם ימין קיצוני נוסח בן גביר וגם שמאל רדיקלי ואימוץ הרוח הפרוגרסיבית

כאמור לעיל, גישה זו, על מחיריה, היא אפשרית ולגיטימית בתנאים המתאימים. ואולם, כיום היא כבר אינה מתפקדת, ובמקום להיות "לא ימין ולא שמאל" אנחנו מקבלים גם ימין קיצוני נוסח בן גביר וגם שמאל רדיקלי ואימוץ הרוח הפרוגרסיבית. אלו ואלו אינם "בנים רשעים" אלא "תמים" או כאלה שאינם יודעים לשאול. הם סובלים מתוצאותיו של ריחוק התורה מן החיים, ובהעדר תוכן תורני המתייחס אל החיים הם ממלאים את הריק מכל הבא ליד. על כך כבר אמרו חז"ל שכאשר נוצר בור שאין בו מים, יש להניח שיהיו בו נחשים ועקרבים.

אין ספק שלעתים יש להעדיף את השתיקה על פני הדיבור: "מילה בסלע, משתוקא בִּתְרֵין" (מגילה יח, א). כיום, נדמה שבכל הנוגע לדעות ואידיאולוגיה, התהפכו היוצרות. אנו זקוקים לדיבורים – לדיבורי משיבי דעת של תורה וחכמה – ולבתי מדרש שיעסקו ביצירתם. כך נזכה לקיום הסיפא של הפסוק המובא לעיל: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ".

 


[1] דברי פינדרוס הובאו בהרחבה בעיתונות החרדית והכללית. ראו https://ch10.co.il/news/743040/#.YoDzPqhBy70.

[2] גישת ה"אין קשר" מיוחסת, יותר מכל, לפרופ' ישעיהו ליבוביץ.

[3] אריה מאיר, "הכולל: תיבת נח או מגדלור תורני" צריך עיון (תמוז, תשע"ט); https://iyun.org.il/article/avreichim/torah-as-lighthouse/.

[4] הדברים נאמרו בימי חג החנוכה, תשע"ה, בכינוס אברכים. הם הובאו בכתבת ישראל כהן ב"כיכר השבת" (ב' בטבת תשע"ה): https://www.kikar.co.il/159539.html.

Photo by Matt Botsford on Unsplash

20 תגובות על “עֵת לְדַבֵּר: סכנת הוואקום האידיאולוגי

  • הרב פפר,
    כתבת:
    ביהדות החרדית בת-זמננו יש מעט מאד עיסוק הגותי בשאלות המפגש בין התורה לבין החיים, בין הדת לבין המודרנה. הגישה המקובלת היא שיש ביניהם מתח עמוק, וכי כל עיסוק ברעיונות ובערכים של עולם החול מועד לפורענות: שאלות אלו הן "הלכתא למשיחא" בלבד, ואל לנו לעסוק בהן. לעת עתה, הפער ביניהם הוא "סתירה מוחלטת".

    האם אתה בטוח שלתורה יש מה לומר בכל השאלות המתחדשות? הרי אפילו בסוגיית חשמל בשבת אנו מרגישים את המאולצות, בסוגיית זכויות יוצרים בקושי ניתן לומר משהו. שלא לדבר על העדרו של משפט פלילי. מה תעשה לרוצח או לאונס?

    והמבוכה הגדולה בזמן האחרון סביב פגיעות מיניות. האם מישהו אי פעם היה מודע לסוג הפגיעה הזו?

    והפמיניזם שהוא אתגר שאין כמותו, ניתן להמשיך ולדקלם על שר החוץ ושר הפנים? כל הדבורים על כל כבודה נשמעים חלולים לחלוטין.

    ניתן למצוא דרושים חסרי בסיס אמיתי, או לחילופין לצפות לתקנות. אולם עצם הנכונות להכיר בצורך של תקנות מוכיח את חוסר במשפט עצמו. ומי יתקן הלכות בווירוש מחשב? מי שאינו יודע מה זה מחשב?

    • שאלה גדולה שאלת, שמואל, אך בעיני התשובה היא שכן, בהחלט יש לתורה מה לומר, ולאו – בשביל מה יש לנו תורה? הפסוק עצמו קובע שאפשר לחיות לאור התורה – "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם – אֲנִי ה'" – ואם נגיע למסקנה שלתורה אין מה לומר על השאלות הגדולות של הקיום האנושי היום, אז אנחנו אומרים שהתורה פשטה את הרגל. עניינה של התורה היא לקשר אותנו עם הקב"ה לא על-ידי מעשים חסרי פשר אלא על-ידי דרך חיים, ולכן ברור לי שאפשר וחובה לחלץ מתוך התורה דרך חיים גם לדורנו. דא עקא, הדבר דורש לא מעט מאמץ משמעותי של לימוד וליבון, ונדמה שטרם השקענו אפילו חלק קטנטן ממה שנדרש.

    • הרב פפר
      שאלתי הייתה איך מממשים את העקרון והאם יש לנו כלים לכך?
      האם הכלים הקיימים, החל מהלכה וכלה במחשבה, בכלל ערוכים לכך?
      האם מישהו מהעולם החרדי התחיל לחשוב ולכתוב ניירות עמדה בחלק הנושאים האלו? בעולם הדתי לאומי, קיימים ניצנים.
      דוגמה נוספת האם מישהו נתן את דעתו על מדינה דתית דמוקרטית?

    • אנחנו רחוקים עדיין מהמימוש, אבל יש בהחלט דמויות רבניות חרדיות – אם כי לא הרבה – המשקיעים בכך חשיבה ורואים בכך אידיאל שחובה לשאוף אליו.

  • חבר כנסת פיקח ויעיל.
    מנהג הוא אצלינו, כשמעיזים לבקר עסקנים חרדים, צריך קודם כל להתחנף אליהם.
    במה מתבטאות פיקחותו ויעילותו???
    כל פעם שאני שומע אותו מדבר (או יותר נכון צורח, מתי שמעתם אותו מדבר בנחת?), הוא תמיד מנפנף באצבע זקורה ומאשימה לכיוון השני (השני החילוני או המיזרוחניק שאנו כ״כ יותר מוצלחים מהם) וכמעט שיוצא לו קצף מהפה.
    מתי שמענו דבר מה פיקח ממנו?
    הוא פה רק להראות שהוא יותר קיצוני מגפני (יותר ׳פרום׳), מה שיוצא זה רק דבר מפחיד ומדאיג.

  • אינו נמנה על הקיצונים והמתלהמים?
    סליחה? הבן אדם תמיד משתולל במליאה.
    כמעט שאני מעדיף אחד ישנוני כמו חלק אחר מהנציגים.
    הבן אדם כל הזמן צועק וצווח כתרנגולת.
    הוא בטח לא מייצג אותי

    • מדוע כל דבר רע תולים בבן גביר? אנשים שקולים כמוכם, לפני שמכפישים אותו,[גם אם "רק" הערה עוקצנית שכתבתם] צריכים לנתח היטב את דבריו של בן גביר ולהסיק האם הוא באמת מתלהם? האם באמת דבריו תלושים מהמציאות ופוגעים, באותה צורה למשל שליברמן מדבר ופוגע בציבורים שלימים על לא עוול בכפם? או אולי ההיפך, הוא אומר דברי אמת לאמיתם והם הם מרגיזים את יריביו ושונאיו? או אולי כשאין מה לומר באופן אמיתי ביחס לדבריו של בן גביר, הולכים למה שהוא נח בתשקורת הישראלית, השחרת דמותו? אני שמעתי הרבה פעמים את בן גביר בערוץ 20 ואח"כ 14, שם נותנים לו להביע את עצמו ללא הפרעות וצעקות, מעולם, אף אחד מחברי הפאנל, כולל אופנהיימר של שלום אך-שווא, לא טען כלפיו את מה שאנו קוראים ושומעים בתשקורת[כולל מי שקרוי ראש ממשלה] כלפי בן גביר. האהדה הגדולה אליו, כולל שלי, לא צמחה בחלל ריק. הוא אדם מלא, אוהב עם ישראל וארץ ישראל ולא מוכן להסכים למה שקורה היום בארץ, החל מפרעות הערבים, המשך במשפט דרייפוס-נתניהו שעוד ירעיד את אמות הסיפים של קיומנו בארץ הזאת, והמשך בעזרה לחלשים. מעטים כמוהו רואים את המציאות כמות שהיא, ללא כחל ושרק, ולכן גם תגובותיו נתקלות בכל כך הרבה עוינות. הוא מוריד את המסכות מעל כולם. זה כואב להרבה אנשים. אנחנו, אנשי הימין, צריכים לחזק אותו ולדאוג שהוא יהיה חלק מהמנהיגות של הדור הבא של מדינת ישראל היקרה כל כך לכולנו.

  • ובכן, לדעתי הפילפול לגבי חדש בפני ישן לא במקומו. הרי ברור לכל דכפין שלא ניתן להקים חדש ביחד עם ישן, ולא ניתן לשמור על ישן וליזום הקמת חדש. בין אם החדש יהיה סנהדרין או בג"צ מחודש. החושבים שמערכת המשפט רקובה מיסודה, חייבים להביא אלטרנטיבה תוך כדי ביטול (בלשון גסה – החרבה) הקיים. אין מנוס מכך. בכך צודק פינדרוס. אשר ללשונו אפשר להתדיין, אך לא זה הענין. אשר למלכות וכהונה – כבר ראינו מה קורה שכהונה סומכת ידיה על מלכות. שילמנו מחיר יקר על כך.

    • בקשר להביע דעה בעניני אידיאולוגיה או לא, יש דעה מענינת מאד של הרב שוורץ בספרו על השואה ולקחיה. הוא כותב שם, שעניינים אלו מנסרים בחלל עולמנו. אם אנחנו לא נתייחס אליהם ונכתוב את ראייתנו בכל הנוגע לשואה, יש אחרים שכתבו ועוד יכתבו, דעתם תתפרסם, ואילו אנחנו וכל הנילוים אלינו יישארו ללא תשובה והמבוכה תהיה רבה. אין ריק בהפצת רעיונות, ואם אנחנו לא נשמיע את קולנו, וזו המצווה לשעה זו, תהיה ידנו על התחתונה.

  • ישר כח על הדברים, בעיקר על החזרת האחריות לבית המדרש.
    ראשית אומר שאני תמה מעט על מה שנראה כהוצאת דברים מהקשרם, בציטוט מאמרי חז"ל גדול תלמוד המביא לידי מעשה, כשהכוונה היא לידי מעשה המצוות, ולא כפי שמיוחס במאמר, לידי עולם המעשה. כמו כן הציטוט מההלכה לגבי בניית בית כנסת וההקשר שנעשה לעניינינו היא הוצאת דבר מהקשרו.
    כעת שתי הערות לתוכן הדברים.
    1. אתה מבקש שבית המדרש יתווה דרך, חזון, לפתרון בעיות המדינה. העמדה העקרונית של החרדים היא התנגדות למדינה ולמוסדותיה, וכן, כשיבוא משיח יהיו סנהדרין ותצא הוראה מלשכת הגזית. העובדה שיש היום יותר ויותר חרדים מודרניים אינה משנה את השקפת העולם החרדית הרואה בבית המשפט העליון את אבי אבות הטומאה בקעקוע מסורת ישראל ולכן יש להחריב אותו, פיסית או מטאפורית. ראוי לציין שהשקפת הרב שך הייתה שעמדתנו כלפי המדינה היא כעמדת הנטורי קרתא, אלא שאנו משתתפים בבחירות כדי להציל מה שאפשר.
    2. לטעמי, ואולי כדאי יום אחד לדבר על כך בלי לחשוש, הבלבול בין עזות דקדושה הנהוגה בעולם החסידי לבין עזות בכלל – הוא המקור למרבית התקלות הנגרמות בעשורים האחרונים, החל מאסון מירון ותרבות הדחיפות, וכלה בביטויים כמו של חכ פנדרוס. הרדידות, השטחיות, האלימות שפשתה במחננו – כולם תוצאה של איבוד עדינות הנפש. כשאתה לא מספיק רוחני כמו רבי עמרם בלוי, אתה מתדרדר מאד מהר לצרוח 'נאצי' על שוטר שמעביר את הילד שלך במעבר החציה כדי שלא ינזק (אני מתגורר בבית שמש). נדרשת עדינות נפש וגבורה רוחנית כדי להישאר בעל מידות למרות שאתה מפגין בעוז נגד חילולי שבת. הבהמיות מתחברת מאד מהר אליך, אם אתה לא עומד על שימת לב והשארת רגש עדינות.

    • — "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" – אין צורך ולדעתי לא נכון להגביל רק למצוות במובן הצר, וכמו שמובא בשם הגר"א שכל פסוק בתורה יש בה "מצווה" (כלומר, יש בה צד מעשי).
      — בניית בית כנסת אכן בדרך היקש בלבד.
      — ההתנגדות של רוב החרדים למדינה אינה עקרונית, כלומר, שמדינה היא דבר טמא וגרוע, אלא התנגדות למדינה חילונית. ומכאן הקריאה ליצור אלטרנטיבה: איך המדינה "שלנו" תיראה?
      — מסכים שעדינות נפש היא תכונה חשובה לכל אדם, ולמי שמתיימר לכתרה של תורה בפרט.

    • המדינה שלנו כבר הייתה, ותהיה שוב עם בוא המשיח בב"א. הדברים ידועים. סנהדרין וכו'.

      בנוגע ל'לידי מעשה' עין ברשי, שהגדולה בתלמוד היא שכך מגיע למעשה מצוה ומקבל שכר עם המצווה.

  • אני ממש חושב שהוא התכווין למה שהוא אמר. אפילו בציונות הדתית אומרים דברים דומים – בית המשפט העליון במתכונתו כפי שהוא עכשיו, אין בו טוב. הרב צבי יהודה קוק עצמו, כבר לפני חמישים שנה, אמר כך. שום כאוס לא יבוא אם לא תהיה ערכאה שדנה את הכנסת. יש בתי משפט מחוזיים, שגם בהם יש די קלקולים ובעיות הלכתיות, ונוכל לקיים איתם סדר אזרחי עד שנקים בתי דינים בכל מקום.
    אני לא רואה שום בעיה בדי־9 על בג"ץ, אא"כ חושבים על זה במובן הפיזי, שאז סתם חבל על המבנה, ובג"ץ ימשיך לתפקד…

    • אין מדינה מתוקנת בעולם שאין בה בית משפט עליון, וכמובן שגם אנחנו צריכים אחד כזה. השאלה היא הצורה והאופי של בית המשפט, ועל זה ראוי בהחלט לקיים דיון. ואגב, אין מוסד שנקרא "בג"ץ". בית המשפט העליון דן בתיקים מתיקים שונים, חלקם בג"צים.

  • במחילה כמה הבלים ורוח פרוגרסיבית כלפי 'התורה המונחת בקרן זווית' – איך ייתכן ואין שום התייחסות לדבר שכולנו מתפללים אליו יום יום השיבה שופטינו כבראשונה האם נראה לך שעם ביאת המשיח בית המשפט לא ינותץ וכי אין לנו את האמונה הבסיסית בחכמינו ז"ל על האיסור להתדיין בבתי דין של ערכאות אז מה מפריע לך הפרוגרסיביות דהיינו הסגנון so what אז לכתוב מאמר בגלל הסגנון כאשר המציאות היא, שזה הפתרון היחיד אנחנו מאמינים בני מאמינים שאנו חיים בגלות גם כאן בארץ הקודש וישנה קבוצה לא קטנה ששואפת להכחיד כל דבר יהודי – תורני מאתנו ושהם מציגים את היהודים 'הגלותיים' כדבר מכוער אנו מחזיקי השלהבת צר לנו שבשם המודרניזציה הרצויה שאתם לוקחים חלק ממנה נשמעות דברים הנוגדים את בסיס האמונה
    אין ספק שבדברים רבים המודרניזציה משפרת את ההסתכלות על חיי היהודי המאמין אך לא משנה את יסודות התפיסה במקרה הזה אני לגמרי בצד כביכול ימין כמו שאתה אמרת היהודי המאמין מחזיק בעמדות הלכתיות ברורות זה שהמצב הקוטבי מעמיד את החברה החרדית בהרבה הסתכליות כאנשי ימין בכלכלה, ובבטחון ושהם חופפים לדעת התורה אין לי בעייה עם ההגדרות לצורך העניין

  • סתם שתדעו, עם צדיקים כמו הח״כים שלנו, כל אחד שמדליק אייפון בשבת סופו להתנדנד על עמוד חשמל, סליחה, להיסקל. זה החלום של החבר כנסת הלא קיצוני ולא מתלהם.

  • מעניין שכל שונאי החילונים והמפנטזים על ריסוק הרשויות החילוניות, אין להם שום בעיה לקבל משכורות שמינות מאותן הרשויות.
    בתור ראש עיר חרדית הוא יודע טוב טוב שבלי קצבאות מהמדינה החילונית שנואת נפשו העיר שהוא עמד בראשה לא היתה מחזיקה מעמד שבוע. ועוד לא דיברנו על מנעמי החברות בכנסת המינים שהוא כ״כ ציפה להצטרף לשורותיה, אולי גם עליה הוא רוצה לעבור ב-D9 או שאיתה אין לו בעיה…

  • מעניין שאת הD9 הוא שולח רק לבית המשפט.
    על הכנסת שלעטיניה הוא התחבר מרצון לא נראה שהוא ישלח אפילו טרקטורון.
    וע״ז נאמר אל תתייראי מן הפרושים וכו׳

  • בן גביר ודומיו לא רחוקים מהתפיסות החרדיות באופן מהותי, אולי למעט עניין ראיית ישראל כראשית "הגאולה", ולכן הם פופולריים. הם לא נשאבים לתוך וואקום אלא מתאימים ככפפה למיינד סט של החרדיות. אפשר להבין למה הדמות הבן-גבירית לא נתפסת כאסטטית והרמונית במיוחד, מה עוד שמוצאו לא אשכנזי, ושאולי אינו פוליטיקלי קורקט מספיק ומחצין דעות שאדם מודע לעצמו היה שומר לעצמו, אבל הדעות די דומות: ראיית היהודים כעם מובחן באופן מטא-פיזי ביחס לכל קבוצה אנושית אחרת. עם שאמור למלא יעוד משיחי. תפיסת קיום המצוות באותו אופן פונדמנטליסטי, לדוגמא: התייחסות להומסקסואליות כסטיה, כפיית חוקי גירושין\ונישואין\עגונות\יבמות\ממזרים בכל מחיר על אזרחי המדינה תוך עיוות זכויותיהם וכבודם האישי, תפיסות גזעניות מובנות כלפי ערבים, בריאתנות (שלילת תאוריית האבולוציה) וחשדנות עמוקה כלפי עולם המדע, מניעת חינוך המאפשר חשיבה עצמאית ושאילת שאלות מחשש שהדבר יביא למה שנתפס כהתפקרות, חוסר התעסקות ביקרותית בהיסטוריה של המקרא והעם היהודי. אפילו הפורום הזה שנחשב לכאורה פתוח מקיים צנזורה מחמירה מתוך תפיסה שמגיעה בדיוק מאותו מיינד סט שממנו מגיעים בן גביר וסמורטיק.

  • מאמר חשוב.

    שתי הערות:

    1. בסופו של דבר, מאמר זה כמו הרבה מאמרים אחרים המופיעים באתר חשוב זה, מתנקז למאמר חז"ל ביבמות ק"ח: "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו" מי שמצמצם את כל טווח החיים למה שקורה רק בתוך בית המדרש וכל השאר לא חשוב, בסופו של דבר גם התורה שלו נשארת מדולדלת ומעוותת. זה נוגע כמעט לכל הסוגיות הבוערות בציבור החרדי- נוער נושר, פגיעות מיניות, פרנסה, היחס למדינה ועוד ועוד. מי שחושב שהוא ישב בבית מדרש וילמד 'עירובין' וכל השאר ייפתר, חי בסרט, הבעיה שהסרט הזה משפיע על כולנו..

    2. יפה כתב הרב פפר שהתשובה צריכה לבוא מתוך הבית מדרש, אבל איך תבוא תשובה מתוך בית המדרש כאשר בחור ישיבה חרדי לא פתח מעולם ספרי אמונה ומחשבה. אני לא מדבר על כתבי הרב קוק (רח"ל..) אלא אפילו מהר"ל, כוזרי, מורה נבוכים, חסידות, רמח"ל, קבלה ועוד ועוד. כל העושר הרוחני הזה, סתום וחתום אפילו בפני אברכים חשובים ומבוגרים. מאיפה תצמח דעה ותבונה?

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל