שובו אל אוצרותיכם: על הערצת דמויות מופת ונזקיה

בא נשר גדול ודפק על המגדל ואמר להם: חדלו עוד מלהיות עניים, שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים בהם. (ר"ן מברסלב, מעשה משבעה קבצנים)

על פרשית ולדר שמעתי לראשונה באוטובוס, בנסיעה בינעירונית. מאחורי ישבה גברת, ושידרה את החדשות לכל אנשי הקשר בנייד. "אני לא מאמינה, לא מאמינה, אי אפשר להאמין…" – זו היתה התמצית בערך. גם אני לא האמנתי. שיערתי שכדרכן של פרשיות נקבל עדות נגדית של הפרכות ודברים שהוצאו מהקשרם. גם בהמשך, אחרי שההשערות קיבלו תימוכין, שררה בציבור חוויה כללית של חוסר אמון, יותר נכון, של אמון שנסדק ונפרם.

התחושה היתה שמשהו נלקח מאתנו, שלאורך כל השנים האלה צפינו במצג שוא. האיש הותיר לנו מטבעות לשון, נטל חלק לא מבוטל בעיצוב התרבות והחשיבה. כמה ילדים שקלו לכתוב סיפור משלהם ל"ילדים מספרים על עצמם"? ידוע לי על קולגות מהמגזר הדתי והכללי שהשתמשו בסיפוריו לצרכים טיפוליים. במובן זה קל היה לנו לטפח מיני-מיתוס. במשך שנים האמנו שהיה שם מישהו שיודע ללהטט בין תהלוכות הנפש, העומד לימין הילדים, המתווך את החיים לז'רגון הפנימי שלנו. המצליח לנוע בתוך הגבולות. לגלות שהמיתוס חסר כיסוי, זה מרוקן ומכאיב.

ומה זה אומר על אנשים אחרים שעומדים במזרח הנפשי שלנו? מה זה אומר עלינו, המעניקים אמון אוטומטי תמורת חותמת כשרות כלשהי? לא היתה פה התפכחות, כי אם פירוק.

במאמר זה ברצוני לדבר על השלכות שאנו משליכים מתוך עצמנו, לחשוב קצת על למה אנחנו מעריצים דמויות מסוימות ומה זה נותן לנו, ואיך לא ליפול בבורות שההערצה הזו עשויה לכרות.

 

נא לא להשליך

אז למה התפרקנו ככה, למה היה קשה כל כך לקבל את זה שחביב הקהל מעד? למה זה גרם לנו שבר עמוק כל כך? כולנו מודעים לכך שיש חוטאים בעולם, וכולנו גם מכירים את האמירה "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". מדוע זה מערער אותנו כשאנו מגלים מקרה המוכיח זאת? יש פה מורכבות שיריעה זו קצרה מדי עבורה. אתייחס לאלמנט אחד מתוך המכלול – השלכה.

מה אנחנו משליכים ומדוע? השלכה היא מנגנון נפשי, הזורק על הזולת חלקים של עצמנו שאיננו מודעים לקיומם.

את עומדת ליד הכינור במטבח, והילד מנדנד לך בלי הפסקה. פתאום מחליקה מידייך כוס ומתפוצצת. "תראה מה עשית!" את מתפרצת על הברנש. "שיגעת אותי וזו התוצאה!"

השלכה היא מנגנון שימושי ביותר. אנחנו נעזרים בו כדי להקל מעל עצמנו אשמה וחרדה, ועוד דברים טובים מהסוג. את עומדת ליד הכינור במטבח, והילד מנדנד לך בלי הפסקה. פתאום מחליקה מידייך כוס ומתפוצצת. "תראה מה עשית!" את מתפרצת על הברנש. "שיגעת אותי וזו התוצאה!" השלכה היא לבוא הביתה עצבני בגלל הבוס ולצעוק על הילד שהניח את קונסטרוקציית הלגו באמצע הסלון. גם לשון הרע עושה שימוש יעיל בהשלכה. קשה לי עם חוסר ההצלחה שלי? אדבר על הכשלונות של השני. הם יעניקו לי נחמת שוטים.

השלכה היא "תפישה המעוותת את הזולת, משום שאנו רואים בו צד של עצמנו, במקום לראותו כמות שהוא" (הלפרן והלפרן, 1983). בעזרת מנגנון ההשלכה אנו מייחסים לזולתנו דחפים, רגשות ומערכות נפשיות שלמות שמקורן בעולמנו הפנימי.

ההשלכה היא מנגנון קמאי, העוזר לנו להסתדר עם חלקים שקשה לנו לשאת. אולם לפעמים אנחנו משליכים החוצה גם דברים טובים. אריקסון טען כי על אף שההשלכה בדרך כלל מעוותת ומלאה איבה ופחד, יש בה גרעין של משמעות עמוקה שהאדם המשליך מייחס לאובייקט המושלך, ולא בדרך מקרה.

מוכרת הבדיחה על הסבתא, ההולכת עם בן השלוש ובן החמש, וכשהיא פוגשת חברה היא מציגה אותם בגאוה: סיימון, הרופא, הוא בן חמש, וארי, עורך הדין, הוא בן שלוש… זוהי השלכה של מאוויים וצרכים בלתי ממומשים על הילדים, בתקוה שיגשימו אותם עבורנו.

ברצוני לדבר על סוג מסוים מאוד של השלכה – השלכה מיתית. משמעה: ייחוס מיתוסים והפיכת האחר למעין אגדה. המושג מבוסס על התיאוריה של קרל יונג, ועיקרה ייחוס של דימויים ארכיטיפיים רבי עוצמה אשר קיימים אצל כל בני האדם – לאחרים. בהשלכה מיתית מתייחס האדם אל האחר כאל יצור נפלא, בלתי רגיל, על אנושי כמעט.

ההשלכה המיתית – ההתייחסות אל האחר כאל מיוחד במינו – באה לכסות על חסר, על אי-יכולתנו להפיק מעצמנו מצוינות או וירטואוזיות. היא עונה על הצורך שלנו בייחוד. כשאיננו מוצאים אותו בעצמנו, אנו נלהבים למצוא אותו באחרים. זמר עם קול סוחף, ילד פלא מתמטי, עילוי העובר מבחני סיכה, סופר המלהטט במילים, ילד טוב ירושלים. הקשר אל האדם המופלא הזה מזין אותנו ומשפיע גם עלינו הילה של קסם ושל ערך.

משום כך השלכה מיתית היא מידבקת. המושלך מקבל את אבק הכוכבים שזורים עליו כל המעריצים, ואם גם אני אעריץ אותו, מעט מזה ידבק גם בי. מה גם שהשיפוט של האחר שהוא כביכול אובייקטיבי מתקף לי את החלקים האלה, ואומר שעם ההערצה אל הדמות המסוימת הזו אני זוכה גם לאישור הקהל. ההשלכה המיתית מגדלת את האובייקט שאנו משליכים עליו ועושה לו אידאליזציה. הרי ככל שהוא יגדל יותר, כך החיבור שלי אליו יקרין עלי ערך. במובן הזה, המושלך הוא המותג שאני נושא עלי. המניע לרצח של ג'ון לנון ישב על נקודה זו בדיוק – הרוצח, מעריץ מושבע שלו, רצה ששמו ייקשר לעד בשמו של אלילו. אכן, חוסר מודעות מייצר אבסורדים לרוב.

 

סליחה? מסכה

אז מה רע בזה? למה לגמול את עצמנו, או את בני הנוער שלנו, מהערצה לאחרים? האם לא כדאי להציב לפני העיניים מודלים ראויים לחיקוי?

ובכן, הדרך אינה גמילה. אין צורך להילחם בתופעה, שכן גם מאבק ישיר בה מרחיק אותנו ממרכז הזירה. צריך פשוט להבין שמה שאנו משליכים על האחר הוא חלק שלנו עצמנו, עם חותמת ייצור. מה שאנו מוצאים אצל האחר מעיד על מה שקיים בתוכנו, שהרי לעולם לא נעריץ את מה שאין בו כל משמעות עבורנו, גם אם אחרים רואים בו ערך. לא נעריץ את מי שיתקע כדור מדויק לסל, משום שהצטיינות ספורטיבית אינה ערך בסולם הערכים שלנו. זה אינו מעורר הד בתוכנו, מקסימום איזה ניד ראש חייכני. בעולם הרחב, סדרות דוקומנטריות על שושלות מלוכה מושכות מיליוני צפיות, ולא לחינם. הן פורטות על שאיפה כמוסה לכבוד, להערצה ולתחושת נבחרות. מי שמעריץ גדלות תורנית, מעיד בכך שהתורה משמעותית לו, שהוא רואה ערך גדול בקניינה.

נכחתי פעם בפאנל נשות מקצוע, שבו שתיים מההרכב היו חמות וכלתה. הן נשאלו שאלות שונות על העיסוק המשפחתי והשיבו ברוב ענין. בתום הפאנל שאלתי חברה להתרשמותה מן הדברים. כוונתי היתה לפן המקצועי כמובן. היא הגיבה: ממש התפעלתי כמה כבוד הן רוחשות זו לזו, אילו יחסים נפלאים בין כלה לחמות… כמעט מיותר לציין שהיא עצמה טיפוס נוח ומכבד מאוד מאוד. אכן, כל אדם רואה באחרים את מה שהוא מעריך.

אם העולם אינו מתוקן, סימן שמשהו אינו מתוקן בך. התחל מבפנים, והעולם ישתנה גם הוא

חז"ל מציגים לנו עיקרון זה בקביעתם "כל הפוסל במומו פוסל".[1] כל מה שמפריע לנו אצל הזולת, שיוצר אצלנו אימפקט רגשי – מהדהד בנו חלק מוכר מבפנים. לפעמים הוא עטוף בהגנות ובשכבות של הצדקות, אבל הוא תמיד שלנו באופן כלשהו. וכפי שדרש הבעש"ט בדרך מליצה על מאמר חז"ל:[2] "כל נגעים אדם רואה חוץ – מנגעי עצמו." מה שאנו רואים בחוץ, הוא שיקוף ופרויקציה של חלקים הקיימים בתוכנו.

ברוח זו התבטא מוהנדס גאנדי, המנהיג שהוביל את תנועת ההתנגדות השקטה בהודו: "היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם." כוונתו לא היתה, כפי שנוטים להסביר, 'תתחיל בעצמך'. אלא: אם העולם אינו מתוקן, סימן שמשהו אינו מתוקן בך. התחל מבפנים, והעולם ישתנה בהתאמה.

 

מה רע בהשלכה?

הפסיכואנליזה מבשרת לך שאתה כבר אינך במרכז של עצמך, הואיל וכבר היה אצלך סובייקט אבוד – הלא-מודע." (לאקאן, 1993)

הנזק הגדול ביותר של ההשלכה הוא הוויתור על חלקים מעצמנו. במקום לעשות עבודה עצמית של גילוי והתפתחות, אנו מסתפקים בהערצה של אחרים המחזיקים את הטובין האלה עבורנו. זה מעקר אותנו, משאיר אותנו קטנים ובלתי מודעים.

מה קורה לנו כשאנו משליכים חלקים בתוכנו על אחרים? אנחנו מצפים שהם ישלימו אותם עבורנו. אנו מצדיקים את מעשיהם ומפרשים אותם בהתאם. הלפרן מכנים זאת יחסים מדומים, משום שאין כאן הסתכלות ריאלית. אנחנו שבויים בקונספציה שטיפחנו לצרכים נפשיים שלנו. אלה אינם צרכים רוחניים, אלה צרכים המנקים אותנו מאחריות, המשאירים אותנו ילדיים ותמימים, וחוסכים מאתנו את הצורך להתבגר. וכך קורה שאנשים בוגרים, חכמים, מבריקים, עשויים שלא לתת את הדעת לעולם על סוגיות ממשיות הנוגעות לכולנו במרחב הציבורי, כביכול יש מי שהוא או מי שהם החושבים עבורנו, המקריאים במקומנו מתוך פרוטוקול התגובות הלאומי.

להפקיד בידיים של אחרים את כל הטוב והנאצל, זה מתכון להנמכה עצמית ולקטנות המוחין. משום כך יכולים להתרחש תחת אפנו עוולות של ממש, ואנשים פוטרים אותן באמירה, אם 'הם' לא אמרו או עשו משהו בקשר לכך, כנראה אין הדברים כצעקתה.

מעבר לזה, קיימת סכנה ממשית של שבר, אם ה'מושלך' לא ימלא את הציפיות. השלכה מיתית מתחילה בילדות, כשההורים היו כל-יכולים בעינינו, ואנו נשאנו עיניים בהערצה אל מי שעשה בלהטיו וגילה את המוצץ שנעלם, או סיפק לנו באורח קסם בקבוק מלא דיסה אחר שהתרוקן. אנו אמורים להתפכח מן ההסתכלות הזו ככל שאנו גדלים (עם פאוזה לאורך גיל ההתבגרות, שיש לה תפקיד בעיצוב האישיות-בהתהוות של המתבגר), אבל לפעמים דומה שאנו נשארים בילדות ארוכה ומוגנת, ומצפים שדמויות ההוד מסביבנו ימשיכו לשמש לנו מופת. אנו מטפחים משאלה קמאית שמישהו יבין אותנו בלי מילים, שיזהה את צרכינו ויחליט מה הכי טוב בשבילנו. זה מעורר בנו תחושה של חזרה לזרועות ההורים הכל-יכולים והכל-יודעים. אנו שוכחים שבני אדם הם רק בני אדם. משום כך עשויים משברים מעין אלו למוטט אותנו, כילד שננטש על ידי הוריו.

גרוע מכך, השלכה משאירה אותנו בשואו, בקסם של אורות הבמה, במקום להפנות אותנו לעבודה פנימית. עבודה עצמית היא סיזיפית, אפורה, מלכלכת את הידיים, אבל מגדלת ומצמיחה. בכך שאנחנו משליכים על אחרים חלקים מעצמנו, אנו נשארים עם אישיות חלקית, מצומצמת, עם חוסר יכולת להכיל בתוכנו מורכבות ואי-שלמות, ועם חוסר הידע איך להיות גם קטנים וגם גדולים, כהגדרתה המבריקה של חיה הרצברג.

ההערצה מייצרת אידאליזציה, וכל מיני דמויות כריזמה מקבלות כתרים, שבדיקה אובייקטיבית תשים עליהם סימני שאלה. היא מסננת את העובדות שאינן תומכות במצג שטיפחנו, ואינה רואה אותן או אפילו מייצרת להן רציונל עקום

וכמו בכל פעם שאנו מפקידים את השיפוט בידיים של אחרים, חוש הביקורת הטבעי מתעמעם, החיישנים כבים והמצפון יוצא לחל"ת. ההערצה מייצרת אידאליזציה, וכל מיני דמויות כריזמה מקבלות כתרים, שבדיקה אובייקטיבית תשים עליהם סימני שאלה. היא מסננת את העובדות שאינן תומכות במצג שטיפחנו, ואינה רואה אותן או אפילו מייצרת להן רציונל עקום.

וכך, כל מיני דמגוגים ומתחפשים ומלחכי פנכה מקבלים את הפירמאן לומר לנו מי אנו וכמה אנחנו שווים. אנו מאבדים את תחושת הערך שלנו והיא נידונה בהשוואה ל… וביחס ל… ובאישורו של… ובהתניה ובתכתיב של… כך אנחנו שומטים גם את האחריות על חיינו. ואחריות הלא באה עם בחירה ועם מחויבות.

באירועי ההתפרעות לפני כשנה בבני ברק, אמר לי מישהו שהיה מעורב בנושא: "אלה (הכוונה לבני חצר מסוימת), עושים רק מה שהרבי אומר. אין להם אלוקים." זה עצוב. זה מראה שמהצבת תחליפי-אלוקים קצרה הדרך לאיבוד השיפוט המוסרי. התאבדויות המוניות בעקבות גורו מטורף, נהירה פנאטית אחרי רב מפוקפק אל מעבר לים תוך סיכון נפשי של כל בני המשפחה, רדיפה של פלגים אחרים בשל אי נחת מגבוה. ומה עם השופרות שלנו, למה הם נמצאים בטוויטר ובפייס ובמקביל שולחים לנו כרוזים על טהרת המרחב הקהילתי? למה איננו מורשים לבדוק את אמינות המידע שזורם דרכם אלינו, למה הם מקבלים מיתוג אוטומטי של דברי קודשם? למה מפיהם אנו חיים?

משום כך, בפרשיות מעין זו האחרונה (ויה"ר שיבולעו לנצח), תוקפת אותנו לא פעם מה שנקראת "בורות פלורליסטית". משמעה שכאשר אנו נתקלים במצב חרום, אנו עשויים לבסס את התנהגותנו על תגובתם של אחרים. האירוע הלא צפוי מבלבל אותנו וגורם לנו לחפש רמזים כיצד לנהוג אצל האחרים. כך אוחז אותנו שיתוק. מה הגדולים יאמרו? והאם כבר ידעו? ואם ידעו למה לא עשו דבר? הגדיל לשאול אחד הנבוכים: הרי הוא הסתובב בקרבת גדולי הדור. איך לא זיהו את המעידה ברוח קודשם?… הסתבכנו.

וכאשר אנו מגלים שהמודל להערצה הכזיב, איננו פוטרים זאת במשיכת כתף האומרת "טעינו, גם לאנשים מרשימים יש יצר הרע" – אלא עולמנו מתמוטט עלינו. משהו פנימי אצלנו נהרס. מבחינתנו, אין מדובר בתגלית מקומית שיצרו של אדם פלוני גבר עליו, אלא באבדן פנימי. המיתוס שהשלכנו על הדמות המסוימת, שהיתה אמורה לעשות בשבילנו את העבודה הקשה של להיות טובים יותר, מתנפץ לרסיסים.

 

לא תעריצו

הפחד הגדול שלנו הוא שעם אבדן ההערצה נאבד גם את הערך למה שהאחרים מסמלים עבורנו. אם הם אמנם מחזיקים בדברים החשובים לנו, קל יותר להשאיר אותם בעמדת שומרי הסף, ולתת להם להחזיק לנו את השלטים גבוה מול העיניים.

ובכן, עלינו להבחין בין הערכה מפוכחת להערצה עיוורת. הערצה יוצרת חיץ: ההוא יכול, אני לא. ההוא אליל, אני המון העם. ההוא יודע, אני חסר שמץ מושג. משום כך עלי לחקות אותו חיקוי עיוור ולקיים את כל מוצא פיו.

הערצה מעניקה משמעות מוגזמת לדברים טפלים: לתנועות יד או מחוות, לתמונה משותפת שהצלחנו להסליק, לאמירות סתמיות. היא נוטלת משפטים אקראיים והופכת אותם להכללות. היא לוקחת תשובות שנאמרו ליחיד ועושה מהם הלכה לרבים. היא מייחסת למוערץ כוחות מאגיים, על טבעיים.

הערכה לעומת זאת משתמשת בדמות המראה שלנו כדי ללמוד על עצמנו ועל הפוטנציאל החבוי שלנו. במקום חיקוי חסר שיפוט היא לוקחת את התכונות שאנו מוצאים אצל המוערץ ומחפשת להן שרשים בתוכנו. מטפחת אותן, מאמינה בגדלות שבנו. הערכה לדמויות מופת מאמינה ברצף, וביכולת ההתקדמות שלנו לעבר הפסגה.

הערצה רואה את הדברים בשחור-לבן. בתוך תוכו אין המעריץ מאמין שהוא יכול להיות גדול. הוא מסתפק באבק כוכבים. בסיפורי מופת, בתמונות שבהן מציצים קצה אפו וחצי עין. רואים? זה אני. הייתי לידו. הוא דרך עלי. הו, מגע הרגל הקדוש.

ההערצה טוטאלית – היא מרפה ידיים ומפקידה את האחריות לחיינו בידי אחרים. הערכה לעומת זאת היא סלקטיבית, מכירה במורכבות האנושית ומבינה שמן הבימה ניתן גם ליפול

חיקוי אינו מאפשר גדילה. לא לחינם הוא יוצר גיחוך. כשילד בן שנתיים מהדס בנעליים הגדולות כסירות של אביו, אנחנו צוחקים. כשנערה שמה על עצמה סמרטוט חסר טעם רק משום שזה הטרנד האופנתי, או כשבחור מגיע במגבעת אכולת-שוליים, הצעקה האחרונה, אנחנו חוסמים גיחוך. חיקוי הוא גרוטסקה, הוא חיפוי שאינו מאפשר לנו לראות את האדם שמאחוריו.

ההערצה טוטאלית – היא מרפה ידיים ומפקידה את האחריות לחיינו בידי אחרים. הערכה לעומת זאת היא סלקטיבית, מכירה במורכבות האנושית ומבינה שמן הבימה ניתן גם ליפול. סיפר תלמיד של הגר"ש אויערבך זצ"ל, שהרב העיר לו פעם על כך שהוא מעשן. "גם רב פלוני היה מעשן," הגיב התלמיד בהתגוננות. "את זה לא צריך ללמוד ממנו," הגיב הגר"ש מיניה וביה.

 

להחזיר לעצמנו את האבדה

וזו הבשורה הטובה: ההשלכה המיתית היא אחת ההשלכות המעניינות. בניגוד להשלכות אחרות, היא אינה משליכה חלקים שלא נוח לנו אתם אלא דוקא חלקים שאנחנו טובים בהם. הם רק עדיין לא ידועים לנו. השני משמש לנו כגלאי. הוא חושף את מה שנמצא בנו ושקברנו מסיבות שאינן ידועות לנו.

המודעות לכך אינה מבטלת את ההיררכיה שבינינו לבין האנשים שאנו מעריכים, אלא את הדיכוטומיה, את ההנחה שאם יש באחר – אין בי. את השחור-לבן, את התחושה שהאופק תמיד יתרחק.

בדיחה ידועה מספרת על לוליין שעבר על חוט המתוח בין שני גגות בנין, תוך כדי שהוא מנגן בכינור. עמד שם אחד, שלא הצליח להבין על מה המהומה. הניד בראשו והפטיר בביטול: יאשה חפץ הוא לא…

חוסר היכולת לראות את הווירטואוזיות הקיימת בנו – היא הבאג הגדול ביותר. המודעות לה תעשה לנו שרות רב ערך: היא תספר לנו על החבוי בתוכנו, על ערכים שכבר יש לנו בהם אחיזה.

האם אנחנו מעריצים יכולת למדנית? שקידה שמעל לזמן? נדיבות לב? פירוקים מבריקים? פתירת קוביה הונגרית? הנה לנו תקציר של כשרונותינו הסמויים, משימות חיינו בראשי פרקים

עלינו לשאול את עצמנו מה אנחנו מעריצים אצל האחר. זו מן הסתם תכונה או התנהגות שאנו מרגישים בה חסר, שהיתה שייכת לנו בעבר וויתרנו עליה. קשה להעריץ יכולת מוזיקלית כשאנו עצמנו זייפני צמרת. מן הסתם יש בנו מיכולת זו, כמה? זאת לעולם לא נוכל לדעת אם לא נכיר בה, נוציא אותה לאור ונטפח אותה. "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו", אומר לנו שלמה המלך.[3] האם אנחנו מעריצים יכולת למדנית? שקידה שמעל לזמן? נדיבות לב? פירוקים מבריקים? פתירת קוביה הונגרית? הנה לנו תקציר של כשרונותינו הסמויים, משימות חיינו בראשי פרקים.

חשוב לזכור שאין מדובר בקצוות מקבילים. מדובר בטווח, שבקצהו מי שמקסם את יכולותיו, ובקצהו השני – מי שאין לו כל זיקה לתחום. ביניהם משתרע רצף, שכולנו נמצאים עליו בנקודות שונות. אם נדבר על גדלות תורנית, אז בקצהו של הרצף נמצא האדם הנעלה, שדעתו תורתית ונקיה, ובקצהו השני נמצא ה'בעלבת', שדעתו הפך דעת תורה. אבל על הרצף הזה יש נקיי דעת רבים במידות משתנות, שלמדו תורה כפי שידם מגעת, שבת הקול מחורב מהדהדת גם בלבם. ככל שאדם נקי יותר מהשלכות, מנגיעות, משקרים שהוא מספר לעצמו, כך הוא יכול לשמוע את הקול האלוקי הזה. זה אינו או-או; אין נקודה מסוימת שלפניה אתה 'בעלבת' ולאחריה אתה 'חכם העדיף מנביא'.

הערכה אינה זריקת השכל, אינה הפקדה של חיינו בידי אחרים. ציות עיוור אינו מעלה, הוא פשוט פרקטיקה נוחה. גם למובילי דעת הקהל גם למובלים. על מה שאין ספק אין אנו שואלים שאלות.

זוהי קריאת כיוון לפתח חלקים אלו, שאנו מעריצים אצל האחרים, בעצמנו. מידות תרומיות, מסירות לתורה, שיקול דעה ודאגה לכלל. משהו בתוכנו נושק לחלק שאנו מזהים אצל האחר. אבל על התנהגותו של האחר אין לנו שליטה, ואין לנו דרך לנהל אותו. במקום לשאת עיניים אל כל ניד עפעף שלו ולתת לו פירושים, נחפש את הגדלות בתוכנו.

כך לא נתאבל על מה שאבד כשאחרים הכזיבו. כך נשוב וניקח בעלות על חלקים שבאמת שייכים לנו. כפי שטוען רוג'רס, אין דבר המשמח יותר את הנפש מהידיעה שאתה גדל, שאתה היום אדם אחר ממי שהיית אתמול. כשנוכל לזהות חלקים אלו, נוכל גם לטפח אותם בתוכנו ולגדול ולהיות לאנשים. וכפי שדוחק בנו רבי נחמן, הנשר הגדול: נשוב אל האוצרות שלנו, ונהיה משתמשים בהם.

 

---

[1] קידושין ע, א-ב. האמרה בניסוחה המוכר היא של הרמב"ם.

[2] בנגעים ה, ב.

[3] משלי כז, כא.

 

Photo by Marc-Olivier Jodoin on Unsplash