אמר רבי חייא רובא: אנא מן יומי לא כוונית [מימי לא כיוונתי בתפילתי] אלא חד זמן בעי מכוונה [רציתי לכוון בתפילתי] והרהרית בלבי ואמרית: מאן עליל קומי מלכא קדמי, ארקבסה אי ריש גלותא [הרהרתי בלבי מי נכנס ראשון אצל המלך, החשוב יותר שהוא 'ארקבסא', או הפחות חשוב ביניהם שהוא 'ריש גלותא'].
שמואל אמר: אנא מנית אפרוחיא [הייתי מונה אפרוחים בתפילתי].
רבי בון בר חייא אמר: אנא מנית דימוסיא [הייתי מונה את שורות הבנין בתפילתי].
אמר רבי מתניה: אנא מחזק טיבו לראשי [אני מחזיק טובה לראשי], דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה [שכאשר אני מגיע בתפילתי ל"מודים", אף שאיני שם לב, הוא כורע מעצמו]. (ירושלמי ברכות ב, ד)
בתי הכנסת גדושים מתפללים כדבר שבשגרה. התפילות מתקיימות בכל יום, שלוש פעמים ביום. אנשים נכנסים, מתפללים ויוצאים. לאדם מבחוץ נדמה שכל זה טכני למדי, כולם מתפללים באותו הנוסח ובאותו הסדר. אבל אנחנו יודעים שמתחת לסדר הקבוע קיים עולם אינדיבידואלי רחב. המילים השגורות נושאות בכל פעם תפילה מסוג שונה. כל אחד והמפגש האישי שלו, המפגש היומיומי, המשתנה, הדינמי, עם התפילה. אני מבקש לייחד מעט את הדיבור על כך, ולחקור את המרווח שבין המתפלל לתפילה, או שמא את הפער שביניהם.
רווח העיסוק בתפילה מן הפן ההלכתי או המוסרי וההגותי, אבל נדמה לי שראוי גם להציג את הממד הקיומי האישי שבתפילה, ולעסוק קצת בניתוח פנומנולוגי של עולמו של המתפלל. באופן אולי מפתיע אני מבקש לעשות זאת דוקא במחשבות על תפילת הקבע, בעלת התבנית המוכתבת מראש, הנטולה לכאורה ממד אישי וקיומי.
כשאנחנו חושבים על תפילה, תפילת הקבע ההלכתית, הנטיה הפשוטה היא לראות בה מסגרת קבועה שיש בה ביטוי מוגדר של תוכן – אמונה, שבח והודיה, בקשה ותחנונים וכן הלאה. במבט זה, התפילה היא עולם תוכן מגובש וסָדוּר שהאדם המתפלל אמור לבטא. בפרט כאשר לפנינו גופי תפילה ערוכים משנים קדמוניות, נוסח קבוע, סידור תפילה מודפס, ולנו לא נותר אלא "להתפלל".[1]
מכך ניתן להסיק שהאדם המתפלל צריך להיות מזוהה ומסונכרן עם המילים שהוא אומר בעת התפילה. או במילים אחרות: המתפלל האידאלי הוא מי שמילות התפילה ותודעתו חד הן. כך לדוגמא הוא אדם בעל אמונה מגובשת ויציבה, שמילות האמונה שבנוסח התפילה מבטאות להפליא את אמונתו; או הוא אדם בעל רגש, שמילות ההודיה שבנוסח התפילה מבטאות באופן מדויק את תחושותיו, וכן על זה הדרך.
אפשר לראות זאת אחרת – אפשר לראות בתפילה מכשיר של חינוך התודעה. זו תנועה הפוכה: התפילה איננה כלי ביטוי לתודעה שכבר מגובשת אצלי, אלא אני בא אל התפילה כדי ללמד ולאמן את התודעה שלי. בתנועה הזו התפילה היא מכלול של ערכים והשקפות שאני משנן בפי כדי לאמץ אותם, בבחינת "האמנתי כי אדבר"
יתכן שיש אנשים שמילות התפילה מבטאות והולמות תמיד את תודעתם, אבל באופן אישי לכל הפחות אני מתקשה למצוא תואַם בין מילות הסידור לתודעה שלי, בוודאי לא בכל עת, ובוודאי לא לכל אורך התפילה. אני מוצא את עצמי לעתים מרוחק ממילות התפילה. לא תמיד אני מרגיש צורך להתחנן על בניין ירושלים, לא תמיד אני מרגיש הודיה גדולה על יצירת האור, וכן הלאה.
במילים אחרות, התפילה שלי לא תמיד 'מצליחה'. לא תמיד יש חיבור בין מעשה התפילה הממשי ובין העולם התודעתי הפנימי שלי. לא תמיד אני בא אל התפילה במנוחת הנפש, בקשב, בריכוז ובערנות מספיקים; ולא תמיד אני בא במוכנות נפשית ורוחנית מתאימה.
מהנחת היסוד שהתפילה דורשת הלימה בין התוכן לתודעה הנפשית, עשוי האדם להסיק כי התפילה מתאימה רק לאנשים בעלי דרגה רוחנית מסוימת, גבוהה משלו. במילים אחרות, אם תפקידה של התפילה לשמש כלי לביטוי מצבו הרוחני הנתון של האדם, הרי שהמפגש עם התפילה עשוי לשמש עבורו שיקוף לא מעודד של המצב הרוחני שלו.
אולם אפשר לראות זאת אחרת – אפשר לראות בתפילה מכשיר של חינוך התודעה. זו תנועה הפוכה: התפילה איננה כלי ביטוי לתודעה שכבר מגובשת אצלי, אלא אני בא אל התפילה כדי ללמד ולאמן את התודעה שלי. בתנועה הזו התפילה היא מכלול של ערכים והשקפות שאני משנן בפי כדי לאמץ אותם, בבחינת "האמנתי כי אדבר". התפילה מעצבת אופן הסתכלות אמוני על העולם, בונה תודעה רוחנית גבוהה יותר.
בשורות הבאות אנסה להציג מבט זה על התפילה – מבט אישי ולא משנה הגותית שלמה ומנוסחת, הרואה בתפילה סוג של לימוד, אימון תודעתי של הנפש, ולא ביטוי מדויק של הרגש.[2]
בין תורה לתפילה
נוסח התפילה כולל, מלבד תפילת השבח, גם את תפילת הבקשה. שני סוגי התפילה לרוב מעורבים זה בזה. תפילת הבקשה היא בעצם עיסוק מתמיד ברצון שלנו. הבקשות בתפילה הן התעכבות והתבוננות על הדברים שאנחנו רוצים בעומק לבנו. גם כאן ניתן לשרטט מהלך דומה למהלך שפתחנו בו – הבקשות אינן רק מבטאות את הרצון, אלא גם מעצבות אותו לכיוון נכון וראוי. התפילה מפנה את הלב אל השאלה: מהו הרצון הפנימי שלנו? והיא תורמת לחיזוק הרצון הטוב והרחבתו על ידי ביטויו בפינו. התפילה היא כרוח המלבה את האש; היא מגבירה את הקולות הפנימיים, הדקים, הטהורים שבנו, שלעתים נחלשו וכמעט אינם נשמעים.
מילות התפילה הן האידאל, המצפן או מורה הדרך, ואנחנו לומדים מתוכן את הכיוון הרצוי. אף שאנחנו כרגע לא שם, לא במקום הגבוה הזה, המילים מעצבות בנו לאט לאט את התודעה הנכונה
אדם ניגש אל התפילה וחושב לעצמו שהמילים בסידור התפילה אינן מבטאות את רצונו, אינן משקפות את הלך הרוח שלו. הוא כרגע מרגיש מאמין פחות, בוטח פחות, והמילים הרי כל כך חד־משמעיות והחלטיות. אבל האמת היא שמילות התפילה הן האידאל, המצפן או מורה הדרך, ואנחנו לומדים מתוכן את הכיוון הרצוי. אף שאנחנו כרגע לא שם, לא במקום הגבוה הזה, המילים מעצבות בנו לאט לאט את התודעה הנכונה. מתוך כך אפשר להבין ולקבל שהרצון נתון לשינויים, שהנפש דינמית, ושאנו יכולים להשתנות מיום ליום, מתפילה לתפילה.
מכאן אני מגיע להבחנה המעניינת שבין "תורה" ל"תפילה".
חז"ל עסקו במתח שבין תורה לתפילה, או ביחס שביניהן. בגמרא בשבת (י, א) מובאת ההבחנה בין "חיי עולם" ל"חיי שעה" או בין "זמן תפילה" ל"זמן תורה": רָבָא חַזְיֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא דְּקָא מַאֲרֵיךְ בִּצְלוֹתֵיהּ. אֲמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם, וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה. וְהוּא סָבַר זְמַן תְּפִלָּה לְחוּד וּזְמַן תּוֹרָה לְחוּד. הגמרא בברכות (ל, א) מספרת על רבי ורבי אסי שלא היו מתפללים אלא במקום הלימוד שלהם. באותו מקום גם מדובר על "חסידים הראשונים" שהיו משקיעים זמן רב בתפילה, ושם נאמר כי על אף שהדבר היה על חשבון לימוד התורה שלהם, תורתם היתה משתמרת, או בלשון הירושלמי, "תורתם מתברכת".
הסוגיה רחבה ועמוקה, אבל אני רוצה לנסות להצביע בקצרה דוקא על המקומות שהגבולות שבין תורה לתפילה מיטשטשים. כפי שכתבתי קודם, התפילה עצמה אינה רק ביטוי של התודעה, אלא גם כלי לבירורה ולעיצובה. במובן הזה קורה דבר פלא: התפילה הופכת בעצם להיות "תורה". היא מלמדת אותנו משהו על רצון ה', על המאוויים הנכונים, על האופן הראוי להסתכל על העולם. זו תפילה שלא "מתפללים" אלא "לומדים".
בפרפראזה על דברי הגמרא, אפשר לומר כי התורה שהיא "חיי עולם" – עניין אוניברסלי ונצחי, הופכת ל"חיי שעה" – ליעד רוחני אישי שלי. אני מוריד את הדברים מרמת האידאה אל עולם המעשה, ומעורר את הרצון שלי להגיע אל אותה צורת חיים רצויה
ידועה אמרתו של רבי נחמן מברסלב שצריך "לעשות מהתורות – תפילות", וגם להפך, שצריך "לעשות מהתפילות – תורות". לפי רבי נחמן יש כאן תנועה כפולה מן התורה אל התפילה. מצד אחד, לימוד התורה מציב בפני האדם אידאלים וצורת חיים רצויה, ומשם הדרך אל התפילה סלולה, ללכת ולבקש להגיע אל אותם יעדים. בפרפראזה על דברי הגמרא אפשר לומר כי התורה שהיא "חיי עולם" – דבר אוניברסלי ונצחי, הופכת ל"חיי שעה" – יעד רוחני אישי שלי. אני מוריד את הדברים מרמת האידאה אל עולם המעשה, ומעורר את הרצון שלי להגיע אל אותה צורת חיים רצויה. אני מתפלל על כך ורוצה בכך, ופועל בעולם המעשה להגיע לידי כך. ובכיוון ההפוך – התפילה מעוררת בי את הרצון, מפיחה בי שאיפה לחיים נכונים יותר, מתוקנים יותר, ומשם הדרך סלולה אל התורה – לחפש בבארה את השיטות והדרכים והצורות להגיע אל אותם חיים נכונים ומתוקנים.
במילים אחרות: תפילה יכולה להיות הדרך הכי נכונה אל התורה. כי בקשה ותחינה ורצון לקשר עם התורה הם סימן וגם סיבה לקיומו של קשר עמוק וגדול אתה. ומאידך גיסא, תורה מתוך חיבור, מתוך אהבה ודבקות, תוביל בהכרח לתפילה שהיא ביטוי מתפרץ של אותה דבקות.
התורה היא שמותיו של הקב"ה והתפילה היא קריאה בשמותיו של הקב"ה. כשחושבים על כך באופן הזה פתאום הגבולות הברורים לכאורה בין "תורה" ל"תפילה" מיטשטשים. הא בהא תליא. צבת בצבת עשויה.
קריאת שמע ותפילה
בהקשר הזה אני רוצה להוסיף מחשבה שתפסה אותי מאד. על הפסוק לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, אומר רבי שמעון בר יוחאי, שאם אדם קורא פרק אחד בלילה ופרק אחד ביום, הוא קיים בכך את מצות "לא ימוש": "אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש" (מנחות צט, ב). וכדבריו נפסקה ההלכה בשלחן ערוך: "ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך קרינן ביה" (יורה דעה, רמו). קריאת שמע שחרית וערבית היא אפוא קיום "לימוד תורה" באופן הכי בסיסי.
קריאת שמע מכילה יסודות בסיסיים של אמונה: קבלת עול מלכות שמים, קבלת עול מצוות, יציאת מצרים. אלו ארוגים באופן הדוק אל תוך התפילה, והאדם המתפלל נע כל הזמן בין למידה והפנמה של היסודות האלה (בחינת "תורה"), לבין קריאתם כביטוי של התודעה שלו (בחינת "תפילה")
לימוד תורה זה משולב בתוך סדר התפילה, חלק בלתי נפרד מהמארג שלה. ישאל השואל: האם קריאת פרשת שמע נחשבת תפילה? לכאורה, אם תפילה בהגדרתה היא שבח והודיה או בקשה ותחינה, הרי שקריאת שמע אינה תפילה. ובכל זאת קריאת שמע היא חלק מהמכלול של התפילה.
לפי המהלך שהצעתי לעיל, הכללת קריאת שמע במסגרת תפילת הקבע מבטאת היטב את ממד התורה שבתוך התפילה. קריאת שמע מכילה יסודות בסיסיים של אמונה: קבלת עול מלכות שמים, קבלת עול מצוות, זכירת יציאת מצרים. אלו ארוגים באופן הדוק אל תוך התפילה, והאדם המתפלל נע כל הזמן בין למידה והפנמה של היסודות האלה (בחינת "תורה"), לבין קריאתם כביטוי של התודעה שלו (בחינת "תפילה").
כשאני קורא קריאת שמע, אני חושב תמיד על המשמעות הכפולה בפסוק הראשון: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. מצד אחד אפשר לראות בכך הכרזה קבל עולם: שמע ישראל – שמע עם ישראל, שִמעו את הצהרת הנאמנות שלי, את ביטוי התודעה שלי. מצד שני, אפשר לקרוא אותו כהתכוונות פנימה, כפנייה של האדם אל עצמו (בסגירת העיניים ובהתנתקות מן העולם): שמע ישראל – שמע נא והפנם בן ישראל כי ה' אלוקינו אחד.
מכאן אני רוצה להמשיך ולהציע פרשנות משלי על המהלך של ברכות קריאת שמע בשחרית, מ"יוצר אור" ועד אמת ויציב.
מהוודאות שבחוץ אל האמת שבפנים
ברכות קריאת שמע בשחרית מתחילות בברכה על האור בעולם (ברכת יוצר אור), הכרה בקיומו של אור בעולם, קודם כל פיזי ואחר כך רוחני, כדי להגיע אל האור הגבוה המאיר את התודעה שלנו – התורה ("כי נר מצוה ותורה אור"). ממנה ממשיכים אל הברכה השניה, המעירה את האהבה: אהבה רבה (או: אהבת עולם), אהבה לה'. ביטוי האהבה הזה הוא בדברי התורה: "הבוחר בעמו ישראל באהבה" – הבחירה הזו מתבטאת בהארת העיניים בתורה ("והאר עינינו בתורתך"). כעת, לאחר שתי ההקדמות האלה, אנו מגיעים אל המרכז – קריאת פרשיות שמע. זהו "לימוד התורה" שבו אנחנו מכריזים על יסודות האמונה או מקשיבים ולומדים אותם: קבלת עול מלכות שמים, קבלת עול מצוות וזכירת השגחת ה' ביציאת מצרים.
ומן העבר השני, ברכת "אמת ויציב" שאפשר לראות בה חזרה במילים אחרות, אישיות יותר, על ה"תורה" שלמדנו: וְיַצִּיב וְנָכון וְקַיָּם וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן וְאָהוּב וְחָבִיב וְנֶחְמָד וְנָעִים וְנורָא וְאַדִּיר וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל וְטוֹב וְיָפֶה הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵינוּ… וכך הלאה, חיזוקים ואימותים נוספים של הדברים, להפנמה עמוקה יותר.
נוצרת כאן מערכת יחסים שיש בה תנועה כפולה, מן התפילה אלי וממני אל התפילה. במרווח הזה, או בפער הזה, שבין מצבו הקיומי המשתנה של האדם ובין נוסח התפילה, יש מקום רב להתפתחות, לתנועת רצוא ושוב, והיא עושה את התפילה לפלא
בנוסח עדות המזרח ובנוסח ספרד בולטת החזרה שוב ושוב על המילה "אמת": "אמת, אלוהי עולם מלכנו… ונאמנים ונחמדים לעד… על אבותינו ועלינו… על הראשונים ועל האחרונים… אמת ואמונה… אמת שאתה הוא ה'… אמת אשרי איש שישמע למצוותיך… אמת שאתה הוא אדון לעמך… אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון… אמת ממצרים גאלתנו…" כך אנחנו חוזרים ומפנימים, חוזרים וסופגים את הדברים.
זוהי בעיני דוגמא מרתקת ליחס המורכב והמופלא שבין התורה לתפילה ולגבולות המיטשטשים ביניהן, לתורות שנעשות תפילות ולתפילות שנעשות תורות – תורה המכוננת תודעה שכלית מסוימת: יסודות אמונה, דבקות בה' וקבלת עול מצוות, שממנה נובעת תפילה המבטאת תודעה זו; ובכיוון ההפוך – תפילה המעמיקה את הקשב ואת הספיגה של דברי התורה, המכוננת את הרצון והמחנכת את התודעה, המקרבת את הלב והמכינה אותו לקבל את דברי התורה. והיו הדברים האלה על לבבך – דברי התורה שבמוח מתחברים אל התפילה שבלב. והיה המשכן אחד.
***
אחד הקשיים בתפילת הקבע הוא ההתמודדות עם הרוטינה היומיומית, עם חזרה על אותו נוסח תפילה שלוש פעמים ביום. זהו אכן אתגר לא פשוט, אבל הקושי הולך ומתעצם אם אנו מניחים שהאדם פסיבי במפגש שלו עם נוסח התפילה, ושעליו רק להתאים את עצמו לתוכן הקבוע מראש. כאמור, התפילה השואפת להתאים לתוכן איננה 'מצליחה' תמיד.
ניסיתי להציב מבט מורכב יותר, ולומר שמשהו חדש מתרחש בכל מפגש שבין האדם במצבו התודעתי הנוכחי ובין מילות התפילה הקבועות. נוצרת כאן מערכת יחסים שיש בה תנועה כפולה, מן התפילה אלי וממני אל התפילה. במרווח הזה, או בפער הזה, שבין מצבו הקיומי המשתנה של האדם ובין נוסח התפילה יש מקום רב להתפתחות, לתנועת רצוא ושוב, והיא עושה את התפילה לפלא. כך נוכל להתעשר גם מתפילות 'בלתי מוצלחות' ולאסוף רכוש רוחני רב מכל עמידה לנוכח פני ה'.
[1] במאמר זה איני עוסק במרכיב המשמעותי של התפילה כדיאלוג עם האלוקים, שתפילת הבקשה תופסת בו מקום מרכזי. איני עוסק גם בתפילה הספונטנית והאישית, אלא דוקא בתפילה ההלכתית המובנית מראש, כפי שיובהר יותר להלן. התפילה כדיאלוג (יצירת קשר עם הקב"ה, או "עמידה לפני מלך") שהיא מגרעיני התפילה היסודיים דורשת התייחסות לעצמה; ובכל זאת, אציין במשפט אחד כי אותן שתי תנועות שאני מצייר במאמר, תפילה שהיא ביטוי רגש ותפילה שהיא אימון ולימוד, מתקיימות גם בפן הזה: מצד אחד, התפילה היא כלי ביטוי של הדיאלוג ושל הקשר עם האלוקים, ומצד שני, התפילה רוקמת, מייצרת ומתחזקת את הקשר הזה.
[2] אולי כדאי לציין: כשאני כותב על התפילה כאן, עומד לנגד עיני המבנה המורכב של התפילה כפי שאנו מכירים אותו היום, וכפי שהוא נתון לפתחנו על כל רבדיו וחלקיו. אינני נכנס כאן להגדרות ולהבחנות, דוגמת התפילה המקראית לעומת התפילה בחז"ל, עיקרי התפילה אל מול תוספות מאוחרות יותר, אלא מתייחס לתפילה כקומפלקס שלם, החל מברכות השחר ועד עלינו לשבח (כולל החלקים הנאמרים בבית הכנסת, כמו קדיש וקדושה וקריאת התורה).
תמונה: Kyle Taylor from London, 84 Countries, CC BY 2.0 <https://creativecommons.org/licenses/by/2.0>, via Wikimedia Commons
וואו יפה מאוד
מניח את הדעת על השאלות שהעלת והרוטינה, ומשנה יחס לתפילה
יישר כח
כעין דברים אלו שמעתי פעם מהרב יונתן זקס ז”ל
אלא שאז לא כל כך התיישב על ליבי ובדבריך אלו הבנתי את כוונתו.
תודה