ימים נוראים תשפ"ה: ימי אחריות לאומית

שבת פרשת נצבים־וילך, השבת האחרונה של שנת תשפ"ד, היתה גם אחת השבתות הייחודיות והמרגשות שאני זוכר.

בדרכי לבית הכנסת בכסות האופל של שעה מוקדמת יחסית, ניגש אלי יהודי שמראו מעיד עליו שאין פניו לתפילה. נדמה שהיה באמצע הליכה, כנראה לצרכי התעמלות, וחלפנו אחד על פני השני בשתיקה. לאחר שניה נעצר שכני לכביש השקט, והסתובב לעברי בקריאת "שבת שלום".

"שבת שלום," עניתי. "מהי פרשת השבוע היום?" שאל. "פרשת נצבים היום," השבתי, "וגם וילך." "אז דע לך," הוסיף, "שבזכות פרשת נצבים חיסלנו אתמול בלילה את נסראללה." לרגע נעתקה נשימתי. נאלמתי דום, והוא המשיך בשלו: "לא רק הוא, גם הכוורת שלו." אמר, הסתובב, והמשיך לדרכו.

מאותו הרגע, מחשבותי ורגשותי לא פסקו להגות בחסדי ה' המלווים אותנו לקראת צאת השנה. כמובן, היה עלי לשנות את דרשת בית הכנסת בסוף תפילת שחרית בפני הקהילה. וכך עשיתי – אחרי שבהמשך הדרך קיבלתי אישור נוסף לאירוע הדרמטי.

בסוף הדרשה הבאתי את הבשורה לבני הקהילה. הם קיבלו אותה בתדהמה והתרגשות. ומיד בירכתי, עבורי ועבור כולם, את ברכת "הטוב והמטיב". לכך הוספתי את דברי ההפטרה שבדיוק קראנו: "חסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרב חסדיו" (ישעיהו סג, ט).

לצד הברכה המרגשת הדגשתי עניין נוסף הנלמד מתוך פרשת נצבים: את העיקרון של אחריות לאומית. על כך אבקש להרחיב קמעה במאמר זה.

חידוש הברית בעת הכניסה לארץ

מדי שנה אנו סוגרים את מעגל הפרשיות של השנה בפרשת נצבים (עיין תוספות מגילה לא, ב). נדמה שיש בו מסר חשוב ומרכזי לקראת ראש השנה, קל וחומר בשנה זו.

הברית של פרשת נצבים יוצאת דופן בכך שהיא כוללת את כולם. לא רק "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים כט, ט), ולא רק "טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ" (שם, י), אלא אפילו "אֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (שם, יד). כל זה נדרש כדי לקיים את תכלית הברית: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא־לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב (שם, יב).

מהו הייחוד של ברית נצבים הדורשת את המעמד המיוחד המתואר בכתוב? התשובה הפשוטה לכך היא עניין של תזמון. ברית נצבים מתרחשת 'היום': אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ‏־לֹהֵיכֶם (שם, ט). כמו שאר המופעים של המילה לאורך ספר דברים – אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (ו, ו); רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה (יא, כו); הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ־לֹהֶיךָ (כז, ט); כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (ל, יא); ועוד רבים – הכוונה היא אחת: היום שבו אנו נכנסים לארץ כנען. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן (ט, ב).

לא מדובר ביום במובן של עשרים וארבע שעות, אלא בתקופת זמן קצרה. היום הזה, היום שמשה רבנו עמד בפני העם ונאם בפניהם את ספר דברים, הוא היום – הזמן, התקופה – שהגיעו לגבול הארץ, על סף הכניסה. במועד הכניסה לארץ נדרש העם לממש את תכליתו הלאומית: יצירת מסגרת מדינית לקיום התורה ולחיים בתוך הברית שבין הקב"ה לבין עמו ישראל – להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). כל ספר דברים בא להכין את העם לקראת מילוי תפקיד זה, ובשיאו ברית נצבים: חידוש הברית לקראת הכניסה עצמה.

החיים בתוך ברית לאומית

החלק של הפרט בתוך הברית ממלא פרק נוסף בדברי הכתובים בברית נצבים.

הפסוקים מעלים חשש שיחיד או קבוצה יסברו שהם יכולים ללכת בדרך עצמאית, נגד התורה: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ־לֹהֵינוּ (כט, יז). כפי שמבואר ב'אבן עזרא', אותם איש או אשה סבורים כי "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי" גם במצב של "בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ", כיון שהעם בכללותו הולך בדרך טובה וזוכה לברכת ה'.

כלומר, הם סבורים כי "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" – גם הרשע ("הצמאה") יחיה בטוב, כיון שהוא חולק חבל ארץ אחת וסביבה אחת עם הצדיק ("הרווה"). התורה מבטיחה שאין הדבר כן: לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שם, יט).

לסיכום, ברית נצבים היא ברית לאומית במובנה המלא – ברית בין הקב"ה לבין עם שנכנס לארצו ועומד לממש את ייעודו. אולם, לכל פרט ופרט יש אחריות אישית לסיפור הלאומי שלנו. אין אחד שיכול להתחמק מחלקו בברית. אין אחד שאין לו חלק באחריות הלאומית.

הדברים מזכירים את דברי מרדכי במגילת אסתר, כשהוא מדרבן את אסתר לפעולה למען עמה. כמו הפסוקים בפרשת נצבים, הוא הסביר לה שאין לה אופציה של התחמקות מקבלת אחריות בעד העם: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים." "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר," הוסיף ואמר, "וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ – וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת?"

גם בתור אשה פרטית, על אסתר רבצה האחריות לאומה כולה, ולא – בדומה לאזהרת הכתוב "וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" – היא היתה נאבדת מתוך העם.

ימי אחריות לאומית

לפני מספר שנים, לקראת הימים הנוראים, פרסמתי על גבי במה זו את המאמר ימי אחריות, המתמקד בממד האחריות של ראש השנה ויום הכיפורים. כיום אני מבקש להדגיש דוקא את הצד הציבורי־לאומי של אותה אחריות.

בתקופת הימים הנוראים ממוקדת תשומת לבנו בעניינים האישיים: בריאות, פרנסה, ילדים, וכל הכרוך בהם. בני, חיי, מזוני. השנה, אחרי כל מה שעברנו בשנת תשפ"ד, המיקוד עבר בפנייה חדה למישור הלאומי. תפילותינו, תקוותינו ומאוויינו העמוקים ביותר מופנים כולם למצב האומה: לניצחון על אויבינו המרים, להשבת החטופים, לאחדות העם ולטובו כל הימים.

הגמרא מציינת (בשם ר' יצחק) כי "כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה, שנאמר 'מרשית השנה' – 'מרשית' כתיב, ועד 'אחרית', סופה שיש לה אחרית" (ר"ה טז, ב; עיי"ש רש"י ותוספות). תשפ"ד היתה שנה כזו: שנה שתחילתה באסון שאת ממדיו טרם הכרנו, ואילו סופה בבשורות יוצאות דופן בטובתן. ועדיין אנו בעיצומו של אירוע ענק ואין אנו יודעים מה ילד יום.

הדגש בממד הציבורי־לאומי הבוקע מתוך מציאות חיינו מזכיר את הברית של פרשת נצבים. עד כמה אנחנו מודעים לאחריותנו כלפי האומה – לא האחריות הפשוטה כלפי עצמנו, משפחתנו וקהילתנו, אלא כלפי האומה כולה? ועד כמה אנחנו מוכנים לקיים אותה, כל איש ואשה כפי יכולתם? כל אחד ימצא בעצמו את התשובה לכך, אך קודם כל הוא צריך להציב לעצמו את השאלה מתוך תפיסת עולם של עשייה למען העם, דוקא בשעה הקשה הזו.

לאחרונה הגיע לאוזני הסיפור הבא (מתוך ראיון עם דוד בלום, אביו של גבריאל בלום הי"ד).[1] כשהוריו של גבריאל הי"ד, שנהרג בהגנה על עמו ועל חבריו, הגיעו לבנק כדי לסגור את חשבונו, הם מצאו את עצמם מול פקידת בנק צעירה, אשה חרדית. לשמע הסיפור הקשה הפקידה פרצה בבכי, ושאלה את ג'ניפר, אמו של גבריאל הי"ד, "איך עשיתם את זה? איך שלחתם אותו?" "ברור ששלחנו אותו," ענתה האם, "אין לנו ברירה. מישהו חייב להגן עלינו!" ואולם, גם בהמשך השיחה, כשגילתה שגבריאל חזר לבקר בחנוכה ושוב יצא ללחימה, שאלה הפקידה, "איך אפשרתם לו לחזור?"

אוי לנו שככה עלה בימינו.

***

אנחנו בתקופה המחייבת שינוי דיסקט. האחריות הבסיסית שלנו היא אחריות על האומה. היא כרוכה לעתים במחירים משמעותיים, אם של אסתר המלכה ואם של גבריאל בלום הי"ד ועוד מאות ואלפי חבריו ומשפחותיהם. יש להזכיר שהאחריות הלאומית של פרשת נצבים מדברת על שמירת הברית עצמה, לעומת מי ש"לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ־לֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם". לענייננו, העיקר הוא התנועה הפנימית, התפיסה שאנחנו לא כאן בעיקר בשביל העם. או, בניסוח של ראש השנה, המלכות. לא משנה מה מעמדנו ותפקידנו, זוהי תפיסה משנה חיים.

לאורך תשפ"ד ראינו גילויים יוצאי דופן של קבלת אחריות לאומית מכל חלקי העם. הלוואי שרוח זו תמשיך ואף תתעצם בקרבנו, ונזכה לראות את הברכה המובטחת לנו בפרשת נצבים:

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ שָׁמָּה. […] וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה' אֱ־לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. […] וְהוֹתִירְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטוֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ־לֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

[1] https://podcasts.apple.com/us/podcast/gavriel-bloom-z-l-a-hero-in-a-land-of-heroes-222/id1289716034?i=1000671225439, דקה 38.