צריך עיון > סדר שני > הבית היהודי > חכמת נשים: התמודדות עם משבר דתי של בן-הזוג

חכמת נשים: התמודדות עם משבר דתי של בן-הזוג

מה עושה אשה שבעלה מפסיק לפתע לשמור תורה ומצוות? האם היא אמורה לחוש אשמה על כך שלא הצליחה להשפיע על התנהגותו? האם עליה להסיר מעליה כל אחריות ולומר לעצמה: "זה לא עסק שלי – כל אחד ומה שטוב עבורו"? מסה אישית על אחריות בזוגיות ועל מידת ההתערבות הרצויה בחייהם של היקרים לנו.

כ"ח אדר ב' תשפ"ב

בערב חג השבועות, לפני שנים מספר, ניגשה אלי בתי (אז בת 10) ובידיה ממתקים שהיא הביאה מבית הספר: "אני רוצה לתת את זה למישהו שלומד תורה, כי אם הוא ילמד יותר טוב בזכותי, אהיה שותפה לתורה שלו." "אבל אמא," היא המשיכה אחרי דקה של הרהור, "המורה אמרה שמי שבאמת-באמת רוצה שבעלה ילמד תורה – אז הוא לומד. אז למה אבא שלנו לא לומד תורה?" נשקתי לה ואמרתי, "את יודעת שאני באמת-באמת רוצה שאבא ילמד. נכון? והיו גם הרבה שנים שאבא אכן למד. אבל לפעמים גם אם אמא באמת-באמת רוצה – אבא עדיין בוחר שלא ללמוד."

לפני שנים אחדות שינה בעלי את הכיוון הרוחני שלו בצורה דרסטית. לאחר התייעצות עם גורמים רבניים ומקצועיים, הבנתי שנכון לנו להישאר יחד. עם זאת, בעקבות השינוי הקיצוני של בעלי חוויתי תהליך ארוך, כואב ומייסר, מלא בחוסר ודאות ובתחושת כישלון אישי – תהליך אֵבֶל של ממש, בבדידות נוראה ותחת מעטה שתיקה. ברוך ה' אנו עדיין נשואים היום באושר, אולם שאלתה של בתי הציפה אצלי מחדש את הבלבול ואת תחושת האשמה שליוו אותי במשך זמן ארוך.

במאמר להלן אבקש להציע כמה מחשבות שהתגבשו אצלי במהלך השנים, על טיב האחריות ההדדית בקשר הזוגי: באיזו מידה צריכים בני זוג להיות אחראים על הבחירות של הצד השני בקשר? והיכן נעצרת אחריות זו?

 

אשמה מוגזמת

בתחילת הדרך תליתי הלך נפשי זה של אשמה במסרים חינוכיים מהסוג שבתי הביאה עמה מבית הספר היסודי. הלא כל בוגרת סמינר יכולה לשלוף ללא מחשבה תימוכין לדברים אלה. שמענו מסר זה פעמים רבות מספור מגיל רך: "חכמת נשים בנתה ביתה ואיוולת בידיה תהרסנו", "שלי ושלכם – שלה", "נשים, במאי זכיין?" סברתי אפוא שתחושות האשמה שאני נושאת אתי אינן אלא תוצאה של החינוך החרדי, המלמד את הנשים שערכן תלוי ברוחניות של הבעל, ולפיכך זוהי גם אחריותן ותכליתן בעולמן – להביא את בעליהן למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.

אולם כשפגשתי נשים חילוניות שהבעל שלהן חזר בתשובה, שמעתי להפתעתי את אותה הלקאה עצמית. הבנתי שהחוויה של כישלון אישי כאשר בני משפחה בוחרים בחירה מוטעית היא אוניברסלית. הצורך שלנו להרגיש שיש לנו השפעה על מה שקורה סביבנו הוא הלך רוח נפשי, יותר משהוא תוצר של חינוך דתי. דבר זה נכון במיוחד ביחס לנשים; הן נוטות לחוש אחריות רבה על בחירות הבעל והילדים, הן בתחומים רוחניים והן בגשמיים, ולהאשים את עצמן במקרה של כישלון.

איש אינו אוהב להרגיש חסר אונים מול מה שצופן העתיד. האחריות הנוספת שאנו נוטלות על עצמנו מסייעת לתחושת השליטה. היא מעין עוגן בתוך הכאוס: אם רק תתאמצי עוד קצת, אולי תצליחי לשנות את המצב. אולם לעוגן תודעתי זה יש מחיר כבד: כאשר אשה עומדת מול תרחיש לא צפוי, היא מכאיבה לעצמה אפילו יותר בשפיטה ובהלקאה עצמית

הרב דסלר כותב: "הדאגה היא אשליה של שליטה במציאות." איש אינו אוהב להרגיש חסר אונים מול מה שצופן העתיד. האחריות הנוספת שאנו נוטלות על עצמנו מסייעת לתחושת השליטה. היא מעין עוגן בתוך הכאוס: אם רק תתאמצי עוד קצת, אולי תצליחי לשנות את המצב. אולם לעוגן תודעתי זה יש מחיר כבד: כאשר אשה עומדת מול תרחיש לא צפוי וכואב, היא מכאיבה לעצמה אפילו יותר בשפיטה ובהלקאה עצמית. היא אומרת לעצמה: "זה לא קרה לאף אחת מהחברות שלי; כנראה עשיתי משהו לא בסדר." שמעתי כבר נשים אומרות דברים כמו "בימי הנעורים התפללתי על בעל עם מידות טובות ולא על יראת שמים", או "אולי זה משום שהתלוננתי על הקושי בהשכבת הילדים לבדי כשהוא יצא לערבית," וכן להפך: "הייתי ביקורתית מדי ולא אפשרתי לו שום דבר." הצד השווה שבאמירות אלו, שהאישה מניחה שהבחירות של בעלה קשורות אליה. אם הוא עשה משהו, האשמה בוודאי בה.

למעשה, דפוס מחשבה זה מתקבל גם מיחס הסביבה אלינו הנשים. מי אינה מכירה את המבט המאשים שננעץ באם כאשר הבן שלה חוטף צעצוע מילד אחר או מתנהג באופן לא מקובל? הסביבה מצמידה את מעשי הילדים והבעל לאשה כאילו הם מסמלים את הצלחתה או את כשלונה. אני זוכרת את עצמי בילדותי יושבת ליד השולחן בחתונה של זוג שחזרו בתשובה, ושומעת כמה נשים לא דתיות מפטפטות ביניהן ואומרות: "אם היא תהיה חכמה, היא תדע לשמור עליו נאמן…"

את אותה הנימה שמעתי לא מעט פעמים כאשר סיפרתי על המצב הרוחני של בעלי: "האם דאגת לכבס ולגהץ את החולצות הלבנות שלו באופן סדיר?" (כן!) "אולי הוא ראה שאת מכילה ומאפשרת הכל, אז הוא הרשה לעצמו?" (יש דבר כזה אשה טובה מדי?!) "האם היה לכם ממש טוב ביחד? אז למה הוא לא חשש לאבד את זה?" ו"חבל שלא שמת את הקו האדום מיד בהתחלה, בטח הוא היה מתקפל…" במקרים רבים היו אלו שאלות מתעניינות, אפילו תמימות, שבוודאי לא ניסו להכאיב, אך ללא משים הן ניסו למצוא איפה אני טעיתי וכיצד גרמתי לו לבחור בחירות כל כך כואבות.

כאשר אדם שומע על מקרה מאיים שאירע לאחר, הוא מנסה לשכנע את עצמו שמישהו אשם בכך, ולכן "לו זה לא יקרה". הוא רוצה להתגונן מפני אסון דומה. מדובר באותו צורך בשליטה במצב. זהו מעין מנגנון הגנה אוטומטי של המוח. זה קורה לנו כשאנו שומעים על אסון, מחלה או תאונה, לא עלינו. מתעורר בנו דחף לברר מיד את הפרטים: איפה זה קרה? לאיזה כיוון הוא נסע? מה הוא הרגיש? למה הוא לא פנה לרופא? וכשהפרטים נהירים אנו חשים הקלה: מצאנו את האשם; כשזה יגיע אלינו חלילה נדע כיצד להתגונן; לי זה לא יקרה… אבל מנגנון שליטה זה אינו אלא אשליה.

 

אחריות אישית

עקרון הבחירה מלמדנו שכל אדם בר דעת, איש או אשה, אחראי באופן מלא ובלעדי על מעשיו. "לא יומתו אבות על בנים," אומרת התורה, "איש בחטאו יומת." התורה מצווה על כל אדם מישראל: "ובחרת בחיים." היא מצפה מכל אדם לבחור בחירה אמתית ומושכלת. אבל זו בחירה שלו. אם אשה תולה בעצמה את ההצלחות או הכשלונות של האנשים סביבה – היא מתעלמת מהעובדה שיש להם בחירה חופשית.

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אומרים חז"ל, ואם הקב"ה אינו אחראי על בחירות האדם, האם נכון שהאשה תהיה אחראית על בחירות בעלה? הטענה שאדם כלשהו אחראי על רוחניות של אדם אחר, כאילו אין לו חיות מצד עצמו, נוטלת מהאחרון גם את השכר המגיע לו כאשר בחר בטוב. וזה הרי לא יתכן. הנטיה לייחס לעצמנו אשמה על בחירות של אדם אחר אינה אלא מידה רעה, הלוקחת מהשני את מה שהופך אותו לאדם: את חופש הבחירה.

הבחירה היא בחירה אישית של האדם הפרטי מול הקב"ה, והאחריות המלאה למעשיו רובצת עליו בלבד. את הדין והחשבון צריך האדם לתת לפני ה' ולא לפנינו

איני אומרת שעלינו לכבד כל בחירה. אפשר לבחור בחיים ואפשר לבחור חלילה בהפכם. אולם הבחירה היא בחירה אישית של האדם הפרטי מול הקב"ה, והאחריות המלאה למעשיו רובצת עליו בלבד. את הדין והחשבון צריך האדם לתת לפני ה' ולא לפנינו.

ובכן, האם כל מה שלמדנו על חכמת נשים אינו רלוונטי? הבה נעיין שוב במה שכתבו חז"ל על אשת און בן פלט – דוגמא המייצגת את גישת האחריות הנשית כולה:

און בן פלת אשתו הצלתו, אמרה לו מה נפקא מינה לך? אם משה הרב אתה תלמיד ואם קרח הרב תהיה תלמיד, אמר לה: ומה אעשה? הרי הייתי עם קרח ונשבעתי לו אמונים, אמרה לו: הרי ידוע כי כל העדה קדושים וצנועים, שב אתה ואני אציל אותך, השקתו יין ונשתכר, והשכיבתו בתוך הבית והיא התיישבה על יד הפתח ופרעה את שערה, וכל מי שבא לקרוא לו וראה לאשתו היה חוזר, ובינתיים נבלעו עדת קרח. (סנהדרין קט, א)

אשת און אינה משכיבה את בעלה לישון באמצעים מניפולטיביים, אלא משכנעת אותו בטענות ענייניות שלא כדאי לו להצטרף למחלוקת. (הו! איך זה יכול להיות?! אישה שחושבת אחרת מבעלה!) און חושב על הדברים, מסכים אתה ומקבל את דעתה. לאחר שהוא מבקש את עזרתה, היא פועלת בתבונה ובתושיה ומוציאה אותו מהבוץ. בשום שלב היא אינה פועלת מאחורי גבו או בניגוד לרצונו.

ונניח שאון לא היה מסכים אתה ולא מבקש את עזרתה – מה אז? האם היא היתה הופכת אשמה בבחירות של בעלה? קיימות הרבה "נשות און" מבחינת החכמה והתבונה, המציעות לבעל רעיון, מסבירות לו בטוב טעם מדוע נכון לפעול לפיו, אך הוא מחליט שלא לקבל את הדברים. האם זה אומר עליהן משהו רע? מדוע נחשוב כך? מדוע ניטול מהגברים את יכולת הבחירה ונטיל אל נשותיהם את האחריות על דרכם בחיים?

קיימות הרבה "נשות און" מבחינת החכמה והתבונה, המציעות לבעל רעיון, מסבירות לו בטוב טעם מדוע נכון לפעול לפיו, אך הוא מחליט שלא לקבל את הדברים. האם זה אומר עליהן משהו רע? מדוע נחשוב כך? מדוע ניטול מהגברים את יכולת הבחירה ונטיל על נשותיהם את האחריות על דרכם בחיים?

ההלכה רואה את האדם אחראי על עצמו. בתחילת הדרך הרגשתי אשמה כאשר משהו שעשיתי גרם לבעלי לעבור על סעיף בשלחן ערוך. אם אפיתי עוגה חלבית בטרם עברו שש שעות מהארוחה הבשרית שלו – האם הכשלתי אותו בכך? האם מותר לי לציין שחם לי בשבת, אם הוא עלול להדליק מזגן בעקבות זאת? כאשר שאלתי פוסק (שאלתי רבנים שונים, ובכל פעם התשובה היתה זהה) נאמר לי שאני אחראית רק לפעולות של עצמי, ואם מישהו בוחר, מעצמו, לעבור עברה – אין לי שום חלק בה. הדין של "לפני עור לא תתן מכשול" תקף רק במקרים של סיוע אקטיבי לעברה של השני. אם הייתי שותפה לדבר טוב או רע, אני שותפה גם לתגמול, לטוב או למוטב. אבל אם לא הייתי שותפה – אז זה באמת לא שלי.

 

אחריות, אכפתיות ומה שביניהן

האם מדברים אלו ניתן להסיק שאנו צריכים להסתובב בעולם אדישים לפעולות של אנשים סביבנו? האם עלינו לאמץ גישה של "חיה ותן לחיות", ו"שכל אחד יעשה מה שבראש שלו"? זו תהיה מסקנה שגויה. איני חושבת שאדם צריך לסחוב על עצמו אשמה על בחירות של אדם אחר, גם אם מדובר בקרובים לו ביותר. לצד זאת, כאשר מישהו חשוב לנו ואנו רוצים בטובתו, נעשה כל מאמץ שהוא יבחר בטוב ויתרחק מהרע.

איני חושבת שאדם צריך לסחוב על עצמו אשמה על בחירות של אדם אחר, גם אם מדובר בקרובים לו ביותר. לצד זאת, כאשר מישהו חשוב לנו ואנו רוצים בטובתו, נעשה כל מאמץ שהוא יבחר בטוב ויתרחק מהרע

כשאמא מזכירה לילד המתבגר שלה להכין שיעורי בית, לקום בזמן, לסדר את המיטה שלו, להתנהג יפה לסובבים אותו, לצחצח שיניים בערב וכו' וכו' – היא בסך הכל מכוונת אותו למה שבעיניה יהפוך אותו לאדם טוב ומאושר יותר. היא רוצה בשבילו את הטוב ביותר. אין בכך כל פסול, ואין זה סותר שעליה לזכור שהוא אדם בעל רצון עצמאי, בעל בחירה, ובסופו של דבר – הבחירות הן שלו בלבד. הכל בידי שמים (ובידי האם) – חוץ מיראת שמים. דבר זה נכון ביחס לכל האנשים שקרובים אלינו, גם אם מידת ההתערבות הראויה משתנה. עלינו לומר לחברים שלנו לעצור אם אנו חושבים שהם הולכים בדרך שגויה. עלינו לנסות להראות להם את מה שאנו משוכנעים שהוא הדרך הנכונה. אם לא נעשה זאת, נשדר שאיננו אוהבים אותם ושאיננו רוצים בטובתם. אולם עלינו לדעת גם היכן לעצור. חובה עלינו לכבד את העיקרון שכל אדם אחראי למעשיו. עלינו לדעת היכן אנחנו כבר עוברים את הגבול שבין כוונה טובה לבין הצקה, בין אכפתיות תקינה לבין מניפולציה השוללת מהשני את הבחירה.

מבחינה תורנית, אדם נדרש לעשות מה שביכולתו כדי לסייע לסובבים אותו לילך בדרך התורה ולקיים מצוותיה. אבל מה קורה אם האשה עשתה את חלקה, אמרה את דעתה, והבעל לא יישם? שם זה נגמר. אם ניסית לשכנע את בעלך בכלי השכנוע הטובים ביותר שלך שהעישון מזיק לו – עשית את תפקידך. הוא יודע טוב מאד מה דעתך. מעבר לזה, זו כבר "תוכחה שאינה נשמעת" ואסור להשמיעה. כל ניסיון למניפולציה, לא זו בלבד שעלול להזיק, הוא גם אינו ראוי מבחינה מוסרית. אשה אינה אמורה לבחור בשביל בעלה. אם הוא בוחר להזיק לעצמו – זו בחירה שלו.

 

זוגיות ומובחנות

"מובחנות בקשר הזוגי" מציעה שבזוגיות טובה כל אחד מבני הזוג שומר על מובחנות. משכך, זוגיות תקינה דורשת הגדרת תפקידים, ומורה לכל אחד להתמקד בחלקים שלו ולא להתעסק בחלק של השני. ניתן להביא לידיעת בן הזוג דברים שהשני רוצה או צריך, אבל אין מדובר בשליטה על מה שהשני יחליט לעשות עם המידע הזה. גם בזוגיות, למרות השותפות העמוקה, עומד כל אחד מבני הזוג לעצמו מבחינת חופש הבחירה. ניסיון לטשטש זאת לא יהפוך את הזוגיות לטובה יותר, אלא דוקא יחבל בה.

כולנו מכירות את האשה הרודפת אחרי בעלה בחתונה: "אל תאכל את זה ואת זה, זה לא טוב לכולסטרול שלך." מלבד ההשפלה שבטקס זה, הן לבעל והן לאשה, התנהגות זו גוררת תגובה ילדותית מצד בן הזוג. כאשר האשה אינה מסתכלת, הבעל מגניב לפיו איזה מאכל 'אסור'

כאשר אחד מבני הזוג מרגיש אחריות על חייו של בן הזוג השני, עשוי זה להסיר מעליו אחריות לגמרי. כולנו מכירות את האשה הרודפת אחרי בעלה בחתונה: "אל תאכל את זה ואת זה, זה לא טוב לכולסטרול שלך." מלבד ההשפלה שבטקס זה, הן לבעל והן לאשה, התנהגות זו גוררת תגובה ילדותית מצד בן הזוג. כאשר האשה אינה מסתכלת, הבעל מגניב לפיו איזה מאכל 'אסור', תוך שהוא מסמן לילדים הקטנים שבסביבה שלא יספרו לאשתו…

למעשה, מדובר באותה גישה מקטינה ולא מכבדת, הרואה באשה 'צוואר של הבעל', המכוון את ראשו לכל כיוון שתחפוץ. גם אם האישה אכן מצליחה לגרום לו לבצע פעולה רצויה כלשהי, היא נוטלת ממנו את יכולת הבחירה, ובכך משפילה אותו ועושה אותו לילד קטן שאינו אחראי למעשיו. לעומת זאת, כאשר אשה רואה בבעלה אדם בוגר, אחראי למעשיו, היא מזמינה אותו להכנס לנעליים אלו.

כשמישהו שואל אותי היום, מדוע בעלך עושה כך או כך, אני עונה: "איני יודעת. אתה מוזמן לשאול אותו." איני הדוברת שלו ואיני לוקחת על גבי את הבחירות שלו.

אף שהטריגר לשינוי אצלי היה היחס לסוגיות דתיות, עם השנים הבחנתי כי הדבר השליך על הזוגיות שלנו באופן כללי. לפני זמן מה פגשתי חברה שבעלה למד מקצוע מכניס אך לא סיים את חובותיו באנגלית, והדבר מעכב אותו מלקבל תעודת סיום. בהתעניינות נשית אופיינית שאלה אותי חברתי: "איך הצלחת לגרום לבעלך לסיים את כל הקורסים?" עניתי בספונטניות: "אני? מה הקשר אלי? הוא האחראי על לימודיו." נזכרתי איך בתחילת לימודיו ניסיתי להושיט עזרה כשלא נתבקשתי: הסברתי לו איך לומדים למבחנים, איך מגישים עבודות… ובכל פעם רק העכרתי את האווירה.

עם זאת, לכל אשה יש אחריות על החלקים שלה – הרוחניים, הנפשיים והגשמיים. מתפקידה להיות קשובה לתחושותיה ולרצונותיה, ולדעת שיש לה בחירה בכל מצב. אם נחזור לאשת און לרגע: בעלה חוזר מאספה של גברים מלומדים, ששכנעו אותו להצטרף לקורח ועדתו בטענות למדניות. כשהוא משתף את אשתו במה שהוחלט, היא אינה משתתקת ולא "עושה רצונו" כ"אשה כשרה". להפך, היא מאזינה בכבוד, שוקלת, מבינה במה הוא טועה ומעלה טענה נגדית.

***

בעקבות המשבר האישי שחוויתי, ומפגש עם נשים נוספות הנמצאות באותה המשבצת, אני שותפה בהקמת קבוצת תמיכה לנשים שבעליהן השתנו במהלך החיים המשותפים. אם את באותו מצב, תוכלי ליצור קשר בכתובת המייל הבאה: [email protected]

Photo by Kelly Sikkema on Unsplash

24 תגובות על “חכמת נשים: התמודדות עם משבר דתי של בן-הזוג

  • מאמר חשוב מאד לכל אישה באשר היא.
    מעמיד בצורה בהירה ונכונה נקודות בסיסיות לחיים!

  • מאמר מקסים! הלוואי לכולם יאמצו את היישום שלו. זה יכול להביא לחיים טובים!
    אם הייתי נתקלת בזה לפני כמה שנים זה יהיה יכול לתת לי התמודדות טובה יותר עם החזרה בשאלה.

  • מאמר נפלא! רלוונטי וחכם לזוגיות בכללי.
    שמחה מאד שצריך עיון יביאו לנו גם מאמרים כאלה ולא רק מאמרים מאד הגותיים..
    יש הרבה יותר קהל למאמרים מהסוג הזה.

  • מחזק, מאפס ומחזיר לפרופורציות.
    תודה!

  • אלישבע,
    כתבת בצורה בהירה דברים שאילולי הרעש התרבותי והחברתי שמסביב, יתכן שהיו פשוטים לכולם.
    מאז ומעולם היית מופלאה, תמה בדרכך, מאירה לכל.. והנה גם כאן, בסיטואציה הייחודית שהניח השם לפתחך, השכלת למצוא נתיב מופלא לחיות בו ואף להורות אותו לאחרות. השם יהיה איתך תמיד ויברך אותך.

    • אלישבע את אשת חיל אמתית!
      הלוואי וכל הזוגות יאמצו את הגישה שלך. בזוגיות לא חסרים פערים לגישור. וככל שזה נוגע לילדים זה כמובן יותר דרמטי…
      גישת המובחנות שציינת היא בהחלט מפתח להתגברות על פערים ובפרט על פער דתי.
      מאמר חשוב תודה רבה!

  • מקסים
    ממליצה לפנות לעמותת התקשרות זוגית הם מומחים בתחום ויש להם תמיכה כוללת בזוגות כאלה

  • נקודת מבט כה משמעותית להצלחת נישואין בכלל ובפרט לאור פער דתי .יישר כח

  • חשוב מאוד להדגיש שהפער אינו גורר את השני.
    והיטבת ממש להבהיר מהי אחריות אישית.

  • אלישבע היקרה,
    מאמר מקסים, כתוב בבהירות ויכול להאיר לכל כך הרבה נשים.

  • מאמר מקסים, כל אישה יכולה לקחת ממנו דרך להסתכל על זוגיות אפילו בנושאים שאינם קשורים לדת באופן ספציפי. אלא לדעות שונות בחיים המשותפים כמו אורח חיים או חינוך ילדים וגם שם להבין שילד הוא בעצם מבוגר מגיל מסוים אי אפשר להכריח אותו או לקחת אחריות על בחירותיו…

  • תודה רבה לך אלישבע. התרגשתי מעומק ליבי לקרוא ולהזדהות כל כך עם מה שכתבת… הקלת מעלי את תחושות האשמה שסחבתי על גבי. תודה לך!

    • מוזמנת להצטרף לקבוצה של נשים שחוות את זה

  • אלישבע יקרה,
    מדהים איך הצלחת להסביר במילים פשוטות ובצורה ברורה דבר ענק כל כך.
    תודה. יש לך שליחות גדולה מול נשים מתמודדות ושוב תודה.

    • תודה אלישבע
      עזור לדעת שיש עוד נשים שחוות את המצב שאני חווה
      אשמח לדעת האם יש קבוצות תמיכה לנשים שמתמודדות?

    • הי, ריקי. את מוזמנת לשלוח מייל לכתובת [email protected]
      הכתובת כתובה גם בכתבה.

  • חד משמעית לפרק את הבית אם הבעל מתדרדר רוחנית.
    לפחות להציל את הרוחניות של הילדים.
    זה מצריך משאבים אדירים להתמודד עם דבר כזה בזוגיות.בלתי אפשרי.

    • ואם מתגרשים, הילדים לא נחשפים להשפעה של ההורה שירד?
      ומה אחוז הנשירה של ילדים להורים גרושים?

  • מאמר מלא תובנות לכל זוג, עבודת המידות כפשוטו.
    בהצלחה.
    נ. ב. כל התגובות עד עכשיו הם של נשים, מאוד מעניין לשמוע את הצד הגברי שבעניין ועוד יותר את בעלה של אלישבע, אולי הוא יהיה מוכן לכתוב….

    • אז אני בעלה של אלישבע.
      אלישבע אחרת.
      ההוא שיורד.
      לא אוכל לכתוב ולפרט כאן את הסיטואציה המדוייקת, אבל הטבת מאוד לכתוב ולתאר ואכן שלחתי את הלינק לאשתי.
      הייתי מאוד שמח לשמוע אם יש כזו קבוצת חיזוק לגברים שמתקשים, אבל רוצים לעשות את כל ששייך בעולם כדי לא לפרק את ביתם!

    • למשה,
      דבר ראשון, תוכל לפנות להתקשרות זוגית. יש להם סדנאות מצויינות לזוגות עם פער דתי.
      אתה גם מוזמן ליצור קשר במייל שפרסמתי במאמר, יכול להיות שיש פתרון שמתאים לך.

  • תגובה מהצד הגברי למי שביקשה
    לפי מה שלימדו אותי –
    יש הבדל בין גשמי לרוחני
    בדברים גשמיים – מסתכלים על האשה כפי מעמדה שלה (כל עוד יש יכולת כמובן) בתור מינימום הכרחי וכל מה שיכול להוסיף – מוסיף
    בדברים רוחניים – מסתכלים על הבעל כפי מעמדו שלו ולא להיפך – לאורך כל שנות הנישואין.
    (האם בעלה יכול להכריח אותה לרדת רמה ברוחניות – כמובן שלא , אבל הרמה בבית – החלטה שלו לגמרי)
    כמובן שאם רוצה להחמיר על עצמה – תבורך מפי עליון
    כמובן שצריכה להיות עזר ותמך לכל עליה רוחנית שלו אבל גם אחרי שהיא תמכה ועזרה הבעל יכול "לרדת מהעץ"
    במידה וזה "גדול עליו" ואשתו לא יכולה למנוע בעדו, ולא – זה לא סיבה לפרק בית כי "באחריות שלי החיים הרוחניים של בעלי" היעוד של "עזר כנגדו" עדין נשאר ועדין הוא יצטרך עזרה לא לרדת מטה יותר נכון יש כאלה בנות שזכו שיהיה להם עבודה "קלה" הן לא צריכות לשכנע את הבעל ללמוד

    בנודע לרגשות אשם , זה מובן וטבעי אבל נסי רגע לחשוב אם היית במקומו –
    איך היית מרגישה אם כל רגע יש לחץ "לך תלמד" , "אתה לא מספיק טוב" או סתם כך משבר של החיים שהוריד לו את הריכוז והחשק של הלימוד
    איך היית מרגישה כאשר נותנים לך ללמוד משהו שלא מענין אותך? או שכל הכולל בעינינים ורק את מאחור לא מצליחה להבין? כמה שנים היית מצליחה להמשיך במצב הזה ?
    האם את באמת ובתמים רוצה שלבעלך יהיה טוב בחיים או שיהיה מדוכא רק כי את חושבת שהוא צריך לשבת וללמוד?
    אני באופן אישי ניסיתי 3 פעמים להיבחן לרבנות ולא הצלחתי – זה הוריד לי הרבה מהחשק להמשיך
    לעומת זאת במבחנים למחשבים הוצאתי ציונים גבוהים וחזרתי הביתה מאושר ומלא שמחת חיים

    כן אני יכול להמליץ לך פעולות שיתנו לך מרגוע לנפשך
    דבר ראשון – תפילה והרבה תתפללי עליו, על הילדים שיגדלו לתורה
    דבר שני – לתת אוירה של תורה בבית לילדים (עדיף לא ליד הבעל – סתם ילחיץ אותו)
    דבר שלישי – מתוך סבר פנים יפות תעודדי אותו לקביעת עיתים לתורה אפילו משהו קטן ופרטי לעצמו
    אם תצליחי את יכולה להחשיב את זה מבחינתך כמו אשה שתומכת בבעל שיושב ולומד תורה כל היום – (זה לא בדיוק אבל יש אשה שצריכה לתמוך בבעל שיושב ולומד כל היום וזה "כייף" – היא זכתה בעבודה "קלה", את לעומת זאת עושה את אותו ענין אבל זה לא "כייף" וזה לא "קל" ואולי השכר שלך יהיה פי כמה כיון שאצלך את צריכה להשקיע יותר מחשבה כדי שזה יקרה).

    ברצוני להרחיב את המקרה
    רגשות אשם על חיים רוחניים של מישהו אחר יכול לקרות לך גם אצל הילדים שלך.
    אחרי שהם מתבגרים הם יכולים לשנות כיון – האם גם אז תקחי אחריות עליהם ?
    האם גם אז תקחי מהם את הבחירה החופשית שנתן הקב"ה לכל יהודי באשר הוא ?
    (גם אם הוא נולד חרדי יש לו בחירה חופשית וגם אם הוא גר ב100 שערים או בני ברק)

    שתכו ללכת בדרך הנכונה ויהיה לכם שלום בית , נחת יהודי והרבה שמחת חיים לכל בני הבית

  • נראה לי שהמאמר הכי "מאשים" הוא המעשה בבראשית רבה פרשת בראשית פרשה יז סימן ז:
    "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו אין אנו מועילין להקב"ה כלום, עמדו וגרשו זה את זה, הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זו ונישאת לרשע ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה".
    לכאורה אנחנו אמורים להתבגר ולהבין שהחיים לא שחור לבן. ומאמר יכול להיות נכון בחלק מהמקרים.
    מצ"ב קישור למאמר ששם את הסיפור דלעיל כמקרה חריג, בעוד המציאות לטענתו, שבד"כ הבעל יותר בעל אחריות לציביון הבית
    https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=8300

  • אלישבע,
    את המורה לחיים שלי!
    עבר, הווה ומסתבר שגם עתיד, כי הלא כ"כ הרבה דברים אצלי עדיין בעבודה.
    וכנראה יש משהו באימרה "מה שלא הורג, מחשל"
    יברך ה' אותך ואת בני ביתך כולם רק לטוב כל הימים.

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל