דרך ארץ במבחן החרדיות

לפני מספר חודשים השתתפתי בפאנל לצד רב חרדי מוכר. אחרי שהצגנו את עמדתנו ביחס לציבור החרדי ומדינת ישראל – בין חרדיות לישראליות – החל סבב של שאלות מקהל השומעים. כידוע, לעתים קרובות זה החלק המעניין ביותר של מפגשים מהסוג הזה.

אחת השאלות שנשאלו סטתה קמעה מהנושא המרכזי ועסקה בסוגיה של ניקיון המרחב הציבורי: "אני גר בירושלים, וקשה לי מאד עם חרדים ולכלוך," תיאר השואל. "בתקופת 'בין הזמנים' בקושי רואים את הדשא בגן סאקר מרוב זבל, שקיות וחפיסות שמשאירים המבקרים החרדים. מה פשר הדבר?"

התשובה שלי היתה מפותלת משהו, ואילו חברי לפאנל ענה תשובה קצרה ולעניין: "יש לנו בעיה עם דרך ארץ."

"אני גר בירושלים, וקשה לי מאד עם חרדים ולכלוך," תיאר השואל. "בתקופת 'בין הזמנים' בקושי רואים את הדשא בגן סאקר מרוב זבל, שקיות וחפיסות שמשאירים המבקרים החרדים. מה פשר הדבר?"

ובכן, ה"בעיה עם דרך ארץ" ניכרת למרבית הצער במגוון רחב של תחומים. לעתים, כמו באסון מירון, היא עשויה להיות קטלנית. לאחרונה היא באה לידי ביטוי באופן חריג ויוצא דופן בהפגנות חרדיות פרועות במיוחד בכבישי ישראל: ירושלים, בני ברק, בית שמש ועוד.

לדאבון נפש, הפגנות אלה גבו מחיר נורא בנפש: שני נערים כבר נהרגו, ועוד נפצעו. לצד הטרגדיות, הן ליבו שנאה ותיעוב כלפי הציבור החרדי, ואף כלפי דת ישראל שהיהדות החרדית מייצגת.

אבקש לעמוד על שורשי ה"בעיה עם דרך ארץ" שממנה אנחנו סובלים. משם אמשיך למה שבכל אופן ניתן לעשות. אין הכוונה לערוך השוואה בין מגזר למגזר: ברור שגם אחרים סובלים מבעיות דומות. אולם הסטנדרטים שלנו חייבים להיות גבוהים.

 

דרך ארץ קדמה לתורה

הביטוי 'דרך ארץ' כולל מגוון רחב של עיסוקים ארציים, כפי שאדגים בהמשך. אולם האב לכולם הוא העיסוק בפרנסה, כפי שנכתב במשנה בפרקי אבות: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון" (ב, ב). עוד לפני נימוסים טובים, מנהגי צניעות (כגון חגיגה ה, ב) וזלזול בבנות ישראל (ע' כתובות י, ב), 'דרך ארץ' פירושו לצאת לעבוד – כדרך כל הארץ.

בגין המרכזיות של המלאכה, קבעו חכמים כי "חייב אדם ללמד את בנו אומנות" (קידושין כט, א). יתרה מזו, במכילתא דרבי ישמעאל נקבע כי מדובר בחובה מן התורה: "מן התורה חייב אדם למול את בנו, ולפדותו, וללמדו תורה, וללמדו אומנות, ולהשיאו אשה." אולם החידוש הגדול ביותר נמצא במקור לחובה זו, המובא בתלמוד הירושלמי: "תני רבי ישמעאל: 'וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים' (דברים ל, יט) – זו אומנות" (קידושין א, ז).

זוהי דרשה מפתיעה ויוצאת דופן.

הנה הפסוק המלא שממנו נדרש חובת מנהג דרך ארץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. כלומר, מדובר ביסוד הבחירה בה' ובתורתו: לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ (שם ל, כ). דוקא כאן, המילים וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים נדרשות על עניין של חול – על לימוד אומנות. במקום הכי גבוה, הכי עליון ומרומם, חז"ל מוצאים את העיקרון של דרך ארץ.

על האדם לחיות בתוך העולם, לקיים בעצמו את 'דרך הטבע' של מנהג דרך ארץ, ולהחדיר לתוך מציאות זו את מעלת התורה.

אכן, לשיטת ר' ישמעאל העיסוק בדרך ארץ אינו עניין של מה בכך. הוא מגדיר את אורחות החיים הטובים כפי שמתחייב מתוך התחשבות עם המציאות, שרק דרכם ניתן להגיע לקיום התורה. קודם כל, עלינו לבחור בחיים אלו, חיים תקינים וראויים, ואלו נדרשים בדברי הפסוק וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים – לדאוג לעיסוק באומנות.

הנחיית ר' ישמעאל במסכת ברכות, "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" (לה, ב), קובעת שעל דברי התורה להיות משולבים במציאות אנושית מתוקנת. מוטל על האדם לחיות בתוך העולם, לקיים בעצמו את 'דרך הטבע' של מנהג דרך ארץ, ולהחדיר לתוך מציאות זו את מעלת התורה, את הקשר שבין ישראל לבין הקב"ה, את העליונות של חיי תורה ומצוות.

כמבואר בגמרא (שם), כך נקבעה הלכה. כן מורה גם בשלחן ערוך: בתום התפילה והלימוד, "אחר כך ילך לעסקיו" (או"ח קנו, א). כפי המשנה קובעת, על האדם לנהוג בדרך ארץ – קרי, לעסוק במלאכה, בדרך כל הארץ.

 

פרישות דרך ארץ

העיסוק בפרנסה הוא צד אחד של 'דרך ארץ'. העיקרון הוא לתת כבוד לארץ: למציאות הארצית של העולם הקובעת לעצמה כללים, נימוסים ומנהגים ראויים.

מגיל צעיר אנחנו מתחנכים למנהגי דרך ארץ: להתייחס בכבוד למבוגרים, לא להתפרץ לדברי חברינו, להחזיק את הדלת פתוחה לבאים בתור, לסמן 'תודה' לרכב שעצר עבורנו במעבר חציה, להחזיק את הסכו"ם בצורה תקינה (ולהשאיר אותו מסודר על הצלחת בסוף הארוחה), וכך הלאה. כל אלה, וכמוהם אוסף עשיר של התנהגויות קטנות יומיומיות, הוא צד אחד של דרך ארץ.

הדיבור שלנו אף הוא ספוג דרך ארץ. אין לצעוק או להרעיש ברשות הרבים. בפגישה עם הזולת יש לשאול לשלומו, וכשאנו נשאלים לשלומנו אין לענות תשובה החורגת משתיים או שלוש מילים. כמו כן יש להשתמש בשפה נקייה או בכינויים מרוככים – מה שמכונה באנגלית euphemisms. במקום לתאר מוות, משתמשים בביטויים כמו 'הלך לעולמו' או 'לידה שקטה'; במקום פירוט מעשים קשים, מדברים על הטרדה או פגיעה; במקום פיגור ונכות אומרים 'צרכים מיוחדים', וכך הלאה.

מה המכנה המשותף של הסוגים השונים של דרך ארץ? מה מחבר בין פרנסה מיגיע כפינו לבין אכילה בסכין ומזלג? נדמה שהיסוד למנהגי דרך ארץ למיניהם הוא כבוד עצמי בסיסי – מה שמכונה באנגלית dignity. כפי שחז"ל מדגישים, התלות באחרים היא דבר מגונה, מצב לא מכובד בהגדרה: על כל אדם ליהנות מיגיע כפיו. כך גם בשאר ענייני דרך ארץ: הליכה בלבוש הולם, אכילה בצורה מכובדת, התנהלות שאינה גסת רוח וכיוצא בכך: בכולם יש ממד של שמירה על הכבוד העצמי, אם שלי ואם של אחרים.

ואולם, לכל מקום (וכל זמן) יש ה'דרך ארץ' שלו, ולא ניתן לאמץ אוטומטית את דרכה של כל ארץ שאליה נגיע. דרכיה של כל ארץ וארץ תשקפנה בהכרח את ערכיה המכוננים, ואלו עשויים להיות מנוגדים לערכי התורה. זו אחת הסיבות לחשדנות של היהדות האורתודוקסית, בעיקר החרדית, כלפי מנהגי דרך ארץ שאין מקורם בתורה ובמסורת ישראל: אם נאמץ אותם, נמצא את עצמנו מתרחקים מהתורה ויסודותיה, ונעבור על צו התורה של "ובחוקותיהם לא תלכו".

לכל מקום יש ה'דרך ארץ' שלו, ולא ניתן לאמץ אוטומטית את דרכה של כל ארץ שאליה נגיע. דרכיה של כל ארץ וארץ תשקפנה בהכרח את ערכיה המכוננים, ואלו עשויים להיות מנוגדים לערכי התורה.

רבו הדוגמאות לנוהג של דרך ארץ שאינו עולה בקנה אחד עם מסורת ישראל. במפגש בין גבר לאשה נהוג בארצות רבות ללחוץ ידיים או אפילו להחליף נשיקות – כמקובל לדוגמא בצרפת. האם חברה יהודית־תורנית תוכל לאמץ נוהג כזה? בדומה לכך, תרבויות רבות אימצו את העיקרון של הקדמת נשים לגברים – ladies first – מה שנוגד את איסור הגמרא ללכת אחר האשה. חמור מכך, אצל העמים העתיקים מנהגי דרך ארץ כללו הליכות וטקסים שכולם אכזריות וגסות רוח, דוגמת הרומאים. האם גם אנחנו נלך לאורם?

על זאת ניטשה מלחמת החשמונאים נגד המתייוונים: על רצונם של האחרונים לאמץ את תרבות יון למרות היותה מנוגדת חזיתית לדת ישראל. כמו כן, במגילת אסתר נאמר כי "דתיהם שונות מכל עם", ובאותו מידה נאבקו הקהילות האורתודוקסיות באירופה אחרי נפילת חומות הגטו, כאשר רוב היהודים נטו לאמץ את מנהגי הגויים במלואם. בתור עם גולה בארבע כנפות הארץ, אימוץ של מנהגי דרך ארץ מקומיים איים על מרקם החיים היהודי, עד להשכחת תורה מישראל, חלילה.

באשר לנהלים הקבועים בחוק , שאף הם משקפים דרך ארץ של חברה, היהדות החרדית מפגינה חשדנות כלפי המניעים של הרשויות השונות. צעיר אחד, שנהג לזלזל במפגין בחוקי התנועה, העיר כי הרשויות פשוט רוצות להרוויח כסף מקנסות ואין לחוקי התנועה קשר לבטיחות הנהגים. החשד כלפי המניעים ואינטרסים של מחוקקים ומתקנים, קל וחומר שעה שקיים יחס של "הם ואנחנו" כלפיהם, מחזק את תרבות הזלזול בתקנות וברגולציה.

הרב הירש, כידוע, ראה בדרך ארץ של גרמניה – דרך ארץ של נימוסים הגונים לשיטתו, והלך רוח של סדר וזריזות – ברכה ולא קללה, ומכאן נולדה שיטת "תורה עם דרך ארץ". בניגוד לכך, היהדות האורתודוקסית של מזרח אירופה המשיכה לבוז לדרך ארץ המקומית, סרבה לדבר או לכתוב ברוסית ובפולנית ולאמץ את מנהגי המקום, והקפידה על בידול מוחלט: פרישות מדרך ארץ.

ומכאן לחרדיות של היום.

 

העדר דרך ארץ במדינת ישראל

החרדיות של היום ממשיכה מסורת זו, באופן שמי ש'יותר חרדי' הוא גם יותר פרוש ממנהגי דרך ארץ הרווחים בחברה הכללית. כלומר, האדם ה'חרדי ביותר' – לא במהות הדתית אלא בביטוי החברתי – לבוש באופן הכי מוזנח, זקנו פרוע, הוא אינו מקפיד על כללי היגיינה, בז לנימוס בסיסי, מצפצף על החוק וכללי הבטיחות וכך הלאה. הדברים ידועים, עד שאין צורך להאריך בהם.

אולם הבעיה מתחילה כאשר העדר דרך ארץ משפיע לא רק על אנשים פרטיים או קהילות סגורות, אלא על היהדות החרדית כולה ואפילו על הספרה הציבורית במדינת ישראל. ככל שהממשק בין החברה החרדית לחברה הכללית הולך ומתרחב, כך גם העדר דרך ארץ שלנו – כלומר, של חלקים לא קטנים בתוכנו – הולך ונהיה בעייתי.

למרות חשדנות בריאה כלפי מנהגי דרך ארץ שאינם פנים־יהודיים, רבים בתוך הציבור החרדי מעדיפים לחיות בסביבה נקייה, באזור ללא בנייה בלתי חוקית, ובחברה שאינה מתנהלת ללא כללי נימוס ואתיקה מקובלים.

למרות חשדנות בריאה כלפי מנהגי דרך ארץ שאינם פנים־יהודיים, רבים בתוך הציבור החרדי מעדיפים לחיות בסביבה נקייה, באזור ללא בנייה בלתי חוקית, ובחברה שאינה מתנהלת ללא כללי נימוס ואתיקה מקובלים – קל וחומר כללי בטיחות שלעתים מצילי חיים. אסון מירון עוד מהדהד בממדיו הנוראים, ואף שפרטיו עדיין צריכים להתבהר, המוות הטראגי של הפעוטות בירושלים מזכיר אף הוא את הצורך בבדק בית פנימי בכל הנוגע לרגולציה וכללי בטיחות.

יתרה מזו, כאשר התנהגות ללא דרך ארץ פורצת לתוך הספרה הציבורית הכללית, התוצאות עלולות להיות קשות. דוגמא עצובה במיוחד לכך הן ההפגנות הפראיות וההתנהגות המופרעת של נוער חרדי בשבועות האחרונים. כפי שאמר לי נהג (חרדי) שנקלע להפגנה כזו, "מדובר בנוער שחונך לחוצפה." זה לא רק העדר דרך ארץ – זה הפך דרך ארץ. הדבר גורם לביזיון ל'עולם התורה', לחילול ה' נורא, ואף למחירים בחיי אדם.

מרוב חשש מ'דרך ארץ' שמנוגד לתורה, נדמה שחלקים מאתנו שכחנו לגמרי את העיקרון של דרך ארץ במישור הבסיסי ביותר. במקום לצאת לעבוד מקדשים את הבטלה. במקום דיבור בנימוס מדברים בגסות ובאגרסיביות. ובמקום עדינות הנפש שכה אפיינה את דמות ה'בן תורה', ההתנהלות שלנו – שוב, של חלקים מאתנו, גדולים מספיק ליצור אי־נחת משמעותית – הפכה אלימה וחוצפנית. אם נוסיף לכך קורטוב של שחצנות – אנחנו בכל אופן 'בני תורה' – ויש כאן מתכון לבעיה עמוקה.

כאשר היהדות החרדית עומדת להפוך לגורם מעצב של הספרה הציבורית במדינה כולה – במידה רבה היא כבר שם – יש לכך השלכות מרחיקות לכת.

 

חזרה לדרך ארץ תורנית

החיים היהודיים ספוגים במנהגי דרך ארץ. בשלחן ערוך נפסק כי "לא ילבש חלוקו מיושב, אלא יקח חלוקו ויכניס בו (ראשו) וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה" (או"ח סימן ב, סעיף א). עוד נאמר כי "ידקדק בחלוקו ללובשו כדרכו, שלא יהפוך הפנימי לחוץ". כך עלינו לנעול נעל ימין תחילה, להיזהר מללכת בקומה זקופה, להרבות בשתיקה, להימנע משחוק מחד גיסא ומעצב מאידך גיסא, לא לאכול בשר אלא לתיאבון, להתבסס כלכלית ולרכוש דירה לפני הנישואין, וכהנה רבים (רמב"ם, הלכות דעות).

ואולם, הוראות אלו נוסחו לפני מאות שנה. היסודות נשארו נצחיים, אך הפרטים משתנים מדור לדור, בהתאם לנסיבות השונות ולצרכים המתחדשים. מהם כללי דרך ארץ של נהיגה ברחובות, של חציית כביש, של עצירת 'טרמפים' או של השמעת מוסיקה ברשות הרבים? מהם כללי דרך ארץ של מנגל בפארק ציבורי, שמירה על היגיינה אישית, מסיבות במקום העבודה, הפגנות ברחובות העיר וכך הלאה?

היהדות החרדית פרשה מהמציאות הארצית, והדבר גרם לחולשה בתחום של דרך ארץ. כיום, כאשר אנחנו חוזרים במהירות לקדמת הבמה של המציאות הארצית, נדרשים אנו לחשב מסלול מחדש.

בכל אלו חובה להתנהג בדרך ארץ, ובהעדר 'שולחן ערוך' עלינו להתנהל במנהגי דרך ארץ המקובלים, כמובן בתנאי שאלו אינם סותרים את יסודות וערכי תורה (כמבואר ברמ"א, סימן יו"ד סימן קעט). לעתים קרובות, הם דוקא נתמכים בהם, ובעיקר בכלל הגדול של "דעלך סני, לחברך לא תעביד". מעל הכל, כאשר מדובר בכללי בטיחות ובנסיבות מסכנות חיים, חובה לנהוג לפי כללים שנכתבו בדם – שנלמדו מניסיון ארוך שנים של תאונות דרכים, תאונות במקומות עבודה, קריסת מבנים, שרפות וחומרים מסוכנים, וכולי. בעניינים אלו, מנהגי דרך ארץ אינם רק עניין של מידות טובות וכבוד האדם: הם עניין של הצלת חיים.

במידות משתנות, היהדות החרדית פרשה מהמציאות הארצית, והדבר גרם לחולשה בתחום של דרך ארץ. אפשר לומר שלא מדובר בבאג אלא בפיצ'ר. כיום, כאשר אנחנו חוזרים במהירות לקדמת הבמה של המציאות הארצית, נדרשים אנו לחשב מסלול מחדש. איש אינו רוצה שמדינת ישראל תתנהל כמו שטיבל. למען האמת, אנחנו גם לא רוצים שהשטיבל ינוהל כמו שטיבל. זו העת לחזרה ליסודות שעליהם גדלנו: "דרך ארץ קדמה לתורה."

תמונה: Bigstock