על סתירה ובניין במעבר שבין חדש לישן

"אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר, שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר, אלא בונים האחר תחילה ואחר כך סותרים את הישן" (שו"ע, או"ח קנב).

הרב יהושע וידר שליט"א הסביר הלכה זו בנוגע ל'הלכות קירוב': פעמים שיבוא אליך אדם עם 'בית כנסת' קטן וצפוף, דהיינו תפיסת קודש צרה ומצומצמת. למשל היתלות בסגולות ובמצוות מסוימות, תפיסת קשר בעייתית עם ה' יתברך, קיצוניות שאינה מאפשרת מרחב.

נוכל לפגוש בהם, באנשים המנשקים קמעות ושמים בהם כל יהבם, מריקים את כיסם לקבלת ברכה וישועה מ"בבא" כלשהו, או בטוחים כי אמירת תודה על רגל אחת חמש פעמים בשעת הזריחה תמשוך עליהם הארת שמים. מפגש עם אדם כזה, עם 'בית כנסת' כזה, מעורר בנו פעמים רבות רצון לשבור את הכל, לסתור כדי לבנות 'בית כנסת' גדול וחדש, מאוורר ומזמין, איתן וגבוה. נרצה לקמט את התפיסות הישנות ולהשליך אותן לאשפה, ולפתוח בפני בן שיחנו עומקים של אמונה, של מחשבה, של עבודת המידות וטעמי המצוות.

אל לנו לגעת בבית הכנסת הישן, אלא לבנות במקביל אליו בניין חדש שיסודותיו איתנים. כאשר יעמוד המבנה החדש על תלו נוכל להחריב את הישן, הבלתי רלוונטי.

זוהי טעות. אל לנו לגעת בבית הכנסת הישן, אלא לבנות במקביל אליו בניין חדש שיסודותיו איתנים. כאשר יעמוד המבנה החדש על תלו נוכל להחריב את הישן, הבלתי רלוונטי.

***

את הרעיון הזה אני מבקשת ליישם גם באופן כללי. זה מספר שנים, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה, חשים רבים וטובים כי המציאות המשתנה קוראת לנו לבנות בית כנסת חדש. עלינו, ציבור המבקש לחיות חיים המוארים באור פני מלך, להתרומם אל הקומה הבאה שלנו.

גלות ארוכה ומפרכת עברה עלינו, דלדלה את רוחנו, עשתה אותנו מעם היושב בארצו לקבוצות קבוצות בארצות ניכר, מפוזרים ומפורדים בין העמים. הרעיון הכלל־ישראלי, שניתן לכנות גם "כנסת ישראל", הוחלף בצוק העתים ברעיון הקהילתי או בשמו המוכר יותר: אנ"ש. קהילות קהילות של יראי ה' עמדו בגבורה בגלות מרה וארוכה, ברוח סועה וסער לא כבה נרן, והן עלו ארצה משמרות את הלהט היהודי, את חומו של בית המדרש, וכל תקוותן היא אש תמיד שתוקד על המזבח ולא תכבה.

תפיסה זו, שעמדה לנו בעוניינו, היא מעין "בית כנסת ישן". ספוג בתפילות ורצונות קדושים הוא היכל הקודש הזה, מקום הקיבוץ בחול ובקודש, בעתות שמחה ואבל – אך גדלנו ואין הוא מספיק. בית כנסת חדש צריך להיבנות. בית הכנסת שלא יהיה רק מקום מפגש קהילתי, כי אם מקומו של כלל ישראל.

יש שיאמרו: הבה נהרוס! בית חדש נקימה, בניין גדול ומפואר ראוי לנו. הישן מאוס בעינינו, הוא קטן, הוא גלותי, הוא כבר לא רלוונטי. אין בו עוד צורך. אך ההלכה מכוונת את מבטנו אל שבריריות המעבר, ומספרת לנו: תנו כבוד לישן, אנחנו עוד זקוקים לו, הוא מקומנו עתה ברגעי הבינתיים, ממנו יוצאים אנו, מכוחו הננו באים. היו רגישים, היו זהירים: בית כנסת גדול וחדש לפניך. שים לב.

***

יש שעוד לא מודעים לבית הכנסת ההולך ונבנה, שיאלץ אותם לצאת מן החמימות של בית אבא אל גודל לאומי. חיים הם את חייהם על מי מנוחות, כפי שהורגלו הם והורגלו אבותיהם ואבות אבותיהם. יש העסוקים בכל מאודם בבניית בית הכנסת החדש, והישן זר ומוזר להם: גבם מופנה אליו ופניהם קדימה אל המחר, אל העתיד להיות.

אלו ואלו מנותקים מן המציאות. חייהם פחות מורכבים הם אמנם, אך האחד שקוע רק בעבר והשני תפוס כולו בעתיד, ושניהם מפסידים את ההווה החי שבו ומכוחו אנו צועדים.

אלו ואלו מנותקים מן המציאות. חייהם פחות מורכבים הם אמנם, אך האחד שקוע רק בעבר והשני תפוס כולו בעתיד, ושניהם מפסידים את ההווה החי שבו ומכוחו אנו צועדים.

ויש מי שעיניו נשואות אל קצב הבנייה, שמשתתף בהוצאות הרבות, שתורם את חלקו לבניין, ועדיין בוקר וערב וצהרים נכנס בענווה אל בית הכנסת הישן, המעלה טחב, הצפוף והמחניק, ומתפלל בהכנעה אל אביו שבשמים.

אלו האחרונים נדרשים למנה גדושה של ענווה וקור רוח, להחזיק בשני הקצוות הללו של כינון הבית החדש מול שותפות מלאה בשימור הבית הישן עד למעבר. הם מתבוננים אל כשלי בית הכנסת הקיים, וחשים אחריות לכונן בית חדש נטול כשלים. בעודם נדרשים לחזון גדול, נדרשים הם לכבוד ולסבלנות.

***

באחד משיעוריו אמר רבי משה שפירא זצ"ל כי כאשר משפצים את הבית ורוצים לדעת מה מהריהוט יוכל לשרת אותנו גם הלאה ומה לא, עורכים מיון בסיסי: רק ריהוט המתאים במידותיו ובנראותו לבית העתידי יוכל להישאר.

בצומת השברירי הזה ניצבים ועומדים אנו היום: עולם חדש נבנה, תודעה רחבה יותר הפציעה לעולם, ימי גאולה ממשמשים ובאים. בתוך כל הגודל הזה יש לערוך את המבחן הפשוט והמורכב: בכלל אותם כלים וחפצים המשרתים אותנו כיום, שאנו אוחזים בהם בחזקה – לאיזה מהם יש מקום בעולם החדש שהולך ונבנה?

חלק מהם יסכנו וחלק מהם לא. ככל שנקדים לזהות זאת, כך ייטב.

קרדיט תמונה: bigstock