צריך עיון > סדר שני > רוחות הזמן > כיצד יוצאים לחופשי מאשליית החירות

כיצד יוצאים לחופשי מאשליית החירות

נביאי השקר של ימינו מוכרים להמון אשליה, שהוא יכול לבחור את דרכו בחיים ללא כל מעצור. אשליה זו אינה מגדילה את טווח הפעולה של האדם אלא מצמצמת אותו דוקא. כדי למצות את טווח האפשרויות, עלינו להתכנס אל תוך גבולות.

א' ניסן תשפ"ג

חג הפסח מביא בכנפיו את בשורת החירות – יציאה משעבוד מצרים לגאולה. ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הוראה זו שכל ילד יהודי יודע לצטט תובעת מאתנו לחוש את אותה חווית חירות. אולם אם נהיה כנים, דוקא חג הפסח נתפס חג של הגבלות, דקדוקי הלכות, מנהגים מחמירים וצמצום במזון.

היה מקום לחשוב שההגבלות אכן סותרות את תחושת החירות, ושרק נסיבות היסטוריות הביאו למצב אירוני זה, שחג החירות הוא חג ההגבלות. אולם אם מתבוננים בתורה, הקשר בין הגבלה לחירות אינו מקרי. יציאת מצרים מובילה ישירות לקבלת התורה: "תעבדון את האלוקים על ההר הזה." הדיבר הראשון מעשרת הדברות מכריז: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, ולפני שנספיק לשחרר אוויר בתחושת הקלה, ניחתות עלינו חובות בזו אחר זו: לא תשא; זכור ושמור; כבד את; לא תענה; לא תחמוד. יתרה מזו, התורה חוזרת ומציינת כי אמנם יצאנו לחירות, אבל עתה אנו עבדי ה': "כי לי בני ישראל עבדים." בעבודת ה' יש ממד מסוים של עבדות, של ביטול הרצון האישי וההסתכלות הסובייקטיבית על העולם, מפני רצונו של הקב"ה, שאנו קוראים לו: א־דוני – האדון שלנו.

שאלת טיבה של החירות אינה רק בירור פנימי־קיומי של האדם המאמין, בבקשו להתגונן מפני טרוניית 'לוחמי חופש' המציגים את הדתיות כשעבוד. היא בעיקר שאלה חברתית־פוליטית. בימים אלו ממש אנו עדים לתסיסה ציבורית חסרת תקדים, שביסודה עומדת שאלת החירות

לפי המובן של מושג החירות בימינו, הגישה של התורה היא סתירה מיניה וביה. אם אנו מכריזים מדי שבת על גביע היין "זכר ליציאת מצרים" ומציינים בכל שנה מחדש לילה שלם את גאולתנו – מה לנו ולקידוש העבדות, להסכמה לשעבוד למערכת חוקים מורכבת?

על הקיר בבית הספר היסודי שבו למדתי נרשם בכתב גדול ומאיר עיניים הציטוט של ר' יהודה הלוי: עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי. כולנו מכירים גם את אמרת חז"ל על המילים "והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות" – "אל תיקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה." אולם מה המובן של אמירות אלו? אם אנו רואים בחירות חופש בחירה בלתי מוגבל, יכולת לבחור מה נכון ומה לא נכון עבורנו, אמירות אלו נשמעות סיסמאות ריקות, פרס ניחומים בלתי מעודד ליהודי האסור בכבלי האיסור והנאלץ ליהנות רק מן המותר.

שאלת טיבה של החירות אינה רק בירור פנימי־קיומי של האדם המאמין, בבקשו להתגונן מפני טרוניית 'לוחמי חופש' המציגים את הדתיות כשעבוד. היא בעיקר שאלה חברתית־פוליטית. בימים אלו ממש אנו עדים לתסיסה ציבורית חסרת תקדים, שביסודה עומדת שאלת החירות. משני צדי המתרס הפוליטי עומדים אנשים המבקשים גאולה ויציאה לחירות, מדברים במונחים של תיקון עולם, חוששים מחורבן וחרדים מעבדות. אולם הפרשנות הניתנת למושגים אלו שונה בתכלית. עבור הקוראים בשם הדמוקרטיה והמנופפים בדגלי "להיות עם חופשי בארצנו", החירות היא יכולתו המלאה של הפרט לבחור את דרכו בכוחות עצמו. לשם כך מותר להפעיל אלימות ולאסור בחוק ובכפייה כל צורת חיים המבחינה בין טוב לרע. קבוצות אחרות רואות בחזון הגאולי של החירות את ההפך המוחלט. הם רואים בו שחרור של הקבוצה מעולו של מי שאינו מאפשר לה לחיות את חייה לפי אמונתה. בעיני אלו, מדינת הלכה וסנהדרין הן התחנות הנכספות של החירות.

במאמר זה אנסה להציג שתי נקודות מבט חדשות על המושג חירות, שיאתגרו את ההנחה שחירות משמעה העדר מוחלט של גבולות.

 

חירות מתאפשרת בתוך גבולות

הבה נדמיין שתי סיטואציות שונות. בראשונה, קבוצת אנשים משחקת כדורגל על גג מגדלי עזריאלי כאשר מעקה הבטיחות מורד. בשניה, אותה קבוצה משחקת בזמן שמעקה הבטיחות סגור. למי מהקבוצות יש חירות לרוץ באופן חופשי ומשוחרר? ומי תתרכז באמצע הגג, תבעט בעיטות חלושות והססניות ותחשוש לשחק? ובכן, התשובה ברורה.

האדם החופשי כביכול, שלא החליט אף החלטה, שלא כבל עצמו לנישואים עם אשה אחת, לעבודה במקצוע מסוים, לדירה בקהילה ספציפית – נשאר בטווח פעולה מצומצם בהרבה משל רעהו הכבול אל מסגרות חזקות. על העץ שלו מזמרות ציפורים רבות, אך אין לו אף אחת ביד

גבולות מאפשרים חירות. צמצום אפשרויות מפריח יצירתיות. ולהפך – ריבוי אופציות והעדר מסגרות יציבות מכניסים את האדם לשיתוק המונע ממנו לתפקד באופן מלא ולמצות את כוחותיו. אחת התופעות המאפיינות יותר מכל את זמננו היא ה-FOMO, פחד מהחמצה (Fear of missing out). חשש זה מפיל שיתוק על האדם, הדומה מאד לחשש מנפילה ממגדל רב־קומות. החופש הבלתי מוגבל פותח את האדם אל הריק האינסופי, וריק הוא מפחיד, משתק, כובל.

בעולם רווי אופציות, עצם הידיעה על אופציה נוספת ממעיטה מיכולתנו להיות ברגע הנוכחי ובהחלטה האחת, ובכלל לבחור. משום כך, החלטות הרות גורל כנישואין מתעכבות מאד. אי־ההחלטה מעניקה לאדם מעין נגיעה דמיונית בשלל האופציות האפשריות. אולם האדם החופשי כביכול, שלא החליט אף החלטה, שלא כבל עצמו לנישואים עם אשה אחת, לעבודה במקצוע מסוים, לדירה בקהילה ספציפית – נשאר בטווח פעולה מצומצם בהרבה משל רעהו הכבול אל מסגרות חזקות. על העץ שלו מזמרות ציפורים רבות, אך אין לו אף אחת ביד. בפועל, הוא נותר נטול אפשרויות – תקוע במרכז הגג כמו אותו שחקן כדורגל, מפחד ליפול אל הריק שמעבר לשפתו.

איכות העשייה שלנו מותנית ביכולת שלנו לתעל את האנרגיה בתוך גבולות, לא לתת לה להתפזר. דוקא בתוך גבולות ברורים מתאפשר מיצוי של הכוחות.

 

מה היא חירות?

עד כה טענתי כי באופן פרדוקסלי מעט, אפשרות בחירה אינסופית דוקא מגבילה את האדם. רק בתוך גבולות גזרה אפשר להתחיל לדבר על מידת החירות המוענקת לאדם. אולם עדיין נדרשים אנו לשאלה העקרונית: מהי חירות? אם אנו מסכימים כי חופש בחירה חסר גבולות מצמצם דוקא את חופש הפעולה, מהי אפוא החירות?

לאדם יש חופש מועט מאד לעצב את חייו. חופש בחירה אינסופי הוא אשליה גמורה. האדם נולד לתוך עולם מלא, ובעל כרחו הוא חי, בעל כרחו מדבר בשפת הוריו, בעל כרחו סופג את הערכים שלהם, שומע את המוזיקה שלהם, אוכל את האוכל שלהם. הרעיון של חירות מוחלטת אינו אלא מעשיה.

החירות בשיח העכשווי אינה דבר מה ממשי, היא אמונה. מספרים לנו שאם נכפור בביולוגיה שלנו ובלאום שלתוכו נולדנו נזכה למתת החירות. המקדמים אידאולוגיה זו צוברים אמנם כוח רב כמו כל נביאי השקר, אך אינם מביאים מזור לכאבם של מאמיניהם

הפסיכולוגיה מספרת על אישיות המתקבעת פחות או יותר בגיל שלוש ועל עומסים תת־מודעים שאנחנו סוחבים עוד מהרחם. האנתרופולוגיה מדברת על עיצוב חברתי, על תודעה המתפתחת בהקשר התרבותי ועל אמונות הנספגות בנו עם חלב האם. הביולוגיה מגלה שאנחנו מכלול זרמים חשמליים המתוכנתים לתוך הד־נ־א שלנו והמייצרים בנו דחפים ואינסטינקטים. בתוך כל אלו, כיצד יכולה להתעצב חירות?

חירות אינה אפוא חופש בחירה אינסופי, אלא לכל היותר חופש מוגבל לבחור למה להשתעבד ובתוך איזו מסגרת פעולה.

האמת הפשוטה הזו, שתמיד נהיה מוגבלים ומשוללי חופש בחירה במידת מה, מוסווית כיום מסיבות אידאולוגיות. החירות בשיח העכשווי אינה דבר מה ממשי, היא אמונה. מספרים לנו שאם נכפור בביולוגיה שלנו ובלאום שלתוכו נולדנו, נזכה למתת החירות. המקדמים אידאולוגיה זו צוברים אמנם כוח רב כמו כל נביאי השקר, אך אינם מביאים מזור לכאבם של מאמיניהם. הם מוכרים להמון אשליה, המכניסה אותו למרדף מסחרר וכושל אחר הבלתי ניתן להשגה.

 

עבדי הם ולא עבדים לעבדים

ברצוני להציע, לאור דברי חז"ל, כי חירות היא התכנסות של האדם לתוך גבולות המותאמים למידותיו, ושעבוד הוא צמצומו בתוך גבולות שאינם מתאימים למידותיו.

על הפסוק בויקרא, כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, אומרים חז"ל: "אמר רב, פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום […] דכתיב: 'כי לי בני ישראל עבדים' – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים" (בבא מציעא י, א).

דברים אלו מציגים בעוצמה את האידאל היהודי: להיות עבד לחי העולמים ולא לבני אדם. חז"ל מכירים בכך שבחיינו אנו עבדים למישהו. אנו חיים בתוך מסגרות חברתיות שלא אנחנו יצרנו. מסגרות חברתיות אלו יכולות להישמע לבשר ודם, יהיה הוא נעלה או שפל. הן יכולות להתעצב בצלם ההמון, על יצריו הוולגריים ואופנותיו המטופשות, והן יכולות להתעצב על ידי שליט נאור, צדיק וישר דרך. הבשורה הגדולה של התורה היא שיש אפשרות להשתחרר מהשעבוד לאדם, ויהיה נעלה וצדיק וחכם ככל שיהיה, ולהיכנס למסגרת שעיצב מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

הבשורה הגדולה של התורה היא שיש אפשרות להשתחרר מהשעבוד לאדם, ויהיה הוא נעלה וצדיק וחכם ככל שיהיה, ולהיכנס למסגרת שעיצב מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא

ספר התניא משרטט לנו מפה לנפש היהודית – נשמה אלוקית מול נפש בהמית. כשאני מודעת לכך שיש בי שני חלקים המושכים כל אחד לכיוונו, מתאפשרת לי בחירה: לאיזה מהם אני משועבדת? יש אינסוף דרגות של שעבוד. מידת החירות שלנו נמדדת בהצלחתנו להכניס את עצמנו למסגרת אחת ולא לאחרת.

מהי חירות? להמשיך לישון או להצליח לקום למרות העייפות הרבה? לאכול כל מה שעולה בדעתי או לשמור על תזונה נכונה? לומר את מה שברצוני בכל זמן או להתגבר ולשתוק אם כך מתבקש? או במילים אחרות – האם איפוק, שליטה, התגברות ויציאה מן הטבע הם חירות או כבילות?

מדוע אומרים חז"ל שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה? את התשובה לכך ניתן למצוא בעניני דיומא. קרבן התודה מובא עם לחם ומצות. פרשנים מסבירים כי החמץ – הלחם – הוא סמל המצוקה והקושי, והמצה היא סמל הישועה. לכאורה, ההפך הוא הנכון. החמץ הרך, התפוח, רב האפשרויות הוא הישועה, ואילו המצה המצומקת, המצומצמת היא סמל הקושי והצרה. אך לא. אין חירות גדולה מן היכולת למצות את יכולותיך, לתעל אותן אל מקור אחד, לשים גבול, להצטמצם ולדבוק במטרה על אף הקשיים שבדרך.

Photo by Dawid Zawiła on Unsplash

2 תגובות על “כיצד יוצאים לחופשי מאשליית החירות

  • מאמר חשוב בדור כמו שלנו.

    לאוהבי הח"ן
    השאיפה לחירות פנימית עמוקה ושורשית שלא תלוייה בשום גורם משעבד כלשהוא. היא אמנם בעולם הזה לא אפשרית ולא נכונה. אך היא יונקת
    ממקום נעלה, תוהי, מאור הסובב כל עלמין. ומאור הרדל"א ליודעי חן בו הכל אפשר והכל קיים ולא קיים.

    מאור הסובב כל עלמין שהוא אור ההשוואה לעתיד לבוא, יונקים כל שוחרי החופש החירות והשחרור.
    אור זה הוא גנוז בעולמינו. נסתר ונעלם אך הוא יכול להתגלות רק לאחר זיכוך ועבודה של תיקון לפי התורה שהיא ביטוי לאור ממלא כל עלמין אור ההדרגה.

    הציווי לאברהם אבינו ע"ה "לך לך". הוא השורש בעולמנו הזה למסע האדם בעקבות החירות האמיתית.

    לך לך – לך אל עצמך. אל נקודת הבחירה החופשית שלך. החירות היא בעצם הבחירה בין אפשרויות הנתונות לאדם מכורח הולדתו. בהם הוא אינו חופשי לבחור.
    מארצך – מהארציות הגופניות הבהמיות והחומריות. האדם מוכרח לגוף ולצרכים גופניים הבחירה נתונה לו האם להתמסר להשתעבד או להעלותם ולקדשם.
    וממולדתך – היציאה מהטבע המולד ממידות טבעים הרגלים ודפוסי חשיבה אל דיעות ומידות מתוקנות.
    ומבית אביך – היכולת להשתחרר מחינוך, ממנטליות ומתרבות אותם ספג האדם בביתו ובחברתו.

    שיחרור מהתניות, מהבניות ומהסללה הן סיסמאות הפרוגרסביזם הנוכחי. יש בו נקודת אמת מלובשת בשקר גדול.

    אין שחרור אמיתי אל כלום, אל ריק אל חירות מוחלטת. יש יציאת מצריים אל התורה. שחרור משעבוד מסלולי מצריים אל מסלול התורה ומצוות.

    "אין הדבר תלוי אלא בי". אמירתו של ר' אליעזר בן דורדיא חזקה היום מתמיד. הוא פונה אל השמיים והארץ שמש וירח וכוכבים. פנייתו לקבל תירוץ ותחושת רחמים עצמיים מגורמים מוכרחים כמו חינוך אבא ואמא. טבעים שמיימים וארציים אינו מביא את השחרור. רק ההבנה ש"הדבר" היינו השחרור והחירות תלוי בבחירה החופשית לשוב אל השם יתברך דווקא מתוך תלות ושעבוד אל הנתונים אליהם נולד ומוכרח האדם.

    תודה אל הכותבת ששוב מאירה באור יקרות את סוגיית השעה

  • החירות איננה אשליה, היהדות מגבילה רק במבט גשמי, אנחנו כאן בשביל רוחניות הגשם רק אמצעי
    בן חורין הוא מי שחושק ברוחניות שהיא אינסופית

כתוב תגובה:

נא להזין תוכן בתגובה
חובה למלא שם
נא למלא כתובת אימייל