וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם (בראשית א, כו) – אמר ר' סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כתים כתים וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ (תהלים פה). חסד אומר: יברא, שהוא גומל חסדים, ואמת אומר: אל יברא, שכולו שקרים; צדק אומר: יברא, הוא עושה צדקות, שלום אומר: אל יברא, דכוליה קטטה [שכולו ריב]. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה (דניאל ח).
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסיה [דרך הפעולה הקבועה בארבע מידות] שלך? [אלא] תעלה אמת מן הארץ! הדא הוא דכתיב אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח (תהלים פה)…
ר' הונא רבה של צפורין אמר: עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו, בראו הקדוש ברוך הוא. אמר להן: מה אתם מדיינין? כבר נַעֲשֶׂה אָדָם. (מדרש בראשית רבה ח, ה)
***
חדשנות משבשת
בספרו "דילמת החדשן" (The Innovator's Dilemma) תיאר קלייטון קריסטנסן דפוס חוזר: חברות מצליחות פועלות להתאמתיתר של המוצר שלהן לציפיות של הלקוחות הקיימים, ובעיקר של הלקוחות החשובים שלהן. במסגרת "שימור לקוחות" ושמירה על נתח השוק, החברות מוסיפות שכבות של שכלולים ומורכבות, ובמשך הזמן נעשות רלוונטיות לשכבת פרימיום שדורשת את המוצר המוכר והטוב במהדורה חדשה וברמתו 'הגבוהה ביותר' אפילו עוד יותר.
אלא שאגב כך החברות מוסיפות למעשה גם שכבות של ייחודיות והקשחה, ומפספסות קהלים אחרים שלא צריכים את כל היכולות ומעדיפים מוצרים זולים ופשוטים שעונים על הצרכים שלהם. כך, מתאר קריסטנסן, בזמן שפורד וג'נרל מוטורס בנו מכוניות גדולות וזוללות דלק, כי ההגיון אומר שכשאפשר לבנות 'מכוניות גדולות לאנשים גדולים' מי ירצה מכונית פשוטה, טויוטה כבשה את השוק עם מכונית סאב קומפקט. "אמת מארץ תצמח".
אבל זה רק חצי הסיפור. כאמור, הנטייה של חברות ותיקות ומבוססות היא להתמקד בשיפורים מינוריים לטכנולוגיות בשלות ומנוסות, לתת דגש מיוחד לצרכיהם של הלקוחות הכי תובעניים והכי רווחיים הנמצאים בקצה העליון של השוק – ולראות את הלקוחות האחרים שלא בהכרח זקוקים למוצרי פרימיום כקהל שבוי.
הדרמה מתחוללת כאשר מוצרים חדשניים זולים ופשוטים מתחילים לחדור לקהלי נישה. ואז, כשאנשים נוספים רואים שגם הם יכולים לקבל מענה מספק וטוב דיו, בסופו של דבר השוק עצמו משתנה. בגלל שינוי בהעדפת הצרכנים ובפונקציות שהם מעריכים, המוקד זז למוצרים החדשים והם צומחים מהר והופכים להיות ליבת השוק. אגב כך, מוצרים אלו הולכים ומשתפרים הן באיכות האובייקטיבית והן בהתאמה לצרכי קהל הצרכנים, ומאיצים עוד יותר. כלומר, הסיפור השלם הוא שהמוצרים הוותיקים והמשוכללים נשארים בפינה שאינה צומחת, ואפילו מצטמקת והולכת. בדיוק כמו שמתחת לאפם של המלאכים המתדיינים "כבר נעשה אדם".
במאמר זה ברצוני להציע שהתופעות שבליבת התיאוריה של החדשנות המשבשת – "התאמת־יתר" ו"טוב־דיו" – רלוונטיות מאד לתהליך שמקדמת ההנהגה החרדית כיום.
אחת הדוגמאות הבולטות היא חברת קודאק. קודאק בנתה אימפריה שהשתלטה על כ־80% משוק הצילום באמצעות מודל עסקי של מכירת מצלמות בזול וגריפת רווחים עצומים ממכירת סרטים, כימיקלים לפיתוח והדפסת תמונות. ב־1975 המציא המהנדס סטיב סאסון בקודאק(!) את המצלמה הדיגיטלית הראשונה, אך הנהלת החברה הפסיקה את המשך קידום המוצר. הטענה היתה שצרכנים לא ירצו לראות תמונות על מסך. וכך, למרות שהטכנולוגיה החדשה היתה בידיים שלהם, ועל אף האפשרות שהיא תתקבע ותהרוס את מקור ההכנסה העיקרי שלהם, בקודאק בחרו להשקיע בשיפור סרטי הצילום וההדפסה, בעוד המתחרים פיתחו צילום דיגיטלי.
בפועל, צרכנים שרצו מזכרת מארוע ולא היו צלמים מדופלמים, הלכו על 'טוב דיו' דיגיטלי. הדיגיטלי היה זול, וסיפק תוצאה מידית על המסך, ובעיקר, היה פחות תובעני (לא צריך לדייק, אפשר לצלם עשרים תמונות בחינם ולבחור בשניה את המועדפת). ככל שהאינטרנט התקדם והרשתות החברתיות תפסו נתח משמעותי התהפך הגלגל. פתאום תמונה דיגיטלית שניתן בקלות לשתף נעשתה עדיפה בהרבה על פני תמונה מודפסת באיכות גבוהה באלבום. בסופו של דבר, ב־2012 הגישה קודאק בקשה לפשיטת רגל. זאת משום שכאשר המודל החדש איים על המודל העסקי הנוכחי היא סירבה לאמץ את הטכנולוגיה המשבשת (שבמקרה הזה היא עצמה המציאה) אפילו באופן חלקי, או במקביל.
במשך השנים הועלו ביקורות שונות על גישת החדשנות המשבשת של קריסטנסן, ניטשו ויכוחים מה נחשב 'חדשנות' ואם כל תחרות היא 'משבשת', ועוד. אפילו הועלתה מטא־דילמה: האם המושגים האלו בכלל נתונים להגדרה סגורה?[1] מהניסיון העסקי שלי, בהרבה מקרים דבריו הם די מדויקים, הן בעסקים והן בחיים. במיוחד בתקופות של שינויים טכנולוגיים וסוציולוגיים מואצים. מי שעֵר למתרחש רואה את זה היום בתחום הטכנולוגיה הבטחונית. החברות הענקיות והוותיקות מאותגרות, ואפילו מעורערות, על ידי חברות כמו אנדוריל בארה״ב, הלסינג באירופה, וכמה חברות ישראליות שמפתחות מוצרים זולים, מהירים (גם לייצור) ומותאמים יותר לצרכים המשתנים, עוד לפני שהלקוח הביע צורך. החברות המסורתיות לעומת זאת בונות פלטפורמות שמנות, נוקשות ומשוכללות יותר, ומתוך גישה ארוכת טווח של 'בניית צבא' או 'תשתית כוח' מחכות להזמנות רכש כוללות, ואגב כך מאחרות את השוק.[2]
'התאמת יתר' של החברה החרדית
במאמר זה ברצוני להציע שהתופעות שבליבת התיאוריה של החדשנות המשבשת – "התאמת־יתר" ו"טוב־דיו" – רלוונטיות מאד לתהליך שמקדמת ההנהגה החרדית כיום. כמו ענקים וותיקים בשווקים גם היא עיוורת, אולי אפילו במודע, לתהום שפעורה לרגליה ולמתחולל בשטח נוכח השינויים הטכנולוגיים והסוציולוגיים של העידן הנוכחי. בראייתי, אנחנו בנקודת אל־חזור, ואם ההנהגה החרדית לא תשנה את האסטרטגיה הנוכחית, היא תתנפץ על קרקע המציאות. "ותשלך אמת ארצה" (דניאל ח).
בעצם, אף שאנו עוסקים בארוע סוציולוגי ולא במוצר של חברה מסחרית, הטענה העיקרית היא שהמודל שההנהגה החרדית הולכת אליו הוא התאמת־יתר. במונחי שוק, "המוצר" הוא מודל החיים והזהות החרדית, "מוצר" שבאופן עקרוני נוגע לחייהם של כל איש ואשה במגזר. מובן שבתוך החברה החרדית קיימים מוצרים שונים עבור קבוצות שונות, אך לצורך המאמר אכתוב בהכללה על מוצר חרדי אחד. "הלקוחות המרכזיים" של מנהיגי הציבור ושל העסקנים בפוליטיקה הארצית והמקומית הם רבנים בכירים, ראשי קהילות וראשי מוסדות. עבור שכבה זו, מודל החיים החרדי והזהות החרדית משמשים פלטפורמה לעשייה שלהם בתוך החברה החרדית. לקוחות אלה הם הלקוחות הכי נאמנים של מוצר החרדיות, והם מציגים את הדרישות הנוקשות ביותר.
בשנים האחרונות ניתן לזהות שתי תופעות שמתרחשות במקביל, ולא במקרה. מצד אחד, המערכת הקשיחה עמדות בכל הנוגע להתבדלות כהגנה על המותג, וגם הרטוריקה הוחרפה מאד. […] מהצד השני רואים יותר ויותר חרדים המבלים בקניונים באזורים שאינם חרדיים, וצעירים המטיילים בארץ ובעולם, עושים סנפלינג, שיט, החלקה על הקרח ומגוון פעולות שלֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם.
בהתאם לכך, בשנים האחרונות ניתן לזהות שתי תופעות שמתרחשות במקביל, ולא במקרה. מצד אחד, המערכת הקשיחה עמדות בכל הנוגע להתבדלות כהגנה על המותג, וגם הרטוריקה הוחרפה מאד. סיסמאות כמו "נמות ולא נתגייס" ו"חטופים" ואמירות מסוג "ישלחו אותנו לתאי גזים" מופרחות כדבר שבשגרה. בדומה למיקוד של חברות מובילות בלקוחות הרווחיים ביותר, תוך שיפור יתר של מוצר הדגל עד שהוא נעשה יקר ומורכב מדי ומפספס קבוצה גדלה והולכת של צרכנים, כך גם ההנהגה החרדית. היא מעלה את הרף כדי לשמור על ליבת המודל הישן, אבל מפסידה קהלים של "נושרים" (שאינם באמת נושרים, אלא צרכנים שמחפשים את המוצר "חרדיות של פעם" או מודל פחות נוקשה מהקיים).
לכן אנו רואים בשנים האחרונות יותר ויותר חרדים המבלים בקניונים באזורים שאינם חרדיים, וצעירים המטיילים בארץ ובעולם, עושים סנפלינג, שיט, החלקה על הקרח ומגוון פעולות שלֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם – חלקן גם מותחות את גבולות ההלכה. הם מגיעים למוזיאון יד ושם בירושלים; רבים באים לבית התפוצות בתל־אביב וגם למוזיאוני ההגנה, האצ"ל והלח"י. דייטים כבר לא מתקיימים רק בלובי של בתי מלון אלא גם ליד חוף הים בתל אביב. חרדים אלו רוצים לשמור על השתייכות לחברה החרדית, ואפילו להיות מחוברים בדרך כלשהי לגרעין הקשה של "חברת הלומדים", אך במקביל הם נעשים "חרדים־ישראלים" – באמצעות חיבור לאינטרנט בעבודה, לימודי ליבה, הכשרה מקצועית או תארים אקדמיים. הם כבר אינם מאמצים עם חיי ההתבדלות במלואם. כך הולך וגדל הפער בין ציבור זה לבין "האברך הסביר" – סטנדרט הזהב של הרבנים.
המספר, אבסולוטית או באחוזים, של החרדים שנמצאים כיום במעגלי חיבוריות שונים אינו חשוב. החשוב הוא המגמה. בעקבות הקורונה זינק מספר משקי הבית החרדיים המחוברים לאינטרנט (עם פתרונות סינון כמובן), ובשנים האחרונות הולך וגדל מספר התלמידים בזרם הממלכתי־חרדי. בשנת הלימודים תשפ"ה (25-24) ההערכה היא שהתווספו 7,000 תלמידים בלמעלה מ־60 מוסדות חדשים – קצב צמיחה של כ־40% בשנה אחת (חלקית בגין כניסת חסידות בעלז לממ"ח). סביר להניח שללא המכשולים והחסימות שהערימו עסקנים חרדים כמו דרעי וגפני על פתיחת ממ״חים נוספים, המספר היה אפילו גדול יותר.
המגמה עשויה ללמד על גישה שמתפשטת לאימוץ חלקי בלבד של המודל החרדי המתיישן ומעבר למוצרי חרדיות שנותנים מענה מספק וטוב־דיו לקהל שפחות קרוב לליבת החברה. הצמיחה הדו־ספרתית מעידה על ביקוש של הורים לפדגוגיה מפוקחת, אפשרות לתעודת בגרות והמשך השמירה על זהות חרדית טובה – שילוב שמדבר לשוק החדש. אזכיר שוב שחידוש משבש לא נולד מהטכנולוגיה המתקדמת ביותר, ואף לא מגישה שמתחרה על לב הצרכנים באמצעות איכות מסוג אחר. השיבוש מתחיל מפתרון פשוט, חלקי, זול ונגיש, שנותן ערך ומשרת לקוחות שהחברות הגדולות אינן רואות בהם שוק חשוב. אבל עם הזמן, המוצר שבהתחלה הוא "טוב דיו" צפוי להפוך לטוב באמת וגם מקובל, בזכות קהל משתמשים גדל והולך, ובשלב הבא להתחיל לכרסם מעלה בשרשרת הצרכנים. רוב העולם מסתכל על מספרים אבסולוטיים ומפספס עלייה של טרנדים. אבל מנסיוני, החשוב הוא המגמה. בהרבה מקרים, קצב הגידול הוא הדבר שבאמת קובע.[3]
חסידות גור, החסידות הגדולה במגזר, סובלת מתופעה של רווקים ורווקות שלא נישאים. מדוע? התאמת־יתר. החסידות, שנחשבת בין הקיצוניות יותר, חידדה מאד את המודל שלה, את התקנות ואת כל המסתעף. משום זאת, חרדים מחוץ לחסידות לא מוכנים להתחתן עם בחורים ובחורות מתוך גור, ולצעירי וצעירות קהילת גור לא נותר אלא להתחתן בינם לבין עצמם.
שתי דוגמאות מהשטח להתאמת־יתר במגזר החרדי והתוצאות הלא טובות, אולי אף העגומות, של הגישה, ניתן לראות בתחום השצ"פ (שטח ציבורי פתוח) ובתחום השידוכים. העיר בני ברק, שהתמתגה כעיר התורה בזכות ישיבותיה הרבות ובזכות גדולי דור הדרים בה, היא קטנה וצפופה. בגלל יוקרתה בכל הנוגע ללימוד התורה, רבים מעוניינים לבנות דוקא בבני ברק בתי כנסת והיכלי תורה, ואלו אכן מוקמים בזה אחר זה. אלא שיש תקן ארצי לשטחים ציבוריים פתוחים, המפריע לא פעם לתנופת הבנייה. מה עשו חכמי בני ברק ופרנסיה? לטענת תושבים, שנרמזת גם במכתב רבנים הזועק על העוול התכנוני שנעשה לתושבי קרית הרצוג,[4] העבירו סימון של שטחים פתוחים רבים לשכונות פריפריה כמו קרית הרצוג, וכך איפשרו בנייה מסיבית בלב בני ברק מבלי לעבור באופן טכני על קיום התקן. אכן, "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו". מה התוצאה? התאמת־יתר שמובילה צעירים רבים להגיד להוריהם "אין לנו מה לחפש בבני ברק שלכם".
אולי יתפלאו מתכנני העיר לשמוע, אך גם מי שיכול להרשות לעצמו קניית דירה בבירת התורה, וגם מי שמתמיד בלימוד התורה, איננו זקוק למאה ישיבות סביבו ואינו מעוניין להתגורר בצפיפות־על בשל התאמת־יתר שהתגברה על התקן.[5] לעומת זאת, גן ציבורי שבו הילדים יכולים לשחק בנוחות בהחלט מעניק ערך מוסף גבוה ודוחף רבים לוותר על בני ברק ומחיריה מרקיעי השחקים לטובת מגורים במקומות אחרים. ובקרית הרצוג? שם יש הרבה שטחים פתוחים, אבל אין מקום שמותר לבנות בית כנסת או ישיבה… (בפועל שמים בשצ"פ קרוונים זמניים, המשמשים את המוסדות עד שהם מקבלים צו הריסה.[6])
חסידות גור, החסידות הגדולה במגזר, סובלת מתופעה של רווקים ורווקות שלא נישאים. מדוע? התאמת־יתר. החסידות, שנחשבת בין הקיצוניות יותר, חידדה מאד את המודל שלה, את התקנות ואת כל המסתעף. משום זאת, חרדים מחוץ לחסידות לא מוכנים להתחתן עם בחורים ובחורות מתוך גור, ולצעירי וצעירות קהילת גור לא נותר אלא להתחתן בינם לבין עצמם.[7] בשוליים קיימת אפילו תופעת של צעירות גוראיות שאינן מוכנות להינשא לבחורי החסידות. באופן טבעי הסיטואציה מקשה על מציאת זיווג מתאים. לפני כחצי שנה הגיעה מועצת השדכנים של גור למסקנה שכדי לפתור את המצוקה יש להעלות את שכר השדכנים: "התקבלה החלטה משותפת להעלות את שכר השדכנים מ־5,000 שקלים ל־10,000 שקלים."[8]
כלומר, במקום להגמיש חלק מהמגבלות עבור מי שלא מעוניינים בכל ההידורים וצוברים תסכולים, בחסידות גור השידוך הופך למוצר אולטרה־פרימיום. אם קריסטנסן צודק, מחירי השדכנות ימשיכו לעלות (אלא אם יהיה פיקוח מחירים) ומשבר השידוכים יחריף לאורך זמן. הפלסטר של התמריץ יחזיק זמן מה, אבל בטווח הארוך יגרום יותר נזק מתועלת. בינתיים מספרים שנשים מחסידות גור טובלות במקומות אחרים כדי להתחמק מתקנות מכבידות. במקביל, הפרישה של ר' שאול אלתר מקהילת גור עם מאות חסידים יצרה מוצר משבש שנותן מענה אלטרנטיבי.
הפתרון של קריסטנסן
הפתרון שקריסטנסן מציע ב־The Innovator’s Dilemma הוא כמעט הפוך מהאינסטינקט הניהולי הטבעי. במקום לשפר עוד ועוד את המוצר הקיים לקהל הלקוחות הנאמן, החברה צריכה ליצור יחידה נפרדת, קטנה, גמישה, שתפעל בתוך השוק החדש המתהווה. גם אם מדובר בתנועה שמאיימת על המודל העסקי הקיים, עדיף לקחת חלק ולהיות בתוך השוק העתידי במקום לגלות שאחרים עשו את זה והחברה איבדה את עיקר הרלוונטיות שלה. כלומר, צריך הרבה אומץ ונכונות אפילו לקניבליזציה עצמית, מתוך הבנה שהמוצר החדש אולי יפגע במוצר הוותיק אך יציל את החברה בטווח הארוך.
המעניין הוא שהחברה החרדית כבר יישמה את הפתרון של קריסטנסן בתחום הדיור. בדגם המקורי של קריסטנסן, החברה המובילה משפרת שוב ושוב את המוצר לטובת "לקוחות הליבה". בעולם החרדי, ה"לקוחות" של המערכת הרבנית והעסקנית הם הציבור השמרני ביותר, ובעיקר תלמידי הישיבות והקהילות הוותיקות בבני ברק ובירושלים. כאמור, בעקבות התאמת־יתר, נעשתה העיר בני ברק למוצר הדגל: דחיסות גבוהה של מוסדות תורניים, הפרדה מוחלטת ממוסדות כלליים, הפרדה מגדרית קשוחה (שאף מקצינה), אחוז תעסוקת גברים נמוך, ותלות כמעט מוחלטת בתקציבי המדינה.
בדגם המקורי של קריסטנסן, החברה המובילה משפרת שוב ושוב את המוצר לטובת "לקוחות הליבה". בעולם החרדי, ה"לקוחות" של המערכת הרבנית והעסקנית הם הציבור השמרני ביותר, ובעיקר תלמידי הישיבות והקהילות הוותיקות בבני ברק ובירושלים.
במשך הזמן התפתחו ערים חרדיות חדשות כמו מודיעין עילית וביתר עילית שהיו בתחילה מקום מגורים "טוב דיו". בדיוק כפי שהמצלמה הדיגיטלית הראשונה היתה באיכות פחותה אך טובה דיה עבור חלק מהלקוחות, כך הערים החרדיות החדשות לא היו "חרדיות מושלמות" בעיני האליטה הישיבתית. העסקנים, ראשי הישיבות ומנהלי המוסדות שתלויים בגיוס תרומות היו חייבים לשמר את הנוסחה של "תורה בלבד". אך כשמודיעין עילית וביתר עילית הציעו דיור במחצית המחיר של ירושלים ובני ברק, הן ענו על צרכים בסיסיים של דיור זול, בוודאי עבור משפחות מרובות ילדים הזקוקות לדירות קצת יותר גדולות. אם בני ברק מגלמת חיים של מתח דתי־חרדי תמידי, הערים החרדיות החדשות סיפקו גם שקט חברתי יחסי, פחות צפיפות ופחות פיקוח קהילתי. לעתים הן פתחו אפשרויות פרנסה חדשות, הן בתוך המגזר והן במשרות הייטק לנשים, ולעתים אפילו אפשרו יוזמות תעסוקה לגברים.
זה אמנם לא נכון לקרית ספר, אבל לאחרונה בישרה כתבה במגזין "המקום" על תופעת החזקת כלבים במשפחות חרדיות. בכותרת "חרדי עם כלב: יש חיה כזאת" מתאר אברהם הורביץ את התנרמלות התופעה: "נכון, ברבי עקיבא זה עדיין נדיר. אבל בפריפריה – משהו זז. ומכשכש בזנב."[9]
בהתחלה, מי שעבר לשם למקומות החדשים נחשב "חלש"[10] – כשם שהלקוחות הראשונים של מוצר משבש נחשבים "שוליים". הרב שך אף התנגד למעבר ל"התנחלות" מעבר לקו הירוק. אולם עם הזמן הפכו מודיעין עילית וביתר עילית למיינסטרים החדש. הערים החרדיות החדשות מציעות יציבות משפחתית, רמת חיים טובה וזהות חרדית מובהקת, גם אם ניתן לזהות הבדלים בין הפרופיל התעסוקתי ורמת החיבוריות של תושבי בני ברק לשל תושבי רמת בית שמש לדוגמא. למעשה, אפשר לטעון שההיפוך למוצר הדיור החדש הושלם, וכיום הערים החרדיות המתפתחות הן המקומות שבהם מתחולל עיקר הגידול הדמוגרפי החרדי. שם מתחנך הדור הבא. אחד ממחנכיו ברמת בית שמש המחזיק בביתו כלב התראיין בפנים גלויות בכתבה הנ"ל ואמר: "קודם כל, אנחנו לא כל כך בתודעה של לספור מה אחרים חושבים עלינו או על מידת החרדיות שלנו."
רדיו, טלוויזיה ואינטרנט
למדנו אם כן שהחברה החרדית יודעת לאמץ פתרונות מתוך זירת העשייה של התחדשות משבשת. עם זאת, תמונת ההתרחבות מתוך הכלה וגמישות איננה זהה בנוגע למוצרים שונים.
הרדיו לדוגמא חדר מהר יחסית למטבח של כל בית חרדי מבלי לאיים על ארון הספרים שבסלון. זאת עוד לפני רדיו "קול חי" ו"קול ברמה", שהם כלים יעודיים של תקשורת פנים־מגזרית מבוקרת ומאפשרים מוסיקה חסידית, שיעורי תורה ותעמולה פוליטית המתאימה למגזר. נראה שהפורמט הקולי התאים למדיום המוכר של דרשות הרבנים בבתי הכנסת. היו מי שהתנגדו לפגיעה בחומות הניתוק וההתבדלות, ואף הטיפו נגד ה"ביטול תורה" שבהאזנה לחדשות ברדיו, ויש בידי אפילו תמונה של פשקוויל מימי מלחמת המפרץ (1991) נגד החזקת רדיו בבית. אבל הניסיון הזה להתאמת־יתר לא צלח. אנשים שמעו רדיו באוטובוס ובמכונית, ונשים כלל לא מוזהרות על ביטול תורה, והרדיו היה הרבה יותר נגיש וזול מקריאת עיתונים המדווחים על חדשות האתמול.
הטלוויזיה לעומת זאת נדחתה באופן גורף, משום שנתפסה מיד בהתחלה כשיבוש חברתי־תרבותי עמוק מדי.
היא לא נתפסה כלי תקשורת בלבד אלא נשא של תרבות אחרת: תמונה, בידור וחילוניות. היא גם לא אפשרה פילטור אמיתי: כל צופה קיבל "שידור פתוח" ואחיד, ולא ניתן היה להכניס אותה למודל החרדי הקיים בלי לפרק את מנגנוני השליטה ונורמת ההתנהגות. במקרה הזה, האסטרטגיה של ההנהגה החרדית להגן על "השוק הקיים" הצליחה, ובאופן כללי שאלת "יש או אין טלוויזיה בבית" היתה לאחת משאלות הזהות החרדית.
אם הטלוויזיה לא התאימה לאף לקוח חרדי ישר (והיה ניתן לפקח על כניסת טלוויזיות לבתים בצייד אחרי אנטנות), האינטרנט יצר לקוחות חדשים – חרדים ישראלים המחוברים לעולם אך שומרים על זהות דתית – ולכן יש לו דריסת רגל משמעותית.
האינטרנט חדר למגזר לאט ובאופן חלקי, משום שהוא חדשנות משבשת בגרסה מוחלשת. ראשית, האינטרנט הוא מדיום שאיננו ניתן לחסימה מוחלטת בגלל הצורך לאינטראקציה עם כל מערכות המדינה המודרנית והכלכלה העכשווית. אנשים התחברו לאינטרנט דרך העבודה, מערכות החינוך, הבריאות, המסחר ומה לא. בהתחלה נחשבה הרשת איום מוחלט על יסודות הדת, אך עם השנים נוצרו פתרונות ביניים של סינון וקבוצות וואטסאפ סגורות שאפשרו את החדרת המוצר לבתים הפרטיים. אם הטלוויזיה לא התאימה לאף לקוח חרדי ישר (והיה ניתן לפקח על כניסת טלוויזיות לבתים בציד אחרי אנטנות), האינטרנט יצר לקוחות חדשים – חרדים ישראלים המחוברים לעולם אך שומרים על זהות דתית – ולכן יש לו דריסת רגל משמעותית. במקרה זה כדאי גם לציין שהקורונה, ארוע שזעזע מערכות רבות, שימש מנוף לחדירת האינטרנט. כלומר, לפעמים המוצר שבשוליים מאומץ על ידי פלח שוק רחב יותר שמזהה בו לפתע ערך מוסף, לא כתהליך שהולך ומצטבר אלא בשל ארוע שמשפיע בבת אחת על כל השוק.
מה עוד? בעקבות האינטרנט, הסמארטפון שהיה מוקצה מחמת מיאוס במשך כמעט שני עשורים, נעשה גם הוא לכלי עבודה חיוני שנכנס לכיס השמאלי של המון חרדים שמחזיקים גם טלפון כשר ולא־חכם בכיס הימני (עם הזמן לומדים לוותר עליו). בסופו של דבר, אפשר לומר שהמערכת החרדית נאלצה לבחור בין הכחדה טכנולוגית לבין אימוץ חלקי מבוקר, ובחרה באפשרות השנייה: בחיים.
כך, האינטרנט היה לדוגמא מושלמת של חדשנות משבשת שנבלעה במעין כפייה: חדשנות שלא הותרה רשמית אך היתה למציאות. היא יצרה שוק חדש של חרדים־מודרנים, יזמים, עובדי הייטק ואנשי תקשורת שמנהלים דתיות מסוג חדש, ולמעשה ריבדה את החברה החרדית: חלק מנותקים לחלוטין מהרשת, חלק יש להם אינטרנט בבית אבל מקפידים על טלפונים כשרים מדור ישן, וחלק שמחזיקים במכשיר חכם ברמות שונות של פיקוח. באנלוגיה לסרטי הצילום של קודאק מול המצלמות הדיגיטליות, אפשר לומר שהשוק הישן של החרדיות הקלאסית נותר עם נתח נאמן, בעוד מעגלי הצמיחה הכלכלית והתרבותית מתרחבים סביב החדשנות הדיגיטלית.
חשוב לציין שהחרדי הישראלי החדש לא מורכב מהחרדי הישן פלוס אינטרנט לצורך עסקים. דרך האינטרנט, החרדי הישראלי צורך תכנים רלוונטיים למגזר ולחיים: בין אם שיעורי תורה ומאמרים שמציפים את הרשת, כולל של רבנים שאינם מחוברים בעצמם לרשת, ובין אם חדשות מהארץ ומהעולם בשילוב חדשות מהמגזר באתרים ייעודיים לציבור החרדי. כלומר, לא מדובר באנשים הפוסחים על שתי הסעפים, אלא על חרדיות מסוג חדש במוצהר – אנשים שמתמודדים עם אתגרים חדשים ומתוכם בונים עולם רוחני והשקפת עולם מורכבת.
מול משבר בהתהוות שאיים על קיום העם היהודי, עיצב רבן יוחנן בן זכאי, שבעברו עסק שנים רבות במסחר,[11] מודל חדש. בבקשת "תנו לי יבנה וחכמיה" בנה רבן יוחנן בן זכאי את עתיד היהדות על קיום מצוות, עשיית חסד ולימוד תורה במקום על עבודת המקדש,[12] וגם המנהיגות העממית מבית דוד – שושלת רבן גמליאל, מצאצאי מלכות בית דוד – נעשתה חלק מבית המדרש וקיבלה את תפקיד נשיא הסנהדרין.[13] ביחס לעבודת המקדש הקדושה והמרוממת, שרבים בירושלים מסרו עליה את נפשם בקרב מול הרומאים, דקדוק במצוות ולימוד תורה היו מוצר פחות נוצץ. אולם המודל הבית־מדרשי החדש – מודל שניתן לקיימו ולפתחו בכל מקום ומקום – התאים יותר לגמישות שנדרשה מהרוחניות הישראלית בתקופה של חורבן המקדש וירושלים, ולאחר מכן במשך אלפיים שנות גלות. בפועל, המוכנות לאמץ שינוי הצילה את העם היהודי.
רבי יוחנן בן זכאי נדרש למאמצים ניכרים כדי שהמודל החדש יתקבל; מטבע הדברים, אחרים פקפקו בו. ראשית, הוא דאג להעתיק את דיני המקדש ליבנה, או אפילו לכל מקום שיש בו בית דין – כמבואר במשנה לעניין תקיעת שופר בשבת (ראש השנה ד, א). בגמרא מבואר שכאשר חכמי בני בתירה ביקשו לקיים דיון בנושא, אמר להם רבי יוחנן: "נתקע ואחר כך נדון." אחרי התקיעות שוב ביקשו לדון בנושא, אך הוא השיב: "כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה" (ראש השנה כט, ב). זה לא היה תרגיל פוליטי. אכן, "אמת מארץ תצמח" – כאשר המציאות משתנה, חייבים להתאים אליה את המודל. המצב של חורבן הבית שינה את ה"שוק" לחלוטין. כמו חדירת האינטרנט (להבדיל), המציאות החדשה דרשה מוצר חדש, ועדיף שאנחנו נעצב ונספק אותו במקום שאנשים יתייאשו מאופק בלתי מושג או מחוסר רלוונטיות למציאות הנוכחית.
העיר בני ברק עצמה היא דוגמת מופת לתיאוריה של קריסטנסן ולחיוניות השימוש בפתרון שלו. כל מי שמאמין בבני ברק חייב לתת יד לשחזר מחדש את ההצלחה המקורית, ולא לשקוע אט אט למען שימורה
בפועל, המודל החדש שרבי יוחנן בן זכאי עיצב – מודל ההנהגה הרבנית – היה מוצלח כל כך, שהוא סייע להישרדותו הפיזית והרוחנית של עם ישראל לאורך כמעט אלפיים שנה! למעשה המודל החדש שלט בכיפה ללא עוררין עד לתקופת ההשכלה בחלקה האחרון של המאה ה־18 והמאה ה־19. הבעיה היא שבמקום להפיק את הלקח הקריסטנסני העקרוני מהמהלך שעשה בזמנו רבן יוחנן בן זכאי, המנהיגות החרדית של היום עוסקת בהתאמת־יתר למודל של רבן יוחנן בן זכאי עצמו. המציאות של חורבן וגלות השתנתה, המציאות הריבונית השתנתה, והנסיונות להמשיך ולשדר שגם כיום מדינת ישראל היא רק 'עוד גלות' מתנפצים אל סלע המציאות. אנשים מתקשים לקבל אותם ובצדק. לצד זאת, העולם הטכנולוגי משתנה בקצב מסחרר, והמציאות של העשורים האחרונים של מדינת רווחה מותאמת לציבור החרדי נמצאת ערב שינוי דרמטי (שינוי שמתחולל בכל העולם; הרחבתי עליו בהקדמה לספרי "אנו הישראלים ההירואיים"). כמו בגלים קודמים של השכלה ושואה, הציבור החרדי עצמו חווה תמורות משמעותיות עם המציאות המשתנה, והמודל החרדי הנוכחי ההולך ומתחדד כבר אינו מתאים להם. לדוגמא, דו"ח המכון למדיניות ואסטרטגיה חרדית שפורסם בקיץ 2025 קבע כי "רק 45% מהנשאלים מעדיפים מגורים ביישוב חרדי הומוגני, לעומת 66% ב־2020".[14]
הקהילות החרדיות בארה"ב ובאירופה ידעו להתגמש בנושאים רבים, ואימצו במידה רבה את הנוהל האזרחי־כלכלי המקובל במקומותיהם. הדבר אפשרי גם כאן בארצנו – ובשל גודל האוכלוסיה, הוא הרבה יותר דחוף. החיכוך הגובר עם המתרחש בחברה הישראלית אמנם מחריף את ההתמודדות עם האתגר הציוני, אך ניתן לבנות מודל חרדי־ישראלי שיחזיק מעמד וייתן ערך. כך היה גם לפני למעלה ממאה שנה כשנוסדה העיר בני ברק (1924) על ידי קבוצת חסידים יוצאי ורשה שבפולין מחברת "בית ונחלה". בשעה שרבני אירופה החרדים החרימו את התנועה הציונית, החברה עסקה בקניית שטחים חקלאיים בארץ ישראל, כדי להקים מושבות עיר גנים ליהודים שומרי מצוות, וכל זאת בעידודו של הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר מגור.
במילים אחרות, העיר בני ברק עצמה היא דוגמת מופת לתיאוריה של קריסטנסן ולחיוניות השימוש בפתרון שלו. כל מי שמאמין בבני ברק חייב לתת יד לשחזר מחדש את ההצלחה המקורית, ולא לשקוע אט אט למען שימורה.
הגיוס לצה"ל כמקרה מבחן
לפי התיאוריה של קריסטנסן, שאלת הגיוס החרדי לצה"ל נוגעת בעצבים החשופים של המתח שבין שימור מודל קיים לבין שיבוש הכרחי לטובת הכלת מודל חדש לצדו של הקיים. המציאות מוכיחה שלא מדובר במוצר שקל לאמץ, כמו הרדיו. הצבא מזוהה עם התרבות החילונית, ויתרה מזו: מיסודות החרדיות להעניק זהות, תכלית וקהילה אלטרנטיביות לציונות ולמדינה. אפשר לראות את המדים בשחור־לבן או בצבע זית כמסמלים זהות והזדהות עם עולמות שונים ונבדלים. יש אפוא מי שמשדר כי מי שהולך לצבא, אין לו דרך חזור.
אבל האם הגיוס לצה"ל הוא עניין שאינו בר־הכלה, כמו הטלוויזיה, או שאנו קרובים יותר לאזורים של אימוץ האינטרנט בהתאמה מסוימת, לפרק הבא של הערים החרדיות החדשות? נכון להיום, הסיסמאות והלך הרוח הם שהמודל הקיים אינו גמיש לשינויים: גם צרכים פנימיים כמו צמיחה דמוגרפית, מקורות הכנסה שאינם מספקים או חוסר התאמה לחיי בית מדרש לא ישנו את הנוהג הקיים אפילו במילימטר. קל וחומר שלא ניתן להזיז איש בשל ערך של שיוויון בנטל או אפילו צורך בהגנה על העם והמדינה במלחמת מצוה. במדדים הנוכחיים קשה לראות בגיוס לצבא מודל "טוב יותר". המסגרת אינה תורנית, היא כוללת אתגרים דתיים וחינוכיים מורכבים, ולא קל לעבור מציות מלא לרבנים לציות גם למפקדים. ימים יגידו אם בכל זאת החומות הרועדות יחזיקו מעמד.
עם זאת, לפי קריסטנסן, חדשנות משבשת אינה בהכרח מוצר, מודל או שרות "טובים יותר". בשלב הראשון מדובר דוקא במוצר פחות משובח שעונה על צרכים בסיסיים. בהקשר של הגיוס מדובר בפרנסה יציבה והשתלבות בחברה הישראלית. לעתים מדובר בכבוד עצמי ובשלות, שהם משמעותיים מאד למי שלא הגיע להישגים הכי גבוהים בלימודיו בישיבה. וכל זה לצד שמירה מסוימת על אורח חיים חרדי במסלולים יעודיים כמו "נצח יהודה", "קודקוד" וחטיבת החשמונאים. מתכונת הגיוס הנוכחית לא מוצגת בשלב זה כאידיליה תורנית. היא טובה דיה לספק צורך קיומי חדש של חרדים־עובדים־משרתים, או של מי שהמצפון המוסרי חשוב להם יותר מההשתייכות המגזרית ברמה אבסולוטית.
במונחים של תחרות בשווקים, צה"ל הוא סטארטאפ חברתי. הוא לא שואף לקחת את כל השוק בבת אחת, אלא לייצר מסלול חלופי לצעירים שהמערכת הישנה אינה משרתת אותם עוד.
במונחים של תחרות בשווקים, צה"ל הוא סטארטאפ חברתי. הוא לא שואף לקחת את כל השוק בבת אחת, אלא לייצר מסלול חלופי לצעירים שהמערכת הישנה אינה משרתת אותם עוד. ככל שהפער בין ההבטחה (תורה ופרנסה) למציאות (עוני וחוסר משמעות) גדל, כך הגיוס נעשה אטרקטיבי יותר.
בדומה לחברות גדולות שנבהלות מהשיבוש, ההנהגה החרדית מגיבה בהקשחת עמדות, דימוי של "מסירות נפש", החרמות ושיח של "גזרת שמד". אלא שבאופן פרדוקסלי, הקשחה זו רק מאיצה את השיבוש. היא מחזקת את הפער שבין החרדים הקלאסיים לבין הזרם החדש של "חרדים ישראלים" שזקוק לאופק כלכלי־לאומי אחר. במונחי קריסטנסן, המערכת הוותיקה שיפרה את מה שהלקוחות הישנים רוצים, במקום להפנים שצומח שוק חדש של לקוחות עם צרכים שונים. תהליך ההצטרפות לפלח השוק החדש צפוי להיות מואץ ככל שתקציבי רווחה שמחזיקים היום את ראשה של החברה החרדית מעל המים יקוצצו וישנו את השוק. ובמצב התקציבי של מדינת ישראל כיום והצורך להשקיע יותר בביטחון ובמעבר לבינה מלאכותית, מדינת הרווחה, למרות ההינדוס של העסקונה החרדית, לא תחזיק מעמד. הרחבת הגירעון המוצעת לתקציב 2026 צריך להדליק נורה אדומה אצל מי שנשען על קצבאות וסובסידיות מהמדינה. בדיוק כמו ב־Innovator’s Dilemma, ברגע שלקוחות חדשים – כלומר, צעירים חרדים שרוצים מודל של דתיות חרדית־ישראלית־כלכלית־משרתת – מאמצים את המוצר החדש, המערכת הישנה כבר לא אינה יכולה לחזור אחורה. היא נשארת עם "שוק ליבה" מצומצם מאד, ואילו הצמיחה עוברת למסגרות המשלבות. בהמשך גם המנהיגות תעבור לשם.
יש להעיר על הבדל, שעשוי להיות משמעותי, בין תיאוריית קריסטנסן לבין המתחולל כיום בציבור החרדי. נכון להיום, בהרבה הקשרים אין "שוק חופשי" אמיתי לאימוץ דגם חרדי כלשהו. במשך השנים נבנה מכבש לחצים אדיר של קבלה למוסדות וסיווגים לשידוכים (שהם לא פעם דרקוניים ומתבססים על ההיא שאמרה שחשבה שראתה…), והחשש מדחייה או אפילו מ'הורדת דירוג' ללא אפשרות תיקון 'מיישר' רבים להישאר בפנים, להתנהג ולהתנהל כמצופה, גם אם המוצר המשוכלל פחות מתאים והמחיר יקר. עם זאת, להבנתי המנגנון הכופה הוא חלק מהמוצר החרדי, וכל עסקת החבילה עומדת כעת למבחן הציבור. רבים כבר מואסים בהחלטות מלמעלה וגזרות גורל של לידה למשפחה 'הנכונה' – גזרות שאין רוב הציבור יכול או מעוניין לעמוד בהן. הנחרצות והאלימות פנימה והחוצה בשפה, ולעתים גם במעשים, הן מחירים סמויים שרבים תוהים לגביהם. (המערכה המכוערת שבין ה"שונאים" ל"מחבלים" בישיבת פוניבז' היא רק דוגמא אחת.) והחשיפה הנרחבת של ליקויים פנימיים (דוגמת הטיפול בפגיעות מיניות) מעוררת רבים לערער על המודל הקיים.[15]
חרדיות ישראלית חדשה
הגיוס לצה"ל, אם כן, הוא לא רק שאלה פוליטית או בטחונית, אלא מקרה מבחן קלאסי של "הדילמה של החדשן" בתוך חברה דתית. במקום להיאבק במוצר החדש, כדאי ללמוד אותו. ההיסטוריה מוכיחה שמוסדות דת ששרדו (כמו הישיבות בארה״ב אחרי השואה) היו דוקא מוסדות שהשכילו למסד את החדשנות, לנתב ולתעל אותה. המבחן של הדור הנוכחי איננו אם להיות "טוב יותר", אלא אם להישאר רלוונטי דיו. הניסיון העולמי מגלה שמי שיתעקש להמשיך לשפר את הישן יאבד רלוונטיות, ומי שיזהה את השוק החדש בזמן יוכל לבנות מודל חרדי־ישראלי חדש, מאוזן ומשגשג, וגם לעמוד בראשו ולדאוג שהרווחים של המודל העדכני יחזרו למגזר כולו.
הדרשנים שואלים על המדרש שבו פתח מאמר זה: מדוע במצב של תיקו בין המלאכים – חסד וצדק אומרים לברוא את האדם ואמת ושלום אומרים שלא לברוא אותו – ה' סילק את האמת והשליך אותה לארץ כדי לשבור שוויון? מדוע הוא לא השליך לארץ את השלום שהיה אף הוא בצד המתנגדים לבריאת האדם? התשובה היא שהשלכת השלום לא היתה עוזרת להכרעה, כי האמת לא היתה נכנעת לרוב.
גם בחברה החרדית, יש שמאמינים באמת בטהרת המודל, באיסור לשנות אותו ובחובה לחדד את המסרים פנימה לנוכח המתקפות מבחוץ. המתבצרים לא ייכנעו גם אם יאבדו את רוב הציבור. הם לא יזוזו מעמדתם כמלוא הנימה, וגם אם המציאות תטפח על פניהם הם יגידו שמסורת אבותיהם בידיהם, ויעבירו את האחריות לבורא עולם, כפי שעשו הכהנים בחורבן בית ראשון, שלקראת התבוסה זעקו "היכל ה' היכל ה'",[16] ולאחר מכן זרקו את המפתחות של בית המקדש לשמים.[17] אולם הנהגה אחראית לא יכולה לצפות למהלך דוקאי של "בכל נפשך" המתאים אולי ליחידים ומסמל חורבן קרוב. מדובר באחריות כבדה: החברה כולה חייבת להמשיך ולפלס את דרכה בעולם משתנה ומאתגר. מנהיגות דורשת את התעוזה לפתח "הצלה פורתא" כמו שעשה רבן יוחנן בן זכאי, על אף שלא ידע עד יום מותו אם נהג כשורה כשוויתר על ירושלים ובית המקדש. רבן יוחנן בן זכאי הבין שפה זה לא קודאק. לא מדובר בחברה מסחרית שיכולה במקרה הגרוע להכריז על פשיטת רגל. ברור לכולם שה' השליך את האמת לארץ לא כתרגיל פוליטי: האמת הגדולה יותר היא לתת מענה טוב, אחראי ורלוונטי, גם אם מורכב, למה שמתרחש בארץ.
ומה יהיה עם השידוך?
שאלת מיליון הדולר של החברה החרדית, המשמשת שוט בידי מנהיגי הציבור ועסקניו, היא "מה יהיה עם השידוך?". אבל בתיאוריה של קריסטנסן, השוק לא רק מגיב למוצר, אלא בסופו של דבר גם מעצב מחדש את תפיסת הערך. וכך קורה גם בשוק השידוכים החרדי. נכון להיום, שוק השידוכים ממשיך לשדר כי המוצר הנחשק הוא בן תורה, מי שכל כולו שקוע בלימוד. במונחי קריסטנסן, המערכת יצרה התאמת־יתר ללקוחות הקיימים ולמשפחות שבניהן עומדים בראש החברה. כלומר, הדגם האידאלי מתאים לבני רבנים ולמשפחות הישיבתיות הוותיקות, שהן גם לא פעם האמידות ואפילו העשירות, כי לאורך הדרך, בזכות המצוינות בתורה, הן זכו גם לשידוכים טובים כלכלית. במילים אחרות, המודל הנוכחי משרת את מי שעומדים בראש החברה, והם גם מי שפועלים לשמר אותו כאוליגרכיה מתגוננת.
אבל המודל הזה כבר לא עונה על הצרכים של שוק חדש: "עלות המוצר" (כולל דיור ותמיכה שוטפת) היא בלתי נסבלת עבור רבים מדי. כשהחיים קשים והעוני גובר, היוקרה שבלימוד פחות נוצצת. במקביל, הפתרון שמספק העולם המשתנה של יותר נשים לומדות, עובדות, מפרנסות וגם יותר מחוברות לעולם, מייצר בלי משים פערים בינן לבין הגברים. הפערים נסגרים אט אט כאשר הגבר שואל בתמימות: אולי גם אני יכול ללמוד תכנות?
שאלת מיליון הדולר של החברה החרדית, המשמשת שוט בידי מנהיגי הציבור ועסקניו, היא "מה יהיה עם השידוך?"
במילים של קריסטנסן: המוצר המשופר בדמות בן־תורה־טהור נעשה גדול מדי על יותר מדי שחקנים בשוק. נכון ששינויים סוציולוגיים לוקחים יותר זמן משינויים טכנולוגיים, שגם הם לוקחים יותר זמן ממה שנדמה לנו, ולכן לא פעם "קשה לראות את זה קורה". אבל, אם נחזור לקודאק, ארך מעל שלושים שנה עד שהמצלמה הדיגיטלית העיפה את המצלמה עם הסרט השחור מהשוק. בסוף זה קרה.
כשזה קורה, הערך עובר ללומד תורה שגם עובד. שומר מצוות, אבל פתוח למתרחש. מוקיר רבנן, אבל גם מכיר עולם. יש לו אינטרנט מסונן, אולי שירת בצבא, אולי רכש לימודים מקצועיים. בחורים אלו אינם מתחרים בעילויים של עולם הישיבות. אלה הם בחורים טובים שמציעים ערכים אחרים: ביטחון כלכלי, חיי תורה מעשיים, אחריות, שותפות, ואפילו שפה ישראלית יותר. ככל שנשים חכמות, עצמאיות ועובדות יבינו שהמודל הישן לא מבטיח להן חיים טובים, הן יראו בגבר העובד־החרדי, מי שהיה המוצר "הטוב־מספיק", את המוצר הטוב ביותר – שהן יכולות גם להתפאר בו וגם להישען עליו מבחינה כלכלית ומעשית. לפתע המוצר הישן – בן תורה טהור – איבד את הבכורה והוא פחות נוצץ.
גם רגשית, ההגדרה של "מכובד" משתנה. אם בעבר הכוונה היה מי שמסתגר ומתנתק מן העולם, בעתיד יהיה זה מי שיודע לשלב לימוד תורה וחיי תורה מעשיים, דרך ארץ ואחריות משפחתית. אם היום יש שמתנצלים "נאלצתי לצאת לעבוד", הרי שהפסגה תהיה "אני מחזיק את הבית ולומד תורה לשמה". הדבר כבר קיים היום באופן חלקי. תהיה חכמה של מולטיטסקינג שתמותג כחכמה היהודית האותנטית של התלמוד, שבעצמו מאגד דיונים תיאורטיים, כמו בן סורר ומורה או עיר הנדחת, עם חיי מעשה פרקטיים ואפילו חכמת רחוב: "והיינו דאמרי אינשי…" הגיבורים של העתיד יהיו רבן יוחנן בן זכאי שעסק בפרקמטיא; רבי יהודה הנשיא איש העסקים והלמדן שמימות משה ועד ימיו לא נמצא מי ששילב כמוהו תורה וגדולה במקום אחד; ר' חייא שגידל פשתן וסחר בו.
לכל מי שמודאגים מהשידוכים של הילדים, ושל אחיהם הצעירים מהם, הצפי הוא שכמו הצרכנים בכל שוק, גם בשוק השידוכים אנשים לא יישארו נאמנים למותג ישן כשהערך משתנה. הדור לא יחפש "מוצר יוקרתי" במונחי אתמול אלא מוצר אמין, יציב ופרקטי בתוך שוק חדש צומח שהוא ״הדבר הבא״. זה אולי לא יקרה מחר בבוקר, אבל בן־תורה־ישראלי, שנושא באחריות למשפחה, לעם ולארץ, צפוי להיות המוצר הדומיננטי העתידי של השוק. זה לא סיפור של כפירה. זה הסיפור הקלאסי של disruption. זה קורה אפילו עכשו, שעה שנשים חרדיות יוצאות לעבודה במגוון גדל והולך של מקצועות מבוקשים בשוק הכללי. זה קורה כשבתי אב רבים יותר ויותר מחוברים לרשת האינטרנט, וזה קורה כשאנשים מהמגזר מצטרפים למסלולים מותאמים בצבא. היות שדרישות השוק מחייבות השכלה בגיל צעיר, בהיזון חוזר הדבר יגדיל את הביקוש לממ"חים ומסגרות אחרות, וחוזר חלילה.
אפילו מוקדם מהצפוי
שינויים סוציולוגיים לוקחים זמן, אך בהחלט יתכן שכל זה יקרה מהר מכפי שנדמה. הקורונה האיצה את תהליך חדירת האינטרנט לבתים; המפץ הבא יתרחש בגלל קיצוץ תקציבים לציבור החרדי בממשלה הבאה. או אז, החדשנות של החרדים הישראלים תציל את המצב. הם יהפכו להיות המיינסטרים המגזרי ויתפסו את המנהיגות, כי אנשים מצביעים ברגליים. הרבנים והעסקנים הנוכחיים יישארו עם פלח שוק קטן בהרבה, כמאמר ר' שמעון בן יוחאי לבנו כשיצאו מהמערה: "די לעולם אני ואתה" (בבלי, שבת לג, ב). המצאת הדפוס יצרה סטנדרטיזציה חדשה כשפתחה את ספרות ההלכה להמונים, ושינתה את יחסי סמכות־ידע ממודל של מיעוט מנגישים למצב שלכל אחד יש שלחן ערוך מודפס בבית. באופן דומה, צריך טריגר לא גדול במיוחד כדי שהחרדים שחיים ונושמים את המרחב הדיגיטלי ייעשו למובילי הקהילה. שה־early adopters החרדים יהפכו למורי הנבוכים של כל המצטרפים אליהם – כל מי שהרבנים חסרי הניסיון בעולם הדיגיטלי והכלכלי מתקשים לתת להם מענה טוב ומועיל.
הקורונה האיצה את תהליך חדירת האינטרנט לבתים. המפץ הבא יתרחש בגלל קיצוץ תקציבים לציבור החרדי בממשלה הבאה. או אז, החדשנות של החרדים הישראלים תציל את המצב. הם יהפכו להיות המיינסטרים המגזרי ויתפסו את המנהיגות.
אני מקווה שרבנים ומנהיגי ציבור וקהילות בציבור החרדי יודעים מה מתרחש אצלם ועד כמה המצב שברירי. אני מקווה שהם מודעים למצוקות של הציבור וללחצים שצאן מרעיתם נתון בהם. עם זאת, נדמה כי ההנהגה החרדית שבויה בתמריצים שלה. רבנים חוששים להרים ראש שמא ייחשבו לזקנים ממרים, וכך כולם מתיישרים עם הגישה של להמשיך את מה שהיה אתמול. במונחים של השוק הם עדיין משיגים תשואה, אבל הסיכון הסמוי עולה ועולה. מאז 2024, מערכת המשפט והקבינט חתרו לצמצם, או אפילו להשעות לחלוטין, מימון לישיבות שאין בסיס חוקי לתקצב את תלמידיהן שאינם מתגייסים; חלק מההחלטות כבר תורגמו להנחיות ולסנקציות תקציביות. זו אינה שאלה תאורטית: זה קורה. המשמעות היא שמודלים חינוכיים־תעסוקתיים שמסוגלים לעמוד בתנאי התקציב החדשים יצברו יתרון תחרותי.
אם הממשלה הבאה לא תקצץ תקציבים, או אם פסיקות בית המשפט ישתנו באורח פלא, תהיה זו מהפכת הבינה המלאכותית שתזלוג פנימה ותעביר את הצמיחה למי שאימצו את המודל החרדי־ישראלי. הקטגוריה הגדלה והולכת היא פרנסה עם חיבור לשטח ומבנה מוסדי יציב. הקטגוריה הזו היתה המוצר הפשוט והטוב דיו, אולם היא תעלה מהשוליים (ממ״ח, הייטק־לייט, הכשרות דיגיטליות) ותתפוס את מרכז הבמה, אם לא את כולה. לא כולם יכולים להיות ראשי ישיבות או רבנים, ולו מהסיבה הפשוטה שמשרות אלו שמורות רק ל"בנים של" או לעסקנים. כל השאר לא יסכימו להישאר מתוסכלים לזמן בלתי מוגבל.
כלכלה היא שפה של תמריצים, אבל היא גם שפה של תקווה. החזון היהודי תמיד שילב אחריות, פרנסה, קהילה, לימוד וקדושה. אם נבין מי הלקוח – המשפחה החרדית שחיה בעולם של AI, אינטרנט ותקציב אמיתי – ונבנה לה מוצר טוב יותר שכולל חינוך חרדי־מקצועי, הכשרות איכותיות ורבנות שמקשיבה לדאטה, נרוויח גם בעולם הזה וגם בבא. אין פה קריאה לוויתור על העקרונות. יש כאן תבונה עסקית־הלכתית שמגדילה שוק של עבודת השם מתוך השטח. זוהי ה"אמת מארץ תצמח".
נספח: בגובה העיניים – מדריך פרקטי לצעיר של היום
- בנה כושר השתכרות: חשבון ואנגלית לפחות ברמה בסיסית, אוריינות דיגיטלית, חיכוך במוצרי בינה מלאכותית שמתפתחות בקצב מסחרר ותעודה טכנולוגית או מקצועית – בלי לאבד את הראש ועם שמירה יתרה על עמוד השדרה התורני. אין בכך "פשרה" – אלו הם יתרונות שיגנו על המשפחה שלך. הנתונים מראים באופן ברור כי מי שמייצר היצע מיומנויות – עובר מידרוג שכר מהר יותר.
- קרא נכון את מפת שוק השידוכים: כמו כל שוק, כולם מחפשים יציבות. יכולת לפרנס בכבוד – במיוחד בעולם של תקציבים נחתכים – היא פרמיה מבוקשת, אפילו עבור מי שמתכננים ללמוד כל החיים. השוק משתנה.
- עבוד עם הדיגיטל – בפיקוח: הלכה ואחריות דתית אינן סותרות חיבוריות. ההפך: לצד העולם הדיגיטלי, דיאלוג עם רבנים ועם חברים שמחוברים לכמה עולמות תוכן יאפשר לך לצמוח מבלי להישאב. חשיפה לעולמות שונים ולצורות חשיבה אחרות עושה את החיים, ובכללם גם את לימוד התורה, משוכלל ומתוק יותר. "כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות – לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד" (בשם הגר"א). ובעיקר תפתח אנטיגנים לעולם המאיים רוחנית. זה דורש חינוך וחיכוך ליצירת מנגנוני הגנה.
- לא להיבהל מרטוריקה: גם בעולמות העסקים, כשמגיע "שיבוש" של השוק, התגובה המידית היא התנגדות גורפת חריפה ומתלהמת. במיוחד מצד מי שמאבדים את הבכורה. בטווח הקצר יש רעש; בטווח הארוך – השוק מתיישר לפי הצרכים האמיתיים של האנשים שפועלים בשטח.
- יזמים פרטיים ויוזמות חדשות: כפי שפיתחו ישיבות הסדר חרדיות, יש ליזום מסלולים קהילתיים חרדיים גם לתקופה של אחרי הצבא, ולהשתלב בהם בגאווה ובשמחה.
[1] חשבתם שאתם חדשניים? תחשבו שוב (כלכליסט, 30.12.2015) https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3677000,00.html
[2] Silicon Valley’s new defense tech startups are pulling billions in funding to challenge legacy giants.
https://www.cnbc.com/2025/10/03/silicon-valley-defense-tech-startups-war-lockheed-boeing-raytheon-anduril-palantir-mva-milvet.html ; Giants and the Myth of America’s New Defense Consolidation https://warontherocks.com/2025/06/giants-and-the-myth-of-americas-new-defense-consolidation/
[3] בשרשור ברשת X (טוויטר) הלין אריאל קרלינסקי על הצגת הנתונים של משרד החינוך וערך חישוב משלו: "26.7% מהחרדים זכאים לבגרות בתשפ"ד לפי משרד החינוך. האמת? זה אפילו הרבה פחות מכך. בערך 14%." אולם אם במקום לבדוק את רבע הכוס הריקה בוחנים את המגמה, דוקא הנתונים הנמוכים יותר של קרלינסקי מעודדים הרבה יותר. לפי משרד החינוך, אחוז הזכאים לתעודת בגרות במגזר החרדי בעשור האחרון עלה במצטבר ב־67% (מ־15.9% ל־26.7%). לפי החישובים של קרלינסקי, שגם הוא בדומה למשרד החינוך מציג גרף מגמה עולה באופן רציף, בעשר שנים עלה שיעור הזכאות של הבנות במגזר החרדי ב־100%, ואצל הבנים, גם אם המספרים האבסולוטיים נמוכים מאד, העליה בשיעור הזכאות היא 300% (פי ארבעה). https://x.com/ArielKarlinsky/status/1983907992350187979?s=20
[4] https://www.kikar.co.il/haredim-news/soynzm
[5] או כפי שהגדיר זאת האדריכל צדיק אליקים שתכנן את תוכנית המתאר החדשה לבני ברק בשנת 2019, שבמסגרתה תוכנן רובע חדש בצפון העיר: "הרובע הצפוני של בני ברק יהיה המקום היחיד בעיר שבו כל השכונה תיבנה עם חניות תת קרקעיות (עד קומה אחת של חניה, הוא מדגיש, לפי הוראת רבני העיר). כל אלה יקומו לצד מבני ושטחי ציבור, שטחים ירוקים לגינות, פארקים ושבילים. ובקיצור, שכונה כמו ששכונה צריכה להיראות. וזהו בהחלט חידוש משמעותי ואופק תכנוני חדש לבני ברק."
[6] מחזירים שטחים לציבור: הרשות לאכיפה במקרקעין ביצעה הריסה של מבנים לא חוקיים בשטחים ציבוריים בבני ברק. https://www.gov.il/he/pages/bneibrak
[7] מעמד האשה בחסידות, ויקיפדיה.
[8] https://www.israelhayom.co.il/news/local/article/17792886?utm_source=chatgpt.com
[9] המקום, גיליון 45, ניסן תשפ"ה. חרדי עם כלב? יש חיה כזאת – המקום
[10] "בשנת 2011 הוצג מחקר של פרופסור סדן, פרופסור גונן ופרופסור פלסנר שעסק בנושא "כינון עיר חרדית לעומת עיר ערוכה כפסיפס חרדי ולא־חרדי". המחקר הציג מסקנות הקובעות כי בערי השדה החרדיות שקמו בשני העשורים האחרונים דוגמת ביתר עילית ומודיעין עילית מתרכזת בעיקר אוכלוסיה חרדית חלשה יחסית, כזו אשר אינה יכולה להרשות לעצמה לרכוש דיור בריכוזים החרדיים המבוקשים המצויים במטרופולין החרדי" (תכנית ממשלתית אסטרטגית לדיור לאוכלוסיה החרדית 2016-2035, עמ' 98. https://www.gov.il/BlobFolder/reports/r1057_moch/he/r1057.pdf); "מה אני אלך להתפלל במקום שיש שם הרבה 'בעלי בתים'?"; " בתוך העיר יש כמה סמינרים, אבל לפעמים הסמינרים האלה נחשבים לפחות איכותיים וטובים. בעיר שרובה אברכים, בדרך כלל האנשים האיכותיים הולכים למקומות שנחשבים פחות מודרניים" (חרדים עובדים בעיר האברכים, המקום גיליון 12, אדר א התשפב).
[11] "כל שנותיו של רבי יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה. ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד, ארבעים שנה לימד" (בבלי, סנהדרין מא, א).
[12] "על גמילות חסדים כיצד, הרי הוא אומר, (הושע ו) כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח. העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד, שנאמר, (תהלים פט) כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם."
פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו, בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה, זה גמילות חסדים. שנאמר, כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח. שכן מצינו בדניאל איש חמודות, שהיה מתעסק בגמילות חסדים. ומה הן גמילות חסדים שהיה דניאל מתעסק בהם, אם תאמר עולות וזבחים מקריב בבבל, והלא כבר נאמר (דברים יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ, שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ. אלא מה הן גמילות חסדים שהיה מתעסק בהן? היה מתקן את הכלה ומשמחה, ומלווה את המת, ונותן פרוטה לעני, ומתפלל שלושה פעמים בכל יום, ותפלתו מתקבלת ברצון. (אבות דר' נתן ד, ה)
[13] בבלי, גיטין נו, ב.
[14] https://www.ynet.co.il/economy/article/hkqlu11h8xg#google_vignette
[15] "… אז איך עובד המנגנון? מתחילים להגיע דיווחים על פוגע במוסד לימודים/עבודה כלשהו, נפגע אחד או שניים מספיקים בשלב הזה, פונים לרבנים שמבינים בתחום ואפילו למטפלים ותיקים מקצועיים. ההמלצה הקבועה היא לשלוח את הנפגעים ואת הפוגע לטיפול. … אבל מה קורה אם זה לא עובד? מה אם הפוגע מקבל טיפול שלא עוזר? מה אם הפוגע מסרב להיכנס לתהליך?
אז לפי הפרוטוקול הרשמי של התהליך הזה מאיימים על הפוגע: אם לא תלך לטיפול, נפרסם את העובדה שאתה פוגע, נוציא עליך פשקווילים, נלך למשטרה. אוקי, נשמע טוב, לא? איפה הבעיה?
הבעיה שבפועל הם לא עושים את זה אף פעם כשמדובר בפוגע כזה שזה יהיה 'חילול השם' גדול לפרסם עליו. מעולם לא העבירו למשטרה או הפיצו פרסום על פוגע בן טובים, בן דוד של, בן של, או בת של גדול הדור. זה משהו שלא יקרה. וכשפוגע מבין את זה, ובכן, הוא שם על כל הרבנים פס…"
https://www.facebook.com/share/p/1DTasTK5Qr/
[16] אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה (ירמיה ז, ד)
[17] בבלי, תענית כט, א: "תנו רבנן, משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים, יהיו מפתחות מסורות לך. וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האור…"
תמונה: Bigstock
מאמר מאלף. ועדיין, אפשר להבין לרוחה של המנהיגות הרבנית. החרדיות בנויה על הגנה מפני האיום שבחוץ, והמעבר למודל אחר אינו כמו קודאק שמאמצת טכנולוגיה חדשה אלא כמו חברה מסחרית שבמקום לעסוק בהשאת רווחים משנה כיוון והופכת לעמותה למעינת צער בעלי חיים (וואטאבר). מדובר במעבר מהותי ומשמעותי מידי, זה גדול עליהם.
יישר כוח מייקל, יפה לראות את השימוש היצירתי בתיאוריות כלכליות לניתוח סוגיה עדינה ורגישה כמו מצב החברה החרדית.
החלק המעשי היחיד במאמר (הנאה) הוא ההדרכה שבסופו. חוצמזה, מי ישמע לדברי טעם אלה?!
מאמר מעורר מחשבה, ובצורה מפתיעה אופטימי למדי.
אני עוסק בדעתי בדור החרדים של סבא שלי,
סבי החרדי, שלמד בישיבה, עסק כל חיוו בעבודה תורנית, וכל צאצאיו חרדים, אותו הסבא שלי גם שירת בצבא.
והוא לא היה יוצא דופן או מודרני.
במלחמת יום כיפור בניו (- הדודים שלי) לא למדו בתלמוד תורה – שהיה הטוב ביותר באזור שלהם – כי "כל המלמדים היו מגוייסים".
כלומר, המצב היום שכל חרדי, כל חייו, לא מתגייס ללא קשר להיותו עוסק בתורה או לא, זו חרדיות של ה40 שנה אחרונות, לא החרדיות של העשורים הראשונים לקום המדינה.
יש כאן תהליך מענין:
מחד,
החרדיות "הנורמלית" (מה שמכונה המיינסטרים החרדי) הקצין, החמיר, והתקבע על הנוסח הקיצוני ביותר (שהיה פעם) השולי של החרדיות,
ומאידך,
השולים "המודרנים" "הפתוחים" החרדים, התרחבו והקצינו לצד השני, לפתיחות שלעיתים גורמת לחרדיות שלהם להידמה להיות השתיכות חברתית גרידא ולללא קשר להקפדה דתית.
האם זה תלוי בזה? האם הקצנת "המיינסטרים" הרחיבה את השוליים "הפתוחים"?
לדעת מחבר המאמר אכן כן, ההקצנה הובילה לזליגה ונטישה לכיון הציבור "הפתוח" ה"לא ממושמע".
למעשה, לדעת המאמר, לא רק שההקצנה הובילה לנטישה, היא עתידה גם להוביל את החרדיות עצמה ולהפוך את מה שהיום נקרא המיינסטרים להיות השוליים.
המודל שמנחה את החרדיות כיום להצלחה הוא:
הקצנה –> זליגה –> עוד יותר הקצנה כדי לעצור את הזליגה –> עוד זליגה מפני שלא יוכלו לשאת את ההקצנה –> וכן הלאה…
ולבסוף בעתיד – דחיקת המינסטרים החרדי לשולים, המיעוט הפתוח של היום הופך למרכז החרדי.
הֱיִיתִי או חָלַמְתִּי חֲלוֹם?
וואו. יישר כוח עצום.
כתבת מדהים. זה נגע בי בדיוק במקום הנכון — הרגשתי שאתה מדבר את מועקי ומצפוני לבבי, כאילו נתת מילים למה שמסתובב לי בלב כבר הרבה זמן.
מאמר שמנתח את המצב לאשורו, המושגים משוק החדשנות עושים שכל ויש כאן ניתוח גאוני.
חבל שלאותן 5 המלצות לצעיר החרדי לא נוספה המלצה שישית, אשר בעצם הייתה חייבת להקדים את כל ה-5:
התגייס לשירות צבאי כלשהו, כדי שתדע להשתמש בנשק (אפילו באופן בסיסי) ותוכל להגן בשעת הצורך על שכונות, על ישובים, על גבולות ועל משפחות יהודיות – בתקופה קשה של חזיתות חיצוניות ופנימיות, של מלחמת מצוה כפשוטה…