הגישות השונות ללימוד תורה והשלכותיהן הרבות (גם על שאלת הגיוס)

הפעולה המרכזית ביותר של חלקים גדולים ביהדות החרדית היא לימוד תורה. יהודים, באופן כללי ורחב מאד, עוסקים בלימוד תורה, אך בחברה החרדית (או בחלקים נרחבים מתוכה) הלימוד הוא דגל, עניין שבמרכז של המבנה החברתי. משום כך ראוי להשקיע בהבנת השיטות של לימוד תורה בתוך היהדות החרדית ולהבין את התפיסות שמאחוריהן.

קשה לצמצם את שיטות הלימוד הנהוגות במגזר החרדי לכדי תמות מוסכמות. ניסיון להציבן זו מול זו נדון לכישלון: הוא מחייב פישוט עד כדי רידוד מצד אחד, ומציאת עומקים נסתרים במקומות שאינם קיימים מצד שני. עם זאת, במאמר זה ברצוני לנסות להגדיר את תפיסת העולם המנחה ציבורים שונים במגזר החרדי בגישתם אל הסטנדר. לא אכנס לתת־שיטות, אלא אתמקד בשלושת הזרמים העיקריים בציבור: ליטאי, חסידי, וספרדי־מזרחי.

בעולם הישיבות אין חילוק מהותי מלבד במקומות קיצוניים, חסידות גור לדוגמא, או ישיבת כסא רחמים. רוב הישיבות בנויות על פי הדגם הליטאי, וההבדל הוא בניואנסים. אולם בכוללים ניכר ההבדל

אדגיש: בעולם הישיבות אין חילוק מהותי מלבד במקומות קיצוניים, חסידות גור לדוגמא, או ישיבת כסא רחמים. רוב הישיבות בנויות על פי הדגם הליטאי, וההבדל הוא בניואנסים. אולם בכוללים ניכר ההבדל. כמו כן, למרות החלוקה המגזרית, ברור שיש חובשי קנייטש שדרך הלימוד שלהם דומה לגישה החסידית, ובעלי פאות מסולסלות שמעדיפים את שיטת הלימוד הספרדית. אני מדבר על שיטות שנפוצות בקרב מגזרים מסוימים, אך מיושמות גם מחוצה להם.

 

הדגם הליטאי

השיטה הליטאית דורשת לימוד מעמיק בישיבות, הנקרא "עיון". הלימוד לא תם בסוף שנות הישיבה אלא נמשך כל החיים. המעמד הנעלה ביותר הוא של אברך: אדם שאינו תופס משרה או תפקיד תורני, פשוט יושב ולומד. האם זו המציאות? ניתן להניח שלא ממש. האם החינוך מוכוון לכך? בהחלט כן.

הלימוד הליטאי בישיבות (שכאמור, השפיע על כלל עולם הישיבות) מתמקד בסדרי נשים ונזיקין, מסכתות הכוללות יותר עומק למדני. אין כל עניין בהגעה לפסיקת הלכה או בצבירת ידע: כל מטרת הלימוד היא העמקת יכולת ההבנה של התלמיד. קיים בישיבה סדר בקיאות שמטרתו להרחיב את הידע, אבל הוא נחשב משני לסדר עיון שכולל את רוב חלקי היום, בוקר וערב. מלבד זאת, בישיבות רבות סדר הבקיאות כולל הספק של דפים ספורים בכמה חודשים – עד לפני כמה עשרות שנים היה קצב זה מוגדר 'עיון'. (הדבר רווח בישיבות ליטאיות דוקא.)

גם בהיותו אברך, כאשר מרחיב האדם את אופקיו לשאר חלקי התלמוד הבבלי, עיקר ההתמקדות שלו תהיה בהבנה, פחות בצבירת ידע. יש הפונים ללימוד הלכה וכדומה, אבל הקו המנחה הוא התמקדות בהבנה. מתוך עמל זה ניתן להגיע להלכה למעשה ולידע, אבל זוהי צורת הלימוד, ממש כמו בישיבה.

השיטה החסידית שונה באופן מהותי. אמנם במרבית הישיבות העיון הוא חלק מרכזי, בעיקר בשל ההשפעה של הישיבות הליטאיות על עולם התורה כולו, אבל העיון מהיר הרבה מהעיון הליטאי. דגש חזק מושם בצבירת ידע בכל מיני אופנים, עם סדרים ארוכים, תכניות ומבחנים שנועדו לקדם זאת. בנוסף, יש לימודים מסוג נוסף כמו לימוד חסידות.

ההבדל מתרחב אחרי החתונה. בחור חסידי מתחתן אחרי כשנתיים עד שלוש בישיבה גדולה (יש מקומות שפחות), ובשנות הלימוד בכולל הוא לומד בעיקר הלכה. מרבית האברכים מתמקדים בלימוד טור ושלחן ערוך ולא ממשיכים בלימודי גמרא. גם בכוללים חסידיים שכן לומדים גמרא, הלימוד מתמקד בידע נרחב, הספקים מהירים ופסיקת הלכה, ולא בעיון ישיבתי.

יש להוסיף כי מרבית האברכים החסידיים יוצאים לאחר מספר שנים לשוק העבודה, אם במשרות סמי־תורניות ואם במשרות כלליות. רק מיעוט נבחר, או מיעוט בוחר ליתר דיוק, נשאר לחבוש את ספסלי בית המדרש לשנים קדימה

יש להוסיף כי מרבית האברכים החסידיים יוצאים לאחר מספר שנים לשוק העבודה, אם במשרות סמי־תורניות ואם במשרות כלליות. רק מיעוט נבחר, או מיעוט בוחר ליתר דיוק, נשאר לחבוש את ספסלי בית המדרש לשנים קדימה. בניגוד לעולם הליטאי, אין ניסיון לשכפל את חוויית הישיבה עבור האדם הנשוי ולהרחיב אותו לאורך ימים.

השיטה הספרדית מורכבת. רבים יטענו שאינה קיימת בעולם הישיבות. השיטה הספרדית הישנה, המונהגת כיום במקומות ספורים כמו ישיבת כסא רחמים, היא זן נכחד. מרבית הישיבות הספרדיות הן תעתיק של הישיבות הליטאיות, שם למדו ראשי ישיבות אלו.

גם אם מבחינה פוליטית ש"ס היא המפלגה השלטת, ופלג מרביצי תורה שהקים הרב שך כאנטיתזה לש"ס כמעט נמחק, בגזרת ראשי הישיבות המצב הפוך: רוב מוחלט של ראשי הישיבות רואים ברב שך את רבם המובהק. הם משתייכים לעולם הישיבות הליטאי, וזה הצביון של ישיבותיהם.

מעמדם של רבנים ודיינים, כולל רבנים מטעם בציבור הספרדי, יהיה גבוה בהרבה ממעמדם בציבור הליטאי. דיין ברבנות יזכה לכבוד רב. בציבור הליטאי הוא ייתפס אדם שעסוק בגיטין וקידושין במקום בתורה

עם זאת, בסיס השיטה קיים בכוללים הספרדיים. אחוז מכובד מבני הישיבות הספרדיות לא ימשיך לשנים רבות בכולל. גם הכוללים בנויים בצורה של הספקים ועמידה בלוחות זמנים נוקשים, ובדרך כלל יש מטרה בסוף הלימוד כמו מבחני רבנות או דיינות. אחרי מספר שנים ימצא האברך את עצמו מוסמך לתפקיד כלשהו וישאף להחזיק בתפקיד זה. בהתאמה, מעמדם של רבנים ודיינים, כולל רבנים מטעם בציבור הספרדי, יהיה גבוה בהרבה ממעמדם בציבור הליטאי. דיין ברבנות יזכה לכבוד רב, ואילו ציבור הליטאי הוא ייתפס אדם שעסוק בגיטין וקידושין במקום בתורה.

 

מיומנות, ידע או מקצוע?

כדי להסביר את חילוקי הגישות, אבאר את ההבדל בגישה ללימוד התורה בין המגזרים. גם אם באופן רשמי אין הבדל, הוא קיים אינטואיטיבית

יש מספר סוגי למידה. האחד הוא למידת מיומנות: נגינה, ספורט, היאבקות וכדומה. בלימוד זה יש צורך בידע, אבל המיקוד של הלימודים הוא במיומנות. השני הוא למידת ידע: שפה נוספת, היסטוריה, מרבית מדעי הרוח. השלישי הוא למידת מקצוע: לימודים מוכווני מטרה, אין עניין בלימוד עצמו אלא בתועלת המופקת ממנו.

מהו לימוד התורה? מיומנות? ידע? או פשוט מקצוע – לימוד על מנת לקיים?

לא אכנס כאן למלחמת ציטטות, ואפשר למצוא מדרשים ופסוקים לכל צד שהוא (כמו בכל נושא של מוסר ותפיסות). אסתפק בתאור המציאות.

הגישה הליטאית היא טיפוח המיומנות. לשיטה זו אין אפשרות להבין את המסר שהתורה מעבירה, לדעת מהי פסיקת ההלכה וכיצד צריך לבצע את המצוות בפועל, בלי להגיע למקסימום עומק. וההגעה לעומק דורשת השקעה רבת שנים במיומנות: לימוד תורה בעיון.

בדומה לנגינה, לא יעזור ללמוד תווים במשך שנים, לזכור בעל פה כמה כנרים וכמה מתופפים יש בכל סימפוניה, ואפילו להכיר את הטרמינולוגיה של הנגינה; לא תצליח לנגן את ארבע העונות של ויואלדי בלי אימונים מפרכים. אם תרצה לנגן "למרים טלה קטן" תצליח, אבל לא יצירה סימפונית. לשם כך צריך מיומנות רצינית.

אדם שלא משקיע בהבנת התורה לא יצליח לעולם לדעת מהי ההלכה. הוא יוכל להקיש מדבר לדבר, אבל ההיקשים שלו יהיו פגומים. הוא יוכל לדבר בביטחון רב ופשוט לטעות. כולנו מכירים אנשים מכובדים, ואפילו רבנים, שיכולת ההיקש שלהם קלושה עד כדי גיחוך וההקשרים שהם יוצרים מביכים. הגישה הליטאית מסרבת לאפשר זאת.

בפרפראזה על מאמר חז"ל "הזהרו בזקן ששכח תלמודו", אפשר לומר כי מטרת הלוחות היא לייצר שברי לוחות. כפועל יוצא, כל תוספת חלק מהתורה מגבירה את התיקון. ככל שאדם קונה דפי גמרא כך הוא נעשה שלם יותר

הגישה החסידית מתמקדת בידע. התורה היא לא מקצוע, לומדים על מנת לקיים, אבל עיקר התורה הוא היקף בלתי נתפס של ידע רוחני שמרומם את הלומד בעצם לימודו. כל שורה נוספת היא אלוקות. אין סיבה להתמקד בתוכן מצומצם. אדרבא, יש להרחיב את הידע ככל האפשר, לאסוף עוד ועוד חלקי תורה, עוד ועוד חלקי קדושה.

יתרה מזאת, השאיפה המנחה את האדם היא להיות "האדם השלם", לתקן את נשמתו, והדרך לכך עוברת בתורה: היא מזככת ומעדנת את האדם. האדם הוא המרכז, התורה היא הדרך. בפרפראזה על מאמר חז"ל "הזהרו בזקן ששכח תלמודו", אפשר לומר כי מטרת הלוחות היא לייצר שברי לוחות. כפועל יוצא, כל תוספת חלק מהתורה מגבירה את התיקון. ככל שאדם קונה דפי גמרא כך הוא נעשה שלם יותר.

הדבר נפוץ מאוד בציבור החסידי אבל בולט לעין בצאנז ובגור, שם עשו את שינון דפי הגמרא לחזות הכל. בחורים ואברכים נדרשים להיבחן ולדעת מאות ואלפי דפי גמרא בעל פה, ומבחנים פומביים והופעות מתוקשרות משקפים את החשיבות שניתנת לידע על פני ההבנה.

הגישה הספרדית היא המקצוע: לשמור ולעשות. התורה נועדה לשמש שער לחיים עצמם. הלימוד הוא ערך כאשר הוא מעמיד תועלת מידית סביבו. לכן, מוטב להשקיע בלימוד הלכה למעשה, בחינות הסמכה והוראה בפועל. רב או דיין הוא מי שעשה את המוטל עליו, למד תורה והביא אותה לחיי המעשה.

 

רכישת מיומנות או צבירת ידע?

מכאן אפליג אל מחוזותיה הפרועים של התאוריה, להסביר היבט נוסף לתפיסות העולם.

כל ילד שמע בבית הספר על הפוטנציאל שעליו לממש. לא רק ילדים, גם שיח העזרה העצמית מבוסס על מימוש הפוטנציאל האישי, כביכול לכל אחד יש מאגר כח שרק מחכה לפיתוח. ברור לכול שאי אפשר לסגל כשרונות בלתי מולדים, אך ניתן למקסם כשרונות קיימים על ידי עבודה קשה. כישרון הוא מולד; עבודה קשה תלויה בבחירה. פוטנציאל הוא השילוב בין כישרון מולד לעבודה קשה בכיוונים הראויים.

בגישה זו יש בעיה מובנית. בדיוק כמו שהכישרון שלי מוגבל, כך גם המאמץ שלי מוגבל. אין סיבה להחליט שמי שאין לו הבנה במספרים לא יוכל להיות כלכלן, אבל מי שנולד עצלן כן יוכל לשנות את עורו. לא כל דבר ניתן לפתרון.

גישת "הכל תלוי בעבודה קשה" זכתה לעידוד רב בדמות מחקר שהתפרסם בספרו של מלקולם גלדוול, "מצוינים". המחקר בדק ומצא שההבדל בין הכנרים הטובים בעולם לאחרים נעוץ בעיקר בשעות האימון שלהם. נגן טוב הוא מי שהתאמן עשרת אלפים שעות לפחות.

בעקבות מחקרים אחרים תוקנה מעט התאוריה הראשונית: עשרת אלפים שעות (אחת עשרה אלף אם נרצה לדייק) נדרשות כדי להגיע לרמה מצוינת. ההתקדמות משם ואילך, לרמת יכולת נדירה, תלויה בכישרון ולא במאמץ. אבל עדיין הנתונים מרשימים: כדי להפוך לרב אמן נדרש מאמץ יותר מכישרון. אוסיף שאין ספק שהמבדק נעשה על אנשים המתאימים לנגינה בכינור. אנשים חסרי חוש מוסיקלי כמוני לא נוטלים את הכינור לידיהם כלל. אין אימון שיהפוך אותי לכנר על הגג (או בכל מקום אחר).

מיומנות, בשונה מידע, היא שריר שצריך לפתח. המאמץ הוא החלק המרכזי בפיתוח, בצירוף כישרון טבעי. אין צורך בגאונות מופלאה, אם כי היא מוסיפה

פרט שולי שמשום מה לא מוזכר בספרו של גלדוול הוא שהאימון לא מסתכם בשעות. הוא גם צריך להיות רצוף. אמנים אלו התאמנו מדי יום כשמונה שעות על הכינור. הם לא ניגנו שעתיים ביום במשך שנים רבות. שכני נוהג לחרוק על גיטרה לעתים מזומנות במהלך חמישים שנות חייו. אני מתחייב לכם שגם אחרי עשרת אלפים שעות הוא לא אריק קלפטון.

בצירוף הסייגים הנדרשים, המחקר הנ"ל עלה על נקודה חשובה. מיומנות, בשונה מידע, היא שריר שצריך לפתח. המאמץ הוא החלק המרכזי בפיתוח, בצירוף כישרון טבעי. אין צורך בגאונות מופלאה, אם כי היא מוסיפה.

האם אתם מסכימים ש"כל אחד יכול להיות רבי עקיבא איגר"? אני מניח שהדעות חלוקות. השאלה הזו היא משורש ההבדלים שבין הגישות השונות ללימוד תורה בציבור החרדי.

 

גם אתה מסוגל להיות ר' עקיבא איגר!

האתוס הליטאי מניח שכישרון ויכולת התמדה ניתנים לשינוי. ילד ליטאי לומד מגיל אפס שגדולי ישראל נולדו ללא כישרון רב שבילדותם רצו להפוך אותם לנפחים או זגגים (הסיפור המכונן בתחום הוא על ר' יצחק אלחנן ספקטור, כפי שסיפר תדיר ר' ברוך מרדכי אזרחי). הם בשום אופן לא יועדו להיות תלמידי חכמים. אבל, מאמץ עצום מצדם, פתח עבורם שערי שמים ושערי הבנה, והנה באחד הימים נהפך הגולם לגאון. כן, גם אתה מסוגל.

בעולם שבו אין מגבלת כישרון או מאמץ, הפוטנציאל הוא אינסופי. הדרישה הבסיסית היא השקעה רציפה חסרת תקדים בתורה בלי כל הפוגה. מי שרוצה להיות כנר מצטיין לא יכול לפרוש לשנתיים בהייטק. צריך עקביות וסבלנות, וזאת באופן תיאורטי יש לכל בחור ליטאי. בחור צריך ללמוד ברצף שנים רבות, עד שהוא הופך למיוחד בתחומו, ומאותו רגע למה שירצה להפסיק?

האתוס הזה ייחודי לגישה הליטאית. בגישה החסידית מבוססת הידע ההנחה היא שלא כל אדם יכול להיות מגדולי תלמידי החכמים: יכולות צבירת הידע אינן שוות, וחשוב להכיר בכך

האתוס הזה ייחודי לגישה הליטאית. בגישה החסידית מבוססת הידע ההנחה היא שלא כל אדם יכול להיות מגדולי תלמידי החכמים: יכולות צבירת הידע אינן שוות, וחשוב להכיר בכך. יתרה מזו, בעולם שהתורה היא אמצעי להביא את האדם לשלמות, על כל אדם לתקן לפי יכולתו. ריבוי התורה אינו מטרה לעצמו, ויש גם אפיקים אחרים של תיקון האדם.

לאור ההבדל הנ"ל, הגישה החסידית תעודד את בעלי הכשרונות ללמוד תורה לאורך שנים, כדי לנצל את הפוטנציאל שלהם בתוך בית המדרש. מנגד, ראוי שמי שאינו בולט בכשרונותיו בלימוד התורה יפנה לאפיקים אחרים; לא נדרש מהאדם יותר מכפי יכולתם. בשמים ישבו כולם זה לצד זה, ממש כמו בשטיבל המקומי.

הגישה הספרדית לעומת זאת מתעלמת מהנושא לחלוטין. הפוטנציאל אינו ידע או הבנה, אלא מילוי תפקידך בעולם. אם צברת ידע ולא השתמשת בו מעולם, הרי שלא מימשת את יכולותיך, בדומה לחברך שמעולם לא ניסה לפתוח ספר. תקבל גן עדן על מה שלמדת, אבל בהחלט ישאלו אותך בשמים היכן זיכוי הרבים שלך: היכן תלמידיך? מה עשית בחיים?

אדם שלא מתאים לתפקיד תורני מדיד (והדבר ניתן לבחינה מסוימת, בשונה מלימוד ערטילאי), יידרש לפחות. לא יצופה ממנו להשיג את מה שאינו מסוגל לו. כמו בעולם הכללי, יש מעט שופטים עליונים והרבה נהגי אוטובוס, איש לא דורש מכל נהג אוטובוס להיות שופט עליון. תפקיד מוגדר מתאים למעטים, בשונה משליטה תורנית תיאורטית שלא ניתנת להגדרה וממילא להחלטה למי היא מתאימה.

***

אין במאמר המלצה על אחת מהשיטות. אולם ניתן להצביע על האתוסים השונים שהן מטפחות. אחד מהם הוא היחס לגיוס לצבא. יש הבדל בין קהילה שתפיסת עולמה מבוססת על שקיעות מוחלטת כתנאי מחייב לחיים, בלי מקום לפרגמטיות, ובין קהילה שמכילה גוונים שונים.

הקהילה הליטאית תתנגד לשרות צבאי לתלמידי ישיבות גם אם מדובר בצבאו של דוד המלך ושל הרב שך גם יחד. בחור ישיבה צריך ללמוד כל יום, כל היום. זה סלע קיומו

הקהילה הליטאית תתנגד לשרות צבאי לתלמידי ישיבות גם אם מדובר בצבאו של דוד המלך ושל הרב שך גם יחד. בחור ישיבה צריך ללמוד כל יום, כל היום. זה סלע קיומו. כל שאר הטיעונים נכונים לשעתם, אבל אינם לוז הדיון. האחרים חוששים מחילון, מהשתלבות במדינה, מהשפעה על דמותו של האדם בשעת השרות, אבל הם יכולים להסכין עם נשיאה כלשהי בנטל, גם אם כעת אין זה אפשרי.

כלומר, הנסיונות של הצבא להתאים את עצמו לבחורים הליטאים הם נסיונות שווא. הנושרים הליטאיים אינם זקוקים למקום שאוסרים את הסמארטפון, ואילו הלומדים הליטאיים לא יגיעו. חבל על המאמץ.