לפני מספר שבועות האזנתי לדיון מרתק בין הרב פיבלזון לרב גיא אלאלוף. זהו מסוג הדיונים שתורמים לחידוד השקפות ומקדמים תיקון בעצם קיומם. מתוך תחושת צורך בחידוד ובתיקון, ברצוני להאיר ולהעיר את העניין מנקודת מבטי.
הדיון: בעד ונגד החרדיות
הדיון החל בשיחה של הרב גיא אלאלוף שהתפרסמה בפודקאסט "על המשמעות" של תמיר דורטל. בשיחה זו הציג הרב אלאלוף אמירה לגבי חסידות חב"ד. לדבריו, חסידות חב"ד איננה חרדית משום שהרבי מליובאוויטש שימר את העיקרון הגדול שהתורה היא מתנה שניתנה לעם ישראל כולו. גישה זו אינה 'חרדית', לדבריו, כיון שהתפיסה החרדית־ליטאית רואה בתורה את נחלתו העיקרית של "בן תורה" וממעטת לייחס חשיבות למה שמתרחש בחייו הרוחניים של היהודי שאינו "בן תורה". בשל העובדה שבחב"ד קיימת מעורבות ואחריות עמוקה על הגורל הרוחני היהודי בכללותו, כולל הציבור החילוני, חב"ד יוצאת מגדר החרדיות.
הרב פייבלזון, בשיחת תגובה חריגה, טען כי הוא חש עלבון עמוק מדבריו של הרב אלאלוף וניסה להעניק לדיון פרספקטיבה מלאה יותר. הוא ציין דמויות הוד חרדיות שברור שנטלו אחריות עמוקה על העם היהודי כולו. הדיון המשיך בשיחת תגובה של הרב אלאלוף לטענותיו של הרב פייבלזון, בה הוא מחדד ומדגים שוב מדוע הוא שם תגית של 'ניתוק' על החברה החרדית בכלל והליטאית בפרט. (זו לפחות רוח הדברים כפי שעלתה מהשיח.)
לעניות דעתי, הרב פייבלזון לא הביע עלבון אישי בלבד אלא עלבון עמוק, דתי וקהילתי, נוכח טענה שמערערת את עצם שייכותה של החרדיות לרצף ההיסטורי של המסורת היהודית. שהרי כל מי שמכיר, ולו במעט, את מקורות תורת ישראל, יודע עד כמה רחוקה היהדות האותנטית מלהיות דת אינדיבידואלית או קהילתית, שעניינה רווחתו הרוחנית של היחיד או הקהילה בלבד. היהדות היא בראש ובראשונה דת של עם, של לאום, של קולקטיב.
עקרון הערבות ההדדית הוא יסוד מהותי; כל ישראל ערבים. במעמד כריתת הברית בפרשת ניצבים נאמר "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו." כלומר, על הנגלות, בניגוד לנסתרות, עם ישראל שותפים וערבים זה לזה, כמו המשל הידוע של החור בספינה. בנביא יחזקאל נאמר "ואת שבתותי חיללו מאד ואומר לשפוך חמתי עליהם", ורש"י מפרש שמדובר על המקושש ועל דתן ואבירם שיצאו, וכל כלל ישראל נתבע על כך. אפשר לומר שרוב חטאי ישראל במדבר היו של מעט אנשים, ועדיין כל ישראל נענשו בגינם.
כל ניסיון חיצוני להטיל ספק במחויבותה של החרדיות לעקרון הערבות, כאילו היהדות החרדית פרשה מהעם כולו ורואה בעצמה אחראית לחברה החרדית בלבד, כמוהו כהטלת ספק בכך שהחרדיות היא מופע המשכי נאמן של מהות היהדות
ר' ירוחם ממיר מסכם וכותב כי "היסוד הוא שברוחניות אין במציאות נפרדים כלל אלא אחדות גמורה", ומוסיף על הפסוק "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד" – "והוא כמו טיפת מים הנופלת לים שמתאחדת בו… שבאותו סוד של אחוד הנפשות הרי הוא אחד ממש." כלומר, המציאות הרוחנית של עם ישראל היא אחדותית לחלוטין, עד כדי כך שהיא משקפת את מציאות האחדות האלוקית.
דברים אלו ידועים ובסיסיים, ואין צורך להאריך בהם. בהתחשב בכך, כל ניסיון חיצוני להטיל ספק במחויבותה של החרדיות לעקרון הערבות, כאילו היהדות החרדית פרשה מהעם כולו ורואה בעצמה אחראית לחברה החרדית בלבד, כמוהו כהטלת ספק בכך שהחרדיות היא מופע המשכי נאמן של מהות היהדות. זו לא שאלה שולית או סמנטית, אלא שאלת ליבה כבדת משקל שהסאבטקסט שלה מערער את הצדקת קיומה של החרדיות. בתגובתו נדרש מעט הרב אלאלוף לטענה, אך אין בדבריו כדי לרפא את עומק העלבון.
הישרדות ואינרציה
בדבריו מציג הרב פייבלזון שני טיעונים שנראים סותרים: מצד אחד הוא מתאר את הרקע ההיסטורי שהוביל את היהדות החרדית לאמץ את אסטרטגיית ההיבדלות: אסטרטגיה שאינה טבעית למסורת היהודית, אך שמרה על היהדות מפני אבדון. מצד שני, נראה שהוא מכחיש את עצם הבחירה באסטרטגיה זו. הוא מציג התנגדות עקרונית להפרדת הקהילות, ומתאר את הציונות בתור ציון דרך שכפה על החברה החרדית להגדיר את עצמה במרחב נפרד, נגטיב לציונות החילונית שניסתה לעצב לעם ישראל זהות חדשה מנותקת מקיום התורה ומצוותיה. יתרה מזו, הוא מציין כי בתקופתו של החזון איש, ואף בדורות מאוחרים יותר, ניתן למצוא בקרב רבנים חרדיים ביטויים מובהקים לעקרון הערבות ההדדית ולדאגה לכלל ישראל.
לדעתי, גם אם יש צדק בטענה כי עמדת ההסתגרות החרדית נבנתה על בסיס רעיוני הכרחי, אותו יסוד שהניחו המייסדים לפני כשבעים שנה, הרי שהיא מתעלמת מן השחיקה הטבעית ומן העיוותים שנוצרו עם השנים מכח האינרציה. המציאות שנוצרה, גם אם לא מתוך כוונה תחילה, מחזקת את הביקורת החריפה שהשמיע הרב אלאלוף.
גם אם יש צדק בטענה כי עמדת ההסתגרות החרדית נבנתה על בסיס רעיוני הכרחי, אותו יסוד שהניחו המייסדים לפני כשבעים שנה, הרי שהיא מתעלמת מן השחיקה הטבעית ומן העיוותים שנוצרו עם השנים מכח האינרציה
אמת הדבר: החזון איש, הרב שך בנאום השפנים, ובוודאי הרב עובדיה יוסף (שהיה בעל זהות חרדית מובהקת אך גם מן הדמויות הרחבות ביותר בתודעתו הכלל־ישראלית) מגלמים מחויבות לתורה ולכלל ישראל כאחד. הרב עובדיה, איש תורה בכל רמ"ח איבריו, תמך בגישה של אחריות לאומית רחבה, עד כדי כך שתמך בהיתר המכירה: עמדה הנמצאת בסתירה ברורה לעמדה החרדית הרווחת.
ועדיין, לא ניתן להתעלם מהאבולוציה החברתית שעבר הציבור החרדי: זוהי קהילה שצמחה והתרחבה, ועם השנים רכשה מאפיינים של חברה סוציולוגית מובחנת, שאינם נובעים בהכרח מן התיאולוגיה החרדית המקורית, אלא רק נשענים עליה בשוליים. הבדלנות הזהותית, טקטית ולעתים אף נפשית, הובילה לעתים לתרגום שגוי, מרוחק ואף מסולף של הרעיונות החרדיים. תרגום זה יוצר תחושת ניכור והתנהלות אגוצנטרית, לפחות למראית העין, חסרת ערבות ונטולת דאגה לכלל ישראל.
הציבורי והפרטי
נדמה כי הניכור הציבורי קשור במידה מסוימת למה שקורה במישור הפרטי.
כשאני מתבוננת באלפי בתים של זוגות אברכים, קשה שלא להתרשם מהמבנה המדויק והמאורגן של השותפות הזו: היא נושאת בעול הפרנסה, והוא נושא בעול הרוח. בית של תורה הוא מהדברים הגדולים והמרגשים שבעולם. ובכל זאת, לעתים עולה גם תחושת צמצום, כאילו מדובר במערכת כמעט סגורה, אסטרטגית, פונקציונלית.
נוצרת הפנמה בלתי מודעת, אוטומטית, שהאשה מופקדת על ה"קמח" של העולם הזה והאברך על ה"קמח" של העולם הבא: חלוקה שמתגבשת לכדי מבנה כמעט עסקי: אני את שלי, אתה את שלך, ולשנינו תהיה זכות.
כאשר בית של תורה מתממש בעיקר כמיזם זוגי אינטרסנטי של עבודת ה', מנותק מאופק קולקטיבי רחב יותר, הוא עלול לשקף יהדות שמתכנסת פנימה, יהדות אינדיבידואלית ואולי אף אגוצנטרית במידת מה. עבודת ה' יכולה להתקיים בבית זה בתוך קפסולה זוגית סגורה, מבלי להישען על התחושה שהמרחב הכללי, עם ישראל כולו, נושא באחריות משותפת. בעקבות זאת, תודעת הערבות נחלשת ותחושת ה"אני ואתה" הולכת ומתחזקת. אך היהדות במהותה אינה רק "אני ואתה", אלא "אנחנו"; לא רק תא משפחתי יהודי מתפקד, אלא חלק מבניין של עם השואף לחיות חיי קודש בתור שליחות קולקטיבית.
אם המרחב החוץ־חרדי נתפס אך ורק איום מתמיד על עולמה הטהור של אשה זו, אין ולא תהיה לה יכולת להשתתף ביהדות כוללת יותר
כשאשת אברך החיה בקפסולה כזו יוצאת אל המרחב הכללי, לעתים לא מתוך בחירה אלא מתוך אילוץ, היא לא מקבלת כלים לראות בכך הזדמנות להרחבת השפעה, לנקודת מבט כלל־ישראלית. להפך, היא פוגשת מסרים של הפחדה, של הסתייגות, של צורך להצטמצם גם שם. מרחבי התמיכה לנשים חרדיות עובדות מציגים דיונים בלתי נגמרים על גבולות ההתערות: האם מותר לשאול לשלום חברתה החילונית לעבודה? איך והאם ניתן להשתתף בארועי חברה כלליים? הדיונים רצופים סיפורים הרואיים שכל מהותם בדלנות מהמרחב הכלל־ישראלי בתוך מקום העבודה.
אני לא מזלזלת, חלילה. יש בהחלט סיבה לחשש. אך אם המרחב החוץ־חרדי נתפס אך ורק איום מתמיד על עולמה הטהור של אשה זו, אין ולא תהיה לה יכולת להשתתף ביהדות כוללת יותר, שרואה ביהודי האחר חלק מהסיפור היהודי הגדול.
הבחירה בחרדיות, למרות הכל
דוקא ביקורת משמעותית אחרת של הרב אלאלוף, שהרב פייבלזון בוחר למזער, יכולה לספק לנו את ההסבר על תרומתה של החרדיות לעם ישראל למרות בדלנותה.
הרב אלאלוף הצביע על הגזענות החרדית כסימפטום המעיד כי החברה החרדית אינה פונה כלפי כלל עם ישראל, אלא משמרת יהדות אינדיבידואליסטית ואגוצנטרית. אין זה משנה מהם שורשי התופעה או הסיבות ההיסטוריות והחברתיות שהובילו אליה; תופעה חברתית פסולה זו אינה ליקוי שולי אלא כשל מהותי. זוהי תופעה שמעניקה לערך הערבות ההדדית בקהילה החרדית ציון נכשל. כאשר אכפת לך באמת מעם ישראל אינך מציב מכסת מינימום או מקסימום כלפי יהודים שומרי תורה ומצוות בדיוק כמוך. כאשר עם ישראל כולו בראש מעייניך אתה מרומם את בעלי התשובה, לא דוחה אותם לשולי החברה.
למרות שבני עדות המזרח צריכים להקריב רבות כדי להשתייך לחברה החרדית, עובדה היא שרבים מהם עדיין בוחרים בכך. מדובר בנקודת מוצא מוחלשת וציפיה מתמדת למכשולים כמעט בכל שלב: רישום למוסדות, קבלה למשרות פנים מגזריות, ועוד. ובכל זאת, למרות שמדובר בתופעה ייחודית למדי ליהדות החרדית, רבים בוחרים להמשיך ולעבור את המסע הבלתי מתגמל: הם, בניהם ונכדיהם. מדוע?
קיימת בקרב הציבור החרדי־מזרחי אמונה כנה שהחברה החרדית מחזיקה בדבר האמיתי: מחויבות אותנטית, עמוקה ובלתי מתפשרת לחיי תורה
מעבר לסיבות סוציולוגיות ופסיכולוגיות עמוקות, קיימת בקרב הציבור החרדי־מזרחי אמונה כנה שהחברה החרדית מחזיקה בדבר האמיתי: מחויבות אותנטית, עמוקה ובלתי מתפשרת לחיי תורה. קיימת תחושת ביטחון בכך שלב החברה החרדית נמצא במקום הנכון, שהתורה וקיום מצוותיה הם יסוד קיומה וזהותה. זו חברה השומרת על מתח דתי גבוה במיוחד, לעתים אף מעבר ליכולת ההכלה של הציבור הרחב. ההתמסרות לתורה מייחדת אותה, כתכלית החיים וכערך עליון. אותה התמסרות מייצרת קרקע לצמיחתם של תלמידי חכמים אמיתיים. איני חושבת שניתן היה למצוא בעבר רמה דומה של הקרבה לערך חיי תורה במגזרים דתיים אחרים.
הציבור החרד"לי, שהוא תופעה חדשה, מרגשת ויפהפיה, לא היה יכול לצמוח בהעדר דגם יהודי חזק, פועם, הלכתי ולמדני, שנשמר על ידי החרדיות לדורותיה. אילו החברה החרדית לא היתה שומרת על יסודות אלו, לא היה לחרד"לים דגם רוחני להתקרב או לשאוף אליו.
איני אומרת זאת מתוך תחושת עליונות או התנשאות, חלילה. אני כותבת זאת כמי שמכירה מקרוב את מחדלי החברה החרדית (כפי שברור מהדברים דלעיל), יודעת להצביע על תופעות פסולות המצריכות תיקון יסודי, ונתקלת בהן לא אחת. ובכל זאת, לא מצאתי חברה שנאמנותה לתורת ישראל כה עמוקה וכוללת. גם אם נאמנות טוטאלית זו עשויה לשמש מסווה לפגמים אנושיים כואבים, היא עדיין קיימת, והיא שמובילה רבים לבלוע צפרדעים ולהישאר. הבחירה הזו, למרות טענותיו הצודקות של הרב אלאלוף, מעידה על ערכה הייחודי של החברה החרדית.
להרחיב את גבולות האש
היכולת לצאת מהמקום הפרטי ולהכיר במציאותו של הזולת היא שלב התפתחותי מתקדם. לפי ההלכה, "קטנים לאו בני מחילה נינהו". כלומר, קטן אינו מסוגל למחול, משום שחסרה לו היכולת הזו: לצאת מעצמו, לראות את הזולת ולסלוח לו. זו יכולת של אדם בוגר. על הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו" כותב האבן עזרא, כי כבר מלכתחילה היתה לאדם רמה אנושית בוגרת, שאִפשרה לו לצאת מעצמו ולהכיר בקיום של אחר, קיומה של אשה לצדו.
הקיום החרדי הוא נקודת אש יהודית לוהטת. צריך רק להסיט את האש המחממת הזו מתוך הבית פנימה אל החצר, אל הקהילה ואל המדינה כולה
החברה החרדית כיום אינה עוד מיעוט הנאבק על קיומו. היא קבוצה גדולה, בולטת ומשפיעה, ובידיה היכולת לעבור לשלב חדש ומתקדם, של הכרה עמוקה בסגולותיה הייחודיות, והבנה עד כמה החברה הישראלית כולה יכולה להיתרם מהן. כעת עליה למצוא את הדרך להקרין את הערכים הללו ולהשפיע דרכם על כלל החברה הישראלית והיהודית.
הרב פייבלזון טען בדבריו כי יש הבדל מהותי בין הצבעה על כשלים ובין השלכת כל המערכת לפח כחסרת תועלת. נימה של השלכת כל החבילה אכן נשזרה בדבריו של הרב אלאלוף. נדמה כי הוא סבור שהקיום החרדי כולו מיותר ואין בו תרומה משמעותית לעם ישראל. על כך אני חולקת. הקיום החרדי הוא נקודת אש יהודית לוהטת, צריך רק להסיט את האש המחממת הזו מתוך הבית פנימה אל החצר, אל הקהילה ואל המדינה כולה.
צריך לזכור את הפרדת הקהלות ההונגרית שחלחלה היום גם לחוגים הליטאיים.
וכשאני רואה את הזעזוע העמוק מבית קברות ביהוד, כאשר אנשים מוסרים את נפשם, אז כנראה שבאמת איבדו את הפרופורציות.
הרב גיא החבדניק ששמו מוכיח על הוריו הלא חרדים מתעלם או לא מודע לשורשיה של חב"ד שהחלה כקבוצה בתוך המגזר החרדי וכדברי הרבי האחרון "על חסידיו להצביע למפלגה החרדית ביותר", עם זאת חב"ד עברה מוטציה ומקבוצה חרדית מעט שולית הפכה לתנועה מיסיונרית שבשם אהבת ישראל מנסה לגדול ואכן היא פונה לכל המגזרים במטרה אחת בלבד לסחוף חסידים חדשים, המבצעים והתעמולה הבלתי פוסקת למשיחיות הרבי שאף התעצמה לאחר מחלתו וביתר שאת לאחר מותו , בעת הלויה כידוע יצאו חסידיו בריקודים… הנהגות מוזרות אלו גרמו לכך שרוב התנועה מבוססת על עמי הארץ ובעלי תשובה בדומה לחסידות ברסלב שהפכה מקבוצה שולית במגזר החרדי לקבוצה גדולה שרבים מהחסידים הם בני עדות המזרח אך אינם מזוהים בדיוק כחרדים, שתי התנועות מתייחדות בכך שאין להם מנהיג ויש בהן תופעות מוזרות בלשון המעטה, עם זאת, בשתי התנועות יש גרעין חרדי שמצר מאוד על השינוי שעברה החסידות(לדוגמה, בעבר גם בברסלב וגם בחב"ד היו תלמידי חכמים מצויים, כיום המצב לא מרנין וקבוצות פראיות של בעלי תשובה עמי הארץ מובילים את רוב הציבור בחסידויות אלו) לעומת דאת, במגזר הליטאי עם מגרעותיו, נמצא הגרעין התורני וגדולי התורה של העם היהודי צומחים ממנו.
המגרעת העיקרית של הציבור הליטאי היא גאווה, גאווה גאווה…
במשלי כתוב "גאוות אדם תשפילנו"
הלמדנות שלהם לא מוכיחה על יראת שמים וההחמרות שלהם ללא ברור הלכתי ישר אלא מחוסר יכולת לפסוק.
תלמידי חכמים יוצאים מכל המגזרים, ולא מכל המגזרים יוצאים כפויי טובה שמזלזלים בחיילים ומשליכים סטנדרים
סוף המאמר טוען שהחרדים שימרו עבור החרד"לים את הדוגמא של המחויבות הבלעדית ללימוד התורה והדבקות הבלתי מתפשרת בתורת ישראל ובמסורת ישראל. עוד מציינת הכותבת שהיא אינה כותבת זאת מתוך עמדת התנשאות,
וההוכחה שלה היא שהיא יודעת לבקר פגמים בחברה החרדית, כפי שהיא עושה גם במאמר הזה.
אומר לך משהו, את מבקרת תופעות לא רצויות, זה נכון, אבל דווקא הטיעון האחרון שלך המאמר, אומר לי שיצא "המרצע מהשק". מה שכתבת זה שיא ההתנשאות! הוא מושרש עמוק אצלכם, אני חויתי אותה כמה פעמים במשך ימי חיי, ואני חווה אותה עד היום.
היה לי שכן, חרדי, שאני אגדיר אותו כמי שלא היה העפרון המחודד שבקלמר, ואפילו פחות מכך. יום אחד, ללא שום שיח מקדים או ויכוח כלשהו, הוא זרק לעברי: אתם לא מתחילים להבין את גדולתם של התנאים והאמוראים. הוא שלא הבין חומש ורש"י, ידע לקבוע את הנ"ל, רק בגלל שאני חובש כפה סרוגה.
זה קרה לפני הרבה שנים, אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום. בדומה לכך, הכרתי מישהו בקהילה שלי, בחור חרדי, חוזר בתשובה, שבפעם הראשונה שהוא ראה אותי, הוא זרק לעברי, שוב ללא שום דו-שיח או ויכוח, הוא ראה אותי בפעם הראשונה בחייו: אתה בעל דעות מוטעות.
אני מתפלל, מסיבות שונות בבית כנסת שרובו חרדי, אני חש היטב את הרגשת העליונות הזאת שבאה מכמה צדדים. לא פעם יצא לי, בהזמנת הגבאים, להגיד דברי תורה.
רק אז אצל חלק מהאנשים השתנה היחס, וחלק מהם נותנים לי את ההרגשה שאני בר שיח ראוי בהבהרות ובויכוחים על דברי תורה, דינים ומנהגים.
איך את מעיזה לקבוע דבר כזה?
מה עם ישיבת "מרכז הרב" ובוגריה?
מה עם ישיבת "הר המור" ובוגריה, שראשי הישיבה שלה למדו אתי ביחד ב"נתיב מאיר" בירושלים, האם הם היו צריכים ללמוד מה זו תורה, מהי הדבקות בחיי תורה, מהם ערכי היהדות לעומקם מהחרדים??? אני מכיר אישית הרבה תלמידי חכמים מ"הסרוגים" ששאבו את חיי התורה שלהם מהמשפחות שמהן הם צמחו, מהישיבות התיכוניות בהן הם למדו, מהישיבות הגבוהות בהן הם שהו הרבה שנים, ואף אחד מהם לא ראה בחרדים את מקור ההשראה שלו לחיי התורה.
כן, הם מוקירים, בניגוד להרבה ת"ח חרדים, גם את תלמידי החכמים של החרדים ואת גדולי התורה שלהם.
עצם זה שהחרדים קוראים לישיבות שלהם, ורק שלהם, כ"ישיבות הקדושות", מעיד כאלף עדים על ההתנשאות הזאת.
איך אפשר לכתוב את מה שכתבת, אם לא מהרגשת התנשאות מושרשת עמוק?
צר לי וחבל שסיימת מאמר כזה חשוב וטוב, כפי שסיימת.
יוסי היקר.
ניכר מדבריך כאב גדול, אי אפשר שלא להתחבר לכאב ולתחושת העוול ההשפלה שחווית שלא בצדק.
ולגופה של טענה אין ספק שהציבור החרדל"י ניזון בעבר ומעצב היום את דרכו בהשראה חרדית מובהקת.
הלא בעבר בנתיב מאיר בחורים התביישו לילך עם ציציות הניכרות בחוץ, החינוך הרשמי היה בממ"ד ומעטים היו נשארים ללון בעמק(בעיקר בכדי לזכות במשרת רב או דיין). זכורני שקראתי פעם טור בעיתון בשבע המספר על חרדים אשר באו בבין הזמנים לנפוש ביישוב ביו"ש, ובמהלך כל הנופש בכל יום יום ישבו האב ובניו בביהמ"ד ללמוד כמה שעות ביום, ההתפעלות של כותבת הטור גרמה לה להצביע על התופעה של מסירות לתורה כדרך חיים פשוטה ולא כאמצעי למטרה גדולה יותר, הטור נחתם בקריאה פנימית והתעוררות לחיי תורה פשוטים לאברכים בני שמונים העוסקים בתורה בהיכל מיר.
הראייה בציונות כחסד אלוקי וכפעמי גאולה שפכה דם רב בציונות הדתית וגרמה להשפלת קרנה של תורה בטהרתה. הדחייה בשתי ידים של הציונות את הציבור הדתי לאומי גרמה להתפכחות להידבדלות ולדבקות בתורה בטהרתה.
המושג ישיבות קדושות כשמו כן הוא, קדוש, מובדל מופרד. ישיבה המשלבת עיסוק קל, לימודי חול, צבא או שאר ירקות איננה קדושה בהגדרה. אכן יש בה מעלות רבות אחרות אך אינן עולות בשם "ישיבה קדושה".
בציבור החרדי הרחב חסרה היכרות עם הציבור הדתי לאומי, רוב האברכים אינם מבחינים בין "מרכז" ל"עוד יוסף חי" לישיבות הקו, ישנם דתיים חזקים קרי חרד"ל וישנם דתילונים קרי בנט.
א"א להכחיש את התנועה של "תנ"ך בגובה העיניים" אותה טומאה שיצאה משולי המחנה. ובכלל היומרה הציונית למחוק אלפיים שנות גלות ולהתחבר ישירות לתנ"ך כמפת דרכים לחיינו אנו השפיעה ומשפיעה על רבים בציונות הדתית.
לכן אין להתפלא על כך שצעיר חרדי(לא חכם במיוחד) רואה בחור דתי כאחד אשר לא מעריך נכונה את אישי התנ״ך, התנאים והאמוראים.
לסיכום: להיות בן תורה ת"ח חרדי זה לא חידוש זו מסורת בת מאות ואלפי שנים. הציונות הדתית היא חידוש, השתלבות מבחירה עם חוטאים ומחטיאי הרבים נתנה ונותנת את אותותיה(אני מוריד את הכובע בפני מי שנכנס בשלום ויצא בשלום, אך הדם הרב השותת משם מצמית כל לב) ואם לא בהורדת הכיפה ודאי בקרירות וערכים מעוותים. לכן התנועה פנימה של התבדלות והעמדת ערך התורה בטהרתה אכן מעוררת רגש רב, ולא של התנשאות אלא של השתייכות וקירבה, של אח שחזר לביתו.
אני רחוק מאוד מכל מה שמייצגת החרדיות, אבל באופן אובייקטיבי אני מאמין שיב בחרדיות יסודות שיתכן שניתן לפתח למקומות טובים בתהליך אבולוציוני תרבותי בפרט בהקשר של המבנה הקהילתי והסולדרי שלה לצד עקרונות הצניעות וההתמקדות ברוחניות. מצד שני החרדליו"ת משוקצת מן היסוד כיוון שהיסודות שלה אנטי-רציונליים וגזעניים, והיא לכן להבנתי תפופעה נחותה
"דיון מרתק בין הרב פיבלזון לרב גיא אלאלוף. זהו מסוג הדיונים שתורמים לחידוד השקפות ומקדמים תיקון בעצם קיומם". חד משמעית באופן ברור, זה מסוג הדיונים של רק שהם מקדמים תיקון בעצם קיומם, אלא הם חייבים להעשות ולהרחיב את מעגליהם לחוגים נוספים בציבור החרדי ולא רק בקרב הרבנים ה"פתוחים" יותר…
ולגבי הפסקה הזאת: "הציבור החרד"לי, שהוא תופעה חדשה, מרגשת ויפהפיה, לא היה יכול לצמוח בהעדר דגם יהודי חזק, פועם, הלכתי ולמדני, שנשמר על ידי החרדיות לדורותיה. אילו החברה החרדית לא היתה שומרת על יסודות אלו, לא היה לחרד"לים דגם רוחני להתקרב או לשאוף אליו".
בתור אדם שמגדיר את עצמו חרדל"י, מחילה אבל זה פשוט שקר מוחלט.
א) הציבור החרדלי זה בכלל לא תופעה חדשה, אלא שההגדרות הרשמיות אכן די חדשות.
ב) הציבור החרדלי לומד את הדגם הרוחני שלו ממקור אחד ויחיד – מהתורה הקדושה. ומתוך העיסוק היומיומי בתורה אנחנו בונים את הדגם הרוחני אליו אנחנו שואפים, אז לא יזיק לנקוט קצת בענווה…
תמר, מאמר מכונן. תודה.
תכתבי עוד
מאמר מושלם.תביאו את הכותבת החכמה הזאת עוד.
אני חושב שהרבה מבני הציבור החרדי עסוקים מאוד בשמירה על הרוחניות של בני הבית ומתוך כך לא נכנסים לדיונים על מגזרים אחרים ועל איך נראית היהדות שלהם.
תשאל אברך מקרית ספר מהו דתי לאומי ומה ההבדלים ביניכם הוא לא באמת ידע הרבה כי אף פעם לא דיברו איתו על זה בישיבה.הוא התרגל שזה לא נושא שיחה אז אף פעם הוא לא חושב על כך.הוא גם נמצא במסגרות של כוללים קלאסיים ולא פוגש אנשים שונים ממנו. בשונה מחרדים שעוסקים למשל בקירוב או גרים בערים מעורבות
באותו מידה גם חילונים רבים לא מכירים בכלל חרדים ואין להם מושג אמיתי מה זה חרדי,לעומת כאלה חילונים שכן מכירים כך שקשה מאוד להכליל את כל הציבור כמקשה אחת אלא לדבר על תופעה מסויימת שקיימת במגזר.
לסיכום,גם החרדי שיושב הכולל ולא מכיר עולם מרגיש בעצמו שהוא תורם לחברה על ידי סגולת לימוד התורה למשל שהיא שומרת ומגינה כמו חילוני שלא מכיר בכלל חרדים ומעורב בחברה הישראלית כי הוא מכיר בצורך של לומדי תורה בעם
מה ההבדל המהותי בין גישת צ"ע לגישת החרד"ל, אותה תופעה "מרגשת ויפהפיה" (כך לפחות היא מוגדרת כאן) ?
ישראל גם בזוית של צ"ע היא בסה"כ קטור משיחי, כשכל אירוע היסטורי חיובי או שלילי מתואר כהתגלות. אפשר להראות בקלות כמה שהתאולוגיה הזו אווילית מבחינה סטטיסטית. אי אפשר לדבר על אחדות ולקדם הפיכה משטרית, להתעלם מגזענות נערי הגבעות, להתעלם מהשחיתות הביביסטית והחרדית.
ותראו לאן הגענו, לאיזה דיסטופיה מעוררת חלחלה הגענו עכב השילוב בין האובססיה החולנית של נתניהו להמשיך לשלוט ללחץ של החרדלי"ם ? החטופים עדיין בעזה ויש כבר שם גם ילדים מוזלמנים ! איך הגענו לזה אי אפשר להאמין בכל רמה- מוסרית, בינלאומית, איזה טירלול, איזה יופי מלחמת "שמחת תורה" שלכם …
בקיצור, זה משחק סכום אפס והצד בשני של המתרס נכון למלחמה האמיתית על עתיד ישראל
למה מאפשרים כאן תגובות כאלה ומגיבים כאלה???
אגב מאמר יפה!
תודה על המאמר המעניין
אני לא מבין מדוע יש התייחסות לגיא אלאלוף כמאן דאמר וכ"ש כרב, לא מצד הרב פייבלזון (שאני לא מכיר באופן אישי) ולא מצד הבלוג הנוכחי
לפי מה שראיתי ממנו בהקשרים אחרים, לא משנה אם זה בהכרה או בטפשות – הוא פשוט לא מכיר במסורת היהודית של הדורות האחרונים, ובוודאי(!) – שלא שימש ת"ח. (מעבר לקבלה לעם ושאר מוזרויות). אדם שמתיימר לתואר רב וטוען שהיהדות החרדית (לא העכשווית) דואגת לעצמה, פשוט לא מבין דבר מהתורה ולא למד מעולם. מעבר לכך שזו טענה לא אינטליגנטית מצד עצמה. אני חושב שדיון כזה עלול לפגוע מכיוון שהוא נותן לגיטימציה לכל נושא ספרים שהוא. ואם כן להגיב אז כאיוולתו.
הנ"ל לא מתייחס בשום צורה לעצם הנידונים במאמר.
שוב תודה